פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים ב:ד:ב
Sirilio on Yerushalmi Kilayim 2:4:2 (Sirilio on Jerusalem Talmud Kilayim 2:4:2) · פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים · free full Hebrew text
Open in the reader →ומצר והולך אפילו כל שהוא. שלעולם הולך ומקצר המשר ושרי דדמי לשורה והא דאמר שתי אמות על שתי אמות לא שצריך שיהו מרובעות דכל דדמי לשורה דמצר והולך טפי עדיף וכדפרישית לעיל אלא דיכול לתת לו רוחב עד כשיעור הזה קאמר וכן פי' רבנו שמשון ז"ל:
בעשוייה כולה משרים. דכי תנן הרוצה לזרוע כל מין הוא דקאי שרוצה לזרוע שורות של מינין הרבה כדלעיל אבל לענין לעשות השדה כולו כן היינו חומרא דמשר דכוליה שדה בעי למעבד הכי דדמי כל חד לשדה אבל בעושה בה משר אחר דומיא דשורה לא דשורה אין בה שטח ושריא לסמוך אבל משר יש בו שטח ומיחלף ולא שריא חדא אלא דוקא ?(א) השדה מתחלה ועד סוף:
כ"ה מכא וכ"ה מכא. אמת המים היה מפסיק לו בנתים וכיוצא בו וכל שדה היה שיעורו בית סאה כשתעשה אותה משרים תחלתן שיעור רחב ב' אמות וארכן חמשין הרי כאן שדה בית סאה וכן לאידך:
אף בשתי שדות כן. תלמודא קא בעי דלמאי הילכתא אשמעינן ר' ינאי דשתי שדות יכול לעשות כן מי נימא דלא מיבעיא שדה אחת דבעיא כולה הכי אלא אם יש לו שתי שדות דתרוייהו בעי למעבד הכי משרים משרים דאי לא סוף סוף הרי סומך ומשר חמיר דלא יכול לסמוך או דילמא אי בעינא יכילנא קאמר ובשדה א' סגי. ואת"ל דתרוייהו בעי למעבד הכי היה סמוך לשדה חברו ואמת המים מפסיק בינו ובין חברו מאי מי נימא דלא שרי לדידיה לעשותו משרים אלא א"כ חברו נמי רוצה לעשות כן או דילמא דמשרים לא חמירי כולי האי:
ומסיק דבינו ובין חברו פשיטא דשרי. דלא בעי חברו למעבד הכי דחברו אינו ברשותו:
אף בחורבה כן. בעיא היא וה"פ כיון דאסיקנא כדר' ינאי ?דאקלי דוקא הוא דקאמר דאם יש לו ולחברו ב' שדות דתרוייהו לא בעו לפלוגינהו למשרים משרים מי נימא דאף אצל חורבה נמי הכי דיינינן כיון דלאו בת זריעה היא וחשיבא כאינה ברשותו דהוה ליה כמו בינו ובין חברו דאסיקנא דשרי:
ראש תור הבא מחורבה מותר. לקמן איתא לפלוגתייהו וס"ל לריש לקיש ולחזקיה דשדה חריבה אצל שדה חטים ונכנס קרן מורשת החורבה בתוך שדה של חטים כמין ראש תור דמותר לזרועה באותו ראש תור איזה מין שירצה דלא מימשך בהדי האי זרוע הסמוך אלא בהדי חורבה הוא דמשיך וחזינן כאילו החורבה זרועה כולה מאותו המין ואם נאמר דר' ינאי סבר כחזקיה בזה הדין דראש תור דחורבה שרי אם כן נפקא לן דכזרועה חשיב לה וא"כ לשתי שדות זרועות דעלמא דמיין וכיון דשלו הויין תרוייהו תרוייהו בעי למעבד משרים משרים אבל אם נאמר דס"ל כר' יוחנן דאמר לקמן דראש תור דחורבה אסיר דלא חשיב כזרוע א"כ גבי בעיין נפקא לן דלא בעי למעבדה משרים ולא אפשיטא:
ולית ליה לר' מתני' תבואה בתבואה בית רובע. דכיון דבראשו יש לו שטח שדה לא יקצר מכל שטח רובע כלל ובשלמא לרבנן דסברי כר' חייא כיון דקצר הוא מתחלתו לית ליה שמא דשדה ומשו"ה קיל אלא לר' כיון דרחב שדה יהיב ליה בתחלתו שמא דשדה אית ליה ואמאי מצר והולך והא קא ממעט משיעור רובע:
ומשני תמן במרובע וכו'. כלומר טעמא דמקילינן ביה וממעטינן מיניה תבואה לפי שהוא ארוך מראש השדה לסופו ולשורה דמי:
ופריך ולית להו לרבנן. דסברי כר' חייא לית להו קולא במשר הא על כרחין כלהו מודו דאין כאן במשר רחב בית רובע אלא למר גת"פ ולמר מלא העול ועל כרחיך טעמא דאקילו ביה משום דארוך וא"כ במאי פליגי ר' ור' חייא:
ומשני סוף משר לר' תחלת משר וכו'. כלומר הטעם שתאמר בגת"פ דקאמר בסוף המשר ההוא טעמא תאמר לרבנן בראשו דהא ר' אמאי לא שרי בסופו רחב ו' אמות או ה' אמות אלא ראשו י' אמה וסופו ב' אע"ג דארוך הוא ע"כ היינו משום דאפילו ר' מודי דבעי דלידמי לשורה קצת והיינו טעמא נמי דרבנן ובהכי פליגי רבנן דס"ל כר' חייא סברי דבתחלתו הוא דפליגי ב"ש וב"ה דבתחלתו נמי בעינן דדמי לשורה ומצר והולך עד כל שהוא ורבי סבר בסוף המצר הוא דפליגי דסגי בהכי אבל בתחלתו אע"ג דאית ביה שם שדה קיל דהא דמי לשורה כיון דקצר בסופו: