פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי ד:ה:ג

נכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם. ובתוספתא קתני והיה בידו תרומה ומפ' לקמן דרוצה לחלקה לכהני העיר ואין יודע אם אוכלין בטומאה או בטהרה:

או שהיה עומד בגרן. ורוצה לחלק תרומה:

נשאל בין לחבר בין לע"ה. דאפי' ע"ה נאמן לומר זה כהן אוכל בטהרה:

אין נשאלין על התרומה אלא לחבר בלבד. דס"ל כר"מ דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וכיון דעמי הארץ חשידי לא מהימן:

דתנינן תמן. בפ' כל פיסולי המוקדשין הראויין לבא ע"י אדם שיש לומר אדם הטיל בו המום כגון נסמית עינו נקטעה ידו נסדקה אזנו למעוטי מומין שאין ראויין לבא בידי אדם כגון בעל חמש רגלים או עינו אחת גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז דהוי מום שאין אדם נחשד עליו:

רועי ישראל נאמנין. דכיון דלא אכלי ליה לא משקרי:

נאמן הוא על של חברו. כהן אע"ג דאינו נאמר על של עצמו:

אבל ליקח אף רשב"ג מודי. לרבי דאין ע"ה נאמן לומר זה נאמן לאכול בטהרה כדמפ':

קול יוצא לחילוק. וידעי כ"ע כשמחלק תרומה ולא משקר אבל הלוקח בצינעא לוקח: ולענין הלכה קי"ל כרשב"ג וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב דהי' מעשר וז"ל חשוד שהעיד על של אחרים נאמן חזקה אין אדם חוטא ולא לו ואין צ"ל ע"ה לפיכך ע"ה שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אפילו בשלו נאמן אמר פירות אלו מתוקנין בשל אחרים נאמן ע"כ והשיג עליו הראב"ד ז"ל ואמר א"א אין דבר זה מחוור שהרי שנינו הנכנס לעיר ואמר מי כאן מעשר ואמר אחד איש פלוני נאמן הרי זה נאמן והקשו עלה בגמ' ועד א' נאמן א"ר יוחנן קל הוא שהקלו באכסניא מפני חיי נפש ועוד ר"מ ס"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואם קבעו הלכה כרשב"ג לענין מום בבכור שהוא קנס אבל לשאר איסורין חשוד אינו מעיד וסתם לן תנא בבכורות כר"מ ע"כ ואני רואה דברי רבנו דאיברא בפ' עד כמה סתם לן תנא כר"מ מ"מ חזינא דבפרק כל פיסולי המוקדשין נשנה במשנה פלוגתא דרשב"ג עם ר"מ והוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת והתם איפסיקא הילכתא כרשב"ג וביומא פ' בתרא גר' הכי הלכה כרשב"ג דאמר נאמן הוא על של חברו ואינו נאמן על של עצמו או הלכה כר"מ דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ופשט ליה הלכה כרשב"ג והתם לענין רשות להתיר בכורות מיתנייא ודברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר ומה שהשיג נמי מגמ' דהכא כבר כתבתי דאמרינן הכי משום דסתם מתני' ר"מ היא ודברי הרמב"ם ז"ל ברורין. וכן פסקו התוספות והרא"ש ז"ל: