פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי ד:א:א
Sirilio on Yerushalmi Demai 4:1:1 (Sirilio on Jerusalem Talmud Demai 4:1:1) · פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי · free full Hebrew text
Open in the reader →שואלו בשבת ואוכל. בשבת על פיו. ומוקי לה בגמ' בפירות שנסמכה דעתו של ע"ה עליהן מע"ש לאכול מהן באותה שבת ואינו יכול החבר לתרום בשבת כדתנן בפ' במה מדליקין הקלו חכמים אצלו לסמוך על דיבורו של ע"ה וטעמא מפ' בגמ':
ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. אותה סעודה בעצמה שהתרנו לו:
לא מצאו וכו'. משום סיפא אצטריך דתנן חשכה למוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר דהוה אמינא הא איכא חד דמסהיד עליה ועד אחד נאמן באיסורין וליהימן למוצאי שבת קמ"ל:
תרומת מעשר של דמאי. להכי נקט תרומת מעשר של דמאי משום דבה דוקא נחשדו דסברי אינה במיתה כל זמן שלא הופרש המעשר ומועיל שאלתו אבל תרומה גדולה אין צריך להפריש דלא נחשדו עליה כדאמרינן פרק בתרא דסוטה:
חזרה למקומה. בבית החבר למקום שנטלוה והפרישוה וכשחזרה למקומה היא מדמעת דהא בתוך צ"ט נפלה למקום שהופרשה וכדי שלא יאסר הכל ויפסד שואלין אותו אם היה מתוקן ואוכל על פיו אפילו בחול משום דכיון דקרא שם עליה קדשה וירא ע"ה להאכיל מדומע ואומר אמת כדאי' בגמ'. וכן פי' רש"י ז"ל בפרק אע"פ ובפ' בהמה המקשה וכן פי' רבנו שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל בפי"ב דהי' מעשר פי' שהעם הארץ גופיה שלא היה נאמן ראינו שהפריש תרומת מעשר וראינו שחזרה ונפלה למקומה בביתו עצמו ושואלין אותו ואם יאמר הפרשתיה נאמן משמע שמפ' הרב דמיירי שנפלה למאה דעולה היא אלא שצריך להרים כדתנן במס' ערלה בפרק התרומה דמצטרפין וז"ל של הרב ז"ל מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש תרו"מ מפירותיו שהן דמאי וראינו שחזרה ונפלה בפנינו בין למקום אחר בין למקומה וחזר ואמר הפרשתיה נאמן אפילו בחול והשיג עליו הראב"ד ז"ל ואמר א"א דברים הללו זרים הם אצלי ואינן אלא כשנפלה למאה שעלייתה מועלת שאם נפלה לפחות מק' אין לנו להאמינו וא"כ מאי אימת דמוע איכא הכא אלא לעולם שנפלה לפחות ממאה ובשביל שלא יאסר הכל שואלין אותו אם היה מתוקן ואוכל על פיו מפני שאימת דימוע עליהן להאכילו מדומע ע"כ. וכוונתו דדברי הרמב"ם ז"ל זרים הן אצלו דבודאי אין מתיישבין אלא כשנפלה למאה דאז בעלייתה מועיל אבל אם נפלה לפחות מק' פשיטא דאין להאמינו זהו דעתו של הרמב"ם ז"ל הדין עמו לפ' כן כדבריו שכתב וחזר ואמר הפרשתיה ואי לפחות מק' נפלה מאי הפרשתיה ואפילו הפרישה מאי הוה והא מדומע הוא. ועל זה השיג עליו דמאי הימנותיה ומאי אימת דימוע שייך הכא והלא תרומה עולה במאה של חולין והפרשה דההיא שאנו מפרישין לא מפני קדושה שיש בה דלא חמירא משאר איסורין שנתערבו בשעור אלא משום גזל השבט הוא כדאיתא התם בפ"ב דערלה: