פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי ב:א:ט

אזלית לקסרין. דר' התירה כדלקמן דס"ל דלא כבשוה לא עולי מצרים ולא עולי בבל:

נהגין בהדא דבלתא שוריי. בדבלה אע"פ שהיא שמנה כאותה של עולי בבל היו נוהגין בה היתר:

כך נהג זוגא שוריי. זוגא שם חכם מתושבי העיר:

כל דחמי מיא. כל יד העיר הרואה המים הוא שהתיר ר' דהכל גבול קיסרין:

כל המינין האסורין בקיסרין. בשאר שני שבוע:

החטים וכו'. דקים להו לרבנן דהני ז' דברים דקא מני הכא קא אתו לה מן הארץ של עולי בבל אבל כל שאר מיני אחריני שיש בעיר שרו היינו טעמא דדבלה דשריא:

דאין תימר בגין דתניתה. כלומר אין תימר דלא הויא ראיה למשרייה מדלא מנאוה דלא איצטרי' למיתנייה כיון דקתני לה במתני' דמתעשרת בכל מקום הא ליתא:

דהא תנינן תמרים והאורז וכמון. מתני' ואפ"ה קא תני להו הכא ואמאי לא תני דבלה נמי אלא הוי אומר משום דשריא:

הרי אלו בשביעית היתר. המינין הללו דמנינן לעיל בקסרין דמשום טבל הוא דאסירי בשנת השמטה שרו באכילה ולית בהו משום ספיחין היכא דשייכי אע"ג דמוחזק לן דמן הארץ החייבת הן:

ויהיו בשביעית. כלומר נהי דפטורין ממעשרות כדין פירות שביעית להוו אסורין משום ספיחין במינין דשייך בהו כגון פת וחטים ואורז וכמון ומשום ביעור לא פריך דבשנה השביעות ליכא ביעור ובשמינית הוא דאסרי ואמאי ליתסרי משום ספיחים דהא כותיים ישראל משומדים חשיבי דאסירי גידולי' משום דזורעין קרקעותי' בשביעית:

ומשני ישראל משמטין. ואין דרך ישראל לעשות סחורה בפירות שביעית וכי מכרו לחמרים סתמא מן הישן מכרו:

וגוים פטורין. ומה שלוקחים החמרים מן הגוים היושבים בארץ פשוט הוא דשרו ירקות שלהן וזרעים שלהן משום ספיחים דגוי לא נצטוה על השביעית, ובמס' שביעית אוכחינן דבשדות הגוים לית בהו גזירה דספיחין מאי אמרת דילמא זבני מן הכותים יושבי הארץ דישראל משומדים חשיבי ואסורים פירותיהן משום ספיחים:

הוו להו ישראל וגוים רבים. על של כותיים וגבי פירות בתר רובא אזלינן כדתנן במס' מכשירין ובברייתא דלעיל:

ונקטינן משמעתין דפירות הגוים היושבים בארץ אין בהן משום ספיחים אבל משום קדושת שביעית יש בהן ואסורין לאחר הביעור וליכא למימר דאספיחים ואביעור פריך ואתרוייהו קאמר דבגוים לית בהו לא ספיחים ולא ביעור דבפ' בנות שוח מוכח בהדיא דאית לגוים ביעור בשמעתא דבעי ר' פנחס במה קנסנו וכו' ואסורין באכילה ועוד צריך לדקדק כן בסוגיא דלקמן בגבולין דבית שאן דאמרינן הרי אלו בשביעית שביעית כגון יין ושמן ואבטיחים וכו' והיינו דאינן מצוין בבית שאן ומארצות עולי בבל מביאין אותן ואמאי לא אמרינן בהו כי הכא בשביעית היתר ועל כרחין צ"ל כדפרישית התם דהנהו ארצות אע"ג דשל עולי בבל הן ביד הגוים ואע"ג דלית בהו משום ספיחים כדאמר הכא לענין קדושה דסחורה ומלוגמא וכו' וביעור לא פקעי מינייהו ואסורין באכילה פירותיהן אחר הביעור לדעת הרמב"ם ז"ל. ולדעת רבנו שמשון והתו' ז"ל שסוברין כי אין איסור אחר הביעור אפילו בדישראל אלא להפקיר ולא רק לעניים מ"מ קדושת שביעית אית בהו לענין סחורה ומלוגמא וכביסה וכן כת' בפי' רבנו שמשון הזקן ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד דהל' שמיטה ועיקרי הדברים יתבארו במס' שביעית בפ' הפיגם בס"ד:

בשאר שני שבוע דמאי. כדמפ' ואזיל וחמרין מביאין אליה מתבואת ישראל וגוים וכותיים מה שמוכרים להם ישראל סתמא לא חשידי למכור טבל כדתנן בפ' הלוקח מן הנחתום דאסור וסתמן מתקנין:

וגוים פטורין. כלומר וגוים המוכרין לחמרים שמביאין לקיסרין שפטורין תבואותיהן מלעשר לר' אלעזר כגון אם הביאו מהארץ של עולי מצרים ולר' יוחנן אפילו מהארץ עצמה, וכותיים יושבי עיר שמוכרין אל החמרים המביאים לקיסרין דפירותיהן ודאי הוו ישראל וגוים רבים על הכותיים ומשו"ה לא הוו פירות קיסרין אלא דמאי, מיהו דמאי מיהת בעו לעישורי דאע"ג דאמרינן דישראל מתקני היינו כדאמרינן בהניזקין רוב עמי הארץ מעשרין הן ומיהו ישראל דלא מעשרי נמי שכיחי:

עד היכן. עיירות של פלך קיסרין דשריאן:

פונדקא דעמודא. מן כפר דקיסרין הוא אותו הפונדק ופונדקא דטיבתא עד כפר סבא:

וצידן. הוי כקיסרין ושריא דלא כבשוה עולי בבל ולא עולי מצרים: