פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי א:ג:טז

הלוקח יין למורייס. חבר שלקח יין מע"ה דסופו לתת יין זה לתוך המורייס שעושין מציר וקרבים של דגים:

וכן לתת לתוך אלונתית שנותן יין ומים ושמן אפרסמון:

טחינין. מאכל של כרשינין ואע"פ שסוף כל אלו לערבן הואיל ובאין לידו של חבר בעין מידו של ע"ה חייב להפריש דמאי:

כרשינין. בפ' בתרא דתרומות משמע דמאכל בהמה הן ומן הדין פטורין מן המעשרות ומן התרומה ובפרק בתרא דחלה מפ' דבשני רעבון של ימי דוד המלך אכלום בני אדם ואותה שעה גזרו עליהם מעשרות ובפרק שני דמעשר שני יתבאר קולן וחומרן:

ואין צריך לומר בודאי. אם אמר לו המוכר לא הפרשתי מהן:

והן עצמן פטורין מן הדמאי. שאם לקח מע"ה את התבשיל עצמו כגון שלקח הטחינין או האלונתית או המורייס אין צריך להפריש דמאי הואיל ובתערובת בא לידו והכי מפרש בפ"ק דחולין מהך ברייתא דלא גזרו על תערובת דמאי והכי אסיקנא לקמן:

אי כר' אפילו בדמאי יהו חייבין. בתוספתא פליגי ר' ור' אלעזר ב"ר שמעון דתניא התם הלוקח יין לתוך המורייס או יין לעשות אלונתית וכו' חייב בדמאי דברי ר' ור' אלעזר ב"ר שמעון פוטר וקס"ד דבהכי פליגי דמר סבר יין עיקר וכרשינין עיקר ומר סבר לאו עיקר והשתא מקשי מאן תנא והן עצמן מותרין אי ר' אפילו בדמאי נמי יהו חייבין תערובתן דהאי יין עיקר וכרשינין עיקר:

ואי כר' אלעזר ב"ר שמעון אפילו בודאי יהו פטורין. דהא סבר מים ושמן עיקר גבי אלונתית ובכרשינין תבלין עיקר ומסיק דלעולם כר' ומקולי דמאי הוא דבעיניה דוקא הוא דחייב ובתערובת פטור כמסקנא דפ"ק דחולין: