פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי א:ב:ה

למה לי דמאי. גבי מתני' דקתני מאבדין את מיעוטו בדרכים קסבר דבתרומת מעשר של דמאי מיירי ומשו"ה מקשינן דהא אפילו ודאי נמי מניחין את התרומה בגורן ואין מחייבין את ישראל לטפל בה ולהוציא הוצאות להביאה לעיר אלא הכהנים ילכו לגרנות ואם יאכלוה בהמות וחיות אין חוששין לה כדתניא אין מביאין תרומה מן הגורן לעיר וכו':

אלא א"כ היתה במקום גדודתה. במקום גדודי חיות ולסטים דכיון דבריא הזיקא מביאין לעיר:

ונוטל. דמי ההוצאה:

מן השבט. מן הכהנים הבאים ליטלה והך ברייתא בודאי מיירי:

אמר ליה. ר' אילא לר' בון וכבר הקשו על ההיא ברייתא:

ואינו מצוה להשיב אבידה. ומפ' ר' ייסא:

מצווה הוא להשיב בדבר מועט. כשיוציא ממון מועט אבל אם צריך להוציא הרבה אינו מצווה להשיב אבידה כדדרשינן בפ' אלו מציאות פעמים שאתה מתעלם כיצד היה בטל מסלע וכו' ומינה תידוק דוקא בודאי הקילו בפירות מרובה אבל במועט לא מה שאין כן באבידה דאינו מצווה להשיב אבידה ואפילו שלא יוציא אלא מעות מועטין ומש"ה תנן מאבדין את מיעוטו בעיר כדמפרש לקמן ובדרכים יכול לאבדו בכל שהו דבדמאי הקילו ולא מפלגינן:

עד כדון כשאין בידו מעות. קשה לי דבתרומת מעשר מה שייך חילול ורבינו שמשון לא פי' בו כלום ונראה לומר דהשתא מקשי דר' זעירא דמפ' מתני' במ"ש גופיה הא דאמרינן דפטור מחומש בפדיון מ"ש של דמאי ומאבדין מיעוטו בדרכים דווקא כי אין בידו מעות לחללו מותר לאבדו אבל כי יש בידו מעות מהו שיהא מפריש עליו חומש ונחוש לאבדו בידים:

ומסיק דאביו של ר' ניחומאי היו לו מעות בדיסקיא ולא היה מחללו. והיה מניחו שם לאיבוד:

דיסקייא. דיו סקייא שני שקים אלפורג'ייא בלע"ז:

אתיא תירוצא דר' חייא בר ווא כר' זעירא. דמפ' לעיל מתני' בפדיון מ"ש גופיה:

ה"ג בדר' לא כר' אמי. וכן גריס רבינו שמשון ז"ל ותירוצא דר' לא היא דבעו מיניה לעיל אפילו רוב נמי מכח ההיא ברייתא דאין מביאין תרומה לעיר והודה לבעיין משמע דסבר כר' אמי דמפ' לעיל מתני' בתרומת מעשר: