פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה א:ד:ד

עיסת כותח חייבת בחלה. פירש"י ז"ל בפ' כיצד מברכין (דף לז:) לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא בחמה וי"מ שמחמיצין אותו הרבה עד שאינו ראוי לאכול בעיניה ואופין אותו ומפררין אותו לכותח לטבל בו ומשום דאין ראוי לאכילה בעיניה הייתי פוטרו ואשמועינן רב דחייב שמא תמלך לעשות מאותה עיסה חררה לבנה קודם שיחמיץ כ"כ ובפ' כיצד מברכין (דף לז:) מפ' ודוקא דלבסוף עשאה כעכין רושקא"ש בלע"ז ובערבי כעכא"ש בהכי הוא דחייבת דמיחלפא בפת דעלמא ותמלך לעשותה חררה לבנה אבל כלמודין פטורה פי' כעין עמודין ארוכין שאינם בצורת פת דכיון דאינן בצורת פת העשוי לאכילה לא מיחלפא:

דעבדין עביצין. כמו חביצין כמו חביצא דגמ' דילן (ברכות דף לז:) שעושה העיסה בחלב וקמח וטוסני קישקי בלשון ערבי ודבר הלמד מענינו הוא ויש מי שפי' מין תבשיל מלחם כגון וירמיילי"ש או טאריני"ש וכיוצא בזה ואינו נכון דאפילו ר' יוחנן פטר בהו ופסק רבינו שמשון ז"ל ודוקא היכא דאפיה מצה קצת הוא דגזרינן משום ההוא פורתא שמא תמלך על כולה, ולענין הלכה כל היכא דנילוש במשקין ומטוגנת במשקין פטורה מדין חלה ומדין המוציא ואין יוצאין בה בפסח כדקאמר ר' יוחנן ובלבד ע"י משקה, וי"מ שאם נילושה במים וטגנוה אח"כ במשקה באילפס ובלילתה עבה חייבת בהמוציא ובחלה כדתניא במנחות (דף עה:) נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא ואין נראה כן דהא תנן בהדיא חלת המסורת פטורה מן החלה ומפ' בגמ' דחלטו אותה במים וכ"ש בשאר משקין ומה שהביאו ראיה מההיא לקט מכולן כזית וכו' יש לדקדק בה דקדוקין רבים בסוגית חביצה. יש להקשות לר"ת רש"י ז"ל דכ' (במס' ברכות דף לז:) חביצה היינו כעין שליקוק שמבשלין בתוך האילפס לחם מאי קא בעי לאיתויי ראיה מברייתא דמנחות והתניא לעיל טחנה ואפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות וכו' עוד הקשו עליו דמשמע דלקט מכולן אחמשת המינין קאי דאמנחות אין בהן חמץ וזו אינה קושיא דכולן אמנחות קאי והכי מוכחא שמעתא והיינו מנחת מחבת מנחת מרחשת מנחת מאפה כמו שפי' ר"ת ולקושית חמץ אינה קושיא דהא איכא תודה ושתי לחם והמנחות והן חמץ כמו שאמור בתודה עוד יש להקשות באותה שמועה לריש לקיש ולר' יוחנן דאמרי דע"י משקה פטור מן החלה ומן המוציא דהיינו חלת המסרת והא מנחת מחבת ומנחת מרחשת דע"י משקה נינהו ומברך עליהן המוציא שכן כ' רש"י ז"ל בפרשת ויקרא שאמר הרי עלי מנחת מחבת וכלי הוא שהיה במקדש שאופין בו מנחה על האור בשמן והכלי אינו עמוק אלא צף ומעשה מנחה שבתוכן קשין שמתוך שהיא צפה האור שורף השמן ע"כ, וגבי מרחשת כ' מרחשת כלי שהיה במקדש עמוק ומתוך שהיא עמוקה שמנה צבור לתוכה ואין האור שורפו לפיכך מעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין הן והן רכין וכל דבר רך ע"י משקה נראה כרוחש ומתנענע ע"כ וכיון דנעשין ע"י משקה אמאי מברך המוציא ואפילו לפי דברי הרמב"ם ז"ל שכ' בפי"ג במעשה הקרבנות דמנחת מחבת ומנחת מרחשת כשאופה אותן באותן כלים לא הי' בהן שמן שכן כ' מנחת מחבת ומרחשת כיצד נותן השמן בכלי ונותן עליו הסלת ונותן על הסולת שמן אחר ובולל הסולת ואח"כ לשה בפושרין ואופה אותה במחבת ובמרחשת כמו שנדר ופותת אותה פתים ונותנה בכלי שרת ויוצק עליה שאר השמן מה בין מחבת למרחשת מרחשת יש לה שפה והבצק שאופין אותו עליו רך שהרי יש לה שפה ואינו יוצא ומחבת אין לה שפה והבצק שאופין אותו בה קשה שלא יצא מכאן ומכאן ע"כ ולדעתי זה השמועה מתורצת מ"מ והתינח לר' יוחנן דאמר הסופגנין ודובשנין דפטרא מתני' ע"י משקה נינהו ואילו ביבש חייבין בחלה ובהמוציא שפיר אבל לריש לקיש דאמר דאפילו ביבש פטורין משום דהאור מהלך וכו' מאי איכא למימר והא מנחות דביבש ואור מהלך וכו' וחייבות לדעת רש"י ז"ל תקשי לר' יוחנן ולריש לקיש עוד קשה היכי מייתי ראיה ממנחות לחביצא דהנהו במרחשת ובמחבת קבלו צורת הלחם וחביצא לאו הכי דמעיקרא הוי פת ועשאה פרוסות ובשלם לאח"כ לדעת רש"י ז"ל, ונ"ל לדעת רש"י ז"ל דלא מייתי ראיה אלא דבעינן פרוסות כזית לענין המוציא אבל לא לענין דהבשול לא מבטל ליה מילתיה קמא דהא ודאי פשיטא לן דלא מבטל ליה דהא תניא לעיל אפאה בשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליה המוציא וג' ברכות ופירש"י ז"ל לאחר שאפאה בתנור ועשאה לחם עשאה פרוסות ובשלה במים אלא משום דלא ידעינן פרוסות כמה הויין שעורייהו ואהא הוא דמוכח דכזית נינהו ובציר מכזית לא ולגבי שיעורי כזית הוא דילפינן מנחות אבל מאי דהוי לחם במנחות פשיטא דלא הוי לחם לגבי חלה ולגבי המוציא דתרווייהו אזלי בחדא שיטה דלא דמי לחם גבוה ללחם דהדיוט דהא חלת מחבת דהיינו מסרת תניא במנחות פשיטא דמברך המוציא ואילו מחבת דהדיוט תנן הכא דפטור מחלה ומפ' ר' יוחנן וריש לקיש אף לענין המוציא ופסח לא הוי לחם וטעמא דמילתא דשאני מנחות דכיון דמיחייב בהן לאכלן הכי כדכתיב מצות תאכל במקום קדוש וכתיב ואכלוה מצות אצל המזבח ואפילו לא קבע סעודתיה עלייהו כקבע דמי דומיא דשבת דאמרינן כיון דכתיב וקראת לשבת עונג אין באכילות דידהו עראי אלא כולהו קבע הויין ועוד דאכילת כהנים גבי מנחות ובשר קדשים כפרה חשיבא כדכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם ואלחם ואבשר קאי ודרשינן מלמד שבעלים אוכלין ובעלים וכו' ואפילו גבי אכילת תרומה אמרו שקרויה עבודה כדאיתא בפרק אלו דברים דפסחים (דף עב:) הילכך באכילות דידיה קרבן הוא דמקריב ומיחייב לברוכי המוציא דלחם אלהיו מקדשי הקדשים כתיב בהו אבל גבי אכילת הדיוט אדרבה רחמנא מיעטנהו דדרשינן באכלכם מלחם הארץ ולא כל לחם פרט לסופגנין וכו' הילכך גבי חולין לא מחייב לברוכי המוציא אלא בדאיכא צורת לחם או בקבע סעודתו ור' יוחנן וריש לקיש דפטרי ע"י משקה מהמוציא בלאו קבע הוא דמיירי ומאי דמחייבינן בחביצה בכזית אפילו בלאו קבע קמיירי דאילו בקבע אפילו בגיבלא בעלמא מחייב המוציא וגבי חלה טעמא הוא מלחם ולא כל לחם לא שנא בעי לקבועי עלה סעודתיה לא שנא לא בעי ואע"ג דקיי"ל כר' יוסי דבשול מבטל ליה לאפיה ואין אדם יוצא ברקיק המבושל היינו טעמא משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל לחם מיקרי ודאי הילכך חביצא אע"ג דנתבשלה כיון דהפרוסות קיימות חייב לברוכי המוציא וזה ברור ונכון. והרא"ש ז"ל רצה לתרץ דבמנחות מאפה הוא דמיירי ורש"י ז"ל לא פירש כן ואני לתרץ דעת רש"י ז"ל רבינו הגדול באתי, והני גרמיזיליש אע"ג דבלילתן עבה פטורין מחלה אלא היכא דהתחיל לאפות מאותה עיסה חררה ולחם כותח קיי"ל בגמ' דילן דבעינן שעשאה כעכין אבל בלמודין פטורה ולענין סופגנין דמתני' קיי"ל כר' יוחנן דאמר עשאן בחמה הוא דפטורין אבל באור וביבש טגנו ל"ש הדביק ולבסוף הרתיח ל"ש הרתיח ולבסוף הדביק חייב וכל זה שלא טגנו במחבת אלא יבש אבל ע"י משקה אפילו תחלתה עיסה וסופה עיסה פטורה מן החלה מטעם דחלת המסרת, וכן דעת רבינו שמשון ז"ל והרשב"א ז"ל דפטורין מן החלה: