פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ברכות ו:א:א

כיון דתנא כיצד מברכין משמע דכבר שנה חייב אדם לברך על הפירות. ונראה דאקרא קאי דמחייב לברך אשבעת המינין דכתיב ארץ חטה ושעורה ובתרייהו כתיב ואכלת ושבעת וברכת וכיון דמברך לאחריהן כ"ש דמברך לפניהן דכשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש וכיון דגלי בהו רחמנא דמחייב ה"ה באחריני ועוד נראה נכון דהיינו דקא בעי בגמ' מה"מ ומתרץ דקאי אקרא דקדש הלולים מלמד שטעונין ברכה פירות האילן מכי שריין באכילה לפניהם ולאחריהם:

חוץ מן היין. דמתוך חשיבתו קבעו לו ברכה לעצמו שמזכיר בברכה שם האילן שנתן הפרי בהדיא מה שאין כן בשאר פירות שאומר עץ סתם ואפילו בגפן עצמו כשאוכל ענבים אומר בורא פרי העץ מפני שבענבים אינו ניכר חשיבות הפרי יותר מכשאוכל תפוחים או שאר פירות אלא כששותה היין ניכר מעלת הפרי:

פירות הארץ. כגון קשואים ואבטחים וכיוצא בהן שהן פרי כמו גבי אילן ובאורז פליגי אמוראי:

על הירקות. כגון חזירין וצנונות וכרפס שאדם אוכל עשבן וירקן ומשום הכי פליג ר' יהודה הכא ואמר בורא מיני דשאים. דשא הוא עשב שיש לו קומה בקלחו וכן כתוב גלה חציר ונראה דשא שלאחר ששח החציר וכמש אז' נראו בעלי דשא. וכל מיני ירק שאדם אוכל הן בעלי דשא כן נ"ל נכון ואמת והא דתני רישא לשון רבים מברכין ולסוף לשון יחיד לאשמועינן דל"ש רבים ול"ש יחיד ברכתן שוה דאין מזמנין על הפירות: