פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ברכות ה:א:ד

דין הלכה. כלומר הלכה פסוקה שלבו שמח מד"ת ואינו מהרהר:

כעוסק בד"ת. דאיכא בהו שמחת מצוה נמי ומצי מתפלל. והרמב"ם ז"ל כתב לא יפסיק אלא יגמור עסקיהם ויקרא והראשון עיקר:

הרואה דם כעין החרדל יושבת עליו שבעה נקיים. חוץ מאותו יום שפוסקת וזו חומרא גדולה היא דאי זבה היא הא אין זבה גדולה פחות מראיית ג' ימים רצופים ואי נדה היא אותו יום תעלה לה מן המנין וזמן זבה אחר ז' ימים של נדה וזמנה י"א יום בין נדה לנדה וזו הלכה שאין בה עיון ואין מהרהר בה בתפלתו:

המקיז דם בבהמת קדשים מעל. אם נהנה בו ואע"ג דקים לן אין מועלין בדמים כדילפינן בס"פ כל הבשר ובפסחים ה"מ כשנשחט בעזרה הקרבן וזרקו דמו כדכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם לכפר נתתיו לך ולא למעילה אבל דם הקזה דבחיים מועלין בו:

מכניס אדם דגן בתבן ומערים עליו וכו'. דגן קרוי הכא התבואה ובההיא דחזיא לבהמה כגון שעורין ומכניסה בבית במוץ שלה שאינה מתחייבת במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנתמרח הכרי אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעת דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך והוא המירוח לפיכך כשהוא מכניסה לבית בתבן שלה לא הוקבעה למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו ומאכל בהמה ארעי חשיבה דתנן בריש מסכת פאה מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות עד שימרח הילכך בהמה אוכלת ופטורה והערמתו היינו דשרי להאכיל לבהמתו:

ד' מעלות בקדש וכו'. מעלות דקדש ותרומה מפורשין הן בפ' חומר בקדש במשנה: