שפתי כהן על התורה, במדבר כב:כג

ותרא האתון את מלאך ה'. פירש הרמב"ן ז"ל, ראיה זו אינה ראיה ממש אלא הרגישה בעצמה דבר המפחיד אותה ומעכבה, כי אין המלאכים נראים לבני אדם כ"ש לבהמות, והראיה שלא אמרה בדבורה מלאך ה' לנגדי וחרבו שלופה בידו ועל כן הוכרחתי לעכבך. עוד יכולין לומר שראתה ראיה ממש, ולהראותו שהיא רואה והוא אינו רואה, שהוא פחות מן הבהמה, וכן אמר המלאך ותראני האתון ותט לפני זה שלש רגלים. וכן פירש"י ז"ל, ותרא האתון והוא לא ראה, שהקב"ה נתן רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה, ע"כ:

ותט האתון מן הדרך. בראיית המלאך פשטה כל מה שעליה מתיקונוי דאתקין בחרשוי ובקסמוי. וכן אמר בזוהר, ותט האתון מן הדרך, סאטת מן ההוא אורחא דהות טעינא מסטרא דדינא קשיא לקבליהון דישראל, ובמא חמא בלעם דהיא סאטת מן ההיא אורחא, אלא הכי אמר ר' שמעון אפילו באורחא בעא לאבאשא לישראל בחילא דאתניה, וכיון דלא סליק בידוי מה כתיב ויך את האתון במקל, אטען לה ואלבש לה בזריזו דדינא קשיא תקיפא, הה"ד במקל, במקל דייקא, דאיהו דינא קשיא תקיפא, במקלו לא כתיב אלא במקל פוק חמי כמה חכמתא תקיפא דההוא רשיעא ותיאובתא דיליה לאבאשא לישראל, דאיהו אשגח לנפקא מרשותיה דלעילא בגין דתיאובתיה לאתיקרא ולאבאשא לישראל: