שפתי כהן על התורה, במדבר יז:ד

ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחשת אשר הקריבו השרופים. לא נזכר עד עתה אם המחתות היו מזהב או מנחשת, והטעם הוא לומר שלא נתחייבו שרפה, אלא לפי שהיה מצחם נחושה, שעמדו נגד אהרן במבחן הנסיון, א"כ יהיה להם למזכרת עון, וכבר אמרו אחרי מות קדושים אמור. וכן כי קבור תקברנו, ארז"ל לנתלה ולעץ שנתלה עליו, שלא יהא לו למזכרת עון לומר על עץ זה נתלה פלוני, וכן ואת הבהמה תהרוגו. ואנו אמרנו החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם, שהוא לכפר על אשר חטאו על הנפש ועשו אותם, שיעשו ויתוקנו ע"י שיהיו אפר תחת רגלי הצדיקים, כמו שאמר בתנא דבי אליהו, משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש, ואח"כ באין הצדיקים ואומרים אותן בני אדם שהיו משכימין ומעריבין לבית הכנסת וקורין את שמע ומתפללין ועושין שאר מצות, מיד אומר הקב"ה אם כך הוא לכו ורפאו אותם, מיד הולכים הצדיקים ועומדים על אפרן של רשעים ומבקשים עליהם רחמים, והקב"ה מעמידן על רגליהם מאפרן מתחת כפות רגלי הצדיקים ומביאן לחיי עולם הבא, לכך נאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר וגו', ופירוש ועסותם שיעשום עיסה ויחזרום לבריה חדשה, זהו ועשו אותם, לזה אמר זכרון לבני ישראל, אין הכונה בעשותם צפוי למזבח למזכרת עון, א זכרון לבני ישראל למען לא יקרב איש זר. ולזה נאמר פסוק זה אחר ויקח אלעזר הכהן אחר המעשה, ועוד שהוא מיותר, כי כבר אמר והיו לאות לבני ישראל, למה חזר ואמר זכרון, אלא למ"ש: