שפתי כהן על התורה, ויקרא כו:ב

את שבתותי תשמרו וגו'. חתם הפרשה בזה הפסוק לפי שרז"ל נתנו סדר לפרשיות של זו הפרשה, אמרו בתחלה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעי' סוף למכור מטלטליו, לא חזר בו סופו מוכר אחוזתו, לא חזר בו סוף מוכר ביתו, לא חזר בו סוף לוה ברבית, לא חזר בו מוכר עצמו לישראל, לא חזר בו סוף מוכר עצמו לעקר, ובסוף אמר לא תעשו לכם אלילים וגו'. כל זה בא לו מצד אביו ואמו שלא שמרו ליום שבת, שמרו מלשון המתינו כמו ואביו שמר את הדבר, וכבר כתבתי בפרשת תשא ושמרו בני ישראל את השבת ראשי תיבות ביאה, משל לעני שעמד על פתח בית המלך ושאל שיתנו לו פרוסה אם בא לשאול כשהמלך יושב על השלחן נותנין לו ממה שעל השלחן של המלך, ואם בא לשאול כשאין המלך על השלחן נותנין לו משיורי הלחם שמשיירין העבדים לחם שחור ויבש, אם כן אם ישמרו את השבת יבאו להמשיך נשמות של שבת שהם מלפני המלך, זהו אומרו לעשות את השבת, שהן נשמות שובתות מכל עמל וטורח, לא כמו שעברו עליו כמה צרות ואנחות שמכר מטלטליו ומכר אחוזתו ומכר ביתו ולוה בריבית ומכר עצמו לישראל וחזר ומכר עצמו לעקר, לזה מזהיר שישמור ליום השבת ושיקדשו עצמן. אני ה' נאמן לשלם שכר:

ובמדרש בוא ולמד מתן שכרן של מצות, כשאמר פרעה ליוסף אני פרעה כמה גדלו ונתן לו שכר שנאמר ויסר פרעה את טבעתו וגו', הקב"ה שאומר על כל מצוה ומצוה אני ה' על אחת כמה וכמה שאין קץ למתן שכרן של מצות ע"כ. וכן יש ללמוד ממה שאמר לישראל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, נתן להם ביזת מצרים והביא כל העולם למצרים, שנאמר וכל הארץ באו מצרימה, אם כן נתן להם ביזת כל העולם, וארז"ל תשעים חמורים הוציא כל אחד ואחד טעונין כסף, לא הספיק זה אלא שנתן להם מה שהיה צפון בבעל צפון שטמן יוסף שם הזהב, ולזה אמר שישובו ויחנו שם, שהמטמון אינו נגלה אלא לבעליו, לא הספיק עד שנתן להם ביזת הים שהיתה יותר מביזת מצרים, שכן ארז"ל כנפי יונה נחפה בכסף זו ביזת מצרים, ואברותיה בירקרק חרוץ זו ביזת הים, תורי זהב נעשה לך זו ביזת הים, עם נקודות הכסף זו ביזת מצרים, הרי שדמו ביזת מצרים לכסף וביזת הים לזהב, וכל זה לפי שיצא מפיו מלת גדול, ואמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול עשה כערך גודלו יתברך. כל זה בזה העולם אבל לעוה"ב אין קץ עין לא ראתה:

גימטריאות שבת הארץ להם לאכלה, ר"ת בגימ' שס"ה, רמז שלא יאכל אדם כל ימות השנה אלא משל שבת כמו שהיה עושה שמאי, וכן מזון כל השבוע הוא מן שבת, לזה מונין אחד בשבת שני בשבת וכו':

לאכלה. עה"א בגימ' מלאך, רמז שנעשה הישראלי יום שבת כמלאך לובש לבנים, כמו שאמרו על רבי יהודה בר אלעאי ז"ל שהיה לובש סדינים לבנים ודומה כמלאך ה':

שבת הארץ לכם. בגימ' זו היא הנפש יתירה, וזהו לכם לא עשה כן לאחרים, לכם, מלך, שהוא בשבת כמלך בטל ממלאכה:

והעברת שופר תרועה בחדש השביעי, ר"ת תשובה רמז לתשובה בחדש השביעי:

תעבירו. עבירות, רמז על השופר שהוא דוחה ומעביר העבירות:

וקראתם דרור. רמז אחר דרו"ר שנה יחרב הבית ויתבטלו יובלות, שמחרבן בית ראשון בטלו מלמנות יובלות:

ומכר מאחוזתו. אלו ישראל שמסרו בהמ"ק ביד שונאים. ובא גואלו זה הקב"ה גואלן של ישראל שנאמר גואלנו ה' צבאות. הקרוב זה הקב"ה שהוא קרובן של ישראל שנאמר לבני ישראל עם קרובו, והשיגה ידו, אם אין להם גואלים מבשר ודם:

אשר לו חמה. כתיב, רמז על הכרכים המוקפים חומה מימות יהושע שעמדה לו חמה:

גאלה תהי"ה, בגימטריא בימי משיח. הם אשר הוצאתי אותם, ס"ת מרים, שבזכות מרים יצאו כדלעיל:

את שבתותי. ר"ת א"ש, רמז למה שאז"ל במקום שיש חלול שבת שם דליקה מצויה: