שפתי כהן על התורה, ויקרא כ:ט

כי איש איש אשר יקלל את אביו וגו'. יאמר שאפילו מעין השכל אי אפשר שיקלל את אביו, ולזה כפל ואמר איש איש, לומר מאחר שהוא איש לא בא להיותו איש אלא על ידו של אביו, ומאחר שהוא היה סבה שבא לעולם וגדלו וטרח בו והאכילו והשקהו, אפילו שלא יהיה אביו ממש אלא שעשה עמו טובה כמו אב ראוי הוא שאם קללו שימות, לפי שהוא כפוי טובה, ולזה אמר את אביו ואת אמו, את לרבות הטפל לאביו, שהוא למי שעשה עמו טובה, כ"ש שבקללו אביו הגשמי קלל אביו ואמו הרוחנים, ששלשה שותפים הם, וזה שכפל אביו ואמו קלל, ולא אמר את אביו ואמו קלל, אלא אביו ואמו ממש, כמ"ש שג' שותפים הם, וכן הוא אומר בנים אתם לה' אלהיכם, מאחר שקלל השייכות והאחיזה שיש לבן עם האב נכרתה ולא נשאר לו שום אחיזה אפילו כמו העבד עם הרב, כי האחיזה שיש לעבד עם הרב הוא הדמים שנתן בקניתו, אבל זה דמיו בו, כלומר לא נשאר לו בו שום אחיזה ולא שום שייכות. שישראל נקראים בנים, שנאמר בנים אתם, ונקראים עבדים שנאמר עבדי הם וגו', א"כ ראוי הוא לב' מיתות, אחת שקלל אביו הגשמי שהוא כפוי טובה, ואחת שבקללו אביו הגשמי קלל אביו שבשמים שג' שותפים הם וכו':

או יאמר דמיו בו, לומר שבהריגת שום אדם הורג כל זרעיותיו העתידים לצאת ממנו כמו שאמר בקין קול דמי אחיך צועקים דמו ודם זרעותיו, אבל זה המקלל אין לו דם זרעותיו כי נכרת ממקורו, זהו דמיו בו לבד ואין לו דם זרעותיו: