שפתי כהן על התורה, בראשית כב:ז

ויאמר יצחק אל אברהם וכו', יש לשאול למה לא שאל כשיצא מהבית ולא היה עמהם שה יאמר איה השה, אלא הוא חשב שהולך לטייל, וכשאמר ונשתחוה אמר אין השתחויה אלא בקרבן אם כן איה השה לעולה:

ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני, א"ל כשתעשה זה הפועל בי לא תעשנו באכזריות כאלו אין אתה אבי אלא תעשנו באהבה. ויאמר הנני בני כן אעשה בכל פועל שאני עושה אעורר אהבתך, וכן בכל פעם הוא מזכיר בנו, וישם על יצחק בנו, ויעקוד את יצחק בנו, לומר שעם כל זה לא נמנע מלעשות מצות ה' בשמחה ולא באכזריות, וכן אז"ל על פסוק ויבאו אל המקום, שניהם מביאים את האש שניהם מביאים את העצים, אברהם דומה כמי שעושה חתנות לבנו, ויצחק דומה כמו שעושה חופה לעצמו, אם כן גדול כחו של אברהם יותר משל יצחק כי היתה אהבתו כאהבת האב לבן מתעורר בכל פועל ופועל, מה שאין כן ביצחק כי לא היה בו הנסיון אלא בשעת השחיטה, אבל אברהם בעקידה ובשריפה כי לזה השימו ממעל לעצים, א"כ נסה את אברהם, עיקר הנסיון היה לאברהם:

עוד ויאמר אבי. א"ל אתה החסד והרחמים ובפרט בזמן הזקנה והלבנינות אולי בשעת המעשה יכבשו רחמיך ואפסל מהקרבה, א"ל הנני בני נתהפכתי למדת בני שהוא מדת הגבורה ולזמן הבחרות, וכן בנו בא"ת ב"ש פשט שפשט מדת החסד ונתלבש במדת הגבורה, בני בגימ' חן שבכל פועל ופועל שהיה עושה היה אומר יהי רצון שאמצא חן לפני השי"ת: