שפתי כהן על התורה, דברים כג:ח

לא תתעב אדומי. לא תתעב מצרי. שמא יעלה בדעתך לומר אלו על דבר שלא קדמו נתרחקו מצרים שטבעו בניהם בים ואדום שיצא בחרב לקראתם עאכ"ו א"ל הקב"ה לא מחשבותיכם מחשבותי, מצרים היו שלוחי ההשגחה של גזרת וענו אותם ת' שנה, ואע"פ שהפליגו לעשות יותר מהגזירה, עכ"ז עשו להם אכסניא, לא תהיו כפויי טובה שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אפילו הרשעים וכל שכן הצדיקים, ומה שהרחיק דור ראשון ושני, לפי ששני פעמים גזר הריגת בניהם של ישראל, פעם ראשון שאמר להחיות אם בן הוא והמתן אותו, ואח"כ גזר ואמר ויצו פרעה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ואדום גם כן יצא לקראת יעקב בחזרתו מלבן להרגו, ואילולא הקב"ה ששמע תפלתו והבטחתו היה הורגו, ופעם שנית שאמר פן בחרב אצא לקראתך, ובן נח נחשב לו המחשבה כמעשה, לזה נתרחקו בניו דור ראשון ושני. ורז"ל למדו מכאן שגדול המחטיא את חבירו יותר מן ההורגו, שהרי מואב החטיא את ישראל נתרחקו ומצרים ואדום שרצו להרוג ישראל נתקרבו, שההורגו הורגו מן העוה"ז והמחטיאו מחטיאו מן העוה"ז והעוה"ב:

מצאתי כתוב לא תתעב מצרי בלשון יחיד רמז על פרעה שהרהר תשובה ונצול ומלך על נינוה, וחרה ליונה על שלא נהפכה ואמר טוב מותי מחיי, על זה רמז כאן לא תתעב מצרי שלא יהא מתועב בעיניך, כי גר כבר נתגייר ועשה תשובה ע"כ: