שפתי כהן על התורה, דברים טו:יט

כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך. בא לומר שהשם ישלח ברכתו שלא ילדו בהמותיו כי אם זכרים מה שיספיקו להוליד, זהו אומרו בבקרך ובצאנך הזכר, זכר שיספיק, לפי שבמין האדם החביב הם הזכרים כי רבות בנות עשו חיל כשיולדות זכרים, ואוי לאבי הבנות, כי אם בת בתחלה די כדי שתלמוד בה האשה דרך גידול הבנים וכדי שתסייע אמה בגידולם. ובמין הבהמה הם הנקבות כמו שאמר על פסוק וכל מקנך תזכר, שאם אין עושין רצונו של מקום יהיה כל מקנהו זכרים, לזה אמר כאן שאם יעשה רצונו של מקום לא יהיה בעדרו זכרים אלא די ספוקם, ויהיה הבכור כדי לזכותך שתקדיש אותו אע"פ שאין צריך להקדישו שנאמר אך בכור אשר יבכר בבהמה לא יקדיש איש אותו כי הרחם מקדשו, עם כל זה הקב"ה כביכול נכסף לך שתקדישו ותאמר בפה זה קודש, וגם כדי לזכותך שמצוה לך שתעלה אותו לירושלים ותתן אותו לכהן שיאכלנו שם כי הוא אחד מכ"ד מתנות כהונה, שכן הוא אומר פרשת קרח כל פטר רחם לי באדם ובבהמה יהיה לך, יתתנו לכהן שנה בשנה. ואל יקשה בעיניך, כי הבכור הוא חלש אינו מועיל לעבודה, זהו לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך שאין להם כל גיזה, ואם יקשה בעיניך להעלותו ירושלים יהיה פסח, מדה כנגד מדה, או עיור, לפי שקשה בעיניך. ולא תזבחנו לה' אלהיך. זה לכהן אמור, כי העלאתו היא כהן: