שפתי חכמים, בראשית נ

ה רצונו לתרץ כי לא תבא לשון מלוי רק על מספר הקצוב מתחילה, כמו את מספר ימיך אמלא (שמות כ"ג כ"ו), כלומר ימים הקצובים לו, וימלאו ימיה ללדת (לעיל כ"ה כ"ד) כלומר ימים הקצובים לימי לידתה, וכן רבים במקרא, וכאן לא היה מספר קצוב מתחילה, לכך הוצרך הרב לומר השלימו לו ימי חניטתו מפני שימי החניטה הם ימים הקצובים להם, כלומר לחניטות מ' יום, וזהו אמרו עד שמלאו מ' יום ואמר השלמה במקום וימלאו, להודיע שזה המילוי הוא מענין השלמה לא מהמילוי שהוא הפוך הריקות, (הרא"ם):

ו לאפוקי שלא תפרש וימלאו לו מ' יום ואחר כך ויבכו אותו עוד שבעים יום:

ז דאם לא כן למה בכו, ואין לומר משום כבוד יוסף, כי הבכי אינו פועל רצוני עד שיבכה כשירצה:

ח כרי הוא לשון לעברי, ודגור הוא לשון ארמי:

ט (רא"ם), ויש לתמוה אם כן איך הורשה לדבר עם אחיו בלשון הקודש, וכדפירש רש"י על פסוק כי פי המדבר אליכם (לעיל מ"ה י"ב ד"ה והנה), יש לומר שהתנה עמו שלא ידבר עם המצריים דוקא, וכשדבר יוסף עם אחיו לא היה שום אדם אתו בבית, ולא יודע הדבר שדיבר בלשון הקודש. (נח"י), אי קשיא הא קשיא והא כל דברי המליץ היה בלשון הקודש ושם היו הרבה מצריים, ועוד קשה מדידיה אדידיה דבפסוק כי פי המדבר כתב שהרבה ממצרים היו יודעים אותו, ואם כן מה תועלת בשבועה שיוסף לא ידבר בו, והרבה מהמצריים ידברו בו, וע"ש שהאריך:

י בב"ר (פ' ק' ח') א"ר תנחומא הוא לא נתכוין אלא לשם שמים, אמר לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, עכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהם וכו' עד כאן, ולמטה גם כן לא היה רוצה לישב מפני כבוד המלכות:

כ אף על פי שאין לו דומה במקרא, מכל מקום מצינו למימר דלו לשון שמא, דהואיל ומצינו דלו הוא לשון אולי כמו שהביא רש"י פסוקים על זה, ואולי מצינו נמי שהוא לשון שמא, אם כן לו נמי לשון שמא, דהא לו ואולי הכל לשון אחד:

ל רצה לומר מזה נמי מוכח דלו ואולי הכל אחד הוא, דהא לו בכמה מקומות לשון בקשה, ויש אולי נמי לשון בקשה ואם כן מצינו למימר שלו נמי לשון שמא, כמו אולי, ויש אולי לשון אם, כמו שהביא רש"י לעיל, אם כן לו ואולי הכל אחד הוא:

מ דאין לומר שהיה אחר שאינו מן האחים דאז בודאי לא יאמין בדבר, כי היה יודע יוסף שלא יחשוד אותו אביו על זה. (ג"א), דאין סברא שהיו מגלים סוד זה וחרפתם לנכרי שמכרו אחיהם, ויותר היה ראוי להם לדבר עמו בעצמם:

נ (ג"א), כי י"ב שבטים כנגד י"ב כוכבים המאירים את כל העולם, ולכן א"ל עשרה נרות, רוצה לפרש אף שהיו חושבים להרוג אותו היה ניצל מידם, וכל זה מפני שהיה כל אחד מן השבטים דומה למזל ברקיע אשר אי אפשר ליאבד, כל שכן שהוא יחיד שלא יוכל לאבדם וכו', אבל אין לומר דאין אחד יכול להרוג עשרה, דזה אין ראיה דיוסף היה מלך והיה יכול לצוות על אלף אנשים להרוג אותם: חסלת פרשת ויחי