שפתי חכמים, שמות לח

ב וא"ת והא כומז שהוא דפוס של בית הרחם שהוא מאוס ביותר למה לא היה משה מואס בו. ויש לומר דגבי כומז שהביאו גם חח ונזם וטבעת בהדי כומז ואחר כך התיכן ביחד באש היה הכומז בטל ביניהם אבל הכא לא הביאו שום נחושת יותר אלא מראות הצובאות והיו יכולין לראות שם במראיהן לכך לא היה רוצה לקבלן ועוד יש לומר דכומז היה כדי לבטל היצר הרע כלומר כדי למנוע שלא יוכל לבא לידי זימה אבל על ידי המראות באים לידי זימה משום הכי היה מואס בהן אמר לו הקב"ה קבל ר"ל תקבלם:

ג כלומר הצובאות לשון צבאות וכן משמע הפוסק באותן מראות אשר באו מהן צבאות רבות:

ד פיתוי דברים דתרגום כי יפתה ארי ישדל:

ה כלומר מי שמקנא לאשתו בודקה באותן מים המאררים כדכתיב בפרשת נשא:

ו כלומר אונקלוס תרגם נמי שמראות הן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטין וכן תרגם על הגליונים מחזייתא והגליונים בודאי הם מראות שמתקשטין בהם הנשים:

ז כלומר צבאו לשון צבא שמתקבצין יחד ולמה קבצו יחד ומפרש שקבצו להביא נדבתן אל פתח אהל מועד:

ח דלא שייך למכתב לעומת אלא מה שהוא כנגד והקלעים לא היו כנגדם אלא בצדדי'. ל"פ כמדת כלומר שיהא כמדתו: חסלת פרשת ויקהל

א דק"ל הוה ליה למימר ואלה בוא"ו מוסיף על הראשונים ומתרץ דלא תטעה לומר דקאי דוקא אכלי המשכן דסמיך ליה ותקשה לך למה מנה מנין המשקולות כמה היה לכך כתב אלה בלא וא"ו המוסיף לומר דקאי נמי על משקלי נדבת המשכן כמה משקלות היו ולאו דוקא על כלי המשכן:

ב ואם תאמר הא לא מיותר לדרשא אלא חד משכן וחד איצטריך לגופיה ויש לומר מדשני הקרא בלשונו וכתב המשכן משכן ולא כתיב תרוייהו בה"א או בלא ה"א ודאי הה"א קאי על המשכן המיוחד דהיינו בית עולמים שהוא בית המקדש אם כן קשה למה מכנה אותו הכתוב בלשון משכן אלא רמז וכו':

ג אבל הא דנתן להם הלוחות אינו עדות דיש לומר דנתן להם שלא לדחותן בידים כיון שנתגיירו וקבלו עליהם עול תורה והמצות ואף על פי שחטאו הוו להו כישראל שישראל מומר לא פקע מיניה שם ישראל כדכתיב חטא ישראל וגו' אף על פי שחטא ישראל הוא. הרא"ם. ולי נראה כיון שמי שחטא בעדים ובהתראה כבר נהרגו על ידי בני לוי. בעדים ולא בהתראה מתו במגפה. בלא עדים ובלא התראה בדק אותם כסוטות אם כן הנשארים לא חטאו:

ד דק"ל דפשוטו של קרא משמע דעבודת הלוים הוא פקודי המשכן כלומר מנין כלי המשכן לכ"פ לשאת ולהוריד:

ה דק"ל דאי לא כפול היה אלא לא היו כי אם ששים מנה ומנה כ"ה סלעים שהם שקלים אז יעלו הבקע לגלגלת לר"א ככר וי"א מנה דהא ש' אלף ואלף ושבעה מאותו ע"ה שקלים שלימים היו וט"ו מאות שקלים עולין לככר כי עשרה מנה הם ר"נ שקלים ולפי חשבון זה ששים מנה הם ט"ו מאות שקלים נמצא מאת הככר הם ק"נ אלף שקלים נמצא לפי החשבון זה יהיה ר"א ככר וי"א מנה ומתרץ דמנה של קודש כפול היה ואם כן ג' אלפים שקלים עולין לככר ונמצא מאת ככר הם ש' אלף שקלים וק"ל:

ו פירוש אם המנה של הקדש כפול אתי שפיר דמנה בפרוטרוט אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים יתירים שלא הגיעו לככר אבל אם אמרת דלאו כפול היה כיון שט"ו מאות שקלים עולין לככר למה חשב אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שלא הגיעו לככר היה לו לחשוב שני מאות ככרים וככר אחד ושני מאות וחמשה ושבעים שקלים שלא הגיעו לככר אלא ש"מ דכפול היה המנה וזה גם כן ראיה שמנה של קדש כפול ונמצא שככר נמי כפול:

ז דקשה לרש"י דכל בקע שבמקרא הוא לשון ביקוע והכא אין שייך לשון ביקוע:

ח דק"ל דעל כרחך היו יותר דהא בחומש הפקודים כשמנה ישראל היו ת"ר אלף וג' אלפים ות"ק וחמשים לבד מן הלוים שלא התפקדו בתוך בני ישראל וכאן בנדבות המשכן שנתנו ישראל והלוים אם כן היו יותר ועל זה פירש כך היו ישראל כי בקע לגלגולת לא נתנו אלא ישראל שטעו בעגל והוצרכו ליתן הנדבה לצורך המשכן לכפר על מעשה העגל אבל הלוים אשר לא טעו לא היו צריכין ליתן וכענין זה פירש גם הרא"ם:

ט דק"ל דפשוטו של קרא משמע דקאי על הווין שצריך לצפות ראשיהן ולמה צריכין צפוי והא הווין היו כולן כסף והוסיף מלת מהן להורות שמכסף הזה נעשה הצפוי וגם הווין והחשוקים ולא הווין לבד וראיתו שהרי אין כסף אחר מכל כסף פקודי העדה רק מאת הככר שנעשו מהם האדנים והאלף והשבע מאות וגו' שלא הגיעו לכלל ככר: