ספרא, צו, פרק יד

[א] רבי יהושע אומר הפסח שבא בטומאה ואכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות – יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "כל טהור יֹאכל בשר והנפש אשר תֹאכל בשר" – הנשחט לטהורים חייבים עליו משום טומאה, הנשחט לטמאים אין חייבים עליו משום טומאה.

[ב] ר' אליעזר אומר דחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה – יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר (במדבר ה, ב) "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" – בשעה שטמאי נפש חייבים – זבים ומצורעים חייבים, ובשעה שאין טמאי מתים חייבים – אין זבים ומצורעים חייבים.

[ג] "וטומאתו עליו" – טומאת הגוף. או יכול טומאת בשר? תלמוד לומר "וטומאתו עליו" – "טומאתו" "טומאתו" (במדבר יט, יג) לגזירה שוה. מה טומאה להלן – בטומאת הגוף מדבר ולא דיבר בטומאת בשר, אף "טומאתו" האמור כאן – בטומאת הגוף מדבר ולא בטומאת בשר.

[ד] רבי אומר "ואכל" (ויקרא ז, כא) "וטומאתו עליו" (ויקרא ז, כ) – בטומאת הגוף דיבר ולא דיבר בטומאת בשר.

[ה] ר' חייא אומר נאמרו 'קדשים' על שם רבים‏ ונאמר 'טומאתו' על שם היחיד. והא מה אני מקיים "וטומאתו עליו"? בטומאת הגוף דיבר ולא בטומאת בשר.

[ו] ואחרים אומרים לא דיבר אלא במי שהטומאה פורחת הימנו; יצא בשר שאין הטומאה פורחת הימנו.

[ז] "ונכרתה הנפש" – ולא הצבור. "הַהִוא" – ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. "מֵעַמֶּיהָ" – ועמיה בשלום.