שולחן ערוך הרב, אורח חיים, מהדורא בתרא רנט

מַהֲדוּרָא בַּתְרָא לסימן רנט עיין רשב"א פ"ד בשם הגאונים דסבירא להו דהטמנה במקצת הטמנה היא, והם רבינו האי ור"ח שהביא ריש פ"ג , ודברי ר"ח הובאו גם כן ברא"ש מכלל דסבירא ליה נמי הכי . ומה שכתב ר"ח אבל הטמנה על גבי גחלים כו', לפי מה שכתב הרשב"א בשמו רוצה לומר, שכל על גבי גחלים הטמנה היא במקצת על כל פנים, שהרי הרשב"א ריש פ"ג העתיק גם כן כלשון זה ממש בדברי ר"ח. ולא קשה מידי מ"ש הב"ח שם וסוף סי' רנ"ז על הב"י (ולפירוש הב"ח למה ליה למנקט כסא של ברזל כו' לוקמה בלי הטמנה בבגדים). וכן דעת הר"ן שלא העתיק כלל לשון הטמנה מדברי ר"ח, עיין שם במשנה דלא כב"ח. וכן הוא בהדיא בר"ן ריש פ"ד והכי נמי שולי הקדרה מוטמנים בכהאי גוונא כו'. וסבירא להו לגאונים דהא דאמר ר' זירא קופה שטמן בה הוא לרבותא, לאשמועינן שאין הקופה מפסקת כמו אוירא עיין שם בר"ן . ומה שכתב הטור בסי' רנ"ז בשם הרא"ש לחלק בין דרך הטמנה כו' , היינו דוקא כמו שכתב שם הטור שלא היתה נוגעת בשום דבר כו', ר"ל לא בבגדים ולא בגחלים, וקרקע הכירה אינה ראוי להטמנה ואין לגזור בו כמו שכתב הרא"ש, וכן הוא בתוס' טעם זה לבדו. אלא שהרא"ש לא רצה לסמוך על זה הטעם לבדו אלא בצירוף עוד טעם, דשאני התם שנתן הקדרה בקופה לשם הטמנה כו' . ומשום הכי נמי לא הביא הטור דברי הרא"ש אלו, שלא ללמוד מהם להקל בטעם זה לבדו שאין ראוי להטמין בתוכו, וסגי ליה להטור במה שכתב היתר חפירה גדולה כו' וגורפין כו', דהכא נמי איכא ב' טעמים יחד להתירא, שמאחר שיש אויר הרבה לא דמי להטמנה, וגם אינו ראוי להטמין בתוך הקרקע. ומשום הכי כתב וגורפין כו', כדי שלא להעמיד על גבי גחלים שראוי להטמין בהם. ומה שכתב אח"כ שיש תחת הקדרה אש כו', היינו מלמטה ויש אויר ביניהם, כי הקדרה נתונה על גבי הכירה מלמעלה עיין שם, ולא הוצרך לפרש כן מאחר שכבר פירש כן בסי' רנ"ג לאסור בנוגעת בגחלים. וגם לפירוש הב"ח דבהטמנה דוקא , הא הכא נמי בהטמנה מיירי.

ומיהו בספר התרומה ובפרט סוף סי' רל"א לא אסרי רבנן כו' על כירה שיש מלח וסיד שרו כו', משמע בהדיא כמו שכתב הב"ח דדוקא בהטמנה אסרו על גבי גחלים. דדוחק לומר דמיירי במפסיק אוירא, דאם כן הוי ליה להביא ראיה לאסור בהטמנה , דהא בגמרא אמר ר' זירא אסור להניחה ע"ג גפת, ואי לא סבירא ליה לחלק כלל בין מיפסק אוירא הוה ליה לאסור גם בלא הטמנה. ובלאו הכי נמי משמעות הלשון הוא כמו שכתב הב"ח (ומיהו האור זרוע במרדכי קאי ודאי בשיטת רבו ראבי"ה , דהא אפילו בטמונה כולה בגחלים שרי לדידיה כמ"ש בהגהות מרדכי פ"ד עיין שם בשארית יוסף . ובכהאי גוונא גם הספר התרומה מודה כמו שיתבאר לקמן , וכדמוכח ממתניתין דנוער את הכיסוי כו').

וכן משמע מלשון הרב רבינו יונה בר"ן ריש פ"ד , דלא סבירא ליה כמו שכתב הרשב"א להוכיח מזה דר' זירא מיירי דוקא במפסיק אוירא, מדכתב דאפילו מפסיק אוירא כו'. וכן משמע מלשון הרשב"א שתלה בדעת עצמו וכתב נראה לי כו' ולא תלה ברבו, מכלל דרבו סבירא ליה דאפילו לא מפסיק אוירא לא אסר אלא בהטמנה. וכן משמע בהדיא ממה שכתב הרב רבינו יונה גבי כוזא אפומא דקומקמא דאפילו צונן אסור אפילו להפשיר בדרך הטמנה, והיינו אפילו להפיג צינתם כמו שכתב שם הרשב"א בשמו, וכן כתב הרשב"א פ"ג דאין חילוק כלל בין הפשר להפיג צינתם. ואם כן אמאי מותר להפשיר פך של שמן בכלי שני אפילו לגירסת הגאונים דהפשרו לא זהו בישולו. ועל כרחך דלא מיקרי דרך הטמנה אלא כשכולו טמון. ואם כן נתנו דבריהם לשיעורין , דלא כרשב"א (ואין לומר דרשב"א מודה בדבר שאינו מוסיף הבל דבעינן כולו דוקא, ואפומא דקומקמא עיקר האיסור הוא משום ההטמנה בבגדים . דהא למד כן ממשמעות המשנה , ומשם יש ללמוד גם כן לאינו מוסיף שלא התירו אלא מבעוד יום. ובלאו הכי נמי דוחק לחלק ביניהם נגד משמעות לשון הגמרא סוף פרק במה מדליקין מפני מה אמרו כו'. וגם אם כן על כרחך נתנו שיעור . ובר מן כל דין, מבואר כן בהדיא מלשון הרשב"א ור"ן פ"ג הובא בש"ע סי' רנ"ז דדוקא שלא יתטנף כו' ). ואתי שפיר נמי הא דלא אסור להפשיר בכהאי גוונא אלא בשבת כמו שכתב הטור סי' רנ"ח, וכדמשמע מלשון הסוגיא מאי שנא ממיחם כו' דמיירי בשבת, והוי ליה למימר ליה דהכא אפלו מבעוד יום אסור, והיינו טעמא משום דלא הוי מטמין ממש בדבר המוסיף אלא כמטמין כו', משום דבמקצת לאו הטמנה היא, אלא דבדבר שאינו מוסיף לא התירו להטמין את הצונן בכהאי גוונא שחום ההפשר נולד בו מדבר המוסיף שהוא המיחם. ואם כן הוא הדין לכלי שני דלענין הפשר אין לחלק כלל ביניהם, כמו שכתב הרשב"א להקשות על גירסת רש"י דהפשרו זהו בישולו. וגם לפי מ"ש שם לפי דעת רש"י לא אתי שפיר הכא . חדא דהכא מיירי במים ולא בשמן כדמוכח בגמרא . ועוד דעל גבי מיחם מלמעלה ודאי דלא מיקרי כלי ראשון דלא עדיף מאילו עירה ממיחם לכוזא. ועוד דהרב רבינו יונה לא פליג אר"י הזקן לאסור להניח במקום שיוכל לבא לידי בישול, שהרי גם הגאונים סבירא להו הכי וכן הוא בירושלמי כמו שכתב הרשב"א פ"ג .

ומיהו בלא פירוש הרב רבינו יונה לא קשה מידי להרשב"א מהא דמניחים מיחם ע"ג מיחם , ולא דמי לע"ג גחלים וגפת שאסור משום הטמנה במקצת, דיש לומר דסבירא ליה דמיחם לא מיחלף כלל ברמץ, כמו שכתבו התוספות דף ל"ט גבי סודרין, וכהאי גוונא כתבו ריש פ"ד לענין קרקע הכירה. ולא סבירא ליה שם כמו שכתב בספר התרומה שם משום דחום ע"י דבר אחר לא דמי לגפת, דספר התרומה אזיל לשיטתיה דפירש שם דהא דאסר רבה בביצה משום גזירת הטמנה ברמץ היינו בשבת דוקא ולא מבעוד יום מהאי טעמא גופיה עיין שם. אבל הרשב"א שם סבירא ליה כהרב רבינו יונה שפירש דהיינו טעמא דרב יוסף, ורבה פליג עליה ופסק כרבה, ומשום הכי אסר שם בסוף הסוגיא להטמין קיתון של צונן בתוך אמבטי של חמי טבריא אפילו מבעוד יום אע"ג דתולדות חמה כו', ור"ל דכל שכן בתולדות האור, כמו שכתב הרשב"א שם בד"ה א"ר חסדא כו' דמאי אמרת גזרה שמה יעשה כן מערב שבת בתולדות האור כו', מכלל דפשיטא ליה לאיסורא.

והא דהתיר רבי להניח הפך בכלי שני אע"ג דהטמנה במקצת שמה הטמנה לדעת הרשב"א. ואין לומר דכלי שני לא מיקרי דבר המוסיף , חדא דלא גרע מאבק דרכים שאסרו בסתם אף שלפעמים אינו חם אפילו כחום כלי שני, ועוד דאם כן מנא ליה למימר שמע מינה דשמן יש בו משום בישול , דלמא אסר בכלי ראשון משום הטמנה, שנוהג אף בתבשיל שנתבשל כל צרכו בענין שאין בו משום בישול כמו שכתב שם הרשב"א גבי פנאד"ש. אלא היינו טעמא, דסבירא ליה לרשב"א בפשיטות דאיסור מוסיף הבל לא גזרו כלל בלהפשיר לבד כעובדא דרבי, כי אם בקדרה חמה, ואפילו בצונן לחמום חום שהיד סולדת בו דומיא דביצה בחול ובאבק דרכים כדי שתצלה דוקא . ולרב יוסף נקט שתצלה משום דבצלויה בלאו הכי אסור משום הטמנה בשבת אפילו בשאינו מוסיף וכמ"ש בפני יהושע שם . וכן מעשה דאנשי טבריא נמי מיירי בכהאי גוונא , מדאסרו להם בשתיה כהוחמו בשבת, ולהפשיר מותר לכתחילה. וגם לשון מוסיף הבל משמע הכי דעיקר הגזרה בדבר שיש בו הבל חם ומטמין בדבר המוסיף, אלא שיש בכלל מאתים מנה וכל שכן להחם הצונן ע"י הטמנה. אבל מכל מקום דוקא דומיא דתוספת הבל בחמין, שתוספת זו גם כן היד סולדת בו ודמי לרמץ (ועוד שעיקר הגזרה היתה על מבעוד יום וממילא נאסר גם בשבת במכל שכן. ולרב יוסף לפי דעת התוס' לא גזרו כלל בשבת עיין שם דף ל"ט . ומבעוד יום ודאי דאין לאסור להפיג צינה בלבד, כדמשמע מחררה שטמנה בגחלים דהיינו שכבו מבעוד יום בכהאי גוונא דלא דמי לרמץ, רק שנשארה טמונה בהם שלא תתקרר. והא דפירש רש"י בעירובין שכבו בשבת, היינו משום דאזיל לשיטתיה דשהייה והטמנה דינם שוה להתיר בכמאכל בן דרוסאי לחנניה , דהיינו שיקרמו פניה מבעוד יום , אבל לדידן צריך לומר שכבו מבעוד יום בענין שאין מוסיף הבל ). ואין צריך לומר לגירסת הגאונים ורי"ף דגזרה שמא ירתיח מחמת רבוי ההבל, והא ודאי לא שייך אלא בקדרה חמה ולא בצונן להפשיר לבד. ומשמעות הרשב"א ושאר פוסקים דלדינא לא פליגי וליכא נפקא מינה. ואיסור שאינו מוסיף הבל לא שייך גם כן בעובדא דרבי, שהרי סתם במשנה ממלא אדם קיתון כו' , ופלוגתא דלהטמין צונן היא בדבר שדרכו להטמין שהוא תבשיל דוקא כדפירש רש"י שם , ובהא דוקא אמרינן התם דאדם חשוב שאני .

והא דהסכים הרשב"א פ"ג גבי פנאד"ש לפירוש הרב רבינו יונה ריש פ"ד וכתב שנראין דבריו, אי הוה טעם האיסור משום דבכהאי גוונא לא התירו להטמין הצונן, באמת הוה אסור אפילו במקצת כמו שאסרו בקדרה חמה , אלא טעם האיסור הוא משום הטמנה בדבר המוסיף, ולא שמטמין ממש בדבר המוסיף, שאז היה גם כן אסור אפילו בהטמנה במקצת דהיינו אפילו להניח על גבי מיחם לבד בלא הטמנה, וגם היה אסור אפילו מיחם על גבי מיחם, אלא שבאמת לא שייך כלל במיחם הטמנה אפילו במקצת מאחר דלא דמי כלל לרמץ, ומשום הכי סלקא דעתא דרבי זירא להתיר לגמרי, משום שההטמנה בבגדים שלמעלה היא דבר שאינו מוסיף ולא גזרו בצונן, והמיחם שמלמטה שהוא דבר המוסיף לא דמי לרמץ, ולא שייך בו הטמנה אפילו במקצת מדמניחין מיחם על גבי מיחם, ואמר ליה רבה דאפילו הכי יש לאסור משום הוספת הבל מדבר המוסיף בהטמנה, אף שהיא דבר שאינו מוסיף, והלכך אין לאסור בזה בהטמנה במקצת, דלא אמרינן הטמנה במקצת הטמנה היא אלא בעיקר גזרת חכמים, בין בדבר המוסיף ומבעוד יום ובין בדבר שאינו מוסיף ובשבת, שלא רצו להתיר בטמונה כולה ומקצת פיה מגולה משום שמא יחתה ושמא ירתיח , ולא נתנו דבריהם לשיעורים כמו שכתב הרשב"א , משא"כ איסור זה אינו מעיקר גזרת חכמים ממש, מאחר דמיחם לא דמי לרמץ ולא לגפת וכיוצא בו מדברים שגזרו עליהם חכמים במנין, אלא שהוא איסור יוצא מכלל גזרתם מסברא, ולא שייך לומר בו לא נתנו דבריהם לשיעורין . אלא שזה דוחק, דאם כן הכא נמי הוי להו לאסור במקצת פיה מכוסה עכ"פ ולהתיר בכל פיה מגולה, וכל כהאי גוונא הוי ליה לרשב"א לפרש. ובלאו הכי נמי כל כהאי גוונא הוי ליה לפרש, כי היכי דלא תקשי מעובדא דרבי.

והנכון בדעת הרשב"א, דסבירא ליה בפשיטות דאין להוסיף על דברי חכמים, ואין לך אלא מה ששנו חכמים בלשון המשנה באיסור ההטמנה, דגבי איסור באינו מוסיף שנו במשנה לשון כיסוי דוקא לא יכסנו משתחשך כו', וגבי איסור בדבר מוסיף שנו לשון הטמנה סתם אין טומנין כו', ובמקצת נמי הטמנה היא בלשון המשנה, וכדהוכיח הרשב"א. ואף שבגמרא סוף פ"ב נזכרו שתיהן לאיסור בלשון הטמנה, לא נחית התם רבה לפרש חילוקי דיני איסורן אלא טעמיהן לבד, בשגם דבשתיהן הטמנה במקצת הטמנה היא, אלא דמכל מקום הך כי אורחה והך כי אורחה. דבדבר המוסיף עיקר פעולת ההטמנה היא ודאי מלמטה תחת הקדרה וגם סביבותיה ולא על גבה מלמעלה כנודע שטבע ההבל לעלות למעלה, ואף שמתפשט גם כן לצדדים עד ג' טפחים כדתנן ריש פ"ב דבבא בתרא , מכל מקום עיקרו עולה למעלה, ואפילו דשומשמין דאמרינן דלא מסקי הבלא, היינו משום שהקופה מפסקת. ותדע דבריש פ"ב דבבא בתרא לא מפלגינן בין גפת לגפת, ומשום הכי גזרו אף שלא נתן דבר המוסיף על גבי הקדרה מלמעלה. משא"כ בדבר שאינו מוסיף רק שמעמיד ההבל החם שבה שלא יצא החוצה העיקר הוא על פיה מלמעלה, שאם תהא פתוחה למעלה לא יועילו כלום המוכין וגיזין שתחתיה וסביבותיה , וגם אם מועילים קצת אין דרך בני אדם לעשות כן כלל, והעושה בטלה דעתו ולא גזרו כלל על דבר שאינו מצוי כלל, כמו שכתבו התוס' פ"ב דבבא בתרא , ואם כיסה למעלה ולא למטה וסביבותיה, אמרינן נמי הטמנה במקצת שמה הטמנה, וכדתנן סתמא לא יכסנו משתחשך (וגבי כוזא אפומא דקומקומא עיקר האיסור הוא משום הולדת חום בדרך הטמנה דוקא כמו שכתב הרשב"א פ"ג גבי פנאד"ש, ור"ל דהטמנה בדבר שאינו מוסיף לא התירו בצונן בכהאי גוונא דמוליד חום אלא במשמר החום במיחם על גבי מיחם או להפג צינה בצונן שאינו מוליד חום כלל , אבל לא במוליד חום אף דלא מקרי מוסיף הבל ממש מאחר שאינו רק להפשיר כדלעיל , וכמו שיתבאר לקמן , והלכך אין לאסור אלא באיסור הטמנה באינו מוסיף, דבכיסוי תליא מלתא, משא"כ בעובדא דרבי . והא דאסר הרב רבינו יונה ליתן קיתון תוך אמבטי ואפילו מבעוד יום , היינו להחם ממש עיין שם). ותנן נמי ממלא אדם קיתון ונותן תחת הכר כו' תחת הכר סתם, משמע אפילו מגולה מעט סביבותיה למטה, ואפילו הכי צונן דוקא שרי. ועוד דעל כרחך ודאי לא בעי כולו טמון, שהרי אין הכר תחת הקיתון לפי משמעות לשון המשנה, ואם כן לפי הוכחת הרשב"א שלא נתנו דבריהם לשיעורים באין פיה מכוסה בדבר המוסיף, אם כן ממילא מוכח דבאינו מוסיף אסור בפיה לבדה מכוסה דומיא דתחתיה במוסיף, ודו"ק.

וגם ספר התרומה וסיעתו יש לומר דמודים באינו מוסיף, כמשמעות לשון המשנה תחת הכר כו' דבכיסוי לחודיה אסור . וכדמשמע גם כן מלשון ספר התרומה וסיעתו גבי כסהו ונתגלה. ואע"ג דבדבר המוסיף סבירא להו שנתנו חכמים דבריהם לשיעורים דלא כרשב"א, דהיינו דסבירא להו דאיסור דבר המוסיף הוא כשעיקר ההטמנה הוא בדבר המוסיף, לאפוקי גחלים מועטים סביב הקדרה ותחתיה לא מיקרי עיקר עיין שם סי' רל"א (והא דנקט התם נמי שוגג דוקא היינו משום איסור להניח קופה שטמן על גבי גפת משום אסוקי הבלא עיין שם). ולפי זה תלי בריבוי הגחלים ומיעוטן (וכן הוא בירושלמי רבת רקביבותן כו' עיין שם). ואפשר דתלי בהטמנת רוב הקדרה . ועכ"פ אין פיה מגולה מדבר המוסיף מועיל כלום, מדלא משני התם בספר התרומה בפשיטות דלא דמי למעשה טבריא שכולו טמון בדבר המוסיף, והלכך לא קשה מידי דמ"ש הרשב"א ריש פ"ד ממתניתין נוער את הכיסוי כו' . ואפילו אם אין גם כן גחלים תחתיה רק כל סביבה לא מהני כדמשמע מלשונו סוף סי' רל"א מסביב מכל צד כו', והטעם שכיון שכל צדדיה או רובן ככולן טמונים בדבר המוסיף מיקרי עיקר ההטמנה בדבר המוסיף, גם אם פיה מכוסה בדבר שאינו אפילו מעמיד אלא ככל כיסוי קדרות וכן הקרקע מלמטה, משום שהצדדים הם הרוב ועיקר . משא"כ באינו מוסיף רק שמעמיד שלא יצא ההבל החוצה העיקר תלוי בפיה, שכשפיה מגולה יוצא ממנו הבל יותר בכפלי כפלים מיציאתו מדופניה המגולים, משום הכי כיסוי פיה מיקרי עיקר ההטמנה גם לספר התרומה. וזהו דעת רמ"א שלא הגיה כלום בש"ע סי' רנ"ז אמאי דמבואר מלשונו דכיסוי פיה לחוד כדי להחם ולא כדי שלא יתטנף אסור (אלא דרמ"א אפשר דסבירא ליה דגם בדבר המוסיף תלוי בהטמנת פיה דוקא , ומכל מקום זה אינו מוכרח בלשונו).

והנה להרשב"א דהטמנה במקצת הטמנה היא ואפילו בשולי הקדרה לבדן על גבי גחלים, צריך לומר דהא דתנן ולא חררה על גבי גחלים כו' , וכן בשר בצל וביצה מוקמינן בבישרא אגומרי, אע"ג דהוי ליה הטמנה ובהטמנה אפילו נתבשל כל צרכו אסור , היינו דוקא בקדרה, אבל ע"ג גחלים ודאי לא יחתה שלא יתחרך ויפסיד כמו שכתב הרשב"א סוף פרק קמא בפשיטות. ואע"ג דמצטמק ורע לו נמי אסור בהטמנה , פשיטא ליה להרשב"א דלא דמי כלל מצטמק ורע לו למתחרך שנפסד לגמרי (ומה שכתב הרמב"ם שהן כמצטמק כו', היינו משום דמצטמק נמי שרי התם בשהייה ). ובפרט לפי מקור דברי ר"ת (שהביא הרשב"א ריש פ"ד ) בספר התרומה דהיינו טעמא דהטמנה אסור בכמאכל בן דרוסאי לחנניה מפני שמקפיד על חומה, ור"ל דגלי דעתיה שמקפיד מאחר שמכסה מכל צד כמו שכתב הר"ן ריש פ"ד בשם הרב רבינו יונה, ומשום הכי חיישינן לחיתוי אפילו במצטמק ורע לו כי החום נוח לו יותר שאם יתקרר לא יאכל כלל, משא"כ בצולה על גבי גחלים אין כאן גילוי דעת כלל שמקפיד על החום כל כך, לחוש שיחתה ויפסידו בשביל כך. ומשום הכי שרי אפילו במטמין כולו בגחלים לצלותו, כדמשמע בהדיא מחררה שטמנה בגחלים בברייתא ריש פי"ז . ועיין רש"י עירובין רפ"ז דמוקי לה בכבו בשבת, אבל לאוקמה שכבו מבעוד יום זה אינו במשמע לשון גחלים סתם, עיין תוס' פסחים דף ע"ה (ואפילו עוממות וקטומות מוסיפים הבל לתוס' וסיעתם החולקים על פירוש רש"י ריש פ"ג , וכבויות לגמרי מיקרו פחמין). ומשום הכי לא הוצרך הרשב"א לפרש דלא קשה מידי מחררה ע"ג גחלים דבמתניתין דלא אסרו משום הטמנה במקצת, מאחר דאפילו בכולה שרי התם, ואין צריך לחלק כלל בין מתחרך למצטמק ורע לו. ואתי שפיר נמי גם להרא"ש ריש פ"ג בשם הרב רבינו יונה דלא סבירא ליה לחלק בין צלי על האש לקדרה (וכהרז"ה שם שהשיג על הרי"ף ), דהא דלא אסרו הטמנה בחררה היינו טעמא משום דמיירי לחנניה כדאיתא ליה ולרבנן כדאיתא להו בגוונא דשרי לאפות מבעוד יום דלא חיישינן לחיתוי משום דלאו מצטמק ויפה לו הוא, ולא אסרו הטמנה במבושל כל צרכו אלא משום גילוי דעת שמקפיד על החום, וכאן אין גילוי דעת שהטמינה מתחלה כדי לאפותה ואח"כ שב ואל תעשה הוא.

ומיהו זה אינו, כמו שהוכיח הרמב"ן הובא ברשב"א סוף פ"ד ובר"ן פ"ג ממעשה טבריא דאפילו צונן חי אסור להטמין מבעוד יום, וכן כתבו התוס' בשם הרב רבינו יונה. וחמין מצטמק ורע להן נינהו . וכן כתב הרשב"א שם פ"ג במסקנא בשם הרב רבינו יונה לאסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריה אפילו מבעוד יום. וצריך לומר דחררה שטמנה בגחלים מיירי בכבו מבעוד יום (ורש"י אזיל לשיטתיה שאין חילוק בין שהייה להטמנה ) ולא דמי לרמץ, ונקט גחלים משום דהם אסורים בטלטול , משא"כ האפר, כמו שכתב ב"י סי' ש"י , ובשעה שהטמין מבעוד יום גדול היתה אש בהן ולכן נקט גחלים, אלא דמסתמא הטמין בהיתר דהיינו שידע שיכבו מבעוד יום (אי נמי סבירא ליה כמ"ש בירושלמי לחלק בין תבשיל לפת שאין דרכה ליאכל רותחת כתבשיל, דפת חמה חמתה בצדה וכו'), ומתניתין דסוף פרק קמא דשרי בקרמו פניה מבעוד יום, היינו טעמא משום דבמקצת לאו הטמנה היא להרב רבינו יונה כמו שנתבאר לעיל (ולהרא"ש יתבאר לקמן ), והיינו טעמא דליכא גילוי דעת שמקפיד על חומה, דהיינו טעמא דחיישינן לחיתוי טפי בהטמנה מבשהייה להרב רבינו יונה שבר"ן ספ"ד .

אבל אין לומר דסבירא ליה להרב רבינו יונה ורא"ש דלא שייך ולא גזרו איסור הטמנה במטמין גוף האוכל לצלותו או אפילו לחממו מבעוד יום או אפילו בשבת כי אם בקדרה או כלי אחר, מדתנן כל שבא בחמין מלפני השבת שורין כו' , וכן מדאמרינן סוף פרק קמא ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי, אע"ג דנטמן ומתכסה תוך הרותחין. דאם כן אמאי גזרו בביצה משום הטמנה, ולהרב רבינו יונה ברשב"א שם אפילו מבעוד יום. ודוחק לומר משום שהיא בקליפתה כמו בתוך כלי, דכל כהאי גוונא הוי ליה לפרש (ועוד שגם לפי זה צריך לומר דבצל סתם שבמשנה סוף פרק קמא דמיירי בסתמא אפילו בקליפתו, היינו על גבי גחלים דוקא, לרב אשי דמוקי לה בבישרא אגומרי, ומשום דבמקצת לאו הטמנה היא). והא דתנן שורין כו', בלאו הכי צריך להבין לפי דעת רש"י דבמים במים שייך הטמנה (ר"ל צונן בחמין דכלי ראשון דחמי טבריא, דבכלי שני שרי בהדיא בברייתא דף מ"ב ), וגם התוס' לא פליגי אלא משום שהצונן מתערב בחמין .

על כן צריך לומר דהא דתנן שורין כו', משום דהתם לא מיקרי הטמנה כלל, כי המליח נראה תוך החמין, וגם אם אינן צלולין כל כך, מכל מקום לא דמי לרמץ שמכוסה וטמון לגמרי (אלא אם כן נותן כלי תוך החמין כסילון דטבריא שהמים שבסילון מכוסים וטמונים לגמרי , ואף שהסילון נראה הרי גזירת ההטמנה היא על אוכלין ומשקין ולא על כלים לגמרי), והיינו טעמא נמי דגרמא חייא שפיר דמי ליתן ברוטב רותח. משא"כ מים במים שנעלמים מן העין ונטמנים ומתכסים הצוננים בחמין, ומשום הכי נכללים בגזירת איסור הטמנה לפירוש רש"י, וגם הר"ן חושש לדבריו עיין שם. ור"י בתוס' סבירא ליה דאף שנטמן ונכסה מן העין יפה כברמץ ממש אפילו הכי לא דמי לרמץ, שברמץ אין הנטמן בו מעורב בו כלל משא"כ במים שמתערבים במים, אלא א"כ הם בתוך כלי כסילון דטבריה שאינם מעורבים וגם הם טמונים ומכוסים מן העין, ואף שהסילון נראה הרי גזרת הטמנה היא על אוכלים ומשקין ולא על כלים.

והשתא אתי שפיר להרא"ש דבשר וחררה על גבי גחלים לא דמי לקדירה על גבי גחלים, משום דכשגוף האוכל או המשקה מגולה לא שייך כלל הטמנה אפילו במקצת אלא כשהוא בקדרה דוקא. ואף אם פי הקדרה מגולה הרי גם בסילון היה פיו מגולה, עכ"פ קצהו הראשון שבו נמשכין המים לתוכו, אלא דהתם כולו טמון בדבר המוסיף והכא בקדרה דהדבר המוסיף אינו אלא תחתיה, ואפילו הכי הטמנה בדבר המוסיף מיקרייא, מדאמר ר' זירא קופה שטמן בה אסור כו' משום דמסקי הבלא ומרתיח הקדרה, ואם כן הוא הדין בקדרה לבדה בלי קופה, מאחר שהאוכל טמון בה והגחלים מוסיפים בם הבל ומרתיחים אותם. ואתי שפיר לשון הרא"ש בשם ר"ח אבל הטמנה על גבי גחלים כו' , דכהאי גוונא מקרי נמי הטמנה, והיינו משום דהתבשיל כולו טמון בקדרה והקדרה טמונה במקצת בדבר המוסיף, ולא נתנו דבריהם לשיעורים. והיינו נמי מה שכתב הרא"ש ריש פ"ד שמא יטמין בתוכה , דחד טעמא הוא, דמהאי טעמא לא נתנו דבריהם לשיעורים. וכשאינו ראוי להטמין בתוכו כגון קרקע הכירה הוא דאיכא לפלוגי בין דרך הטמנה ממש בבגדים וכהאי גוונא דאסור בכל ענין, מאחר שבגמרא לא פירש האי טעמא משום גזרה אלא אסרו סתם אסוקי הבלא . ומשום הכי כתב הטור שגם על ההטמנה של אדוני אבי יש לפקפק מההיא דאמר ר' זירא כו' אלא שהיה מחלק כו' , משמע שזהו חידוש שחידש הרא"ש לחלק כן. אבל בדברי ר"ח אין הכרע כל כך, דאדרבה מדנקט סתם כסא של ברזל כו' יש לומר דאגרופה נמי קאי , אלא דמילתא דפסיקא נקט על גבי גחלים שמוסיפים הבל בודאי, אבל קרקע הכירה אם בישלו עליה מעט מזעיר לאו מילתא דפסיקא היא שמוספת הבל, כדמשמע מלשון הרא"ש ריש פ"ד. אלא דהרא"ש סבירא ליה הכי, שאין להוסיף על דברי חכמים שאמרו קופה שטמן בה כו', אבל בלי הטמנה ממש אין לאסור משום אסוקי הבלא בקדרה, אלא אם כן נוגעת בגחלים (שלא לחלק על דברי ר"ח ורבי האי. ומשום הכי נמי לא העתיק הטור דברי רבי זירא להלכה ערוכה בפני עצמה רק הביאם דרך גררא ופלפול , משום דרבי זירא נקט קופה כו', ובאמת לפי דעת הגאונים אף בלי קופה אסור, ולכן הביא דברי ר"ח לבד במקומם בסי' רנ"ג), והטעם כמו שכתב הרא"ש גזרה שמא יטמין בתוכה, והלכך אף בלי קופה אסור משום גזרה זו.

ולא דמי לבשר ובצל שהם מגולים ואין לגזור במגולה אטו מכוסה וטמון, משא"כ בטמון בקדרה דמקרי נמי הטמנה אף שהיא דבר קשה, דלא גרעה מכיסוי קדרה שהוא גם כן דבר קשה ויש בו משום הטמנה אילו היה נותנו כדי להחם . דהא מדמסיק הרשב"א והר"ן וכל שכן כו' רחב שלא יגע כו', מכלל דמיירי בדבר קשה ולא בכר וכסת וכהאי גוונא. וטעמא כדמפרש בירושלמי סוף פ"ד כל הדברים מועילים כו' . והא דלא שרי ליתן כר על הכיסוי , היינו משום דאינו עשוי אלא לשמור, כמשמעות לשון הרשב"א כשומר ונותן כיסוי כו', וכן צריך לומר בר"ן . וגם אם מתכוין להחם יש לומר דליכא הכירא במילתא מאחר דאורחיה גם כן לשמור. ומהאי טעמא נמי לא מהני הקדרה גופה, גם אם תמצי לומר דדבר שאינו מוסיף דמי לדבר המוסיף דלאו בכיסוי לחוד תליא מילתא, משום דליכא הכירא דהטמנה כלל לשמור החום, שזהו דרך בישול לחוד לבשל בקדרה וזו היא עצמה שבישל בה, דהא פינן ממיחם למיחם מותר , ונמצא שלא עשה שום מעשה מבעוד יום להטמנה לשמור החום. ומשום הכי לא מיקרי הוספה רק הטמנה מחדש. ומהאי טעמא נמי לא מקרי הטמנה ממש לענין איסור אסוקי הבלא מקרקע הכירה כמו שאסרו בקופה שטמן בה. ובנוגעת בגחלים היינו טעמא דאסור, משום גזרה, דהיינו שלא נתנו דבריהם לשיעורין .

והשתא אתי שפיר נמי מה שכתב הטור סימן רנ"ח ואין זה כטומן בדבר כו' , דלכאורה משנה שאינה צריכה היא, דמהיכי תיתי למיקריא הטמנה, דהא הטור לא הזכיר כלל שנותן תחת הבגדים כפירוש הרב רבינו יונה אלא על קדרה חמה בלבד. וגם ברישא ר"ל על ההטמנה מלמעלה כגון שמקצת מגולה, שהרי גם הרא"ש לא הזכיר רק פירוש ר"י בההיא דכוזא כו', וגם הטור נמשך אחריו בסי' שי"ח ובנוסחאות אחרות גם בסי' זה כמו שכתב ב"י . וכל שכן בהרמב"ם שממנו לקוחים דברי הטור אי אפשר לפרש כלל כפירוש הרב רבינו יונה אלא כפירוש ר"י, כמו שכתב המגיד משנה שם. ולפי מה שנתבאר אתי שפיר, דסלקא דעתך אמינא מאחר שהקדרה מוספת הבל כקרקע הכירה גרופה ולשום תבשיל בתוך כלי מקרי גם כן הטמנה לענין נוגע בגחלים, משא"כ בבישרא אגומרא, קמ"ל דלא מיקרי דרך הטמנה ממש בכהאי גוונא. ועובדא דרבי להרא"ש אתי שפיר כמו שנתבאר לעיל להרשב"א, משום דלהפשיר לא גרע מכלי שני דלא מיקרי מוסיף הבל, כמו שנתבאר לעיל בשם רש"י. אלא דלפי זה לא אתי שפיר כל כך לשון הטור סי' רנ"ח ואין זה כטומן כו', כיון דמיירי להפשיר .

והנה ברמב"ן במלחמות גבי אנשי טבריא מבואר בהדיא דלהפשיר נמי אסור אפילו מבעוד יום בדבר המוסיף. אלא דיש לומר דהרמב"ן לשיטתיה אזיל דפירש שם שהסילון היה פתוח ואם כן אי אפשר שיתחממו שהיד סולדת בו מדי עברם לבד. אבל להרשב"א שם דפירש שהיה סתום יש לומר דהוחמו ממש, כפשט לשון המשנה כחמין שהוחמו בשבת כו' שהן חמין ממש גם לרמב"ן (דאם לא כן אמאי אסורים בשתיה הא אפילו לכתחלה מותר להפשיר לשתיה , אלא שעשאו הפושרין שנפשרו באיסור הטמנה כאלו הוחמו ממש בשבת . ואתי שפיר נמי דלא קשה מידי מאי פריך בגמרא אילימא רחיצת כל גופו כו' לפי דעת רמב"ן דמיירי מפושרין, ופושרין של ערב שבת ודאי שרו דהא אפילו מי הנהר בקיץ מיקרי פושרין או בחורף שעמדו מעט בבית , ועיין שם ברשב"א שאין חילוק בין להפג צינתם ובין פושרין בכל הסוגיא (דלא כספר התרומה ), וכן כתב הר"ן בהדיא דדוקא משום שהופשרו בשבת אסור להתחמם כנגד המדורה, אלא דאכחמין שהוחמו כו' פריך שהן חמין ממש מדאסורין בשתיה). וכן כתבו התוס' שהיה מוקף מכל צד כו', ור"ל מכל צד גם מפיו, ונמצא שהמים שבסילון נכנסו בתוכו מבעוד יום, אלא שלא הוחמו כל צרכן לרחיצה מבעוד יום, דאז אין לאסור בדיעבד אפילו בהטמנה כמו שכתבו רשב"א ור"ן בשם רמב"ן , אלא גמר חימומן היה בשבת, ולולי איסור הטמנה אין לאסור כלל מה שהוחמו בשבת מאחר שהובאו בתוכו בהיתר. ולא דמי למה שכתבו התוס' לפירוש רש"י וליכא למילף כו' , דהתם לפירוש רש"י מים אלו נכנסו בשבת והוחמו מאליהן, ואסורים ברחיצה ושתיה ככל מלאכה הנעשית מאליה בשבת , כמו פירות הנושרין ומשקין שזבו דאסרו ליהנות שמא יעשה המלאכה בעצמו , וכנכרי שליקט בשביל ישראל , משא"כ לפירוש התוס' דהמים הובאו מבעוד יום אין לאסור כלל כשהובאו בהיתר, כמו שהתירו קדרה שנתבשלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום , ואפילו קידרא חייתא שמתבשלת כולה בשבת והתירוה באכילה ולא חיישינן שמא יבשל בשבת לבית הלל או אפילו לבית שמאי , והיינו משום ששופת קדרה זו בידים מבעוד יום והבישול יהיה ממילא, משא"כ במים שנכנסו בסילון ובאמה לפירש"י לא נעשה בהם שום מעשה מבעוד יום, דקמאי אזלי כו' (וחילוק זה מצינו בהדיא בסנהדרין דף ע"ז דכפתו בחמה חייב, דסוף חמה לבא ובבידקא דמיא בכח שני גרמא בעלמא הוא , עיין שם ). ואתי שפיר דלא קשה מידי מ"ש בפני יהושע על התוס' מראש ועד סוף, עיין שם .

והנה לרמב"ן לכאורה יש לומר דהיינו טעמא דבעובדא דרבי ליכא משום הטמנה במקצת, משום דסבירא ליה דאפילו כלי ראשון לא מיקרי מוסיף הבל, דמוסיף הבל היינו להרתיח כלי ראשון כעין האש כמו שכתב הרמב"ם , ואמה דטבריה היינו טעמא משום דהוה ככלי ראשון שעל גבי האור, מאחר שאינה מצטננת לעולם משום שמחוברת למקורה . אלא דבר"ן לא אתי שפיר כלל, דסבירא ליה כפירוש רמב"ן שהסילון פתוח , וסבירא ליה לחוש לפירוש רש"י לאסור משום הטמנה בכלי ראשון משום חמי האור . וגם זה דוחק מה שהעתיק הרשב"א סוף פ"ד לשון הרמב"ן בסתם לאסור להטמין צונן בכל דבר המוסיף בסתם, דמשמע אפילו מלח וסיד וגפת שאינן מחממין ממש שהיד סולדת בו אלא מפשירין, והודה לו הרשב"א.

הילכך מחוורתא דסבירא להו להרמב"ן והרשב"א ורא"ש (עיין שם בד"א שהוגה כגירסת הגאונים הפשרו לא זהו בישולו) דבעובדא דרבי שייך נמי הטמנה במקצת (אף על גב דהוה להפשיר, דכיון שחום כלי ראשון מבשל מקרי מוסיף הבל, מה שאין כן כלי שני אין חומו מוסיף הבל בסתם קדרות הטמונות שהן כלי ראשון, ומשום הכי קתני כדי שתצלה לאשמועינן דבעינן חום הראוי לבישול דוקא), אלא דהיינו דוקא אי שמן יש בו משום בישול ובכלי ראשון דוקא, אבל אי אין בו משום בישול אין לאסור משום הטמנה, מאחר ששנינו כחמין שהוחמו כו' , אם כן אין להחמיר יותר מאילו עשה כן בשבת. ובהא אתי שפיר דלא קשה מידי מ"ש מהר"ם מלובלין על התוספות ד"ה אלא למאן דאמר כו', דלרב יוסף אין לאסור כלל מבעוד יום בדיעבד על כל פנים, או אפילו לכתחלה להטמין הצונן בתולדות חמה, מאחר דשרי בשבת, וכן בגפת ומלח, אלא בקדרה רותחת דאסור בשבת להטמין אפילו באינו מוסיף אסרו מבעוד יום במוסיף על כל פנים. ואף להחולקין על זה בחידושי הרשב"א שם , היינו דוקא בדבר שיש בו משום בישול אלא שהוא בתולדות חמה. ואף גם זאת משום דלא סבירא להו כמו שכתבו התוס' לרב יוסף דבשבת לא גזרו איסור הטמנה, אלא סבירא להו דבשבת נמי גזרו, אלא דחול ואבק לא הוו דבר המוסיף , עיין שם ברשב"א . אבל בשמן אי אין בו משום בישול כלל לכולי עלמא אין לאסור משום הטמנה אפילו בשבת, כמו שאין לאסור בו חזרה על גבי כירה בהניחו על גבי קרקע או אפילו ליתנו לכתחלה, שאין לאסור משום שנראה כמבשל מאחר דשרי לבשלו, רק שלא יהיה חשש חיתוי, וחזרה והטמנה דמו להדדי כי הא דתניא אין מחזירין מטמונה לכירה ומכירה לטמונה כו'. והילכך לא דמי לאינפנד"ה שהיא דבר יבש שאין בה משום בישול ואפילו הכי אסור להטמינה אפילו באינו מוסיף אם היא חמה או תחת הבגדים בצוננת עיין שם ברשב"א , משום דאינפאנד"ה אסור ליתנה על גבי כירה משום שנראה כמבשל עיין שם, והיינו טעמא דמחזי כמבשל במבושל כל צרכו שאין בו גם כן משום בישול, על כרחך צריך לומר דמחזי כמבשל מתחלה ולא נתבשל עדיין כל צרכו, ואם כן הוא הדין לאינפאנד"ה, משא"כ בשמן. וכמו דלא הוה בכלל גזרת חכמים בכירה, הוא הדין דלא הוה בכלל גזרתם בהטמנה אפילו בדבר המוסיף, כי לא רצו לגזור אלא שיהיה המטמין כאילו הוא מחמם ממש חום שהיד סולדת בו בשבת, אבל שיהיה מותר לחמם ממש ולא להטמין יהיה כי חוכא בעיני העם ובוודאי לא גזרו על זה, וכדקתני בהדיא כאילו הוחמו בשבת כו'.

(ומה שכתב הט"ז סי' רנ"ח לחלק בין לשעות הרבה כו' , היא סברא הפוכה ממש מהירושלמי סוף פ"ד דלשעה מועטת קיל טפי מלשהות. וגם הדבר תמוה מצד עצמו דאיך יהיה האיסור לשעה מועטת נהפך להיתר כשמשהה עוד, והרי מתחלה נאסר לו להטמין שם כלל אפילו לפי שעה קלה ורגע אחד . ומיהו לדינא לא קיי"ל כהירושלמי מדלא הביאוהו הפוסקים , והיינו משום דגמרא דילן מתרץ בענין אחר על קושיית הירושלמי עיין שם):