שולחן ערוך הרב, אורח חיים, מהדורא בתרא רמג

מַהֲדוּרָא בַּתְרָא לסימן רמג עיין רשב"א (סוף פרק י"ו ), שדחה ראיית התוספות דנכרי המלקט עשבים מעצמו ומאכיל לבהמת ישראל אדעתא דנפשיה קעביד וא"צ למחות מדתנן נכרי שבא לכבות כו', דשאני התם דבדליקה התירו כו'. ור"ל דאף על גב דאמרינן התם בגמ' דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד מ"מ לא מיקרי אדעתא דנפשיה אלא לגבי קטן העושה על דעת אביו לגמרי (ועי' שם ברשב"א דאף שאין ראיה משם מ"מ אפשר שהוא כן, ומשו"ה פסק כן בתשובה שבב"י סי' ד"ש, כשיטת התוס' דאי"צ למחות אבל אסור ליהנות ע"ש). וזהו ג"כ דעת הר"ן שלא הביא היתר זה דהתוס' כמו שהביאו המגיד משנה והרא"ש . ומשום הכי נמי כתב הר"ן בפ"ק דנכרי שהדליק הנר אדעתא דישראל קעביד אבל כל שקצץ כו' ע"ש. דלא כמ"א סי' רנ"ב סק[י]"א שהשיאו לדרך אחרת , משום שלא ראה מ"ש הרשב"א .

ומכל מקום הדין דין אמת גם לספר התרומה וסיעתו הנמשכים אחר התוס' , דהעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד, ואפילו הכי אסור להשתמש לאורו משום שגוף הישראל נהנה כו', משום דהיינו דוקא כשהנכרי מכוין להנאתו כמ"ש התוס' (ס"פ י"ו ). והנה הנאה זו פירש בספר התרומה (סי' רכ"ב) דדוקא שנהנה מיד . וכן דקדק רמ"א בלשונו סימן רע"ו . דלא כאלי' רבה ריש סי' רמ"ד שהרעיש בחנם . וגם מה שכתב והא דהקשה מאגרת היינו כמ"ש המרדכי וספר התרומה כו' כמו בבית ישראל כו', הנה במרדכי זה אינו כלל ואפ"ה הקשה מאגרת, וכן בספר התרומה סי' רנ"ב לא הוזכר זה כלל, וגם בסי' רכ"ב לא נתכוין במ"ש וכן הא דתנן כו' לומר דחד טעמא וחדא מילתא היא אלא שהדין אחד בשניהם לאסור מה שהתירו כהאי גוונא באגרת (ולפי האלי' רבה דגופו נהנה לא מיתסר אלא בבית הישראל מכלל דכשאין גופו נהנה שרי גם בבית ישראל, אמאי אסרו עורות לעבדן סתם בבית ישראל , ה"ל להתיר כשאין דעתו לתפור מהן מנעלים לעצמו אלא למוכרו לנכרים וכן כל כהאי גוונא. וכן בירושלמי אסרו סתם כל תלוש בבית ישראל. ועיקר קושייתו דנר ומדורה הן בבית הישראל ול"ל דגופו נהנה כו', לק"מ דלא שייך לאסור בבית ישראל אלא באומנים כלשון הירושלמי, משום שכל השנה אינן בביתו מש"ה איכא בהו חשדא דמראית העין לנכנס לביתו בשבת לומר שהן שכירי יום , ומשה"נ לא מהני קצץ כמו שכתוב בספר התרומה שם, מה שאין כן בעבדו השכור לשנה דמיירי ביה בספר התרומה * הג"ה: עי' סמ"ג והגהות אשר"י פ"ק גבי הדליק את הנר שלא הזכירו שכיר שנה אלא קצץ לכך. וכן כתב רמ"א סימן רע"ו . וגם אין לחלק בין מעשה אומן למעשה הדיוט דבאגודה בשם ראבי"ה סוף פ' ט"ז כתב סתם להתיר כל מלאכה (לא קשה מידי דסתם שכיר שנה אינו אומן שהאומן עושה רק אומנתו שהיא ביוקר יותר משכירות לשנה). וכן משמע סי' ד"ש . ומשה"נ אין לחלק בין דבר ששם הישראל נקרא עליו ככלים לכובס ובגד ארוג מצמרו לעורות העבודים ועוד דגבינות שבהג"[מ] נמי שמו נקרא עליהן כבגד. , שממנו מקור דין זה , כל הרגילים בביתו יודעים שהוא שכיר שנה דמקרי קצץ ודינו כקבלן לפי דעת ספר התרומה ), אבל הן תרי טעמי, דלתקן כלים בביתו אף שאין גופו נהנה מהן מיד שאין נגמרים כלל בשבת, ע"כ היינו טעמא דבביתו ממש לא מהני קצץ, ושילוח אגרת שהוא רק כתב ישראל הוא דמהני קצץ. ואף דמדמי להו בספר התרומה מכל מקום לא דמי לגמרי, אלא כוונתו לדוגמא בעלמא כמו כלים כו' כן כתב כו', תדע דבביתו כתב דמינכר טובא וגבי אגרת לא כתב טובא. ומיהו לדידן אין צריך לידחק לחלק בכך . דספר התרומה הוכרח בזה לשיטתו שפירש הטעם דבעינן קצץ באגרת משום שניכר כתב ישראל כו', ור"ל משא"כ בעורות לעבדן כו' שלא הזכירו בגמ' קצץ , וכמ"ש באגודה בהדיא, וכן בספר התרומה וסמ"ג לא הזכירו כלל . דלא כאליה רבא שרצה להשוותם עם התוס' שלנו וסיעתם, ע"פ מ"ש מהרש"ל , (ועיין ב"י בשם הגהות מרדכי , דבלאו הכי יש חולקין על התוס' שלנו, אלא דאפ"ה ס"ל שאין חילוק בין אגרת לעורות כו' ואגרת אצטריך ליה משום דלפעמים דרך לישא בחנם כשיש לו דרך לשם כמ"ש בתשובת מהר"ם סימן ר"ב , ולא ס"ל כב"י ושו"ע סי' רמ"ז ). וגם מאי מייתו התוס' ורשב"א והמגיד משנה ראיה מאגרת לכלים לתקן שאני אגרת דניכר כתב הישראל אלא ודאי פליגי.

והשתא אתי שפיר מ"ש רמ"א סי' רנ"ב ס"ב בהג"ה אסור בערב שבת , ומ"ש המ"א שם צ"ע מנא ליה לרמ"א לחדש חילוקים חדשים שאין להם זכר בפוסקים וגם לא הזכירם. ולפי מ"ש אתי שפיר, דיש לסמוך אספר התרומה וסיעתו , ברביעי וחמישי עכ"פ. וכהאי גוונא כתב רמ"א סס"י רמ"ז. והשתא אתי שפיר נמי הא דפשיטא ליה לספר התרומה דשכיר שנה שרי משום דקצץ , אע"ג דבירושלמי לא התירו אלא קיבולת דעדיפא שהמלאכה שלו כדאיתא בגמרא ריש פ"ב דמועד קטן , אלא ודאי משום דס"ל לספר התרומה דקצץ וקיבולת שני ענינים הם, וקבולת דעדיפא התירו אף בלא קצץ, והתירא דקצץ מילתא אחריתי היא, וילפינן לה משילוח אגרת דלא מהני קיבולת וקצץ מהני. ופשיטא ליה דמהני נמי בלא קיבולת, מהא דתנן אין אומרים לו אל תכבה דאדעתא דנפשיה קעביד שיודע שלא יפסיד, אע"ג דלא הוה כקבולת ואין המלאכה שלו, וכל שכן בקצץ ממש. וממילא ע"כ צ"ל דשכירות שבירושלמי היינו דוקא שכירי יום ולא שכירי שנה, כדאשכחן חילוק זה בברייתא ריש פ"ב דמועד קטן כמו שיתבאר לקמן. אי נמי כמ"ש המגיד משנה והרמב"ם . דלא כהמ"א שהשיא דעתו לדעת אחרת כדרך השרים כו', וזה אינו, כמבואר מלשון הרמב"ם שם הל' י"ד ששכרו לשנה או לשתים לבנות לו חצר או ליטע לו כרם כו', דלא שייך למימר הכי בכל עת שיצטרך לו ליטע כרם יטע לו דכמה כרמים יכול ליטע בשנה וכמה חצרות יוכל לבנות, וגם הל"ל כרמים וחצרות או ליטע בכרם. וגם לשון רמ"א בהג"ה או ספר כו', וכן הוא בב"י , לא משמע הכי כלל. וכן דעת הב"י וט"ז גבי מרחץ , שעיקר האיסור משום מראית העין, מהאוסרים בשדה בסי' רמ"ד . והיינו לפי דעת הרמב"ם דס"ל כספר התרומה. אלא דאפשר דמיירי במלאכה מיוחדת דוקא כמ"ש ב"י סי' רמ"ד . ולטענת הראב"ד י"ל דכיון שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד אע"ג דמטיא הנאה לישראל ממילא שרי , כמ"ש הר"ן סוף פ"ק דע"ז ולזה נתכוין הב"י סימן רמ"ג במ"ש ואע"פ שיש לדחות כו'. ומ"ש המ"א שם שאף אם לא יעשה בשבת יצטרך לשלם כו' זה אינו במהר"י אבוהב שבב"י אלא הוספה מדעת עצמו, לדחות דעת הרמב"ם להבנת המגיד משנה וב"י וט"ז . ולא קשה מידי, דהא אם לא יעשה בשבת בלי מחאת הישראל ודאי דאין לנו לחייב הישראל בחיוב מדינא לשלם לו לפי הפסיקה שביניהם בשעת השכירות (ותלמוד ערוך הוא בפרק הזהב דף נ"ח ע"א ), אלא מרצונו הטוב לקיים דברי חכמים שלא יחשוב עמו יום יום כמ"ש הרמב"ם , ומה לו להנכרי בזה. וגם להישראל איסורא הוא ולא דינא, ואיך יומשך מזה איסור להניחו להנכרי לעשות כרצונו, ולפסוק הדין שאין לנכרי ריוח בעשייתו ובעבודתו בשבת, מאחר שהיה יכול לנכות לו בעד השבתות שמבטל בלי רשות הישראל ע"פ הדין והאמת, לפי הפסיקה שפסק עמו בתחלת השכירות. ועוד אפשר שגם חכמים לא אסרו לחשוב עמו אלא באמצע שנה, לפי שעי"ז יהא נזהר לעשות להבא, אבל אם הנכרי שבת כל השבתות השנה בלי רשות הישראל מנ"ל לחייבו לשלם שלא כדין, דמה בצע לחכמים בזה להוציא ממנו ממון להנכרי מאחר שכבר עברה השנה. וע"כ צ"ל שכוונת המ"א אם לא יעשה בשבת מפני מחאת הישראל . אבל גם זו אינה טענה מוכרחת לחייבו למחות , מאחר שכשעושה עכשיו קודם שמוחה עביד אדעתא דנפשיה.

ושאני שכיר יום , דכיון שכל יום מתחשב לבדו הרי הנכרי שכירו של ישראל בשבת ונעשה כשלוחו ממש , דהא לענין דין שליחות אין חילוק בין בחנם בין בשכר מדאורייתא בישראל, והוא הדין מדרבנן בנכרי. משא"כ כששכרו לשנה לא נעשה שלוחו לשבת, מאחר שהשכירות יכולה להתקיים בימות החול א"כ אינו עושה בשבת בשביל שכירות הישראל ושליחותו . ואף דישראל כהאי גוונא מיקרי שלוחו, היינו משום דיום השבת יוכל להכלל ג"כ בכלל שכירותו, אבל בנכרי לא אסרו אלא היכא דמיחזי כשלוחו, דמיחזי דייקא, ולא מה שיוכל להיות נכלל בכללא. ואף דגם בשכיר יום כששכרו לימים סתם הרי לא פירש לו יום השבת, אלא שכשעובד בו נכלל ג"כ בכלל שכירות זו, מ"מ כיון שמחשב עמו חשבון הימים, או אפילו משלם לו סתם לפי חשבון בלי הזכרת החשבון בפירוש, לא מקרי הבלעה בכהאי גוונא, אלא כשמבליע בשעת השכירות כגון לשבוע כמ"ש בסי' ש"ו . וכיון שיום השבת משתלם להנכרי בפני עצמו אין לך מיחזי כשלוחו גדול מזה, מאחר שנראה לעין שמשלם לו בעד יום השבת כפי סך הפיסוק שפסק עמו בעד כל יום בשעה ששכרו לימים, ולא כמי שמשלם למי שעשה מלאכה מעצמו יום אחד בלי שום שכירות ושליחות כלל, שבודאי דרך בעל הבית שלא לשלם לו כל כך כמו אילו שכרו לו. וז"ש הרמב"ם שלא יחשוב עמו יום יום, יום יום דייקא, ולא יחשוב דייקא, שלשון יחשוב משמע חשבון הפירעון לומר לו שינכה בעד כל יום שבטל לפי ערך סכום הימים שבשנה שנמצא שכר יום השבת משתלם לו שלא בהבלעה, וקמשמע לן שאף שבשעת השכירות היתה בהבלעה אם אחר כך חוזר ומחשב יום יום אסור .

אבל אם אינו מחשב עמו לנכות לו משכרו אף שמקפיד עליו וגוער בו על העבר לא מיתסר לפי דעת הרמב"ם, דקאי בשיטת ספר התרומה (כמ"ש במגדל עוז שם). דספר התרומה התיר בהדיא לומר לעבדו ושפחתו השכורים מדוע לא עשית האש למה לא הדלקת הנר כו', עיי"ש בסימן רנ"ב . ור"ל שלא להשתמש לאור הנר ולהתחמם כנגד המדורה אלא ליהנות מרחוק, דשרי כמ"ש סימן רע"ו סוף ס"א בהג"ה (ומ"ש המ"א שם בשם הגהות מרדכי , היא דעת רבינו שמחה דפליג אספר התרומה כמו שיתבאר לקמן ), והוא מהירושלמי הובא בספר התרומה שם סי' רמ"ט. והא דסתם ספר התרומה סי' רנ"ב ולא פירש כן בהדיא , משום דלא פסיקא ליה, דהא משכחת לה נמי דשרי גם להשתמש לאור הנר אם היה נר אחד דלוק בבית, וכן להתחמם אם היתה אש מועט, כמ"ש שם לפני זה בסמוך , ומשום הכי לא חש להאריך, וסמך אמה שהביא הירושלמי בסימן רמ"ט. ובסימנים שלא הביא הירושלמי, הרי שינה לשונו שבפנים סי' רנ"ב וכתב להשתמש במקום ליהנות שבפנים. ומשום הכי נמי לא הוצרך להביא הירושלמי, דמהיכי תיתי לאסור בשאינו משתמש (וגם אפשר דקאי אדסמיך ליה ואם היה כבר מעט אש כו' או נר אחד כו', כדאיתא בהדיא באגודה סוף פ"ק מדוע לא הרבית כו'. וכן מצאתי בהדיא בספר התרומה כתב יד ישן נושן סימן רכ"ב . ובדפוס נשמט כדמוכח בסימנים שם). ומשום הכי נמי שינה הסמ"ג לשון ספר התרומה וכתב סתם מדוע לא עשית כך כו'. והא דלא הזכיר קבולת ולא קצץ, משום דמיירי בסתם גוי משרת לישראל בשכירות. ומ"ש אח"כ לומר לעבדו כו' , היינו הקנוי לו, כדמייתי מפ"ב דכריתות , ע"ש בגמ' וב"י סימן ד"ש .

אלא דבהא דהתיר ספר התרומה בשכיר לכל המלאכות שיצטרך, אפשר דפליג הרמב"ם ולא התיר אלא בשכיר שנה למלאכה מיוחדת כמ"ש הב"י , מדנקט לכתוב כו'. וטעם ההפרש ביניהם משום דלמלאכה מיוחדת י"ל דדמי קצת לקבלן, מאחר שקבל עליו מלאכה זו לעשותה כל השנה או חדש או שבוע ויום השבת מובלע ביניהם, משא"כ בשכיר יום לימים רבים , דמאחר שיכול לחזור בסוף כל יום הרי השבת מקבל עליו בפני עצמו ונעשה שלוחו בשבת עצמה .

וחילוק זה בין שכיר יום לשכיר חדש אשכחן בהדיא גבי אבל (בברייתא ריש פ"ב דמועד קטן ), דשכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה, אע"ג דלא שכרו האבל בתוך ימי האבלות, דבכהאי גוונא אפילו בקבלנות אסור, אלא שהיה עובד שם בשכירות יום יום קודם שנעשה אבל, ומשום הכי לא יעשה משום דכל יום זמניה הוא, משא"כ בקבלנים דברישא שהם שכירי שנה, וכדפירש רש"י שם , וכמו שיתבאר לקמן. וכן בחמרים וספנים המושכרים לו לחדש מקודם לכן לחמר ולספן בחמורו וספינתו להוליך פרקמטיא שלו, מותרים לעשות לפי דעת הרמב"ם בפירוש הברייתא, ולפי הגהות מיימוניות שם ברמב"ם אות י', דעלה קאי (ומ"ש בסוף אות ט' לגירסא שלנו הכל אחד . ולגירסת הב"י צ"ל כמ"ש המרדכי עיי"ש בדרכי משה . וצ"ל הר"ם , והוא הר"ם מאינגלטיר"א שחיבר הלכות שמחות ולא רבו דהגהות מיימוניות). עיי"ש בהלכות אבל פ"ה שלא כתב אצל אחרים כלשון הברייתא , משום דבברייתא מיירי בחמרים שנשכרו לאחרים עם חמור שלו מקודם לכן (וברישא מיירי כשלא נשכרו מקודם, וגם הם עצמם אינם מושכרים להאבל כלל, אלא שבכל עת שמשכיר חמורו לרכוב לאחרים הרי חמרים הללו מחמרים אחריו להנהיגו, וכן הספנים מנהיגים ספינתו הטעונה פרקמטיא של אחרים, מש"ה נקראים חמרים וספנים שלו). ולפ"ז צ"ל בסיפא דמוחכרים, דהיינו כשמוליכים תבואות וכהאי גוונא על החמורים וגמלים ובספינות נוטלים חלק בתבואה, וגם צריך להוסיף ולומר דמושכרים ומוחכרים הם ובהמתם . אבל באמת הוא הדין אם החמרים והספנים מושכרים לו לזמן קצוב בין להוליך תבואות שלו (ובכהאי גוונא אתי שפיר דמוחכרים ומושכרים אחמרים וגמלים לבדם) בין להשתכר אצל אחרים ועדיין לא נשכרו (ובכהאי גוונא אתי שפיר טפי מוחכרים אפילו נשכרו לאחרים לרכיבה וכהאי גוונא דהחמרים נוטלים חלק בשכר ), מותרים לעשות בימי אבלו שלא יפסידו שכרם, דמדינא יכול לנכות להם מאחר שאירעו אונס ולא חייבוהו חכמים לשלם מאי דפטור מדינא, ומש"ה סתם הרמב"ם ולא פירש אצל אחרים דוקא אלא תפס דרך קצרה (וגם א"צ להוסיף כלום). אלא דמהר"ם רבו של הגהות מיימוניות ס"ל שלא התירו להם אלא משום הפסד שלאחר ימי אבלו , ומשמע דבימי אבלו מחוייבים להפסיד מאחר שאירעו אונס, אבל ברמב"ם לא התנה שיכלה הזמן כמה ימים אחר ימי אבלו, אלא אפילו בתוך ימי אבלו, ומשום הפסד ימים הללו. דמהר"ם לא כתב דבריו כלל על דברי הרמב"ם אלא תלמידו ההגהות מיימוניות סמכו ענין לו לפרש דברי הרמב"ם מתוך דברי מהר"ם . ותדע דכתבו הם או בהמתם כו', וברמב"ם מיירי בבהמה שלו. ועכ"פ לדינא שוין הם, דגם מהר"ם ס"ל שהאבל א"צ להפסיד לשלם מה שפטור מדינא, שהרי כתב יפסידו גם שכר כו', וזה ודאי אין להם להפסיד כו', מכלל דימי אבלו מפסידים, והרמב"ם ס"ל דגם ימי אבלו א"צ להפסיד, וכמו במושכרים אצל אחרים דבברייתא דקתני סתמא, דמשמע אפילו יכלה הזמן תוך ימי אבלו, ואינם צריכים האחרים להפסיד. ולא ס"ל להרמב"ם לחלק בין שכירות החמרים להאבל לשכירות הבהמות לאחרים מאחר דשכירות לא קניא , ואף דשכירות ליומא ממכר הוא , מ"מ במקום אונס נפקע חיוב המשכיר, וה"נ אי הוה אסרי רבנן אנוס הוא. אלא דלא רצו לאסור משום פסידא דאחרים, דאי לאו הכי ה"ל לאסור בבהמתו עכ"פ משום שביתת בהמתו, כדפירש רש"י שם , מאחר דשכירות לא קניא. ומשה"נ סתם הרמב"ם וכתב שכיר יום אפילו בעיר אחרת כו', דמשמע אפילו בתלוש, דומיא דחמרים וגמלים דסמיך ליה, ואפ"ה שכיר יום לא יעשה ומשמע ממילא דשכיר יעשה.

והראב"ד דס"ל הכא גבי שבת דשכיר שנה וחדש אינו כקבלן מודה להרמב"ם גבי אבל דשרי , מדלא אסר שם אלא בכלה זמנו קודם האבילות, גבי בהמתו המושכרת , עיי"ש ברא"ש וטור . אלא דהראב"ד אזיל לשיטתיה שם דס"ל דאפילו שכיר יום שרי בתלוש, ובברייתא מיירי במחובר דוקא. והא דקתני ברישא הקבלנים , דהיינו שמקבל מעות דבר קצוב בשכרו כדפרש"י שברי"ף , וכדמוכח ברא"ש בשמו (דלא כפרישה שנמשך אחריו הש"ך , אלא דריטב"א שם פירש כהפרישה), י"ל דהיינו דוקא בשדה, דשכיר שנה בשדה הוא קבלן ממש לעשות כל המלאכות המצטרכות כמ"ש המ"א סי' רמ"ג . אבל להרמב"ם א"צ לידחק בזה. וכן דעת הטור יו"ד סי' ש"פ דדקדק להוסיף בלשונו גבי מלאכתו ביד אחרים בקבלנות דוקא, דמשמע בהדיא דבשכיר יום אסור כמו בקרקע דלעיל. וכ"מ במרדכי בהדיא דכתב דין זה בין בקרקע בין בתלוש. וכן כתב הריטב"א שם. דלא כב"ח שנדחק בפי' הטור.

וממוצא דבר נשמע הטעם דשכיר שנה וחדש דמי לקבלן , משום דבעל הבית אינו יכול לחזור בו שלא באונס כבשכיר יום יום, ונמצא שמלאכת כל השנה והחדש היא קנויה לו ושלו היא (כמו בקבלן) לענין שכרו שלא יפסיד אם יהיה בעל הבית מוכרח לבטל בימי אבלו מחמת אונס תקנת חכמים ומשה"נ לא הכריחוהו חכמים ע"ז מאחר שהמלאכה קנוייה להשכיר שאינו אבל. והוא הדין והוא הטעם בשבת לענין שכיר נכרי שאינו מצווה על השבת. והילכך ס"ל להב"י ורמ"א וט"ז דהיינו דוקא בשכיר למלאכה מיוחדת לעסוק בה תמיד כל הימים כל זמן שכירותו, די"ל בה שנעשה כאילו מסרה לו בקבלנות, דכמו שלהקבלן נקנית המלאכה במשיכת החפץ שהמלאכה נעשית בו כך להשכיר נקנית בדבור עד מלאת הימים, מאחר דשוין (לענין) שאין בעל הבית יכול לחזור בו מרצונו. אבל בשכיר לכל המלאכות שיצטרך לא שייך כלל שהמלאכות קנויות לו לשכרו, מאחר שאין שכרו משתלם אלא לפי משך הזמן ולא לפי המלאכות כלל, דכמה שעות שאין לו מה לעשות ואנוס הוא בעל הבית, ואפילו הכי אינו יכול לנכות לו כלום, דלכך שכרו מתחלה. ומהאי טעמא נמי הכריחוהו ומנעוהו חכמים שלא לעשות לו בשבת, כי מאחר שבהכרח ואונס זה אין מפסידין כלום להשכיר, אילו היה ישראל ובעל הבית היה אבל, משום דלא עדיף אונס זה מאונס דאין לו מה ליתן לעשות, א"כ אין המלאכות קנויות לו לשכרו ושפיר מנעהו, וה"ה לנכרי בשבת .

וגם י"ל משום דאפילו קנין גמור אינו חל אלא על דבר מיוחד ומסוים, ושכיר שנה דשניהם אינן יכולים לחזור היינו טעמא משום דהשכיר גופו משתעבד למלאכות וגוף בעל הבית ליתן המעות. ואף דעל מלאכה מיוחדת נמי אין קנין חל אלא א"כ מסר לו חפץ לתקנו, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ושאינו ברשותו , וגם אין קנין חל אלא על דבר שיש בו ממש , מ"מ כיון ששכרו לדבר מיוחד ומסויים י"ל דלענין מחזי כשלוחו באבילות ושבת דמדרבנן עשאוהו כאילו אותו דבר קנוי לו, כדאיתא בגמרא אפילו בקבלנות כדידיה דמי, דמי דייקא . דבאמת אין לו קנין בו אפילו לשכרו, אע"פ שמסרו לו ומשכו לרשותו, למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי, ודינו כשכיר יום, כדפרש"י בקידושין (דף מ"ח ע"ב ), אלא דלענין אבילות וכהאי גוונא כדידיה דמי הואיל ואין בעל הבית יכול לחזור בו כשכיר יום , כדפירש רש"י בד"ה שכיר יום כו', לפמ"ש התוס' (בב"מ דף י' ) דגם ר' דוסא ס"ל דיכול לחזור בו אלא דידו על התחתונה, ור' דוסא מיירי בקבלנות בפרק האומנין , והכי קיי"ל בחו"מ סי' של"ג (ותדע ממ"ש מהר"ם במרדכי גבי מכס דמיקרי קבלן כשקובע שכרו לפי חשבון הליטרות, וק' ליטרין לאו דוקא, דהוא הדין ק' דינרין, כמ"ש בש"ע , והוא הדין מכל עשרה דינרין, אע"פ שגובה כמה פעמים ק' דינרין בשבת ויכול לחזור בו בסוף כל ק' לפחות. אלא דהתם גם בעל הבית יכול לחזור בו וצ"ל כמ"ש לקמן ). וגדולה מזו אשכחן לענין איסור ריבית, דמהני אפילו קנין כל דהו דמחייבו לקבל מי שפרע , ומיקרי קנין, וכדידיה דמי לאפקועי איסור ריבית דדבריהם ולומר דברשותיה הוא דאייקור, אף שהלה יכול לחזור בו אם יקבל מי שפרע, משא"כ אם הלה א"צ לקבל כלל מי שפרע לאו כדידיה דמי. והלכך במלאכה מיוחדת נמי י"ל כדידיה דמי, מאחר שאין בעל הבית יכול לחזור בו עד מלאת הימים להשביתו ממלאכתו בע"כ כדי לפחות משכרו, וגם אם ירצה להחליף לו מלאכה זו באחרת אינו יכול בע"כ של השכיר, הילכך כדידיה דמי מלאכה זו.

וגם את"ל דהיינו טעמא דקבולת דכדידיה דמי, שאף שיכול לחזור בו מ"מ כל כמה דלא הדר ביה כדידיה דמי, מאחר שקבל עליו לגמרה, מ"מ בשכיר למלאכה מיוחדת נמי י"ל דכדידיה דמי מלאכה זו בכל משך זמן זה מאחר שקיבל עליו לעשותה כל משך זמן זה. אבל בשכיר לכל המלאכות מאחר שיכול ליתן לו איזו מלאכה שירצה בכל עת ובכל שעה, ליכא למימר בכל מלאכה ומלאכה שיעשה השכיר מעצמו דכדידיה דמי מלאכה זו, מאחר שביד הבעל הבית להחליפה לו באחרת. ומשום איסור שבת דרביעא עליה דבעל הבית לא נעשית המלאכה של השכיר עכ"פ. וכהאי גוונא ממש כתב הריטב"א פ"ק דקידושין לחלק בין עבד עברי שחלה שנסתחפה שדהו דבעל הבית שכל המלאכות הן שלו, לשכיר לדבר ידוע שחלה דהמלאכה של השכיר. ומ"ש הש"ך בחו"מ סי' של"ג משום שעבד עברי גופו קנוי לו, זה אינו במשמע כלל בריטב"א שם. והשתא אתי שפיר מ"ש רמ"א בסוף סי' רמ"ז סתם להתיר במיוחד להולכת אגרות, דמשמע אפילו בשכיר שנה, דמסתמא אינו מוליך כל השנה כולה אלא בכל עת שיצטרך לו, אף דשכרו משתלם רק לפי משך הזמן בלבד, ואפילו הכי דינו כקבלן דכדידיה דמי (לכל משך הזמן והשבת היא בהבלעה משא"כ בשכיר יום וכמש"ל). ולא דמי לשכיר לכל המלאכות הואיל ואין בעל הבית יכול להחליפם באחרת.

וספר התרומה וסיעתו שהתירו גם בשכיר לכל המלאכות ס"ל דקצץ מהני גם אם לא הוה כקבלן דכדידיה דמי, כיון דקצץ עביד אדעתא דנפשיה, ולא גרע מנכרי העושה מעצמו שאינו צריך למחות אע"ג דאינו קבלן כדתנן נכרי שבא לכבות כו', לשיטתם דלא ס"ל דבדליקה דוקא הקילו, וכמ"ש הרשב"א והרא"ש סוף פרק כל כתבי גבי ליקט עשבים. והערמה דאסרו התם, היינו בדאיכא חשש אמירה לנכרי, כדמייתי מפרק הפועלים ע"ש בגמרא וקא עברי משום ולפני עור כו'. וכן הוא בהדיא בהגהות אשר"י מאור זרוע שם. וע"ש בתוס' ד"ה מיחלפי כו' . ואף דבספר התרומה כתב שלא יערים לומר לעשות לעצמו כו', ומשמע דקאי אברייתא מאכיל אחריו כו' דמיירי בליקט לבהמתו, וכ"מ בהדיא מלשון וכ"ש כו' , וכ"מ ג"כ מסיום לשונו מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה כו', דמשום מוקצה בלחוד נגע בה ולא משום איסור הלקיטה כלל לפי שהיא בשביל הנכרי . מ"מ ממילא משמע, מדמייתי ממתני' דנכרי שבא לכבות כו', מכלל דלא ס"ל כמ"ש הרשב"א לדחות דבדליקה דוקא הקילו. אלא דאפ"ה ס"ל לספר התרומה כיון דמאכיל לבהמת ישראל ניכר בזה שמתכוין בשביל ישראל כמו במדליק במסיבה שרובה ישראל , אלא דכיון דאיכא למימר נמי דעביד אדעתא דנפשיה כמו בנכרי שבא לכבות יש להקל בבהמתו, שאין גופו ממש נהנה כמו במשתמש לאור הנר שהדליק את הנר במסיבה . ולא מהני האי טעמא לספר התרומה אלא כשלא הערים הנכרי בלקיטתו לרבות בשביל ישראל, אבל אם ריבה בשבילו לא מהני האי טעמא שאין גופו נהנה, דהא תנן בהדיא ואם בשביל ישראל אסור, אע"ג דעביד אדעתא דנפשיה, משום דמה שמאכיל לבהמתו ה"ל כגופו נהנה, אף שאינו מעמידה בידים אלא דקאי באפה ואזלה ואכלה , וליקט עשבים דמי להדליק נר דאסור אפילו במסיבה, ומה שהנכרי מאכיל לא עדיף מקאי באפה לספר התרומה, אלא בליקט לבהמתו , דעלה קאי וכתב וכל שכן כו', ודיו לבא מן הדין כו' . אבל הרשב"א והרא"ש ס"ל דאף [ש]המאכיל לבהמת ישראל דמי למסיבה שרובה ישראל, מ"מ כיון דהנכרי אדעתא דנפשיה עביד לא מיקרי גופו נהנה כלל דהנאה ממילא אתיא מהנכרי דעביד לנפשיה (דהרשב"א נמי ס"ל לחלק בין גופו נהנה בשבת כמ"ש בתשובה שבב"י סי' ד"ש), משא"כ במסיבה דאסרו להשתמש לאורו כמ"ש לעיל. וספר התרומה ס"ל דלא מהני הא דעביד אדעתא דנפשיה אלא לענין איסור מוקצה בליקט לבהמתו, ולא בליקט גם בשביל ישראל למימר דלא מיקרי גופו נהנה משום הכי, מאחר דדמי למסיבה שעושה בשביל ישראל, אף שמתכוין לטובת עצמו ומיקרי אדעתא דנפשיה בגמ'. אבל בעלמא היכא דאינו נהנה כלל בשבת מודה ספר התרומה להרא"ש ורשב"א בשם התוס', וכן הוא בהדיא בתוס' שלנו בשם ר"ש הזקן.

והכי נמי ס"ל למהר"ם בהגהות מיימוניות פ"ח , דנכרי העושה מעצמו אין לאסור מהא דאפילו בערב שבת אין נותנים כו', פי' דאף דבית הלל אין מתירים אלא בקצץ דוקא כמו באגרת, דהתם אמירה לנכרי כו', פירוש דאף שלא א"ל לעשות בשבת מ"מ כיון דאמר לו לעשות הרי מחמת אמירה זו עושה בשבת (ונעשה כשלוחו וכאילו אמר לו לעשות בשבת ), דכיון דלא קצץ ולא סמכא דעתיה לקבל שכר עביד אדעתא דישראל שצוהו לעשות, אבל העושה מעצמו לא עביד אדעתא דישראל מסתמא מאחר שלא אמר לו כלום אלא אדעתא דנפשיה, דהיינו נכרי דעלמא שיודע שלא יפסיד, כדפרש"י דף קכ"א , ושפחה השכורה לשנה להשלים קבלנותה שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות הצריכות בבית. והיינו דוקא בדליכא אמירה דישראל כלל , אבל בדאיכא אמירה דישראל אמרינן דעביד אדעתא דישראל למהר"ם בשכיר שנה, שאינו מצפה לקבל שכר נוסף בעד מלאכה זו של שבת, ולא ס"ל התירא דספר התרומה (עיין תשובת מהר"ם סי' תקנ"ט בהג"ה בשם מהר"ם ) לומר מדוע לא עשית בשבת שעברה כו' , אלא בנכרי דעלמא, שיודע שלא יפסיד ומצפה לקבל טובת הנאה בודאי בעד עמלו בלי שום ספק ודעתו סומכת ע"ז, שאל"כ לא היה עושה בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל היום מאחר שאינו אדון לו לצוות עליו, ואין חוששים שמא מכניס את עצמו לספק קבלת פרס אלא כשהישראל אמר לו בפירוש לעשות, כמו בכלים לכובס ושליחת אגרת ולא קצץ, דאף שלא אמר לו לעשות בשבת והוא עושה מעצמו למהר מלאכתו (להשלים קבלנותו) אין זה מועיל כלום, הואיל וכל עשיית המלאכה אינה אדעתא דנפשיה בודאי, כל שאין דעתו סומכת עליו לקבל שכרו בודאי, אלא אדעתא דישראל לקיים מאמרו ולמלאות בקשתו, ומשום הכי מיקרי עשייתו בשבת אדעתא דישראל, משא"כ בשליחת אגרות כשיש לו דרך לשם בלאו הכי . אבל את"ל דס"ל למהר"ם לגמרי כדעת ספר התרומה, שהתיר אפילו בשכיר שנה לומר מדוע לא עשית כו', אע"ג דע"י אמירה זו הוא כמוכרח קצת לעשות בשבת דוקא, מאחר דלא אמר לו לעשות בשבת בפירוש, א"כ כל שכן שיש להתיר בקבלנות אע"ג דלא קצץ, מאחר דלא הזכיר לו כלל לעשות בשבת אפילו ברמז והוא עושה מדעתו ורצונו לגמרי. ואין לומר דשאני שכיר שנה דמקרי קצץ וקצץ עדיף, כמו שנתבאר לעיל לספר התרומה, א"כ העיקר חסר מן הספר בדברי מהר"ם. אלא ודאי כמשמעו דהעיקר הוא משום דעושות מעצמן וליכא אמירה כלל, משום דס"ל למהר"ם דשכיר שנה לא מקרי קצץ כלל, ולא עדיף כקבלנות, משום דקבלנות מיירי בקצץ כמ"ש הרא"ש תלמידו, וכמ"ש התוס' . ומהר"ם ס"ל דהלכה כתוס' בכל מקום אפילו נגד הרי"ף.

וגם הסמ"ג שלא הזכיר קצץ בקבלנות, אפילו הכי אפשר דלא סבירא ליה בזה כספר התרומה דשכיר שנה עדיף כקבלן, אע"ג דקצץ וקבלן לא קצץ, אלא דינו כשכיר יום, דאע"ג דקצץ אסור להיות שכירו מאחר דשכרו משתלם לפי משך הזמן ולא לפי המלאכה, כמ"ש לעיל לפי דעת הרמב"ם, וכיון דאינו שכירו בשבת לא מקרי קצץ ואדעתא דישראל קעביד, אלא א"כ עושה מעצמו לגמרי בלי שום אמירה , דבהא אפשר דס"ל כמהר"ם . וזהו ג"כ דעת הטור סי' ש"ז, שהעתיק לשון הסמ"ג , ששינה לשון ספר התרומה וכתב נכרי סתם במקום עבדו ושפחתו שבספר התרומה. ובסי' רמ"ד העתיק לשון הרמב"ם שם , ובסי' שכ"ה דברי הרא"ש בליקט עשבים. וכן משמע ג"כ בהגהות מיימוניות פ"ו בשם הר"מ דלא ס"ל כספר התרומה (אך א"כ איך סתם בריש פ"ו נגד דעת רבו מהר"ם ) שהתיר לומר לעבדו למה לא עשית האש כו' (והיינו משום דאין צריך לצאת מביתו כמ"ש לעיל ), דלספר התרומה לא ה"ל להחמיר כ"כ לעשות מסגרת לתנורו. דמ"ש שם דברים המותרים כו' היינו משום דהכל חולים אצל הקור , ולא משום דס"ל כספר התרומה שהתיר בכהאי גוונא גם בארצות שאין הקור גדול כל כך ע"ש.

והנה מהר"ם ראה תשובת רבינו שמחה (רבו של האור זרוע ) שהעתיק בהגהות מיימוניות , דפליג על התוס' וספר התרומה וסיעתם, שלמדו מנכרי שבא לכבות כו' דכל שעושה מעצמו אדעתא דנפשיה עביד, דשאני התם שאין צריך רשות מישראל , אבל כשעושה בשל ישראל צריך ליטול רשות ממנו והוא ראה ושתק אדעתא דישראל קעביד . והוסיף עוד לאסור אפילו בבית הנכרי, כמו בקבולת בחנם, דהיינו בטובת הנייה כדאיתא בירושלמי ע"ש (דלמסקנתו אין לחלק אף בעושה לעצמו בין בית הישראל לבית הנכרי, דעושה בשלו גם בבית הישראל אין מטריחין כו' , והא דצריך לגרשו היינו כדי שלא יעשה בשל ישראל). ומיהו אפשר דבבית הנכרי לא אסר כהאי גוונא אלא כשגופו נהנה , כדמייתי ונקט הא דפרק כל כתבי בשביל נכרי כו' ע"ש. ומהר"ם נמי ס"ל הכי , דראה ושתק בעושה בשל ישראל לא עדיף מנתן כליו לנכרי מערב שבת דצריך למחות כשעושה בטובת הנאה, אע"ג דה"ל כקצץ מדשרי בעושה מעצמו לפי שיודע שלא יפסיד דהיינו טובת הנאה , דהתם נמי לאו דוקא נתן מיד ליד אלא שנטל מדעתו, וא"כ הוא הדין וכל שכן אם לא נטל מערב שבת אלא בשבת עצמה נוטלת החלב של ישראל ועושה גבינות לעיניו ורואה ושותק . ואין לחלק ביניהם אלא משום דהתם היתה שליחות ואמירה לנכרי לעשות מלאכה זו בעצמה בפירוש, משא"כ בשפחות העושות הגבינות דליכא אמירה כלל . ולספר התרומה ס"ל דעבדו שכירו ה"ל כקצץ ממש, שאינו צריך למחות כשרואהו, כדאיתא בירושלמי . ומשום הכי נמי ליכא למיחש למראית עין בבית ישראל, דכ"ע ידעי שהוא שכירו לשנה וקצץ , משא"כ בקבולת יאמרו שהוא שכיר ימים. ולפ"ז נכרי דעלמא הבא לעשות מעצמו בבית הישראל אפשר דצריך למחות לספר התרומה , ומשום הכי לא הביא ספר התרומה התירא דעושה מעצמו כי אם בליקט עשבים בשדה לבהמתו ומאכיל לבהמת ישראל מוקצה . ואת"ל דלא ס"ל כלל היתר זה כי אם במוקצה ולא במלאכה גמורה , משום דאע"ג דעשה מעצמו ואדעתא דנפשיה עביד שיודע שלא יפסיד מ"מ אינה רק טובת הנאה וטובת הנאה לא דמי לקצץ כדאיתא בירושלמי , א"כ אתי שפיר טובא מ"ש לעיל דלספר התרומה לא בעינן קצץ בנתינת כלים, דמפורש הכי בירושלמי בהדיא . ואפ"ה לדינא נקטינן בעלמא כמהר"ם והרא"ש ורשב"א בשם התוס' גבי ליקט עשבים . אלא דבליקט עשבים לחוד יש להחמיר כספר התרומה ומרדכי , כמ"ש המ"א שם , מאחר שנהנה בשבת באכילת בהמתו, דה"ל כגופו נהנה אם ליקט לישראל, כדתניא התם בהדיא וכמ"ש לעיל . ולפי זה הא דמחלק בירושלמי בין טובת הנאה לעוסק בשכר, צ"ל כפירוש רבינו שמחה משום שלא יוכל למחות . ומשום הכי בשכיר שנה שיוכל למחות הוצרך מהר"ם לחלק משום דהתם היתה אמירה בערב שבת (ואפ"ה באינו רואהו שרי וה"ה לאגרת בחנם ), משא"כ בגבינות, וכל שכן בנכרי דעלמא שבא לעשות מעצמו בשביל טובת הנאה, א"צ למחות, ולא דמי לירושלמי מאחר שלא היתה אמירה (ולומר מדוע לא עשית כו' אינה חשובה אמירה בנכרי דעלמא , שאינו שכירו ואינו עובדו רק על מנת לקבל פרס וטובת הנאה, מיד או למחר או כבר קיבל ממנו, א"כ אמירת מדוע כו' אינה אזהרה וגערה אלא דרך שאלה כלומר כי בוודאי לא היית מפסיד טרחך, וא"כ אדרבה בטוח הנכרי יותר לקבל טובת הנאה).

ומהאי טעמא אפילו בבית ישראל שרי למהר"ם וסיעתו, כדמשמע מלשון הר"ם שבמרדכי סוף פרק כל כתבי (וכן הוא בהגהות מיימוניות פי"ב בתחלת לשונו. ומ"ש הכלבו בשם הר"מ היינו משום שנהנה , וגם אינו מהר"ם , מדהגיה עליו הר"פ ומיהו כו' עיי"ש) כשנכרי בא לכבות כו' וטועים בזה כו' אצ"ל אל תכבה כו' (ומשום דלא ס"ל כמ"ש הרשב"א לדחות דבדליקה דוקא הקילו כמ"ש לעיל ), ולא הזכיר עבדו שכירו כלל , ולא חיישינן למראית עין אע"ג דעביד בשביל ישראל שישן או כחס על השמן והעצים , אלא שיודע שלא יפסיד טרחו או שכבר קיבל טובת הנאה . וכ"מ בהדיא מלשון הטור ושו"ע סי' רע"ו ס"ד בהג"ה , ומ"ש המ"א דמיירי בשל נכרי, זה אינו במשמע הלשון כלל דמיירי שהנכרי מוסיף שמן שלו בנר של ישראל, וכל כהאי גוונא ה"ל לפרש ולא לסתום כל כך וליתן מכשול, אלא ודאי דאף בשל ישראל א"צ למחות, כיון דעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד לקבל טובת הנאה. אלא דלא מהני אדעתא דנפשיה כשגופו נהנה, משום הכי נקטו הטור וש"ע להוסיף שמן בכהאי גוונא דשרי ליהנות ע"ש בטור , וכן בהדליק הנר מיירי נמי בכהאי גוונא דהוסיף נר . ולא ס"ל כמ"ש לעיל לפי דעת ספר התרומה דאינו צריך למחות אפילו בהדליק הנר במקום חשך משום דאינו צריך לצאת, אלא כמ"ש לעיל בשם האגודה . וטעמא דלא חיישינן למראית העין בבית הישראל בעושה מעצמו, משום דהרואה אותו מכבה או מדליק רואה שעושה מעצמו בלי אמירת הישראל עכשיו, ומהיכי תיתי לחשדו שאמר לו מקודם או מבעוד יום, מאחר שיכול להיות שעושה מעצמו לקבל טובת הנאה או שכבר קיבל, דומיא דשפחות העושות הגבינות לעצמן כדי לקבל שכרם שכבר קצץ להם (ועיין תשובת רשב"א שבב"י סי' ד"ש וניכר הדבר שאינו עושה לדעתו כו', ור"ל דעביד אדעתא דנפשיה אע"פ שהישראל רואה, דאי אינו רואה לא שייך לומר דא"צ להפרישו, וא"כ כשם שניכר לו כך יכול להיות שניכר לעין כל רואה וליכא חשדא בכהאי גוונא), ולא חיישינן לחשדא אלא כשבאמת עושה בשבת ע"י אמירת ישראל, אלא שלא אמר לו לעשות בשבת .

אי נמי התם לאו משום חשדא דמראית עין נגעו בה, אלא דכיון דעושה מלאכת ישראל בביתו מחזי כשלוחו, וכאילו אומר לו לעשות בשבת אע"פ שאין אומר ואין דברים . דכהאי גוונא ממש אשכחן לשון מחזי כשלוחו גבי משכיר כליו לנכרי בערב שבת , וכן בקבולת ולא קצץ מערב שבת , אע"פ שאין חשש מראית העין וחשד כלל אפילו הכי מחזי כשלוחו וכאילו אומר לו כו' ע"ש ברא"ש. וכהאי גוונא כתב הר"ן לפירושו שם . אלא דלפ"ז לא ה"ל לאסור שלא בבית ישראל אף שניכר שהיא מלאכת ישראל כגון חלוקים שלנו , וכן כתב הריטב"א ריש פ"ב דמועד קטן בהדיא ואפילו לכובס שמכבס ע"ג נהר ובכלים מפורסמים לבעליהן כו' משום דאמרינן בקבולת עביד כו' ע"ש, אבל הר"ן כתב סוף פ"ק דע"ז וסוף פרק כל כתבי שלא התירו אלא בצנעה בתוך ביתו של נכרי, וכן כתב בפ"ק דשבת דלא מינכר כו', וכן כתב הרא"ש סוף פ"ק דע"ז . וגם ממ"ש התוס' והרא"ש להקשות גבי מחובר דה"ל לאסור משום דהוה ביתו של ישראל אע"פ שאינו דר שם, מוכח דהיינו טעמא נמי דאסור בביתו משום מראית עין, ולא משום דמחזי כשלוחו וכאילו אמר לו, מאחר שאינו שם כלל כל יום השבת ודר בריחוק מקום משם, ומנא ליה להקשות ולהוכיח מזה דין חדש איסור סיתות האבנים בבית הנכרי עיי"ש . וכן כתב הב"י בהדיא סוף סי' רמ"ד גבי מכס. וגם לפי דעת מהר"ם והטור ע"כ צ"ל כן, משום דלהאי טעמא דמחזי כשלוחו דוחק לחלק בין היתה אמירה מבעוד יום לעושה מעצמו בשל ישראל ובביתו, כגבינות מחלב ישראל שהתיר מהר"ם, והוספת שמן שבטור סי' רע"ו. וגם רבינו שמחה בהגהות מיימוניות לא אסר משום דמחזי כשלוחו, דהא מדמי לה למרחץ, וגבי מרחץ משמע בגמרא בהדיא דמשום מראית עין נגעו בה, מדפריך מרחץ נמי אמרי ביה ע"ש.

והנה לפי מ"ש בדעת מהר"ם, דלא ס"ל כספר התרומה גבי שכיר שנה, אתי שפיר מ"ש המרדכי בשמו גבי מכס והיכי דמי קבולת כו', דע"כ היינו טעמא דמחלק בין שכירות לקבלנות כשקובע לו מלאכתו בשבת דוקא, משום דבקבלנות כדידיה דמי, אע"ג דהתם שניהם יכולים לחזור בהם כמה פעמים בשבת בסוף כל ק' ליטרין או דינרין שבש"ע שם , אלא משום דשכרו משתלם לפי סכום המלאכה ולא לפי סכום משך הזמן כדידיה דמי (אבל לספר התרומה לא בעינן כלל דכדידיה דמי כמ"ש לעיל) טפי מבשכיר ליום, אע"ג שהיא מלאכה מיוחדת, שהרי אם יחזור בו בעל הבית באמצע היום וימנעהו ממלאכתו יצטרך לשלם לו כפועל בטל עכ"פ ולא יפסיד כל שכרו, ועוד שהנאת הבטלה חשובה כתשלום השכר מדמנכין לו וא"כ אינו מפסיד כלל, משום הכי לאו כדידיה דמי לגמרי כקבלנות ששכרו מתרבה ברבוי המלאכה . אי נמי דמקרי עביד אדעתא דנפשיה טפי מבשכיר יום, ואע"ג דמקרי קצץ ממש, מ"מ כשקובע מלאכתו בשבת, דאין להתיר אלא משום פסידא, צריך למעט האיסור כל מאי דאפשר ולחזר אחר ההיתר יותר, דהיינו בקבולת דעביד אדעתא דנפשיה. אבל בעלמא י"ל דמודה מהר"ם להרמב"ם דבמלאכה מיוחדת עכ"פ עביד אדעתא דנפשיה וגם כדידיה דמי (ולפי זה י"ל דס"ל ג"כ כספר התרומה ). אלא שזה דוחק קצת בלשון המרדכי, שלא הזכיר כלל פסידא בתחלת לשונו ע"ש.

עי' אליה רבא סי' ש"ה , שהבין במ"א דמיירי לענין לאכול הגבינות בשבת , וכן משמע מלשונו שהעתיק מ"ש בהגהות מיימוניות כל הני כו' בשביל נכרי כו' דמיירי לענין ליהנות בשבת . וס"ל דבהא לא פליג ספר התרומות ארבינו שמחה , דס"ל כמ"ש לעיל בשם האגודה בפירוש ספר התרומה. ומשום הכי נמי העתיק תשובת רבינו שמחה בסי' רע"ו לענין הנאה דוקא, והיינו טעמא משום דגם מהר"ם שעשה מסגרת נמי ס"ל הכי . וגם אם אין כוונתו כן, הרי חזר בו בסימן שכ"ה סק"ל שנהנה כו' :