שולחן ערוך, אורח חיים קכד

דין הנהגת ש"ץ בי"ח ברכות ודין עניית אמן. ובו יב סעיפים: לאחר שסיימו הציבור תפלתן יחזיר ש"צ התפל' שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו וצריך אותו שיוצא בתפלת ש"ץ לכוין לכל מה שאומר ש"ץ מראש עד סוף ואינו מפסיק ואינו משיח ופוסע ג' פסיעו' לאחוריו כאד' שמתפלל בעצמו:

ש"ץ שנכנס לב"ה ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור לפני התיב' לאלתר יורד לפני התיב' ומתפלל בקול רם לצבו' ואינו צריך לחזור ולהתפלל בלחש: הגה וכן אם הוא שעת הדחק כגון שירא שיעבור זמן התפל' יוכל להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה א' לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכ' הש"צ [מהרי"ל]:

קהל שהתפללו וכלם בקיאים בתפלה אעפ"כ ירד ש"צ וחוזר להתפלל כדי לקיים תקנת חכמים: הגה ואם יש יחידים בקהל שמאריכים בתפלתם אין לש"צ להמתין עליהם ואפי' היו חשובי העיר וכן אם היה מנין בב"ה אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא [בנימין זאב סי' קס"ח]:

כשש"צ חוזר התפלה הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן ואם אין ט' מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה לכן כל אדם יעשה עצמו כאלו אין ט' זולתו ויכוין לברכת החזן: [י"א שכל העם יעמדו כשחוזר הש"ץ התפלה] [הגהות מנהגים]:

על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו:

ויענו אמן אחר כל ברכה בין אותם שיצאו ידי תפלה בין אותם שלא יצאו ובכוונה שיכוין בלבו אמת הוא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה:

לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפל' ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגוערים בו: הגה וילמד בניו הקטנים שיענו אמן כי מיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא [כלבו]:

לא יענה אמן חטופה דהיינו כאילו האל"ף נקודה בחטף וכן שלא יחטוף וימהר לענות אותו קודם שיסיים המברך וכן לא יענה אמן קטופה דהיינו שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפה שתהא נכרת [גם לא יפסיק באמצע המלה] [ב"י בשם הארוך] ולא יענה אמן יתומה דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"ץ מברך אותה וזה אינו שומעה אע"פ שיודע איזה ברכה מברך הש"ץ מאחר שלא שמעה לא יענה אחריו אמן דהוי אמן יתומה: הגה ויש מחמירין דאפי' אינו מחויב באותה ברכה לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי ש"צ דזה נמי מקרי אמן יתומה [טור בשם תשב"ץ] ולא ימתין עם עניית האמן אלא מיד כשכלה הברכה יענה אמן [אבודרהם] ולא יענה אמן קצרה אלא ארוכ' קצת כדי שיוכל לומר אל מלך נאמן ולא יאריך בה יותר מדאי לפי שאין קריאת התיבה נשמעת כשמאריך יותר מדאי:

אם יש קצת מהעונין שמאריכין יותר מדאי אין צריך המברך להמתין להם:

מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בר"ח או בחולו של מועד או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו יכוין דעתו וישמע מש"צ כל י"ח ברכות מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ולא יפסיק ולא ישיח ופוסע ג' פסיעות לאחוריו דכיון שכבר התפלל אלא ששכח ולא הזכיר אע"פ שהוא בקי ש"צ מוציאו:

אם בעוד האדם מתפלל סיים ש"צ ברכה וקודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור סיים זה תפלתו עונה עמהם אמן. הגה ואפי' אם לא שמע הברכה כלל רק שומע צבור עונים אמן ויודע על איזה ברכה קאי יענה עמהם וכן בקדיש וקדושה וברכו [ב"י א"ח]:

העונה אמן לא יגביה קולו יותר מהמברך: