שומר אמונים טז

האמנם החכמים התלמודיים שבזמננו שלא אחזו דרך החוקרים בביאור התוארים וגם לא דרך המקובלים אלא אומרים איני מתפלל אלא לבעל האוצרות ומאמינים שהשמות והתוארים החיובים באלוה עצמו. בלי ספק שהם רחוקים מאמיתת אחדותו הפשוטה. ולא יועיל להם אמרם שהם מאמינים באחד הפשוט מאחר שהם מקיימים שהוא בעל תוארים. כי הלא מי שהוא בעל תוארים אינו אחד פשוט. וכמ"ש המורה ח"א פרק כ"ו וז"ל אמנם מי שהאמין שהוא אחד בעל תוארים רבים כבר אמר שהוא אחד במלתו והאמינו רבים במחשבתו וכו' ע"ש. והאמת אותו כי הגזרה האחת סותרות האחרת בלי ספק

ומה לי להאריך לשון בענין דעות החכמים התלמודיים שבזמננו שלא למדו באלהיות. כבר נתווכח עמהם הרמ"ק ז"ל בס' אלימה עין כל ח"ב פ"א. והוכיח שהם טועים ומייחסים אל הבורא גשמות הפעולות העדר. והדמוי לנבראיו גשמות כי הגם שהם מודים שאלוה הוא מרוחק מהגשמות. מ"מ אינם מבינים מה הם הדברים המביאים לאמונת הגשמות שצריך להרחיקם ממנו וטועים בהבנת כמה דברים דמצינו בתורה שמתייחסת אותם לאלוה והם כינויים גופניים. הפעולות צריך להרחיקו ממנו לפי שכל מתפעל באיזה אופן מן הפעולות כגון הכעס והרחמנות וכיוצא הוא משתנה ומאחר שכן כשעשו ישראל את העגל והיה הקב"ה בחרון אפו רוצה לכלות את ישראל עמד משה בתפלה ובטענות והפכו מן החרון אל הרצון. נמצא שהקב"ה נפעל מהטענות או מהתפילה ומתהפך מענין לענין וזהו הפך האמונה באלוה שהוא פועל הכל ואינו נפעל מזולתו כלל שאין עליון עליו הוא עשה הכל ולא נעשה מזולתו. והרי ע"י התפילה נפעל ונעשה מזולתו שהכעיסו או שהרצהו. העדר כי הנה האלוה ירוחק ממנו כל העדר שלא יש שום שלימות נעדר ממנו בעת אחת ונמצא באחרת אלא כל שלמותיו הם בפועל ולא בכח שאם לא תאמר כן צריך שתאמר שיצא מכח אל הפועל על ידי איזה טעם ונמצא שהוא מתפעל מזולתו וא"כ היאך נאמר שהיה בכעס והרצו התפילה דאין לך העדר גדול מזה שלא ישתנה מכעס אל רצון בטענה אלא הנברא מצד מה שיעדר ממנו השלימות ואותם הטענות או התפלות וכשיבא המרצה ישלימהו וירצהו. ואם אותם הרחמים לא היו לו הרי היה נעדר והשלמות בא לו אחר התפלה וכו' ע"ש שהאריך הדמוי כי אין לדמותו לשום דבר מהנמצאות וכמ"ש ואל מי תדמיוני ואשוה וא"כ האיך נתן לו דמיון מדות נפשיות ובפרט הכעס והתרצות שהם דמיון גרוע בבני אדם הגרועים מתכעסים ומתפעלים ממעשה זולתם ויבא אחד מהחברים וירצהו ויתרצה הלזה תקרא ואל מי תדמיון אל הרי נדמה אלינו שלא יספיק לך להגדילו ולהגבירו אחר אתכנה אליו הדמיון מהמדות הנפשות ומה גם אלו שהם תכלית הגרעון. ואחר קביעות הד' הקדמות אלו בלב המשכיל עם הפרטים המתחייבים מהם ודאי כי לא ינוח ולא ישקוט בפשוטי המקראות אם לא יחקור על עיקר האמונה ועל תפלתנו ועבודתנו עד שיכנס בהשכלת חכמת תאריו הכתובים בתורה האיך יתייחסו ואיך הוא ענין עבודתינו. והפתח לכל זה אינו אלא הידיעה של חכמת הספירות

שאלתיאל חלילה לנו לטעות ליחס באלהות שום דבר גשמי כי הגם דמצינו בתורה שכתוב עיני ה' אזני ה' וכיוצא כבר למדונו רז"ל שדברה תורה כלשון בני אדם וכן הכעס והחרון אף שיחסה לו התורה ושאר השינויים והתפעלות כלם הם לשכך את האזן מה שהיא יכולה לשמוע ואם כן אין אנו צריכין לעסוק בשאר חכמות כדי לסלק מהאלוה אלו החסרונות

יהוידע טעית בזה כי אמרם ז"ל דברה תורה כלשון בני אדם יספיק לדעת כי מה שבא בפסוקים מאיברי הגוף וענייני הגשמות. אינו כפשוטן אבל עדיין צריכין אנו לדעת מה הם העניינים גשמים. והפעולות הגשמיות כי הלא יש בתורה כמה דברים שהם גדרי הגוף והפשטנים מבינים אותם כפשוטם כגון ארדה נא ואראה ויעל אלהים מעל אברהם. עתה אקום יאמר ה' וכיוצא וכן במדת והפעליות כמה מהם יש שהפשטנים מבינים אותם כפשוטן כגון חנון ורחום אל קנא ונוקם. ישיש עליך אלהיך ישמח ה' במעשיו וכיוצא ובפרט בענין התפילה יש כמה דברים שהפשטנים יטעו בהם ויבואו לחשוב היות האלוה בעל שינוי ורצון ואהבה ושנאה ורוגז. ורחמנות. ושחוק וכיוצא מהמדות הנפשיות. וכל זה באחד הפשוט הוא טעות גדול להאמינו. ולכן כל הרוצה שלא לפגום אמונתו צריך הוא ללמוד חכמת הקבלה כי על ידה יבין סוד ההנהגה וענין האיברים והמדות ותוארים הכתובים בתורה איך יתייחסו באלוה

שאלתיאל תמיה אני עליך יהוידע אחי כי נתרעמת על אמונת החכמים התלמודיים שבזמננו ולא כן עשית על החכמים המתפלספים מבני עמנו והלא אדרבה איפכא מסתברא וכמו שעשה הגאון רבינו האי ז"ל שהאריך בגנות לומדי הפילוסופיא ותמצא לשונו בעין ישראל מסכת חגיגה במאמר ד' נכנסו לפרדס וז"ל דע כי אנו מעודנו אין דרכנו לחפות על דבר ולפרש אותו שלא מדעת מי שאמרו כדרך שאחרים עושים וכו' כוונתו בזה על המבארים הפסוקים ומאמרי רז"ל בדרכי הפלוסופיא ומחפים