שיטה מקובצת על כתובות צט:

ת"ש היתה כתובתה ארבע מאות זוז וכו'. של כולם מכרן קיים דכיון דכתובתה הואי ארבע מאות זוז דמי כמאן דאמרי לה יתמי מכרי שדה אחת בבת אחת והוה לה לזבונא לכולה שדה לחד גברא ואיהי זבינתיה לתלתא גברי וקתני מכרן קיים אע"ג דאפשא שטרי עלייהו אלמא מוסיף על דבריו הוי ואהכי מכרן קיים הכא נמי זבין ליה לתכא מוסיף על דבריו הוי כדאמר רב שישא בריה דרב אידי בקטיני שהיו לו ארבע חתיכות קרקע שאינן סמוכות זו לזו וראויות לימכר כל אחת לבדה דאין אדם רוצה לקנות כמה קטיני אבל שדה אחת גדולה דהויא שויא ת' זוזי אי לא הוה מזבין כל השדה לאחד הוי מעביר על דבריו. רש"י במהדורא קמא:

וכתב הרא"ה ז"ל ומקשינן ממתניתין דקתני היתה כתובתה ארבע מאות כו'. דאמרינן של כולן מכרם קיים אלמא דטעמא דאפושי שטרא לאו כלום הוא ומפרקינן בקטיני והוא הדין דיכול למימר ליה דשאני מתניתין דהויא בעלת חוב וכיון דכן דינא הוא דתתפרע בדנפשה וכדמשכחא אלא מסתברא דהיינו דקשיא ליה משום דקיימא לן שהיא מוכרת שלא ברשות כלל וכיון דכן אלו הוה חשיב לן טעמא דאפושי שטרא לאו כל כמינה לזבוני לאו ברשותייהו דיתמי דדלמא יתמי מסלקי לה בזוזי כי היכי דלא תזבון ולא ליפשו שטרי עלייהו ולא תהא יכולה למכור בלא רשות היתומים אא"כ לכל כתובתה כאחת דתו ליכא טעמא דאפושי שטרא והיינו דאצטריך לאוקמי בקטיני ע"כ. והא כתיבנא לעיל מ"ש תלמיד הרשב"א במאי דפריך תלמודא ממתני' דקתני היתה כתובתה ארבע מאות כו': וזה לשון הריטב"א ז"ל ת"ש היתה כתובתה וכו' פירוש דאע"ג דהכא לאו שליח ממש הוא דהא לנפשה מזבנא וע"כ של יורשין מיהו אם איתא דבשליח בעלמא אפושי שטרא קפידא הוי ופסידא דבעל הבית הוא הכא נמי אית לן למקפד דלא תזבון באנפא נפשה דלהוי שום ריעותא ליתמי כל היכא דאפשר בלא"ה ומתני' סתמא קתני דשל כולן מכרם קיים ומשמע אפילו בדהוה אפשר לה לזבונה כחדא ע"כ: ותלמיד הרשב"א כתב וז"ל ואי קשיא לך ומאי ראיה מייתי מהא מתניתין לאמר ליה זבין לי כורא כו' דהא קתני במתניתין מוכרת לכתובה אפילו ארבעה וחמשה פעמים ומוכרת לזה היום במנה ולזה למחר במנה ליתא דכי משני ליה הכא נמי בקטיני ה"ה דהוה מצי לתרוצי הכי אלא דעדיפא מינה תריץ ליה ולומר דאפילו אמרו לה היתומים זילי וזביני בארבע מאות ובעלמא אלו הוה מוכר לזה במנה ולזה במנה הוה מעביר על דבריו והכא אינה מעברת וכגון דמכרה בקטיני ע"כ:

סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא וכו'. תימא אפילו אמר לו סתמא לא אפשיט בעיין דלעיל אי חייש לאפושי שטרא והיכי פשיט ליה רב הונא ורב חסדא הכא דאפילו אמר בפירוש לא דאמרינן אפילו לשנים אפילו למאה ומפרש ר"ת דהאי קפידה דאפושי שטרא דלעיל לאו משום זילותא דנכסי היא אלא משום דיצטרך לחזור בכל שטר ושטר אחר חתימת עדות וקניינין והכא מיירי בשכבר חתמו העדים על שני שטרות דליכא קפידא אלא באפושי בעלי דינין שטורח לו שצריך היום או למחר לבא עם שניהם לדין ובהאי טרחא פליגי רב הונא ורב חסדא או אי נמי איכא לאוקמיה שמכר בשטר אחד דליכא אפושי שטרא אלא קפידת בעלי דינין כדפרי' וה"פ אמר לאחד ולא לשנים קפידא הוי שלא ימכור לשנים ואפילו בשטר אחד. אמר לאחד סתמא מאי כלומר מהו למכור לשנים (אפילו) בשטר אחד והאי דפשיט לקמן מאלמנה שמכרה לזה במנה ולזה במנה משמע ליה דאיירי בשטר אחד או אי נמי מכל שכן קא פשיט דאפילו בשתי שטרות קנו. ור"ח גריס אמר לאחד קפידא דפשיטא דמשמע לאחד ולא לשנים אמר סתמא מאי והך אבעיא דמצי אמר ליה לא ניחא לי דלפשו שטרי עלואי כתב הרי"ף ככתוב בתוספות. לשון הרא"ש ז"ל: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא פשיטא בניחותא. אמר לשליח מכור לי קרקע לאדם אחד ולא לשנים קפידא כלומר ודאי מקפיד הוא ואם מכר לשנים לא הוי המכר קיים ואפילו את"ל זבין לי כורא וזבין לתכא מכרו קיים הכא מכרו בטל דגלי דעתיה דלא ניחא ליה באפושי שטרי וקפיד עלייהו. ה"ג אמר לאחד סתמא מאי שאמר לשליח מכור קרקע לאחד דוקא קאמר או לאו דוקא קאמר דהכי רגילי אינשי למימר כה"ג מכור לאחד סתמא ע"כ. והריטב"א כתב וז"ל פשיטא אמר לאחד קפידא וכו' פי' רש"י אמר בהדיא לאחד ולא לשנים פשיטא קפידא הוי אמר לאחד סתמא מאי והוצרך רבינו לפרש כן משום דמהדרי' לאחד ואפילו לשנים דאלמא בעיין כשאמר לאחד ואין הלשון משמע כפירוש זה כלל לכך פירש הרמב"ן ז"ל אמר לאחד סתם פשיטא דקפידא הוי דלהכי טרח לומר זבין לחד לקפידא אבל אמר ליה סתם זיל וזבין לי מאי איקלע רב נחמן וכו' אמר להו לחד ואפילו לשנים כלומר שמשמעות הלשון הזה שאם לא יוכל למכור לאחד שימכור אפילו לשנים ואפילו למאה ע"כ:

וז"ל הרמב"ן ז"ל א"ל זיל זבין לי כורא וכו'. מאי דכתבו ר"ח ור"י ז"ל דסוגיין דמעביר על דבריו הוי משמע משום דאסיק להאי ברייתא דנתן לו דינר זהב בכגון דאייתי ליה שוה שש בשלש ואמרינן דייקא נמי דקתני וטעמא דאייתי ליה שוה שש בשלש הא לאו הכי בעל הבית לא מעל ואמאי הא אמרת מוסיף על דבריו הוי. ומיהו לא מחוור גבן הך דוקיא דודאי אם ת"ל גבי חלוק מוסיף על דבריו הוי אפשיטא בעיין דכ"ש זבין לי כורא וזבין ליה לתכא אלא כשת"ל גבי חלוק שהביא שווי שלש בשלש מעביר על דבריו הוי אכתי אין ללמוד ממנה לזבין לי כורא וזבין ליה לתכא דשאני התם שהביא שוה שש בשלש ומיהו מקחו בטל ואוקי ארעא בחזקת מרא קמא כיון דלא איפשיטא בעיין. ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן פשיטא אמר לאחד קפידא סתמא מאי ומסקנא לאחר ואפילו לשנים וכי אמר ליה זיל זבין לי כורא כמאן דאמר ליה סתמא דמי דמאי הוה ליה למימר זיל זבין לי שדה סתם לא הוה ידיע כמה לזבון ולא דמי לאמר ליה לחד דהתם גלי אדעתיה דלא ניחא ליה באפושי בעלי דינא דהוה ליה למימר זבין לי שדה פלונית סתם מדאמר לחד ש"מ קפידא הוא ומדאסיקנא לאחד ואפילו לשנים ש"מ דלא יכיל למטען לא ניחא לי באפושי שטרי ועוד שאי אפשר לומר כן דמשום קפידא הוא שהזכיר כורא דא"ה לא מפשטא מתניתין דהיתה כתובתה דהתם סתמא לגמרי יש לומר דהכא במאי עסקינן בדזבין להו בחד שטרא כגון שהיו שותפים או בלא שיתוף או דאמר ליה בין בשטר אחד בין בשתי שטרות דגלי אדעתיה דלא קפיד באפושי שטרי אבל קפיד באפושי בעלי דינים ודייקא נמי מדקאמרינן פשיטא ולאו אורחא דתלמודא למימר פשיטא בבעיא (אלא) דלא אפשיטא והו"ל למימר את"ל ועוד דהך טענה דאפושי שטרי טענה מעלייתא בעלמא ולמאי דגרש"י אמר לחד ולא לשתים קפידא לחד סתמא אמאי הכי נמי איתא דלחד סתמא הרי הוא כמאן דאמר ליה זבין לי כורא דמי ופשיטא להו בהאי לחד ואפילו לשנים דאפושי בעלי דינים לאו כלום הוא והאי דקאמר לחד אורחיה דאיניש לאשתעויי הכי וליכא לפרושי נמי לגירסא דידיה דמשום לישניה דאמר לחד הוא דאבעיא לן אבל סתמא לא מדקאתי' למפשטה הא נמי מתניתין והתם ליכא קפידה דלישני. ורבינו האי גאון ז"ל פסק בספר המקח בזבין לי כורא וזבין ליה לתכא דמוסיף על דבריו הוי. עכ"ל הרמב"ן ז"ל: והרא"ה ז"ל כתב דמסתברא כמאן דאמר בסוגיין מעביר על דבריו הוי דבשלמא מעיקרא דמשמע לן ההיא בדאייתי ליה שוה שלש בשלש לא סגיא דאית לן דמוסיף על דבריו אבל השתא דאפשר דמשמע לן ההיא בדאייתי ליה שוה שש בשלש דווקא ומעביר על דבריו הוי או שוה שלש בשלש נמי ומוסיף על דבריו הוי ובת"ק הוא דאיכא לספוקי אבל דר"י ודאי פשיטא מילתא דמעביר על דבריו אית ליה דאפילו אייתי ליה שוה שש בשלש אית ליה דמעביר על דבריו הוי ובע"ה לא מעל וכיון דבדר"י פשיטא לן מילתא ובת"ק איכא לאספוקי ליכא לשווי בינייהו פלוגתא בכדי אלא אמרינן דמדר' יהודה נשמע לרבנן וכולהו אית להו מעביר על דבריו הוי ולא פליגי אלא בדאייתי ליה שוה שש בשלש וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל. והוא הנכון ע"כ: א"ל ואפילו טעה שליח וכו' ואיכא למידק אטו משום דקאמר לאחד ואפילו לשנים נימא נמי אפילו טעה שליח ומי תלאן זו בזו עד דאיבעיא להו תוב ואפילו טעה שליח ותירצו בתוספות דהכי קאמר כיון דאמרת לאחד ואפילו למאה אלמא שדעת המשלח שיעשה שליח כרצונו נימא הכי אפילו בטעות אמר ליה היכא דטעה שליח לא קאמינא דבטעות לא אסיק אדעתיה להטיל עליו וכן פירש הריטב"א דהכי קא מבעיא להו כיון שאתה מיפה כחו כל כך שיהא כבע"ה למכור בין ליחיד בין לרבים נימא נמי שיהא כבע"ה לענין טעות וא"ל טעה שליח לא קאמינא ע"כ וקשה לי לבעי איהו לנפשייהו דהא אינהו נמי הכי קאמרי לאחד ואפילו למאה ואפ"ה לא שמעינן להו דאמרי אפילו טעה שליח ונ"ל דהכי פירושא דשמעתין דאינהו בעו מיניה כה"ג והשיב להם לאחד ואפילו למאה ואסיק אדעתייהו דדילמא משום דס"ל דאפילו טעה שליח להכי קאמר נמי לאחד ואפילו למאה והיינו משום דשמעינן ליה בהמקבל דאמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות אפילו זבן במאתים וכו' וכמ"ש התוספות בסמוך לקמן לכך אסיק אדעתייהו דבהאי שיטתא קא אזיל ומשום הכי קאמר לאחד ואפילו למאה במכש"כ דהשתא אלו טעה ומכר שוה מאתים במנה מכרו קיים משום דאין אונאה לקרקעות השתא דמכר לשנים מי נימא דיהא מכרו בטל ומיהו אי לא הוה ס"ל אפילו טעה שליח לא הוו קאמרי נמי ואפילו למאה ואינהו אפילו דלא ס"ל אפילו טעה שליח מ"מ ס"ל דאפילו למאה לפיכך שאלו מיניה ואפילו טעה שליח ושיטה זו עולה יפה עם שיטת התוספות ז"ל דבסמוך אבל רש"י לא פירש כן ובסמוך נפרש זה בס"ד: וז"ל רש"י במהדורא קמא אמר ליה אע"ג דטעה שליח ומכר בזול מי הוי נמי זביניה זביני לא קאמינא אע"ג דאמרינן לאחד סתמא ומכר לשנים הוי וודאי זביניה זביני אבל אוזיל לא הוה זביניה זביני ע"כ: וכתב הרא"ה ז"ל טעה שליח לא קאמינא דכל היכא דטעה שליח כל מאי דעבד כל היכא דאפשר לאהדורי יהדר והיכא דלא אפשר נמי לאהדורי מבטיל שליחותיה ולא חשבינן ליה שליח ומאי דעבד לגרמיה עבד כגון ההוא עובדא דלעיל דבפרק הכותב דאבימי בריה דר' אבהו דאמרינן בין כך ובין כך משלם והא דאמרינן בב"ב בפרק בתרא בההיא אתתא דאמרה לההוא גברא למזבן לה ארעא ואזל וזבנה בלא אחריות ואתא לקמיה דרב נחמן ואמר ליה למזבנה שלא באחריות ולזבונה ניהלה באחריות התם כגון דזבנה ניהלה סתמא ולא אדכר בשעת זביני דשליח הוה וכיון דכן בדין הוא דאי בעיא הך אתתא לא זבן לה כלל אלא רב נחמן קאמר דמאי דעבד הך גברא לגרמיה הוא דעבד ואי בעיא לה הא אתתא באחריות דליזבנה מיניה באחריות. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

ה"ג רש"י ז"ל והא אמר מר אין אונאה לקרקעות וקשה חדא שהוא מגיה הספרים דבכולהו כתיב והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות ועוד הוה ליה למימר והתנן הואיל ופריך ממתני' דהזהב ועוד במאי הוו טעו רב חסדא ורבה דלא הוה להו לפלוגי בין שליח לבע"ה והלא עיקר שאלתם לא היה אלא בשליח משום דאיכא למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכו'. ופי' ר"ת והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות אפילו גבי שליח דשמעינן ליה לרב נחמן בפרק המקבל דאם קנה הלוקח שוה מאה במאתים דאמר אין אונאה לקרקעות ולא מצי אמר ליה המצרן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואע"ג דלוקח הוי כמו שלוחו של מצרן ומשני הני מילי היכא דטעה בע"ה פירוש התם חשבינן ליה בע"ה אע"ג דלבסוף מקנה ליה למצרן מיהו מתחילה כשקנאה לעצמו קנאה הלכך לא שייך התם לתקוני שדרתיך אבל שליח גמור שתחלה בתורת שליחות קנאה ולא לצורך עצמו לא אבעיא ליה למטעי. ותימא מאי מייתי ראיה דשני לן בין שליח לבע"ה מהא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום דהתם בע"ה גמור הוא וזה גם רב חסדא ורבה בר רב הונא היו יודעים ולא הקשו לא אלא ממצרן דדמי לשלוחו. וי"ל דהכי קשיא להו מנא תימרא דשני לן בין שליח לבע"ה דמדפרכיתו ממצרן דחשביתו ליה כשליח אלמא שני לכו בין שליח גמור לבע"ה ומנא תימרא. לשון הרא"ש ז"ל: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות ואע"ג דהא מתניתין בפרק הזהב נקט הא מר הוא דאמר משום דארווח במילתא דלעולם אין להם שום אונאה ושום בטול מקח דאלו במשנתנו בפ' הזהב הא איכא מאן דאמר אונאה אין להם ביטול מקח יש להם כנ"ל. והשתא דס"ד דכיון דארווח לומר שאין שום אונאה לקרקעות שאפילו לענין שליח היה לנו לומר כן היכא דטעה בע"ה אבל טעה שליח אפילו בכל שהוא חוזר ע"כ: ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל והא מר הוא דאמר בבבא מציעא אין אונאה לקרקעות דכתיב או קנה מיד עמיתך אל תונו בדבר הנקנה מיד ליד דהיינו מטלטלין אל תונו לאפוקי קרקעות שאין בהם אונאה בין לגבי מוכר בין לגבי לוקח ע"כ. הא קמן דאיהו ז"ל גריס נמי במהדורא קמא והא מר הוא דאמר ולא פירשה עלה דההיא דמצרן אלא על הראיה דמייתי דשמעינן מינה דלא שני לן בין לוקח למוכר הילכך ס"ד נמי דה"ה שליח דאלו ממתני' לא הוה שמעינן אלא בלוקח דוקא דלא קפיד אאונאה כדי לקנות קרקע אבל מוכר לא אבל מהראיה שמעינן דלא שני לן דכתיב וכי תמכרו ממכר או קנה וכו' אל תונו ומיהו מכל מקום עיקר הדין הוא במתני' דקא סתים ותני אין אונאה לקרקעות ולא חילק בין לוקח למוכר ולכך גריס במהדורא בתרא והאמר מר אין אונאה וכו' ומ"מ במאי דכתיבנא תריצנא קצת מאי דאקשו עלה דרש"י ז"ל דוק ותשכח:

פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו וכו'. ולא דמי לתורם היפות דאמרינן באלו מציאות דאין תרומתו תרומה אי לאו דאמר ליה כלך אצל יפות ונמצא (וכו') יפות מהן דהכא איכא למימר בהכי אמדתיך דהנהו תלת שיעורין דרבנן נינהו אבל יפות ורעות הוי כמו שלא מדעתו. לשון (הרא"ה) [הרא"ש] ז"ל:

היתה כתובתה וכו'. ומדקתני של כלן מכרם קיים אלמא אמרינן לאחד ואפילו לשנים דכיון דכתובתה ארבע מאות זוז ואיהי שלוחת יתומים היא הוה לה לזבוני לכולה שדה לאחד כי היכי דלא מפשא שטרי עלייהו דיתמי דהא היא כמאן דשוו לה אפוטרופוס ליתמי למוכרן לאחד סתמא ואפ"ה מכרן קיים ואי אפושי שטרי מלתא היא דקא קפדי בה אינשי נהי נמי דיתומים לא גלו דעתייהו אנן מיהא דיד יתומים אנן אית לן למימר מכרן בטל. בקטיני דסתמייהו לתלתא גברי קיימי לזבוני. רש"י ז"ל במהדורא קמא: מתני' שום הדיינים ששמו נכסי יתומים ומכרום שפחת שתות ששמוהו בזול כדי שתות ונתנוהו ללוקח או לבע"ח שלהם הותירו שתות ששמוהו שתות יותר על דמיו ונתאנה לוקח או בע"ח מכרן בטל דהא דאמרינן אין אונאה לקרקעות היינו לגבי בע"ה אבל לגבי שליח איכא אונאה ודיינין נמי שלוחין הם ומצי אמר להו בעל הקרקע לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכיון דלגבי בעל הקרקע איכא אונאה לגבי לוקח נמי איכא אונאה היכא דלוקח ע"י שליח. לשון אחר שפחתו שתות ששמוהו שתות יותר על דמיו ונתנוהו לבע"ח הותירו שתות ששמוהו בזול. ע"כ רש"י במ"ק. ותלמידי ר' יונה כתבו וז"ל יש ששואלין בשלמא בשפחת שתות דין הוא שיהא המכר בטל שהרי הזיקו ליתומים שמכרו מה ששוה שש בחמש אלא כשהותירו שתות למה יהיה המכר בטל. ויש שדוחין ואומרים דכיון שהוא בטל מן הצד האחד גם כן יהיה בטל מן הצד האחר ואין זה מתקבל. על כן נראה שהתירוץ הנכון כך הוא דכי משוינן חילוק בין פחת להותיר זהו בשליח של בע"ה שאם הותיר השליח יזכה בע"ה דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכיון שנעשה התקון שלו היא אבל אם פחת המכר בטל דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל כשבית דין עצמן מוכרין אין לחלק בדבר בין פחת להותיר דכמו שהיתומים סומכין עליהם כמו כן סומך הלוקח שאומר ב"ד לא יעשו עול ולא ירחמו בדין והוו להו שלוחים של אלו ושל אלו ולפיכך אם פיחת שתות או הותיר שתות המכר בטל דאע"ג דבעלמא אמרינן שתות קנה ומחזיר אונאה הכא לא קנה ודוקא בשתות אבל בפחות משתות מכרם קיים ע"כ. ועיין בהר"ן ז"ל על ההלכות: וז"ל הר"י מטראני ז"ל אם עשו אגרת בקורת שמכרו בהכרזה אפילו מכרו מנה במאתים וכו' ואפילו למ"ד דקרקעות אונאה אין להם אבל בטול מקח יש להם שהוא יותר משתות הכא משום דהוי מעשה ב"ד אלים טפי מבע"ה וכיון דלא עשו אגרת בקורת וטעו בשתות מכרן בטל ואע"ג דאמרינן אין אונאה לקרקעות ושתות הויא מחילה לגבייהו ה"מ בבע"ה אבל בב"ד כיון שטעו איגלאי מלתא שאין זה מעשה ב"ד וגריעי מבע"ה והלכך בין היתומים אם פחתו שתות בין הלקוחות אם הותירו שתות יכולין לחזור בהן וגבי אלמנה דתנן מכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים ונתקבלה כתובתה ולא תני מכרה בטל משום דלוקח לא בעי למהדר ביה אבל הוא הדין דאי בעי לוקח למהדר ביה מצי הדר ביה למ"ד בטול מקח יש להן ע"כ:

מה כח ב"ד יפה אם אין מעשה ב"ד כלום אבל אם עשו סתמא היא ולת"ק. אגרת בקורת שטר הכרזה שמכרו בהכרזה ולשון בקורת שבאין בני אדם לבקרה ולשומה. שוה מנה במאתים שנתאנה לוקח דכיון דאיכא הכרזה לא שייכא בהו אונאה. רש"י במ"ק: