שיטה מקובצת על כתובות צג.

וזה לשון רש"י ז"ל במהדורא קמא עסיקין עוררין כגון בעל חוב או שנמצאת שאינה שלו עד שלא החזיק בה לוקח דקרקע נקנית בחזקה יכול לחזור בו לוקח ליטול מעותיו מראובן. חייתא דקטרי שק מלא קשרים דשלא באחריות נקנית ל"א חייתא דקטרי שק קשור מלא רוח סבירת וקבילת כלומר נתרצית לאבד מעותיך מספק. מכי דייש אמצרי שמגביה המצרים ומתקנן ל"א מכי דייש ברגליו לשום חזקה אפי' באחריות משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ויכול מוכר לעכב המעות בידו כל אימת דלא תבעוהו עסיקין ללוקח לדינא ולא אפקוה בית דין מיד לוקח דמצי אמר ליה מוכר ללוקח אחוי לי טרפך וכו' ע"כ. והני תרי מימרי בתראי נתפרשו שפיר בפרקא קמא דמציעא בס"ד ע"ש:

מתני' מי שהיה נשוי שלש נשים וכתובות שלשתן חתמו ביום אחד שאין שעבוד אחד קודם לשעבוד חברתה דאי בתלתא יומי הקודמת בשטר קודמת לגיבוי אם יש מנה משועבד הוא לכולם דבכלהו כתובות איכא לפחות מנה ולפיכך משועבד לכולן דבכלהו כתובות ליכא פחות ממנה וכל חדא וחדא אמרה דידי הוא ואידך מנה משועבד לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות דכל חדא וחדא תבעה כולהו מאתים ואפ"ה נוטלת בעלת מנה חמשים דשעבודא לא הוה אלא אחדא מנה דמהנהו מאתן לא תבעה אלא מנה ובאידך מנה מודה היא דלית לה ביה מידי ובעלת ב' ובעלת ג' חולקות ק"נ דאשתייר מבעלת מנה ונוטלת כל אחת מהן ג' דינרים של זהב שהן ע"ה של כסף לכל חדא וחדא שהדינר של זהב שוה כ"ה דינרין של כסף כדאמרינן בב"מ עשרין וחמש דינר בדינר של זהב וצחות לשון נקט תנא ג' דינר של זהב ולא בעי למימני כי רוכלא ומתני' דשנים אוחזין בטלית מסייעיה דקתני התם זה אומר כולה שלי ישבע וכו'. בזמן ששניהם מודים או שיש להם עדים חולקין בשוה והני ג' נשים נמי דכתובתן יוצאות ביום אחד ועל מנה אחד מריבות זו עם זו וכל אחת ואחת אומרת שלי הוא אנן סהדי דחד מנה משועבד לכולן דבכולהו כתובות פחות ממנה ליכא הילכך חולקות בשוה לחד מנה ובגמרא פריך דלא מטי לה לבעלת מנה אלא שליש לחלקה דהיינו ל"ג ושליש דינר וכי היו שם מאתים אמאי נוטלת חמשי' הא לא הוה שעבודה אלא אמנה ושליש מנה הוא דאית לה לחלקה ותו לא. היו שם נכסים שוה ג' מאות חד מנה משועבד לכולן וחולקות שלשתן באותו מנה ובגמרא מפרש אמאי נוטלת בעלת מנה נ' ומנה שני משועבד לבעלת מאתן ולבעלת ג' מאות דהא בכתובות שתיהן ליכא בציר ממאתן ונוטלת בעלת מאתים מנה ובגמרא פריך ע"ה הוא דאית לה ותו לא דהא לית לה שעבוד כלל במנה ג' דמנה ג' משועבד כוליה לבעלת ש' ושל ש' נוטלת ששה של זהב דהיינו ק"נ דינרים כסף. שהטילו לכיס זה ק' וזה מאתים וזה ש' ונשתתפו. פחתו שנפחתה פרקמטיא שלהן והפסידו מן הקרן או שהותירו שעשו שבח. כך הם חולקים זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו שאם השביחו מנה בעל מנה נוטל ששית ובעל מאתים נוטל שליש דהיינו שתי ששיות המנה ובעל ג' מאות נוטל מחצית ג' ששיות המנה וזהו מחציתו וכן אם פחתו מנה זה נוטל פחות ששית מנה וזה נוטל פחות שלישית מנה וזה נוטל פחות חצי מנה והיינו דומיא דג' נשים דכל אחת נוטלת לפי שעבודה. רש"י במהדורא קמא:

והכין ריהטא פירושא במהדורא בתרא ומשום דלא אתי שפיר הא דקתני וכן ג' שהטילו וכו'. אתרי בבי דקתני של מנה נוטלת חמשים דהא נוטלת טפי מלפום שעבודה לכך כתב רש"י בתרוייהו בגמרא פריך עלה כלומר דפירכא דגמרא עיקר ובהכי ריהטא כולה מתני' אלא דמוקמינן לה בכתובה בעלת מאתים וכו' כדי לאשמועינן רבותא אחריתי וכדבעינן לפרושי לקמן בגמרא בס"ד ומיהו עיקר חילוקא היינו לפי שעבודא ואהא קאי וכן ג' שהטילו וכו' כנ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל. ורבינו חננאל פירש דאבבא בתרייתא קאי דקתני היו שם ג' מאות וכו' פי' וכל אחת נוטלת לפי מעות דבעלת מנה נוטלת חלק אחד דהיינו נ' ובעלת מאתים נוטלת שני חלקים דהיינו שני חמשים דהוא ניהו מנה ושל שלש מאות נוטלת שלשה חלקים דהיינו ג' חמשים דהוא ניהו ששה של זהב. ולקמן בגמרא אכתוב לשון הר' ישעיה מטראני ז"ל בזה בס"ד:

וז"ל הריטב"א ז"ל מי שהיה נשוי שלש נשים וכו'. פירוש כששלשתן יוצאין ביום אחד וסבר האי תנא דבתר שעבודא אזלינן ובשעבוד מנה כולן שוה וכך יש לבעלת מנה שעבוד במנה כמו לבעלת אלף אבל במה שיש יותר מכדי כתובה אין לה בו שתוף עם האחרות עד שיתפרעו האחרות הילכך היו שם מאתים בעלת מנה משותפת במנה בלבד ובעלת מאתים ובעלת ש' משותפות במנה השני בשוה היו שם שלש מאות כולן משותפות במנה האחד ובמנה השני משותפות השתים כמו שאמרנו ובמנה השלישי אין בו כלום אלא לבעלת שלש מאות וכן ביותר מש' עד שתפרע בעלת שלש ממה שהיא עודפת על חברותיה ויחזור חסרונה שוה לחסרונן כיצד כשיש שם שלש מאות יש לבעלת מנה ל"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ו ושני שלישים ויש לבעלת מאתים פ"ג ושליש ל"ג ושליש מן המנה הראשון וחמשים מן המנה השני שחלקה עם בעלת שלש מאות ויחסר לה מכתובתה מאה וי"ז פחות שליש. ויש לבעלת שלש מאות מאה וס"ד ושליש כי היא לבדה נטלה המנה השלישי ונשאר לה לגבות אח"כ מאה וי"ז פחות שליש והרי חסרון בעלת מאתים ובעלת ש' שוה לפיכך אם היו שם ארבע מאות אותו מנה הרביעי נוטלת אותו בעלת מאתים ובעלת שלש מאות ונמצא שיש לבעלת מאתים מאה ול"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ו ושני שלישים ויש לבעלת ש' מאתים ול"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ו ושני שלישים והרי חסרון כלם שוה שאף לבעלת מנה כן נשאר לגבות ס"ו ושני שלישים מעתה כל מה שיהא בה יותר מד' מאות חולקות אותו בשוה וכן על הדרך הזה אם היו אלף נשים לפי דעת תנא דמתני' ורבינו אלפסי ז"ל האריך בענין זה בלשון עברי וגם בלשון הערב ומה שכתבנו מועט מחזיק את המרובה. וכן ג' שהטילו לכיס כך הם חולקים פירוש לא שיחלקו כן ממש שהרי אינן חולקים אלא לפי מעות כל אחד ואחד אלא לאפוקי דלא אמרינן השכר לאמצע ובגמרא אפרש לה בס"ד:

וז"ל ריב"ש מי שהיה נשוי וכו'. בגמרא מקשינן של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא הוא דאית לה דאי לפי מעות אזלינן לית לה חמשין ועוד דהא ליכא למימר לפי מעות שהרי של מאתים נוטלת בשל שלש מאות ועוד דברישא אינן חולקין לפי מעות והילכך כיון דברישא מפני ששעבוד שלשתן שוה במנה של מנה נוטלת כמו האחרות א"כ בהיה שם מאתים היה לנו לומר של מנה נוטלת שליש המנה וכן האחרות והמנה האחר חולקין בין בעלת מאתים ובעלת ש' שהרי שעבוד שוה בו וכשיש שם ש' לפי זה המנה האחד חולקות בשוה בין בעלת מאתים ובעלת שלש מאות והמנה השלישית נוטלת כלו בעלת הש' שהרי אין שעבוד האחרות עליו וכן נמי אם היו שם ארבע מאות חולקות השלש מאות כסדר והמנה חוזרות וחולקות בשוה שהרי שעבוד שלשתן שוה בו וכן לעולם ולכן הוצרכנו לתרץ בגמרא ולוקמי מתני' בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך כך פירש הרי"ף ז"ל וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. וכן שלשה שהטילו לכיס כך הם חולקים פירוש לפי מעות לא שיחלקו בשוה וכיון שבכאן בהיות שם שלש מאות אינן חולקין בשוה אלא לפי מעות כך בכאן בהטילו לכיס חולקים לפי מעות בשוה אבל לא כסדר שלש נשים שהרי בשלש נשים יש לחלק ביניהן לפי שאין שלשתן שוה מה שא"כ בהטילו לכיס ע"כ: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל וכן שלשה שהטילו וכו' כך היו חולקין כלומר על הדרך שחלקו בהני תרי בבי בתרייתא על אותו הדרך חולקין דהיינו לפי מעות ומאי דאמר וכן לאו דוקא שאין הטעם שוה דאילו בשותפין הוא משום דחולקין לפי מעות ובהני תרי בבי לא הוי טעמא משום דחולקין לפי מעות אלא משום דאיתרמיא מילתא כדכתבינן אלא מאי דאמר וכן מפני שהכל עולה לדרך אחד ע"כ: גמ' אמר שמואל סיפא דקתני של מנה נוטלת חמשים קא מיירי כגון דכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה כלומר בהאי מנה דקא תבעת לכתובתיך לא אתינא בהדיך לדינא ולא פליגנא ליה בהדיך דכל אימת דלא בעיא למיתן ולמתבע חלק דידה לא מצינא לאטרוחה וקנו מידה ואזלת בעלת מנה ובעלת ש' לדינא ופלגי אהדדי לההיא מנה בשוה ובמאי דכתבה בעלת מאתים לבעלה מנה נתרווחה בעלת מנה ט"ז זוז וב' חלקים דינר והדרא בעלת מאתן ואמרה לה לבעלת ש' זיל פלגי בהדאי בק"נ דאשתייר בידך דשעבודא דידי אמאתן הוא ונוטלת כל אחת ואחת ג' דינרים של זהב וכל אחת ואחת מפסדת מחלק דידה ח' זוזי ושליש דינר משום ההיא כתיבא דכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה ומתנה בעלמא הוא דיהבת לה בכה"ג דאין אדם יכול לכופה שתבא עם זו לדין. תימא בעלת ש' לבעלת ר' הא סליקת נפשך מחד מנה דהא כתיבת לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה ואין לך בחמשין דאשתייר ממנה ולא מידי אלא שקלי ממנה אחר נ' משום דמציא אמרה לה מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי ופליגנא בהדך בכל דאית לך. רש"י ז"ל במ"ק:

וז"ל הר"י מטראני ז"ל אמר שמואל בכותבת בעלת מאתים כו'. פירוש כשתבאי לדין לא אריב עמך במנה המשועבד לך ולא יתמעט חלקך בשבילי הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות ומקשה אי הכי אימא סיפא ושל מאתים כו' פירוש ואין לך לחלק אלא במנה שני ומהדר משום דאמרה לה מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי פי' לא נתתי לה חלקי במתנה ומה שגבתה לא ברשותי גבתה שתאמרי לי זו נטלה חלקך אני סלקתי עצמי מלריב עמה ומלמעט חלקה במנה וגברה ידי לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה עכשו אני באה לחלוק עמך במותר שלא סלקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוין ואע"פ שיכולה בעלת שלש מאות לומר לבעלת מאתים עד עכשו הייתי נוטלת במנה האחד תלתין ותלתא ותילתא ובמנה השני חמשין הרי תמנין ותלתא ותילתא והשתא לא שקילנא אלא שבעין וחמשא ומה לי להפסיד בסילוקך תפסידי את לא אני אפ"ה כך מדת הדין נותנת כיון דלא נסתלקה מכל המנה אלא מלריב עם בעלת מנה הלכך של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות חולקות מאה וחמשין ביניהן ונוטלת כל אחת מהן ג' דינרי זהב ע"כ. והקשו בתוספות אמאי לא משני בכותבת בעלת ג' מאות ובעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לנו עמך בכ"ה זוזים ונראה דאי הכי פשיטא ולא היה צריך התנא לשנות סדר חלוקתן משום האי גוונא אבל השתא אשמועינן טובא. ועוד תמהו התוספות אהא דאמרינן דאמרה לה מדין ודברים כו' דמאי טעמא תפסיד בעלת ג' מאות במה שכתבה בעלת ק"ק לבעלת מנה ואע"ג דרש"י קא פריש לה לא אתפרש להו שפיר טעמא דמלתא:

והריטב"א כתב וז"ל של מנה נוטלת חמשין תלתין ותלתא ותילתא הוא וכו'. פירוש שהרי אין לה בה אלא שלישית המנה אמר שמואל בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה פי' דהויא לה בעלת מאתים לגבה כאלו אינה משותפת במנה ההוא והוא בין בעלת מנה ובעלת שלש מאות והכי נמי מצי לאוקמה בכתב לה הכי בעלת שלש מאות וכדאוקי לסיפא שבעלת שלש מאות היא הכותבת אלא דהכא חדא מינייהו נקט וניחא ליה טפי ההיא דסמיכא ליה ובסיפא נקט ההיא דסמיכא לתרוייהו והוו רישא וסיפא בחדא גוונא ולא עוד אלא דברישא נמי איכא כתיבה דשלישית וכדבעינן לפרושי לקמן כנ"ל. אי הכי אימא סיפא פי' אי הכי לאו דוקא דהא לכ"ע לא אתיא מתני' שפיר אי נמי דדוקא הוא ומשום דאפשר לאוקומה בשתי תפיסות כדלקמן תימא לה הא סליקת נפשך ממנה פירוש דאע"ג דלבעלת מנה בלחוד הוא דכתבה דין ודברים אין לי עמך מכל מקום לא אתי האי פלוגתא דמתניתין שפיר ממה נפשך שאם אנו דנין שאמרה לה לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה זה לפי דמחלתי כל זכותי ממנו אם כן יחלקו המנה ההוא בין בעלת מנה ובין בעלת שלש מאות ותטול בעלת שלש מאות מנה פלגא מהאי מנה ופלגא מהאי מנה ותשקול בעלת מאתים חמשין בלחוד דהיינו פלגא דמנה שני. ואם אנו דנין הלשון הזה שנתנה לבעלת מנה חצי זכותה שהיה לה ליטול במנה שהוא שבעה עשר פחות שליש א"כ הרי נשאר לה לבעלת מאתים ליטול מן המנה ההוא י"ז פחות שליש ותטול ממון בעלת שלש מאות שלשיתו דהיינו ל"ג ושליש ונמצא שנוטלת בעלת מנה חמשין כדתניא ל"ג ושליש מחלקה וי"ז פחות שליש מחלק חברתה ובעלת מאתים ע"ו דינרים פחות שליש שנשאר לה מן המנה הא' ונ' מן המנה השני ובעלת ג' מאות תטול פ"ג ושליש ל"ג ושליש מן המנה האחד וחמשין מן המנה השני ואם אנו דנין הלשון הזה שנתנה כל זכות שהיה לה במנה ההוא לבעלת מנה אם כן בעלת מנה תטול ס"ו ושני שלושים ובעלת מאתים חמשין ובעלת שלש מאות פ"ג ושליש ואלו אנן לא תנינא חדא מהני ופרקי דמתני' דאמרה לה בהדיא מעיקרא מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי כלומר שהתנו בין שלשתן בפירוש שלא תערער על בעלת מנה במנה האחד ותטול חלקה שלם כאלו אינה משותפת עמה בו ויחלקו השאר היא ובעלת ש' ואלמלא שקבלה עליה כן גם בעלת השלש מאות לא כל הימנה של זו לאבד מזכותה כלום במנה זה והיה לה ליטול פ"ג ושליש אלא ודאי כדאמרן. והא דאמרן מעיקרא שכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה לא דק תלמודא אלא דנקט לישנא רויחא דמתני' בכותבת דין ודברים אין לי עמך איירי והשתא מפרש לה תלמודא צורתא דמתני' כדאיתא ממש ודכותה בתלמודא הא כל שלא אמרו כאן אלא כלשון הראשון הא ודאי של מנה נוטלת נ' ושל ר' ס"ו פחות שליש ושל ש' פ"ג ושליש כנ"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל: ותלמידי ר' יונה כתבו וז"ל תימא לה בעלת ש' לבעלת ר' הא סליקת נפשך ממנה כתב רש"י ולא תטול כי אם במנה השני בלבד ואין זה נראה דלמה לא תטול חלקה במה שנשאר במנה הראשון דהא לא סלקה נפשה אלא לגבי בעלת מנה שלא תמעיט בחלקה אבל לגבי בעלת ש' לא סלקה נפשה דבהדיא אמרה לה אין לי עמך אלא ה"פ תימא לה הא סליקת נפשך ממנה ולא היה לה ליקח כי אם השליש דהיינו ל"ג ושליש וזו ברשותך נטלה נ' י"ז פחות שליש יתר על חלקה ומאותן י"ז פחות שליש החצי הם שלי והחצי שלך למה אפסידה אני מחלקי תלכי ותוציאה מידה ואקח אף אני חלקי מהן או אקח מן הנ' הנשאר ל"ג ושליש שהוא שיעור חלקי והשאר אניחנו לך ומהדרינן משום דא"ל בעלת ר' מדין ודברין הוא דסליקת נפשאי כלומר אם נטלה בעלת המנה יותר ממה שהיה ראוי לה ליקח מן הדין אני לא הקניתי לה אלא מחלקי בלבד סלקתי זכותי ובזה הנשאר אקח חלקי עמך שוה בשוה ואם תרצי את לתבוע לבעלת המנה הרשות בידך ויש להקשות כיון דמדין ודברים בלבד סלקה נפשה תלך בעלת שלש מאות ותוציא מיד בעלת מנה כיון דבעלת מאתים לא הקנה לה אלא שסלקה עצמה מדין ודברים. ויש לומר דלא אמרינן דמדין ודברים בלחוד הוא דסלקה נפשה אלא כשבעלת המאתים עצמה תבא לערער הא לאו הכין יכולה בעלת המנה לומר לא נתכוונה מדין ודברים בלבד אלא קנייה גמורה הקנית לה וכל זמן שהיא לא תערע' עלי ישאר בידי ובעלת המאתים יכולה לומר לה לכי וערערי ואם לא תערערי לא תחלוק עמי בחמשים הנשארים דהוה מצי למימר בכותבת בעלת שלש מאות לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך. זו היא שטת חכמי פרובינצא ז"ל וזהו הנראה עיקר למורי הרב נר"ו. וי"מ דבעלת שלש מאות אינה יכולה להוציא מיד בעלת מנה דכיון דגבתה גבתה ואע"ג דקי"ל שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ומפרשים דמאי דאמרינן דבעלת מנה נוטלת חמשים אינו ר"ל שנוטלה על פי ב"ד אלא שנטלה מעצמה שהיתה חושבת שאמרה לה בעלת מאתים דין ודברים אין לי עמך במנה מיד זכתה ולפיכך תפסה ואם תבא אח"כ בעלת מאתים או בעלת ש' לא יוכלו להוציא מידה דכיון שגבתה גבתה והכי אתמר משמיה דרבי' נתנאל צרפתי ודוחק הוא דלשון נוטלת על פי ב"ד משמע אבל הריא"ף ז"ל כתב שמועה זו בלשון ערבי ופרי' אותה על דרך אחרת דהאי דאמרי' בדכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה אינו ר"ל שכתב לה אחר הנשואין אלא שכתב לה בשעת הנשואין קודם שחל שעבודן וגם ר"מ הלוי ז"ל על אותו הדרך דרך ובא וזה לשונו כגון דכתבה לה בעלת מאתים בשעת נשואין לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה דחזו ליך למיגבי דמעיקרא כי חייל שעבודא דכולהו אחדא עיקר הוא דחייל הילכך פלגא ליה בעלת מנה ובעלת ש' לחד מנה בשוה והיינו דקתני של מנה נוטלת חמשים ומקשים אי הכי אימא סיפא של מאתים ושל ש' שלשה של זהב אמאי ותימא לה בעלת ש' לבעלת ר' הא סליקת נפשך ממנה דכיון דכתבה לה לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה ממילא סליקת נפשיך מכל המנה דהא כלה הוה חזי לבעלת מנה ומסתמא מכל מידי דמשתעבד לה לבעלת מנה סליקת נפשיך ולית לך שעבודא אלא במנה תניינא למפלג בהדאי בשוה דאשתכח דשקלת בעלת מנה ובעלת מאתים חמשין ובעלת ש' מנה ופרקינן משום דאמרה לה מדין ודברים הוא דסליקת נפשאי כלומר דאמרה לה בעלת מאתים כי סליקת נפשאי לאו מגופו של מנה דחזי לי סליקית נפשאי ומשעת נישואין חייל שעבודא דנא אמאתים אפיקא מינייהו חמשין דחזו לה לבעלת מנה משום שעבודא דבעלת ש' דגרע לה ממנה פלגא פש להו מאה וחמשין דשוי שעבודי דידן בגוייהו הילכך פליגנא להו בהדיך בשוה ולא מציא בעלת ש' לומר לה את הפסדת אנפשיך דסליק' נפשיך ממנה דבעלת מנה ואסיפת לה שיבסר נכי תילתא אמאי דהוה חזי לה חשבינהו להנך שיבסר נכי תלתא ממנה דילך דכי אמרינן היכא דהויא זכיא מעיקרא כל חדא מינייהו במנה דילה במאי דחזי לה מסתמא והדרא בעלת מאתים וכתבה לה לבעלת מנה מידי דינא הוא דחשבית לה ממנה דילה אלא השתא דכתבה לה הכי מקמי דחייל שעבודא דחדא מינייהו אשתכח דלא אפסדה לבעלת ש' ולא מידי דאכתי לא חייל שעבודא דילה אהאי מנה וכי חייל שעבודא דילה בתר הכי אמאי דמשכח למיחל הוא דחייל וכיון דההיא שיעורא דאשתכח חזי כוליה בין לבעלת מאתים בין לבעלת שלש מאות תרוייהו בהא שיעורא בהדדי נינהו וחייל שעבודא דתרוייהו עלווייהו בשוה ומשכחת לה נמי כתבה לה בתר נשואין כגון דלא קנייה בעל להאי ממונא אלא לבתר כתבה לה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים א"ל עמך דכי חייל שעבודא דכולהו בתר הכי על הדין עיקרא הוא דחייל והיינו טעמא נמי דאמר לה בעלת מאתים לבעלת שלש מאות מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי דאם כן הוא דינא דלא שקלא בעלת מאתים אלא שתין ושבעה נכי תילתא דמסתמא הוו חזו לה ממנה תלתין ותלתא ותילתא אתיא בעלת מנה שקלא מינייהו שיבסר נכי תילתא פש לה לבעלת מאתים שיבסר נכי תילתא וחמשין דמטו לה ממנה תניינא הא שתין ושש נכי תילתא ודייקי' תו אסיפא דקתני הוי שם ש' של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה בשלמא של מנה נוטלת חמשים כדקאמרינן אלא של מאתים מנה אמאי שבעין וחמשה הוא דאית לה דהא לית להו שעבודא אלא למאתים בלחוד וכיון דשקלא מינייהו בעלת מנה חמשים פשו להו מאה וחמשין דפליגי להו בעלת מאתים ובעלת שלש מאות בשוה דאילו מנה תליתאה לא משתעביד אלא לבעלת ש' לחודה אמר רב יהודה אמר שמואל הכא במאי עסקינן בכותבת בעלת ש' לבעלת מנה דין ודברי' אין לי עמכם במנה ומהשתא לא תוקי' סיפא בכותבת בעלת ר' לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה כי ברישא דאם כן אישתכח דאסתלקן להו בעלת מאתים ובעלת ש' ממנה והוה דינא דתשקלי בעלת מנה לחד מנה לחודה אלא הכא במאי עסקינן בכותבת בעלת ש' לחודה לבעלת מנה ולבעלת מאתים בחד מנה לגמרי פליגא לה בעלת מנה ובעלת מאתים למנה בשוה ושקלה בעלת מנה חמשין ומסתלקא ושקלא בעלת ר' מיניה חמשין והדר' ופלגא בהדי בעלת ש' במנה תניינא ובעלת ש' שקלא ליה למנה תליתאה לחודה ואשתכח בידה דבעלת מנה חמשין ובידה דבעלת ר' מנה ובידה דבעלת ש' מאה וחמשין:

של מאתים מנה ע"ה הוא דאית לה פרש"י ז"ל ע"ה הוא דאית לה דהא כיון דאוקימנא בכותבת בעלת מאתים וכו'. אין לה לחלוק מעתה אלא במאה וחמשים אבל במנה שלישי אין לה כלום. ע"כ. וצריך פירוש לפירושו ויש לפרש דהכי קאמר דאילו הוה מוקמינן ליה בכותבת בעלת ש' וכמ"ש הריטב"א הוה ניחא טפי ולא הוה קשיא לן ע"ה הוא דאית לה מיהו אין החלוקה מכוונת כולי האי אפילו תימא דבעלת השלש מאות היא הכותבת אם לא שתאמר דבעלת הש' היא דכתבה לבעלת המאתים ולבעלת המנה וכדתריץ ודוחק לומר דאסיק מעיקרא אדעתי' מאי דתריץ בתר הכין ומש"ה כתב רש"י דהא כיון דאוקימנא כו' ונראה דהכי פירושא דהוה מצינן לאוקמי מתניתין דהא דקתני של מנה נוטלת חמשין לאו שנטלה על פי ב"ד אלא שנטלה מעצמה וכמו שפירש רבי' נתנאל ז"ל וכדכתיבנא לעיל בלשון תלמידי רבי יונה ז"ל והכי פירושה דמתניתין דאע"ג דהיו שם ש' אם נטלה של מנה חמשין מה שגבת גבת וכדכתב רבינו נתנאל ז"ל וכדכתבינן והילכך הויא לה כאילו אין כאן מעיקרא אלא מאתים וחמשין דחמשין דגבת בעלת המנה כמאן דליתנהו דמי והרי במאתים שעבוד בעלת המאתים ובעלת הש' שוו בהו פש להו חמשין לבעלת הש' דלא רמיא שעבודא דבעל מאתים עלייהו ולכך בעלת מאתים נוטלת מנה ושל ש' ששה של זהב והכי גרסינן במתני' היו שם ש' של מנה נוטלת חמשים של מאתים כו' כדקתני ברישא ולא גרסינן ושל ר' בוא"ו וה"פ כששל מנה נוטלת חמשים אז נוטלת של מאתים מנה וכו' ופי' נוטלת חמשים היינו שנטלה מעצמה וכדכתיבנא ואשמועינן תנא דמתניתין דחמשים דבעלת מנה לא מעלה ולא מוריד לענין השעבוד והויא לה כאלו לא היו כאן מעיקרא אלא מאתים וחמשים כדכתיבנא ולכך בעלת מאתים נוטלת מנה ושל ש' ששה של זהב אבל השתא דאוקימנא בכותבת בעלת ר' וכו' מעתה לפי חשבון הש' אין לה לחלוק אלא במאה וחמשים אבל במנה שלישי אין לה כלום כנ"ל:

אמר שמואל בכותבת בעלת ש' וכו'. הקשו בתוספות דמאחר דאשמועינן ברישא דהוי סיפא בכותבת בעלת מאתים כו' דאשמעינן חידושא טובא דמצי אמרה לה בעלת מאתים לבעלת ש' מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי מאי חידושא אשמועינן תו בהך סיפא עד דקא משני סדר חלוקתן דלפי שעבודן חולקין. והר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות תירצה יפה ואפשר דאי לאו סיפא לא הוה מפרישנא רישא דסיפא בכותבת בעלת מאתים אלא בכותבת בעל ש' אבל השתא דסיפא מיירי בכותבת בעלת ש' מעתה ע"כ רישא דסיפא מיירי בכותבת בעלת מאתים ואשמועינן רבותא טובא וכדכתי' כנ"ל: רישא בשתי תפיסות וסיפא בשתי תפיסות פי' בשתי גוביינות ואף על גב דגוביינא דארעא היא שאין כתובה גובה מן המטלטלין קרי לה תפיסה כדאשכחן בריש פרקין ואפשר נמי דתפיסת מטלטלין היא כדפרש"י ז"ל וכגון שתפסה מחיים א"נ דשיעבד לה מטלטלין לכתובה בפירוש רישא בשתי תפיסות דנפלו לה ע"ה בחד זימנא וקכ"ה בחד זימנא תפיסה קמייתא דע"ה חלקו בין שלשתן שהרי כולן שוין בו ונטלה כל אחת מהן כ"ה ונשארו לה לגבות לבעלת מנה ע"ה ולבעלת מאתים קע"ה ולבעלת שלש מאות רע"ה וכשנפלו להן בתפיסה שנית קכ"ה הרי כולן שוות בע"ה יחלקו הע"ה בין שלשתן והחמשים הנשארים חולקות בעלת מאתים ובעלת ש' נמצאת בעלת מנה נוטלת חמשים ובעלת מאתים ובעלת ש' שלשה דינר זהב שהם ע"ה דינרי כסף לכל אחת סיפא בשתי תפיסות דנפלו לה ע"ה בחד זמנא וקכ"ה בחד זמנא פירוש הע"ה חולקות בשוה כמו שאמרנו כ"ה לכל אחת ומן הרכ"ה של תפיסה שני' נוטלות קע"ה שהם בשיתוף בין כולם וחולקות ע"ה מהם בין כלם כ"ה לכל אחת שאף הראשונה משותפת בהם שזה סך כתובתה עכשו אחר שנטלה כ"ה מן הע"ה הראשונים הרי שיש לכל אחת מהן חמשין והק' הנותרות מן הקע"ה חולקות בעלת ש' ובעלת מאתים ששתיהן משותפות בו והעודף על הקע"ה מן הרכ"ה שהוא חמשין הוא לבעלת ש' לבדה נמצאת אומר כי של מנה נוטלת חמשים מן השתי תפיסות ושל מאתים נוטלת מאה ושל ש' ק"נ כדברי משנתנו והאי דנקטה תנא בהאי צורתא משום דלא בעי למתני תשבורת החשבונות אלא שלמים דאי כדינייהו ממש הו"ל למתני בעלת מנה נוטלת ל"ג ושליש ושל מאתים פ"ג ושליש ושל ש' קפ"ג ושליש הלכך נקטה בכותבת חדא לאידך או בשתי תפיסות שיצא חשבון שלם ומינייהו שמעינן עיקר דינא. הריטב"א ז"ל. וההיא דכותבת הא כתבינן דאשמועינן רבותא והך דשתי תפיסות אשמועינן רבותא בהך חלוקה דוק ותשכח: והרא"ה כתב וז"ל בשתי תפיסות כו' פירוש לאו למימרא דנפלו אחר מיתה דאם כן לא נפקא לן מינה מידי כיון שבאו לידן כולן כאחת או בזה אחר זה ותו דתפיסה דלאחר מיתה לדברי הכל לאו כלום הוא אלא כשתפסו מחיים ותפסו מתחלה כאחת ע"ה וזכו בהן בשוה וחולקין בשוה דהא בע"ה שעבוד שלשתן שוה ותפסו אחר כך כו' ע"כ:

זו משנת ר' נתן דאמר בבבא מציעא בפרק הבית והעליה הבית והעליה של שניהם שנפלו אמר בעל העליה לבעל הבית וכו'. ואיבעיא לן התם בגמרא אין לו לבנות לא לזה ולא לזה מאי כלומר שאין להם כלום תא שמע ר' נתן אומר התחתון נוטל שני חלקים בקרקע והעליון שליש בקרקע ואמרינן התם מאי טעמא דר' נתן ומשני דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא כמה מפסדא עלייה לבית תילתא שמתוך גובה העלייה מרעי לכותלי בית שלישיתן ונפלי שאלמלא אין עליה בנויה על הכתלים היו עומדין יותר שליש שנים שעמדו הלכך שקיל תלתא בקרקע ואע"ג דכולה בית משועבד לכל חד וחד לתשמישו שקיל האי לפום מאי דאפסיד לה לבית והאי לפום רווחא דאית ליה בקרקע והכא נמי כל חדא וחדא שקלא לפום שעבוד כתובתה אמר ר' אין אני רואה דבריו באלו שלש שנים אלא חולקות בשוה בכולהו תפיסות בין בר' בין בשלש מאות דכל זמן שלא גבו עדיין הוה שעבודא דכלהו כתובות אכלהו מני ואף בעלת מנה הוי שעבודה אכלהו מני וברייתא הך משנה ר' נתן כו' ואגב מתניתין נסיב לה הכא משנה זו ר' נתן אמרה וסתם אשמועינן תלמודא דר' נתן אמרה אבל ר' פליג עליו. רש"י במ"ק. ויש בזה הלשון ט"ס. ורבינו יהונתן כתב וז"ל משום הכי אמר זו משנת ר' נתן משום דשמעינן ליה דכוותה בב"מ פרק הבית והעליה הבית וכו' ככתוב לעיל בלשון רש"י ז"ל:

רבי אומר אין אני רואה דבריו של ר' נתן כו'. אלא חולקות בשוה פירש ר"ח ז"ל דהיינו לפי מעות דחולקין כל עזבון המת בו' חלקים של מנה נוטלת חלק אחד ושל ר' שני חלקים ושל ש' שלשה חלקים וזהו הדין צדק שאמר ר' אין אני רואה דברי ר' נתן באלו דבבבא דרישא ובבא מציעא אבל בבא דסיפא דתנן היו שם ש' כו' לא חלק ר' אלא בין בתפיסה אחת בין בשני תפיסות הדין כך הוא כל אחת נוטלת לפי מעותיה ואין צורך להעמידה בכותבת אליבא דר' וזה הפי' נראה לי יפה אע"פ שאינו דומה פת' בשוה של רבי לפת' בשוה השנוי ברישא דמתני'. הר"י מטראני ז"ל: ויש שהיו סוברין לומר דחולקות בשוה ר"ל כעין שנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי דקיימא לן זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו וכי היכי דהתם בחצי המסופק זוכה בו מי שאומר כולה שלי והשאר חולקים הכי נמי הכא המנה האחת של בעלת הש' יניחו אותו והשאר יחלוקו בשוה וזה אינו מתקבל כלל ולא דמיין אהדדי דהתם בשנים אוחזין בטלית כל אחת ואחת מכחשת את חברתה ולפיכך באותו הדרך אבל הכא כל אחת ואחת מודה שיש לחברתה זכות. ע"כ נראה שהנכון כמו שכתב הרי"ף ז"ל דחולקו' בשוה ר"ל שנוטלת בעלת המנה כמו בעלת הש' עד שתפרע מן המנה וכן נוטלת בעלת המאתים וכו' שאין שעבודן מסתלק עד שיפרעו ואע"ג דגבי שותפין חזינן במסקנא דשמעתין שהשכר לאמצע שאני שותפין דקא מחלי אהדדי ומעיקרא כשהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים מסתמא אדעתא דהכי נחות אבל הכא גבי שעבוד לא מחלי שעבודיהו אהדדי. תלמידי רבינו יונה ז"ל: