שיטה מקובצת על כתובות צ.

וז"ל הר"י מטראני ואם כתובה קודמת לגט נמצא שזה הגט על נשואי אותה הכתובה נעשה ואינה גובה אלא מחמת הגירושין והאי דתני שהמגרש את האשה והחזירה וכו' הכי קאמר ואע"פ שהחזירה ומת ובאת לגבות כתובה שנייה בעידי מיתה בעבור נשואין האחרונים אינה גובה שכיון שלא כתב לה כתובה אחרת באלו הנשואין ואין בידה אלא כתובה הראשונה על דעת כתובה הראשונה החזירה ע"כ: מתני' ה"ג קטן שהשיאו אביו וכתב אביו לאשתו כתובה גדולה בשמו של קטן כתובתה קיימת לכשיגדיל ואפי' התוספת ואף על פי שאין מעשה קטנה כלום. שעל מנת כן קיימה לכשיגדיל ולא ערער על כתובתה. וכן גר שכתב כתובתה גדולה לאשתו בגיותו ונתגייר כתובתה קיימת ואפי' תוספת ואף על שקנין הגוי אינה כלום מפני שעל מנת כן קיימה בכניסתו ליהדות. רש"י ז"ל במהדורא קמא: והר"י מטראני כתב וז"ל קטן שהשיאו אביו וכו' שעל מנת כן קיימה ולא אמרינן כיון שאין נישואי קטן כלום גם מה שכתב לה בעודו קטן אינו כלום ועכשו כשהגדיל והיא תחתיו הויא לה ככונס את הבעולה שאין לה אלא מנה אלא אמרינן כיון שכתב לה מאתים בעודו קטן עכשו כשהגדיל וקיימה על דעת אותה הכתובה קיימה ודוקא אם הגדיל אבל אם מת בעודו קטן אין לה כלום שאין נשואי הקטן נשואין ואין כתובתו כתובה וכמפותה בעלמא היתה עמו ודוקא אם כתב לה כתובה בקטנותו אבל אם כנסה בקטנותו ולא כתב לה עכשיו כשהגדיל וקיימה אין לה אלא מנה כבעולה שאין לומר כאן על דעת כתובה הראשונה קיימה שהרי לא כתב לה ע"כ:

ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל קטן שהשיאו כו'. כלומר אע"ג דנשואי קטן אינם נשואין ואין האשה צריכה ממנו גט זהו כשגרשה קודם שגדל אבל אם משהגדיל קיימה יש לה עיקר כתובה ואמרו בירושלמי והוא שבעל אחר שהגדיל דכיון שבעל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא לשם קדושין בעל כו' ואית דבעו מימר שאסור לאדם להשיא בנו קטן ואם השיאו הוו להו הברכות של אירוסין ונשואין לבטלה וגם רבינו משה כתב שאין משיאין את הקטן ואין זה נראה אלא ודאי מותר להשיאו דאם איתא שהיה איסור בדבר היכי מיירי מתניתין בדבר שיש בו איסור וכן הורה הלכה למעשה הרב ר' שלמה מן ההר ז"ל ע"כ. וכתבו בתוספות שאינה טורפת לקוחות בשטר זה לא מזמן נישואים ראשונה ולא משעה שהגדיל לפי שהשטר בעצמו אינו כלום ועוד שמוקדם הוא ופסול שהרי זמנו כשהיה קטן ואינו כלום עד שיגדיל אלא אין שטר זה כלום אלא שכתובתה קיימת עליו על פה כמו שכתוב בשטר ולא אמרינן בעולה היא ואין לה אלא מנה. ריב"ש ז"ל: גר שנתגייר ואשתו עמו כגון גוי שנשא בת ישראל ובגיותו כתב לה כתובה ועכשו נתגייר וקיימה כתובתה קיימת ואע"פ שכל מה שכתב לה בגיותו אינו כלום שעל מנת כן קיימה ואם לא כתב לה כתובה בגיותו עכשו כשנתגייר ומקיימה אין לה אלא מנה כבעולה ודוקא אם נשא בת ישראל שהיא בת כתובה אמרינן כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה אבל אם נשא גויה בגיותו וכתב לה כתובה ונתגיירו וקיימה אין לה אלא מנה שאין כתובה לכנעניות וכל מה שכתב לה בגיותן הבל הוא ובטל. ה"ר ישעיה מטראני. וכתב עליו ריב"ש דאינו נראה כלל שהרי אין גם כתובה לבת ישראל שנשאת לעכו"ם ואע"פ כן אומרין שעל דעת כתובתה הראשונה קיימת ועוד דלא משמע דמתני' מיירי באיסורא בבת ישראל הנבעלה לעכו"ם ועוד דלישנא דגר שנתגייר ואשתו עמו בכולי תלמודא רוצה לומר שנתגיירה אשתו עמו אלא ודאי בעובדת כו"ם שנשאת לעכו"ם היא ואע"פ שמה שכתב לה אינו כלום מכל מקום כשקיימה יש לנו לומר שקיימה על דעת שתהא כתובתה קיימת כמו שכתב לה אלא דלמאן דאמר בגמרא דדוקא מנה מאתים אבל תוספת אין לה והכי אסיקנא נראה שאין לה כל מה שכתב לה אלא מה שהיה ראוי להיות לה בשעה שנשאה אם היה אז גדול ובגר אם היה אז גר והיא גיורת ולדבריו מתני' בגר מיירי כגון שנשאה קטנה פחותה מבת שלש שנים ויום א' דאז הוי לה כתובה מאתים דבתולה היא אבל בגדולה הרי אפי' בשעה שנשאה לא היתה ראויה אלא למנה דהא כבעולה חשבינן לה כדאיתא בפרקא קמא דמכילתין. עכ"ל ריב"ש:

וז"ל תלמידי רבינו יונה גר שנתגייר ואשתו נתגיירה עמו אם כתב לה כתובה בעודה עכו"ם ובעל אחר הגרות כתובתה קיימת והא קמשמע לן שאע"פ שעכשו כשבעל אחר הגירות לא היתה בתולה אפי' הכי כתובתה קיימת מאתים אם נשאה בתולה שעל מנת כן הגר אחר שנתגייר כו'. דוקא עיקר כתובה הוא דאית לה מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל תוספת לית לה אבל אם חדשו התוספת אחר הגדלות ואחר הגירות נוטלת כפי מה שחדשו. זו שיטת רש"י אבל ר' משה כתב גר שנתגייר ואשתו עמו אין לה אלא מנה דמאי דאמרינן כתובתה קיימת שעל מנת כן קייימה רוצה לומר שיהיה לה מנה אע"פ שלא כתב לה כתובה דעל מנת כן קיימה אבל כיון שעמדה בחזקת הפקר בעודה עכו"ם כו' והשתא לא צריכי' לדחוקי ולאוקומי מתניתין כשכתב לה כתובה מאתים בעודה עכו"ם ע"כ:

גמ' לא שנו אלא מנה מאתים. לא שנו דכתובתן קיימת אלא מנה מאתים דתקון לה רבנן אפילו בדלא כתב לה אבל תוספת לית לה דאדעתא דתוספת לא קיימה. רש"י במהדורא קמא. ואם תאמר מאי קמשמע לן מתני' דקתני שעל מנת כן קיימה אפי' לא כתב לה מעולם אית לה כתובה בתנאי בית דין ואומר רבינו תם סלקא דעתך אמינא היכא דלא כתב לה עדיף טפי דסמכה אתנאי ב"ד אבל היכא דכתב לה סמכה אשטרא דלית ליה קלא כיון שנכתב בקטנות ובכגיו' ולא טרפה ממשעבדי קמשמע לן. ואם תאמר היכי גביא באותה כתובה מן הלקוחות והא שטר מוקדם הוא ופסול ויש לומר דאין לפסלו בשביל שטר מוקדם דהא קטן אין מכירתו מכירה בקרקעות וליכא למיחש שתטרוף שלא כדין ומיהו קשה מעכו"ם שנתגייר וקטן נמי יכול להיות שמכר האפוטרופוס לצורך הלכך נראה דלא גביא ממשעבדא בהך כתובה ומתני' אתיא לאשמועי' דאע"פ שעתה כשהגדיל הקטן ונתגייר העכו"ם היא בעולה יש לה כתובה מאתים שעל מנת כן קיימה שיהא עכשיו כתחלת נשואי'. לשון הרא"ש ז"ל. והריטב"א כתב דאין צריך לכל זה דודאי בלאו הכי נמי טובא קמשמע לן שזה לאחר שהגדיל או לאחר שנתגייר לא עשה בה מעשה נשואין כלל אלא דכיון שבעל כדברי הירוש' בעילתו זו כניסתו והוה סלקא דעתין דבהא לא תקון רבנן מידי קמשמע לן. ע"כ: ורב יהודה אמר אפילו תוספת יש לה פי' שאמרו חכמים שהוא מקיים לה עכשו כשבעל מה שכתב לה בתחלה דאלו מחמת כתיבתו הראשון חספא בעלמא הוא וכשגובה אינה גובה בכח השטר ההוא שהרי אין שעבודו שעבוד ולא עוד אלא שהוא שטר מוקדם לענין זה אלא שהוא לראיה על מה שכתב לה בתחלה כי באותו הסך קיים ונשתעבד לה עכשו וליכא למיחש שמא יגבה בו מזמן ראשון כמו שחשו בשטר מוקדם דהא פסולו מוכיח מתוכו וכן פירשו בתוספות. הריטב"א ז"ל:

מיתיבי חדשו נוטלת מה שחדשו כו'. ואיכא למידק טובא חדא דמשמע דקא מותיב ומשני מהן ללאו בלא טעם כלל ועוד דמשמע דמעיקרא מהך ברייתא גופא דאסיק קא מותיב מינה וכדקאמרן והא לא תני הכי חדשו כו' מעתה קשיא מאי קא משני אימר אף מה שחדשו והרי בסיפא קתני בהדיא לא חדשו בתולה גובה מאתים כו' ועוד אמאי לא אייתו כולה ברייתא כי היכי דלא לדחיי' אידך ונימא אף מה שחדשו ועוד מאי קא מהדר ורב יהודה מתני' אטעיתיה הוא סבר כו' ומה לנו להודיע טעותו. וראיתי ה"ר ישעיה מטראני שכתב בפסקיו וז"ל מיתיבי חדשו נוטלין מה שחדשו לא חדשו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה תיובתא דרב יהודה פי' אם חדשו אחר שהגדיל הקטן לכתוב לאשתו שום דבר וכן הגר לאחר שנתגייר נוטלין נשותיהם מה שחדשו ואם לא חדשו וקיימום בסתם בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מה שכתבו להן מתחלה ודוקא מנה מאתים אבל תוספת יש לה וקשיא לרב יהודה ואהדר רב יהודה מתני' אטעיתיה איהו סבר כתובתה קיימת אכולה מלתא קאי פי' על כל מה שכתב לה מתחילה ואפילו תוספת ולא היא אעיקר כתובה קאי כדמפרש בברייתא. ע"כ. ומשמע לי לפי דבריו דהכי בעי לפרושי שמעתין דמעיקרא רב יהודה לאו לתרוצי ברייתא קא אתי דהא ודאי ברייתא לא מתרצא בהכי אלא הכי קאמר דהדין כך דנוטלת אף מה שחדשו וסמי ברייתא מקמי מתני' דאיהו סבר דכי קתני מתני' כתובתה קיימת אכולה מלתא קאי והיינו דקא מהדר רב יהודה מתני' אטעיתיה כו' פירוש מעיקרא מתרצי' לך אימא אף מה שחדשו לאו לתרוצי ברייתא קא אמינא אלא הכי קא אמינא דלפי טעותו של רב יהודה אימא אף מה שחדשו וסמי ברייתא מקמי מתני' ולא היא אעיקר כתובה קאי כדמפרש בברייתא. כנ"ל פירוש לפירושו ודוחק לפרש כן: ורש"י במהדורא קמא כתב וז"ל חדשו בכתובה לאחר שהגדיל קטן וגר לאחר שנתגייר שהוסיפו בכתובתן קטן שהגדיל וגר שנתגייר נוטלת מה שחדשו והוסיפו על כתובתן חדשו אין גביא תוספת דמעיקרא כשהוא קטן או כשהוא גוי אכולא מלתא כלומר אכולא כתובה בין אעיקר בין אתוספת קאמר דקיימת ע"כ. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל חדשו קטן משהגדיל וגר משנתגייר אם הוסיפו כלום על כתובה הראשונה. מה שחדשו וקס"ד מה שחדשו על מנה מאתים. אף מה שחדשו על תוספת ראשונה ע"כ. ויש לי לפרש פי' לפירושו דחדשו היינו שכתב לה ואוסיפית לך אקמיית' הלכך הרי הוא מקיים עכשו מאי דכתב לה בעודו קטן או גוי והוסיף לה נמי וכדקאמר ואוסיפית לך אקמייתא ומאן דמותיב סבר דאע"ג דכתב לה הכין לא קאי הך תוספת אכל מאי דכתיב בכתובה אלא אמנה מאתים בלחוד ולהכי דייקינן דדוקא משום דחדשו נוטלין תוספת הא לאו הכי אין נוטלין ורב יהודה סבר דקאי נמי אתוספת ולהכי נוטלת אף מה שחדשו והיינו נמי פלוגתייהו במתני' דמ"ס דכי קיימה אמנה ומאתי' בלחוד קיימה ומ"ס אכולה כתובה קיימה והיינו דמסיק רב יהודה מתני' אטעיתיה כו'. פי' אטעיתיה לפרש כן הברייתא דבחדא שיטתא קא אזיל והא דקתני סיפא דברייתא לא חדשו בתולה גובה מאתים כו' לדעת רב יהודה הכי קתני כו' חדשו נוטלת מה שחדשו פי' אף מה שחדשו ואפילו לא בעל אחר שהגדיל כדאמר בירושלמי דהא קיימו להדיא דכתב לה ואוסיפית לך אקמייתא דמשמע דקא מקיים אף מה שכתב לה בקטנותו לא חדשו בתולה גובה מאתים כו' פירוש ואפילו לא בעל דמה שיש לה בתנאי ב"ד לא שני לן בין בעל ללא בעל אבל תוספת אפילו לרב יהודה לית לה אלא כשבעל ורב הונא אפילו כשבעל אין לה אלא מנה מאתי' וכשלא בעל לית לה כלל אפילו עיקר ומשמע להו דמתני' איירי כשבעל ולהכי פליגי בתוס'. א"נ דלרב יהודה הא דקתני סיפא לא חדשו בתולה גובה מאתים כו' אתא לאשמועינן דאפילו כתב לה בקטנותו או בגיותו בציר מהכי אפ"ה בתולה גובה מאתים כו' וניחא למאי דפירשנו דקתני רישא דמתני' חדשו נוטלת מה שחדשו דפשיטא דמה שיעשה בגדלותו או אחר שנתגייר דהרי הוא קיים ובמאי דכתיבנא ניחא. עוד יש לפרש חדשו כו' פי' לא שכתב לה ואוסיפית לך אקמייתא דלא נזכר קמייתא כלל אלא שחדש לה כתובה קס"ד דמיירי כגון שלא היה לה מעיקרא אלא מנה מאתים והלכך למה לי למתני דנוטלת מה שחדשו פשיטא דמנה מאתים יש לה ומה שהוסיף לאחר שהגדיל נמי יש לה אלא ודאי הא אתא לאשמועינן חדשו אין לא חדשו לא ומשני אף מה שחדשו דמעיקרא כתב לה נמי תוספת והשתא חדש לה עוד תוספת והא אתא לאשמועי' דלא תימא דהשתא בטל מה שכתב לה מתחלה ואין בדעתו אלא בתוספת זו שכתב לה משהגדיל קא משמע לן דנוטלת הכל בין מה שהוסיף לה בקטנותו ומה שחדש לה עכשו מיהו לשון רש"י דייק כלישנא קמא שכתב חדשו קטן מהשגדיל כו' אם הוסיפו כלום על כתובה הא'. ע"כ. אלמא דבלשון תוספת כתביה מה שחדש כנ"ל: וריב"ש כתב וז"ל חדשו אין לא חדשו לא פי' אלמא אי לא כתב לה עתה אין לה תוספת שכתב לה מתחלה דהא לאשמועינן שאם חדשו נוטלת מה שהוסיפו עתה פשיטא אלא לאשמועי' אתא משום דיוקא למימר דאם לא כתב עתה תוספת אין להם ואע"פ שכתוב בכתובה הא' ודחי אימא אף מה שחדשו כלומר כשהכתובה הא' היה בה תוספת ועתה בשנייה הוסיפו יותר גובה אף מה שחדשו ולגופא לא אצטריכא אלא לאשמועינן דאם לא חדשו היו נוטלות מה שכתוב בכתובה הא' ואפילו התוספת כרב יהודה ע"כ. ולא תירץ כל הצורך בשמעתין דאכתי איכא למידק קצת ממאי דדייקי' לעיל. דוק: סליק פרק תשיעי

מי שהיה נשוי שתי נשים וכו'. ויורשי הראשונה קודמין כו' במסכת שבועות פרק כל הנשבעין אקשי' מהא לרב ושמואל דאמרו מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה כבר נתחייב שבועה מלוה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואוקימנא למתני' כשנשבעה ומתה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל יורשי הראשונה. אם מתו נשיו אחריו עד שלא הספיקו לגבות. פי' דלא מחסרי אלא הגבי' אבל כבר נשבעו. עוד אוקמוה התם בגרושה ומתה בחיי הבעל דהוה ליה מת מלוה בחיי לוה. ורש"י פירש כאוקמתא קמייתא וכדכתי' כנ"ל ואיכא למידק אמאי לא ערבינהו המה ויורשיה כדקתני בסיפא וליתני הראשונה ויורשיה קודמין לשניה ויורשיה כדקתני סיפא שניה ויורשיה קודמין כו' ואיברא דבסיפא לא מצי למתני קודם לראשונה דהא כבר מתה מיהו מ"מ קשיא אמאי לא קצר ברישא דלערבינהו המה ויורשיה ובמאי דכתי' ניחא קצת דחלוקי' יורשיהן מהם דבעינן שלא יהו מחוסרין שבועה משום דאין אמש"ל ובגמ' נתרץ זה יפה בס"ד. וכתבו תלמידי ר' יונה ז"ל דלא היה צריך למתני ויורשי הראשונה קודמין ליורשי שניה אלא איידי דאמר בסיפא יורשין תנא נמי ברישא יורשין ע"כ. ואי לענין מוריש שבועה דכתבי' מסיפא שמעינן לה ואפשר דהא אתא לאשמועי' דאע"ג דקדמה שניה ונשבעה ולא הספיקה לגבות עד שמתה ושוב נשבעה הראשונה ולא הספיקה לגבות עד שמתה דקא קדם חיוב בני השניה דאין ליורשין כלום עד שתשבע אמן אפי' הכי יורשי הראשונה קודמין ואע"ג דממאי דקתני הראשונה קודמת כו' מצינן למשמע הכי מ"מ מייתורא דמתני' הוא דשמעי' הכי כנ"ל. גרסינן בירוש' מתני' לענין כתובה אבל לענין מזונות שתיהן שוות וכן הוא בתוספות ג"כ. הריטב"א ז"ל:

נשא ראשונה ומתה נשא שניה כו'. לאו בדוקא נקט דנשא את השניה אחר מיתת הראשונה דה"ה נשא את שתיהן בבת אחת אלא שמתה הראשונה בחייו והשניה לאחר מותו וזהו שכתב רש"י ז"ל נשא ראשונה ומתה בחייו. ע"כ. פי' אין הכונה אלא שמתה ראשונה בחייו ודוק כנ"ל:

גמ' מדקתני הראשונה קודמת לשניה וכו'. הוה מצינן לפרושי דהכי קא דייק תלמודא דהשתא דתני הראשונה קודמת כו' הוצרך נמי למתני ויורשי הראשונה קודמין ליורשי השניה לאשמועינן דהיורשין נמי אי קדמו ותפסו מה שתפסו תפסו דיש מקום לחלק בזה בין אינהו גופייהו דהוו להו בעלי חובות עצמן ליורשיהן דוק ותשכח ואי הוה תני הראשונה יש לה והשניה אין לה ממילא דגם ליורשין לית להו דמהיכא תיתי להו כיון דלמורישיהן אין להם והלכך הו"ל למתני הכי כדי לקצר ולפי' זה ניחא דמאי קאמר ולא קתני הראשונה יש לה וכו' אדרבה התנא דרכו לקצר ולא להאריך וזה הלשון היינו אריכות ועדיפא טפי דנקט הראשונה קודמת דהיינו קצור. ומיהו רש"י לא פירש כן דכתב מדקתני. לישנא דקודמת ולא קתני כו'. ע"כ. משמע דלישנא דקודמת גופה קא דייק ולא דייק לה מכח האריכות כדכתי'. ותריץ נמי מאי דאקשי' הלא התנא דרכו לקצר והיכי אמרינן דליתני לשון ארוך דכיון דלישנא דקודמת לא דייק דרך התנא להאריך קצת למנקט לשון ברור כנ"ל והק' בתוספות ומאי האי דיוקא והא בסיפא קתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה והתם אף אם תפסו יורשי הראשונה מפקי' מינייהו כדמשמע בסמוך דקא משני איידי דתני שניה ויורשיה כו' ואין לומר דכדי לדחויי קאמר הכי ומיהו אפשר דלמאי דקס"ד השתא מה שגבה גבה דה"ה בסיפא לא מפקי' מינייהו דהא ודאי משמע דפשיטא ליה לתלמודא דמוציאין מידה והדרא קושיין לדוכתיה ותירצו בתוספות דבסיפא ניחא דאגב רישא נקט האי לישנא:

וז"ל הריטב"א מדקתני הראשונה קודמת לשניה כו'. פרש"י ז"ל דעל כרחין כשאין שם אלא כתובה אחת קאמר דאי לא מאי נפקא לן מינה דקודמת משמע לכתחלה אבל אם קדמה שניה ותפסה לא מפקי' מינה וא"ת והא סיפא דקתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה והני אפילו בדיעבד וי"ל דבעלמא כי קתני על הרוב לשון קדמה משמע לכתחלה הכא נמי אית לן לפרושי קודמת דרישא לכתחלה וסיפא לא דק ונקטי' אגב רישא. והא דאמרינן ותפס' לאו דוקא דהא מתני' במקרקעי מיירי דאית בהו דין קדימה דאלו במטלטלין אין בהן קדימה כלל אפי' לכתחלה ועוד דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ולא משמע דתהוי סתמא כר"מ דוקא וא"כ תפסה לאו דוקא דתפיסה בקרקע לא מהניא אלא לומר שתפסה בגוביינ' דב"ד שהגבוה והיינו דאמרינן ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ע"כ: הא דאמרינן ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה נ"ל דקסבר שעבודא לאו דאורייתא ואחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ אינה גובה אלא מבני חורין משום דכופין אותו לקיים מצות עשה ולמה אמרו בשטר גובה מן הלקוחות כדי שלא תנעול דלת שאם תאמר אינו גובה אף לוה ומוכר כדי שלא יטרוף ממנו כלום הלכך האי טעמא ליתיה אלא גבי לקוחות אבל גבי ב"ח מאוחר כיון דתרווייהו ב"ח נינהו אם אתה נועל בפני אחד אתה פותח בפני אחר ועוד שאין אדם עשוי להלוות ע"מ שאם קדם ותפס יש לו ואם בא לב"ד יפסיד ומ"ד מה שגבה לא גבה סבר לא פלוג רבנן במשועבדין א"נ שעבודא דאורייתא ופסק ר' יונה מה שגבה לא גבה והאמר רב אדא בר אהבה בריש פ' אין בערכין מה שגבה גבה במטלטלין היא כפשט' א"נ כדפסקו הגאונים דאין הקדש מוציא מיד הקדש ובע"ח דקאמר התם לאו דוקא ואין לשון זה מחוור אלא במטלטלין כמו שפירשתי א"נ התם תרווייהו על פה נינהו ובע"ח מאוחר שגבה אין מלוה על פה טורפת ממנו דכל שאינה טורפת מלקוחות אינה טורפת מן התופס בחובו. הרמב"ן ז"ל: וכתבו תלמידי הרשב"א וז"ל וק"ל לרבינו נ"ר דהא משמע דטעמא דמ"ד מה שגבה גבה לאו משום דס"ל דשעבודא לאו דאורייתא דהא שמואל ס"ל כמ"ד מה שגבה לא גבה מדמוקמי' לקמן פלוגתייהו דרבנן ובן ננס דמתני' דהראשונה נשבעת לשניה כו' והרביעית נוטלת בלא שבועה כב"ח מאוחר שקדם וגבה דרבנן סברי לא גבה ובן ננס סבר גבה ומסתמא לא שביק שמואל רבנן ועבד כבן ננס דיחיד הוא אצל רבים ואיהו גופיה אמר דמע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן לקוחות דשעבודא לאו דאורייתא אלמא לא שייכי מה שגבה גבה בטעמא דשעבודא לאו דאורייתא ואפשר לומר דאפילו למ"ד מה שגבה גבה ס"ל דשעבודא דאורייתא אלא דלגבי מלוין אמרו משום שלא תנעול דלת בפני לווין ומאן דס"ל לא גבה סבר שאין זה נעילת דלת דניחא ליה למלוה בהא ועוד שאם אתה נועל בפני אחד אתה פותח בפני אחר עד כאן:

וז"ל הריטב"א ז"ל ורבינו הגדול פי' דהאי פלוגתא שייכא בפלוגתא בעלמא בשעבודא אי דאורייתא אי לאו דאורייתא דמ"ד מה שגבה גבה קסבר שעבודא לאו דאורייתא וכו'. ובזה יפה מה שפסקו הגאונים ז"ל דמה שגבה לא גבה משום דהא קי"ל שעבודא דאורייתא ואיכא דקשיא ליה להאי פסקא הא דאמרינן בערכין וכו' והא דתנן לקמן בסוף פירקין השניה מוציאה מיד לוקח והראשונה מיד השניה דש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה לא הוי ראיה להאי פסקא דא"כ הוה לן למידק התם עלה בגמרא הכי אבל י"ל דשאני התם שאף האשה שהיא בעלת חוב מוקדם בהא לגבות אלא שהלוקח מסלקה מפני שכתב לה דין ודברים אין לי עמך על שדה זו ומדידי' הוא דאסתלק ולא מן השניה שהיא ב"ח מאוחר וכשבאה השניה לגבות הראשונה ממניחה מפני שאינה יכולה לטרוף עד שתצא מרשות לוקח אליה שכשתבא לרשותה תטרוף ממנה וכאילו נעשית לה יד ובכי הא ודאי מה שגבה לא גבה כנ"ל. והראב"ד תירץ דלהכי לא דייקי' עלה בגמרא ש"מ מה שגבה לא גבה משום דמצינן לאוקמא כשהיתה אותה שדה אפותיקי מפורש לראשונה ובהא דכ"ע מה שגבה לא גבה דארעא דב"ח מוקדם חשיב וכדכתיבנא בפ' שור שנגח את הפרה גבי שור תם שהגביהו בעלי חובות לא עשו ולא כלום וק"ל א"כ הכא נמי כי אתינן למידק מה שגבה לא גבה אמאי לא דחינן דדילמא מתני' כשהיה הקרקע אפותיקי מפורש לראשונה וי"ל דמתני' דדין גוביינא דידהו וקדימתן אתא לאשמועינן אם איתא דאפותיקי מפורש הוא הוה ליה למתנייה בהדיא מה שאין כן התם דדין חוזרות חלילה אתא לאשמועינן כנ"ל לפי שיטה זו. והא דאמרי' דגבי מטלטלי אין דין קדימה לכתחלה וחולקי' בשוה ואי קדם מאוחר וגבה גבה אומר רבינו ז"ל בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דאם שעבד לראשון מטלטלי אגב מקרקעי חזר דינם כקרקע וכשם שטורפים מן הלקוחות כך טורפים מב"ח מאוחר למ"ד מה שגבה לא גבה דפסקינן כוותיה ולעולם לא אמרינן מה שגבה לא גבה אלא בדליכא בני חרי כלל אבל כי איכא בני חרי לראשון ואפילו זיבורית לא מפיק מידי ב"ח מאוחר אא"כ הוא לו אפותיקי מפורש כי היכי דלא מפיק מנכסים משועבדי'. עכ"ל הריטב"א ז"ל: ומאי קודמת לגמרי כדתנן בן קודם לבת ומיהו דקארי לה סבר דהתם הוא דליכא למטעי אבל כל היכא דאיכא למטעי לא תני תנא לשון קדימה סתם אלא לכתחלה. הריטב"א ז"ל: וכתב תלמיד הרשב"א ז"ל וז"ל כדתנן בן קודם לבת וה"ה דהוה מצי למימר כדתנן במתני' שנייה ויורשיה קודמין דההוא נמי לגמרי משמע אלא דעדיפא ליה לאתויי ההיא דב"ב דאין לטעות בה אבל במתני' איכא למטעי ולומר דקודמין דרישא לאו לגמרי משמע אלא דאנן הוא דמוקמי' לה הכי בגמרא והוה אמינא איידי דתנא רישא קודמין תנא סיפא קודמין וחדא טעמא אית להו מ"ה אייתי הא דבן קודם לבת ע"כ: וז"ל רש"י במהדורא קמא ומאי קודמת דקתני לגמרי משמע דאפילו תפסה שנייה וליכא נכסים לשלומי ראשונה מפקי' משניה ויהבי' לראשונה דאשכחן קודם דלגמרי היא כדתנן בן קודם לבת דאפילו תפסה בת מפקי' מינה כדאמרן בפרק נערה מוציאין לבנים מן הבנות ע"כ: איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה שניה ותפסה כו' והקשו בתוס' אדרבה אימא איפכא מדלא קתני קדמה שנייה ותפסה מוציאין מידה מכלל דאי קדמה ותפסה אין מוציאין דטפי אית ליה לאשמועינן דמוציאין מהמוחזק ממאי דאשמעינן דאין מוציאין ותירצו דאם איתא דאין מוציאין הוה ליה לפרושי בהדיא כדי שלא נטעה לפרש קודמין לגמרי דומיא דסיפא: וז"ל הריטב"א ז"ל איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה שנייה ותפסה אין מוציאין וכו' פירוש דמשמע ליה להאי לישנא דכיון דבשום דוכתא אשכחן לשון קדימה בדיעבד כדתנן בן קודם לבת והכא קתני סיפא לשון קדימה בדיעבד דהכי עדיף לן למימר נמי דרישא דומיא דסיפא בדיעבד ודחינן דלעולם אימא לך מה שגבה גבה והתם איידי דבעי למתני סיפא וכו' כלומר דטפי ניחא לן למימר דלישנא דרישא דוקא ותנא בסיפא לישנא דלא דייק אטו רישא ע"כ: איידי דבעי למתני סיפא פרש"י ז"ל דבעי למתני סיפא שנייה ויורשיה לישנא דקודמין ולא שייך למתני אם קדמה ותפסה אין מוציאין מידה דהא ודאי מוציאין ולא נהירא לי דאדרבא הוה ליה למתני תרווייהו בלישנא דהוצאה ברישא אין מוציאין ובסיפא מוציאין ונ"ל דהכי קאמר איידי דתני סיפא שניה ויורשיה קודמין ולא שייך למתני אם קדמו ותפסו הראשונים מוציאין מידם דלא שייך בהו קדימה שהרי הנכסים בחזקתן כדין היורש הפורע חוב אביו. הרא"ש ז"ל: