שיטה מקובצת על כתובות פב.

דילמא רבי נתן היא דס"ל דלא מצי טעין לאו בעל דברים דידי את. רש"י במהדורא קמא: והק' הריטב"א ז"ל דמשמע דלתנא דפליג עליה דר' נתן אין המלוה גובה חובו מבעלי חובות שיש ללוה שלו ותימה אמאי מי עדיף מנכסים משועבדים שהלוה טורף מן הקרקעות וגם מהמטלטלין אם שעבדן לו באגב וי"ל דכל ששעבד לו ב"ח מטלטלי אגב מקרקעי שקנה ושיקנה אין ה"נ שגובה אותן מבעל חובו מדין טורף ובשבועה שהרי נשתעבדו אותן מעות שחזר והלוה בו לזה אבל לרבי נתן בלאו הכי נמי גובה ממנו בעל כרחו דהא איהו גופיה אשתעבד ליה מדאורייתא וכאילו גובה מן הלוה שלו ולא עוד אלא שלובה ממנו שלא בשבועה אם הוה מלוה בשטר או בעדים תוך זמן דליכא למיחש לפרעון דהא ליכא פסידא ללוה הזה שהרי אינו גובה ממנו ממטלטלי דיתמי לרבנן כשם שאינו גובה מיורשי לוה והא רבי מאיר היא כדאמר בסמוך. ע"כ:

ונתן לאשר אשם לו למי שלו הקרן גבי גזל הגר כתיב ואמרינן התם המושב לכהן לו יהיה מלבד איל הכפורים וכו'. אתה אומר אשם זה קרן או אינו אלא אשם ממש כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הרי קרבן אמור הא מה אני מקיים האשם לקרן ומי שנושה בחברו וחברו בחברו ואין לו לחברו ראשון מה לשלם או שמת דין הוא שמוציאין מלוה שני ונותנין לראשון שהקרן שלו ואף על גב דמצי אמר לאו בעל דברים דידי את. רש"י במהדורא קמא:

לא אשכחן כו'. אלא היינו טעמא דאינה משנה דלא אשכחן תנא מחמיר תרי חומרי בכתובה דמדרבנן היא חדא חומרא דקתני נושה באחיו מנה אלמא מטלטלי משתעבדי לכתובה כר"מ ועוד חומרא אחריתי דמוציאין חובו של מת ומשלמין לאשה משום כתובה אף על גב דלאו בעלת דברים דידיה היא אלמא מאן דמחמיר כר"מ לא סבר ליה כרבי נתן ומאן דמחמיר כרבי נתן לא סבר ליה כרבי מאיר הלכך אינה משנה. רש"י במהדורא קמא. והקשו בתוספות דהא דתנן בהכותב מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ומפרש בגמרא לכתובת אשה משום חינא ולמ"ד לכושל שבראיה אם היתה כתובת אשה כושל היה מודה או אם לא היה בע"ח כלל היו נותנין לאשה ותירצו דשאני התם דאין היורשין מוחזקין מן הפקדון והמלוה לכך אין צריך לדרבי נתן תדע דלא חשיבי מוחזקים דהא אי הוו חשיבי מוחזקי' לא הוו מטלטלי דידהו משתעבדי לכתובה או לבעל חוב וקשיא לי למה ליה למימר דאין כאן חומרא דרבי נתן במאי דנימא דאין כאן חומרא דר"מ סגי דעיקר קושיין היינו הא דמצינו תרי חומרי הלכך במאי דדלינן חד חומרא מינייהו סגי וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי כו' וא"ת והא דתנן בהכותב מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל כו' והיינו תרי חומרי כר"מ דמטלטלי אינון וכדרבי נתן דמוציאין מן הלוה ליתן כתובה י"ל כיון דהמלוה ביד אחר כגבוי דמיא ולא הוה כמטלטלי דיתמי תדע דהא מודה ר"מ דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובת אשה וגם מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב לכ"ע אלא ודאי כיון שאינו ברשות היתומים לא זכו בהם ולא הוו כמטלטלי דיתמי אבל הכא הרי היבם מוחזק באותה מלוה ולא מצי אשה למזכי אלא מדר"מ ומדרבי נתן ע"כ. מעתה תקשי אמאי הוצרכו התוס' לדלויי חומרת רבי נתן במאי דדלינן חומרת ר' מאיר סגי ומשמע לי דתרתי קשיא להו לתוס' חדא דהרי מצינו תרי חומרי ועוד דכיון דמצינו דכולהו הני תנאי רבי טרפון ורבי עקיבא ס"ל כרבי נתן ולא כרבנן דפליגי עליה לא מקרי חומרא דהכין הוא עיקר דינא כיון דכולהו הני תנאי הכין ס"ל ולזה תירץ דאפשר דס"ל כרבנן דר' נתן דאין צריכין לדרבי נתן. שוב מצאתי במסכת בכורות בפרק יש בכור דכתבו התוס' כן להדיא וז"ל ותרי חומרי לכתובה לא שייכי הכא דהא חומרא דר"מ אינה כאן כדפרשינן דהואיל והמלוה ביד אחרים לא הויא כמטלטלין דיתמי ואם כן אין כאן חומרא דר"מ וגם חומרא דרבי נתן אין כאן דהא מילתיה דרבי טרפון דאמר יתנו לכושל שבהם ורבי עקיבא נמי היה מודה לו אי לאו טעמא דכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה מסתברא דאיתי' אפילו כרבנן דפליגי ארבי נתן והיינו טעמא דלא שייכא דרבי נתן לפי שלא היה ממון זה ביד היתומים אלא עכשו באין ליטול מכח ירושה ועדיין לא בא לידם ולהכי מודו ביה רבנן דרבי נתן שינתן לבעל חוב ולכתובת אשה אף על גב דלא ס"ל לדרבי נתן דמחייב המלוה שאז יאמרו שאין מוציאין מלוה שיש לו ביד אחרים לבעל חובו ולכתובת גרושתו לפי שיש לו כח גדול בממון זה יותר ממה שיש ליתומים במה שהניח אביהן ביד אחרים שלא היה מעולם בידם ולא בא מידן ליד אותן אחרים. ע"כ: פומבדיתאה רמאה דאמר ליה פליגנא לך ואחר שכנס לא רצה לחלוק לו ותבעי' לדינא וסלקיה רב יוסף מן הנכסים ואהכי קרי ליה רמאה כדאמרינן בעלמא בהעור והרוטב נרשאה נשקיך מני ככיך פומבדיתא אלוייך שני אושפיזך. רש"י ז"ל במהדורא קמא: אי בעית פלוג מהשתא קשיא לן הא מאי אקני לי דהא אמור רבנן לא הוי זביניה זביני כדאמר רב יוסף לעיל וי"ל דהאי גברא דינא לא הוה גמיר ואיהו סבר שאם מכר ונתן קיים ומיהו עדיין קשיא לן מאי מדמינן לה לאידך דמשוך פרה ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום וי"ל דהאי נמי מסתמא ה"ק ליה פלוג והחזיק מעכשו לא תקנה לך אלא לאחר שאכנוס ולא הוצרך לפרש דהא פשיטא וכדפירש רש"י. הריטב"א ז"ל:

לאחר שלשים יום קנה בכל מקום שהוא אפילו אינה ברשותו והאי אף על גב דאמר ליה קני לאחר כניסה לא קנה דאלו התם אהכי קנה משום דההיא שעתא דאמר ליה משוך בהו להקנותם בידיה הוא הכא אכתי לאו בידיה הוא לאפלוגי דאכתי לא יבם מר בר רב אשי לית ליה דרבי אבא דאמר לעיל אף על גב דיבם לא ימכור אלא יגרש בגט ויחזיר דקסבר לא אמרו שלא למכור אלא כל זמן שהיא שומרת יבם כדמוכח בברייתא דקתני מי שמת והניח שומרת יבם כו'. א"נ אית ליה דרבי אבא וקס"ד דהא דרבי אבא משום איבה אלא אי מכר זביניה זביני. רש"י במהדורא קמא:

התם בידו כו'. הקשו בתוס' מאי שנא מדאמר רב בפרק קמא דבבא מציעא שדה זו לכשאקחנה ממך קנויה לך מעכשו קנה אף על גב דלאו בידו ותירצו דרב סבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולא קי"ל הכי. וכתב הריטב"א ז"ל עלה ההיא דרב בפרק קמא דבבא מציעא וז"ל ותמיה מלתא דמאי מעכשו שייך בההיא דרב דהא אי אפשר שיזכה זה הלוקח מעכשו שאף המוכרה לו אין לו בה כלום עכשו וכי לקחה מן הבעלים מאותה שעה ואילך הוא זוכה וי"מ דאהני מעכשו שלא יוכל לחזור בו וכדאמרינן התם האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום אם חזרה בה אינה מקודשת ואם אמר מעכשו אינה יכולה לחזור בה. ואין זה כלום דהתם כיון שבידה לקדש את עצמה עכשו כי אמר לה מעכשו חלין הקדושין מעכשו ולאחר שלשים יום ולפיכך אינה יכולה לחזור בה אבל הכא אמאי לא יוכל לחזור בו אבל הנכון כדפי' ר"י ז"ל דנקט מעכשו לומר שהוא מוכרה לו בכסף ובשטר של עכשו שיקנה בו באותה שעה שתבא לידו ולא שיחזור וימכרנה לו וקמ"ל דאפ"ה קנה דאדם מקנה בכסף ובשטר של עכשו מה שאינו שלו לכשיהיה שלו והוא שאמר בפי' לכשאקנה וכדתני' לקמן לר"מ לאחר שאתגייר כו' וכדכתיבנא לעיל. ע"כ:

הא דא"ל קני מעכשיו והא דלא אמר ליה כו'. פי' דרב דימי דקאמר קנה בדא"ל קנה מעכשיו ולאחר שלשים יום וה"ק ליה קנה גופיה מהיום ולא תקנה פירות אלא לאחר ל' יום דכי שלמי שלשים יום קנה אף לפירות במשיכה דהשתא והא דנקט עומדת באגם לאו דוקא דה"ה עומדת בר"ה אלא דנקט אגם דאורחיה דמלתא שמעמידים שם בהמות ותדע דאגם בלא משיכה אחרת בסוף שלשים יום הוא קונה וא"כ מה לי אגם מה לי ר"ה שאין משיכה קונה בו ואלו מדין חצירו אין האגם קונה לו שאינו חצר המשתמרת לדעתו וזה ברור. ואידך דרבין בדלא אמר מעכשיו ולפי' לא קנה אלא א"כ היתה עומדת בחצרו המשתמרת לדעתו לאחר שלשים יום ושלא חזר בו המוכר בינתים.הריטב"א ז"ל: יבם ואחר כך חילק לאחיו מנכסיו א"נ שמכר לאחרים מהו. רש"י במהדורא קמא: לא עשה ולא כלום פי' שאין לו כח ליבם בנכסי אחיו מפני שהן עומדין לגוביינא ליבמה כדאמרן וכל שכן חלק ולבסוף יבם. הר"י מטראני ז"ל: מתני' ה"ג אמר ר"מ שמין אותה כמה הן יפין עכשיו והשבח מכאן ואילך אוכל פירות והמותר שהן יפין השדות בשביל הפירות. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וחכמים אומרים פירות המחוברין כו'. כל הקודם להם זכה דקסברי רבנן מטלטלי לא משתעבדי לכתובה הלכך כל הקודם בהן זכה אם קדם היבם וזכה בהם הרי הן שלו ואם קדמה היא זכתה ולקמן בפרק הכותב מפרש דוקא אם קדמה ותפסה מחיים דבעל מהניא לה תפיסה אבל תפסה לאחר מיתה לא מהניא והרי הן של יבם ואם קדמה מחיים אינה יכולה לגבות מהם שהיבם מעכב שרוצה ליבמה אלא בזה זכתה דכולהו קיימי קמה לגוביינא ואין היבם יכול ליקח מהם אלא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. הר"י מטראני ז"ל:

גמרא אמאי והא כל נכסיו אחראין כו'. פירוש מתמה תלמודא אמאי הן המחוברין שלו והא כל נכסיו אחראין פי' לכתובה והמחובר לקרקע כקרקע דמי אלא תני שלה ומאי אלים טובא שעבוד דאיכא ליבמה על נכסי בעלה או כח שיש לאשה בנכסים השתא נכסי מלוג שהן קנויין קנין גמור לאשה אמרו חכמים פירות המחוברין אף על פי שחנטו ברשות האשה כיון שנגמרו ברשות הבעל הן של בעל נכסי היבמה שאין ליבמה באותה הנכסים אלא שעבוד בעלמא וגוף הנכסים הם של יבם לא כ"ש שיהיו פירות מחוברים של יבם וי"ל שאינו דומה אכילת פירות דהכא לאכילת פירות דהתם דהתם מאי דאכיל בעל פירי לא הוי מן דינא אלא בתקנת חכמים וכיון שנגמרו הפירות ברשותו תקנו לו שיאכל הכל גם העילוי שיש על המחובר ואין לנו להקשות על תקנת חכמים אבל אכילת פירות דהכא הוא מן דינא ולאו משום תקנה דהא מדידיה קא אכיל וכיון דבדינא קא מיירינן ולאו בתקנתא אמאי בעי יבם לזכות בעילוי המחובר שהוא משועבד לאשה ושפיר קאמר רבי מאיר להכי אמר ר"ל תני שלה שאף על פי שהדין היה נותן כרבי מאיר החליטום חכמים לה שכיון שלוקחין בהן קרקע והוא אוכל פירות אין הבעל נפסד כלום ואינו רוצה לדקדק כמה הן שוין בפירות וכמה הן שוין בלא פירות. הר"י מטראני ז"ל:

מהו דתימא ויבמה כו'. ולקחה לו לאשה ויבמה שאף על פי שלקחה עדיין יבומין הראשונים דקודם נשואין עליה ואינה יוצאה הימנו אלא בחליצה קמ"ל מולקחה לו לאשה דכיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר וכדלקמן והאי ויבמה דריש ליה לדרשא אחרינא ביבמות. רש"י במהדורא קמא: לא תסגי לה בגט אלא בחליצה פי' דלבעי תרווייהו גט וחליצה גט ליבמתו וחליצה לזיקתו. הריטב"א ז"ל: