שיטה מקובצת על כתובות עה.

דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ואי ס"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה כי נשבעו להם מאי הוי ליפר להו חכם. והריטב"א בחדושיו האריך בזה שם בפרק השולח (כו'):

וכמה רבים כו'. לא ידעתי אמאי מייתי הכא הך פלוגתא דמה ענין לשמועתנו ואפשר דלהכי מייתי לה דאי טעמא דרבי יהודה משום פריצותא דאיכא טפי בנדר שהודר ברבים אף על גב דאית ליה הפרה ע"כ רבים דר' יהודה היינו שלשה אבל השתא דטעמא דרבי יהודה משום דכתיב ולא הכום בני ישראל וגו' לכך ס"ל לרבי יצחק דהיינו עשרה ומשום דכתיב בהאי קרא עדה ואין עדה פחות מעשרה. ואכתי לא ניחא כולי האי כנ"ל:

אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. ואם תאמר ותעשה היא שליח לבעלה להגיד חרטת אשתו שהרי הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו. וי"ל דאפילו הכי אינו רוצה שידעו ב"ד בנדרים. הריטב"א בחדושיו פרק השולח:

רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן. פרש"י אפילו למאן דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד הא אמר אי אפשי באשה נדרנית. ואם תאמר אם כן אפילו אינה חשובה נמי הואיל ותליא מילתא בהכי יש לומר אינה חשובה צריכה גט מספק הואיל והלכה אצל חכם והתירה אבל באשה חשובה אנן סהדי דבטענה כל דהו לא ניחא ליה דלהוו קדושין כי היכי דלא ליתסר בקרובותיה ולהכי גיטא נמי לא בעיא. הרא"ש ז"ל: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא באשה חשובה עסקינן דאפילו תימא דאדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד להתיר נדרה אפילו הכי אינה מקודשת ולא בעיא גיטא דכי קדש תחלה על מנת שאין עליה נדרים גמר בדעתו שאם אין חפץ לקיימה מפני נדרים שעליה אפילו תמצא להם היתר לא יהו קדושין חלין כלל כדי שלא תצטרך גט ממנו ויאסר בקרובותיה אשה חשובה כזו הילכך כי הלכה אצל חכם נמי והתירה לא הוו קדושין. ע"כ: וז"ל תלמידי ר"י באשה חשובה אינה מקודשת מפני שיכול לומר לא נתתי אני הקדושין לדעת שתצטרך ללכת אצל חכם כדי שיתפשו הקדושין ואהיה אני אסור בקרובותיה דכיון דיש לה קרובות מיוחסות הנאסרות אצלי מכחה יותר הייתי רוצה שלא יהיו הקדושין כלום ושהייתי יכול ליקח אחת מהן שעדיין לא הוצרכו ללכת אצל חכם משיתפסו הקדושין בה ואצטרך לתת לה גט ואהיה אסור בקרובותיה משום קרובות גרושתו. ע"כ:

אי הכי סיפא דקתני כו'. האי אי הכי לאו דוקא דודאי הוא הדין נמי לדידן דבעינן טעמא מאי שנא איהו מינה דאלו בדידה אמרינן ברופא דאינה מקודשת משום דאינו מתירה אלא מכאן ולהבא. הרא"ה ז"ל. והתוספות פירשו האי אי הכי כשאר אי הכי דעלמא עיין בתוספות:

דשומשמנא גברא כורסיה בי חראתה רמי לה. אפילו בעלה קטן כנמלה זו ניחא לה לפי שמכבדין אותה להושיבה בכסא בנות חורין שיש להם בעל דאינה חוששת אלא שיצא עליה שם אישות. דנפצא גברא אומנות מאוס שבעלה מנפץ צמר שמתכבדת ומתגדלת הימנו לקרותו על משקוף הבית וישב עמה. תקרייה בסיפי בבא ותיתיב. דקלסא גברא אפילו יש בו שמץ פסול ניחא לה בכל דהו ולא בעיא מיניה אפילו טלפחי אף על פי שהן קלין מכל מיני קטניות קלסא דופי משפחה מלשון וקלסה בכל הארצות. רש"י במהדורא קמא: הוסיפו עליהם מומין שבנשים וקולנית דתניא לעיל גבי מומין שמשמשת בחצר זו ונשמע קולה בחצר אחרת אהכי לא חשיב לה בתוספת שהוסיפו עליהם משום דההיא לא שייכא כלל גבי כהנים וכן נמי ההיא דלקמן דבין דדי אשה טפח מום הוא לא מני לה הכא משום דלא שייכא בכהנים דנתני הוסיפו. רש"י במהדורא קמא. וכל מה שהאריך כאן במהדורא זו כתב בקוצר במהדורא בתרא שכתב ז"ל הוסיפו עליהם. בנשים שאין בכהנים. ע"כ. פי' מדקתני הוסיפו משמע דבעי לאשמועינן תרתי שהוסיפו בנשים ושאין בכהנים מעתה קולנית ואינך לא אצטריך למתנייה דלא שייכא בכהנים ונשכה כלב וקול עבה היינו מימרא דאמוראי ולא הוקשה לו לרש"י אלא מאי דמתנייא בברייתא כמ"ש בהדיא במהדורא קמא.

אי נמי נשכה כלב כו'. וקול עבה פשיטא דלא הוי מום בכהנים והכא לא בעי למתני אלא מאי דאיכא רבותא בין בנשים דהוי מום בין בכהנים דלא הוי מום וכמו שכתב ז"ל הוסיפו עליהן. בנשים שאין בכהנים. ע"כ. א"נ לא תני אלא הני תלתא דהוו בכהנים ויש תוספת בנשים דזיעה איכא נמי בכהנים ומיהו דוקא באינה עוברת ובנשים אפי' בעוברת וכן בריח הפה דאי לא מעברת הויא ליה מזוהם ובכהנים נמי פסול אבל בנשים אפילו מעברה נמי הויא ליה מום. ושומא שיש לה שער אי גדולה הויא מום אפילו בכהנים אלא בנשים הוסיפו אפילו אין בה שער וקטנה ולא נהירא דאם כן מאי פריך תלמודא והני בכהנים לא פסלי כו' כנ"ל:

והני בכהני לא פסלי והתנן הזקן והחולה והמזוהם ותנן כו'. אין לפרש דלהכי מייתי הא דתנן מומין אלו בין קבועין כו' היינו כדי שלא נחלק בין זיעה עוברת לזיעה שאינה עוברת פי' שמתרפאת דאי הכי עיקר התירוץ חסר מן הספר לחלק בין עוברת דהכא לעוברת דהתם. ועוד שיש לפרש דכי קתני בין קבועין בין עוברין אכל מומין דקתני התם קאי וכמו שפירשו התוספות והילכך ליכא לאקשויי מהתם אלא הנכון דלהכי מייתי הא דתנן מומין אלו בין קבועין כו' משום דהא דתנו הזקן והחולה והמזוהם גבי מומי בהמה אתנייה והילכך ליכא לאקשויי מינה אי לאו הא דתנן מומין אלו כו' דלא שני לן בין אדם לבהמה.

ודע דאי הוה מתנייא להדיא מזוהם באדם לא הוה פרכינן מידי דהא ודאי יש חלוק בין מזוהם לזיעה דמזוהם גופו מסריח מה שאין כן בזיעה אבל השתא דמזוהם לא מתנייא אלא בבהמה ותנינן דכמו מומין אלו פוסלין באדם קס"ד דאינן שוין דבבהמה לא מפסיל אלא מזוהם דהא ודאי זיעה וריח הפה לא פסלה ביה ובאדם אפילו זיעה וריח הפה מפסלין ביה דכך לי זיעה וריח הפה באדם כמו מזוהם בבהמה ולהכי פריך שפיר מזיעה אזיעה וריח הפה אריח הפה ורב אשי משני זיעה אמזוהם קא רמית כו'. פי' דס"ל דמזוהם גופא דמתנייא גבי בהמה איהו ניהו דמתנייא גבי אדם והוה ליה כמאן דמתניא מזוהם באדם והילכך לא תקשי זיעה אמזוהם דבכהנים לא פסלה אלא מזוהם לא מעבר כלל אבל זיעה וריח הפה דאפשר לעברה בקיוהא דחמרא ופלפלא לא מפסלה בכהנים דאפשר לתקוני נפשיה בשעת עבודה אבל באשה ליכא למימר הכי כנ"ל פירושא דשמעתא והכי דייק רש"י. והשתא ניחא דלא תקשי דבשנויא דרב אשי עיקר התירוץ חסר מן הספר דוק ותשכח: וז"ל רש"י במהדורא קמא. החולה והמזוהם והזקן פוסלין בבכור בהמה ולא ידענא מכמה קרי ליה זקן דגבי אדם קי"ל עד דמרתת. בין עוברין בין שעתידין לעבור פסולין בכהנים אם ישנן עליו בשעת עבודה אלא זיעה בכהנים פסולה דזיעה היינו נמי מזוהם. עד כאן:

כאן בזיעה עוברת כו'. פי' ברייתא דהוסיפו עליהן בזיעה עוברת כלומר שאינן תמידות ובכהן אינו מום שהרי יכול לעבוד בעוד שאינו מזיע אבל אשה שעומדת תמיד בפני בעלה הוי בה מום וההיא דבכורות בזיעה שאינה עוברת כלומר שהיא תמידית שאינה פוסקת ממנו ומשום הכי הוי מום שהרי בעודו מזיע לא יוכל לעבוד ואף על גב דקתני בה בין עוברים בין קבועין היינו שהמום הזה אינו קבוע אבל אפשר שירפה ממנו והוי מום עובר אבל מכל מקום עתה אינה פוסקת ממנו ורב אשי אתא למימר דאפילו בזיעה שאינה פוסקת לא הוי מום באדם וכן ריח הפה דהא אית ליה תקנה דאפשר לעבורה בקיוהא דחמרא או פלפלא בפומיה. ריב"ש ז"ל: וז"ל רש"י במהדורא קמא כאן בזיעה עוברת זיעה שפוסקת והולכת לה תדיר לא פסלי בכהנים הואיל ופסקה מעליו בשעת עבודה אבל באשה הואיל ורגילה בזיעה הוי מום אף על פי שעוברת תדיר והא דקתני מומין אלו אפילו שעוברין פוסלין באדם בזיעה שאינה עוברת מעליו אף בשעת עבודה וקמ"ל דאף על גב דעתידה לעבור פוסלין בכהנים דזיעה שאינה עוברת קרי להו מומין עוברין ויודעין אנו על פי בקיאין שעתידה לעבור ע"כ. ואם תאמר כיון דמעיקרא פרכינן אזיעה וריח הפה כי משני לה רבי יוסי בר חנינא אמאי לא נקט נמי לתרוצי ריח הפה כי היכי דנקט לה רב אשי. ויש לומר דמעיקרא עיקר קושיין היתה אזיעה משום דקס"ד דכי קתני הוסיפו עליהן זיעה היינו שזועה תמיד וכדפרש"י דאי זיעה לפרקים רובא דעלמא הכין הוא וכיון שכן תקשי זיעה אזיעה דזיעה תמיד הויא ליה כמזוהם דבהמה. ומשני כאן בזיעה עוברת כו' פי' דאיברא ודאי דזיעת תמיד ומיהו לעתים עוברת וכדפי' רש"י ז"ל במהדורא קמא וריב"ש וכדכתבינן אבל ריח הפה לא הוצרך למנקט דפשיטא ודאי דהכי נמי איכא לאפלוגי בין עוברת לשאינה עוברת וגבי תירוצא דרב אשי הוצרך למנקט ריח הפה לאשמועינן דאפילו תקון נקל כולי האי לאנקוטי פלפלא בפומיה באשה לא אפשר מפני שהוא מדבר עמה כל שעה ואפשר דלכך האריך רש"י וכתב אבל גבי אשה דהוא מדבר וכו' ולא קצר כדרכו אבל גבי אשה שהוא עמה כל שעה כו' דמה לו להזכיר הדבור ודוק.

וקצת קשה לשיטת ריב"ש ורש"י דכיון דלא קביע זמן להעברת מומו איכא למיחש פן יזדמן לו עבודה בשעת זיעה וריח פה והרי הוא נפסל לעבודה ושמא כיון שאינה תמידית לא מקריא מום לכהנים ואף בשעת מומו לא מפסיל אבל באשה הוסיפו למפסל אפילו בכה"ג כי היכי דמקריא מום באשה נשכה כלב וכו'. וקול עבה. והתוספות פירשו בזיעה עוברת שיכול להעבירה על ידי רחיצת מים וליכא בין שינויא דר' יוסי בר חנינא לשנויא דרב אשי אלא דלרבי יוסי בר חנינא אפשר למתקן בנחל על ידי רחיצת מים ולרב אשי לא מתקן על ידי רחיצת מים אלא על ידי קיוהא דחמרא ומיהו כולהו בחדא שיטתא אזלי דכל מידי דאפשר למתקן לשעה אף על גב דלא מתקן לגמרי בכהנים אינו מום ובאשה הויא מום. וזה דוחק דמדהאריך רב אשי וקאמר התם גבי כהנים אפשר כו' ומריח הפה כו' אבל גבי אשה כו' משמע דעד השתא לא אזלינן בהאי שיטתא. לכך פירשו בתוספות דזיעה עוברת שעתידה להתרפאות ואפילו לא העבירה כשר לעבודה דלא מאיסא כולי האי ומזוהם הוי דוקא זיעה שאינה עוברת ומתניתין דקתני בין קבועין בין עוברין ה"פ בין קבועין ששנינו שם באותה משנה בין עוברים ששנינו שם כגון חורוד ומים שאינן קבועין פוסלין באדם אבל עוברין דלא נזכרו במשנה בהא לא איירי כנ"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל הא דאמרינן כאן בזיעה שאינה עוברת אף על גב דקתני מומין אלו בין קבועין בין עוברין פי' עוברין שאינן באין אלא לפרקים ומיהו כשבאה לו זיעה זו אין בידו להעבירה: זיעה אמזוהם קא רמית זיעה מום בעלמא הוא ואפשר לכהן בשעת עבודה דטביל במקוה דחמרא ומעברא ואהכי לא פסלה בכהנים ובאשה מיהא הוי מום דלא אפשר לה בהכי שהרי תדירה היא אצל בעלה וצריכה לטבול כמה פעמים ביום בכל שעה שמזעת אבל מזוהם זו שריחו רע ובשרו מסרחת אין לו תקנה. אית ספרים דכתיב בהו בקיוהא דחמרא ומדחי ביין קהה ורוחץ עצמו ממנה. קיוהא אנגרו"ר בלע"ז ריח הפה נמי כו' כולה מילתא מתרץ ומסיק אמאי בכהנים לא פסלי ובאשה הוי מום. רש"י במהדורא קמא. ורבינו יהונתן פי' בלישנא קמא וז"ל בפי' המשנה גבי כהנים לא רמי זיעה אמזוהם דמזוהם בכל שעתא ושעתא הוא ולא אפשר לעבורה להאי ריחא בשום רפואה בעולם לאותו היום עד זמן מרובה אבל לכהן המזיע אפשר לעבורה במקוה דחמרא ועביד עבודה אבל גבי אשה לא ניחא ליה לבעלה למעבד לה רפואה כזו שהיא בהוצאה מרובה כל אימת דתבע לה. ע"כ:

ראה ונתפייס הוא דהואיל ובמקום גלוי עומדת סביר וקביל הוא. צלקת לאחר שחיית המכה ניכר רושם סדיקות סדק המכה ודבר גנאי הוא צלקת כמו דצלקיה מצלק לשון סדק. כי קולך ערב אלמא דרכה להיות לה קול ערב. וכמה דרך אשה להיות בין דדיה. ולציון יאמר איש ואיש וגו' מקרא זה נאמר על לעתיד לבא שהקב"ה יתן עיניו בכל משפחה ומשפחה שבישראל הנולדים בין האומות באיזו אומה נולד כל אחד ואחד דכתיב באותו מזמור ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה וכתיב אזכיר רהב ובבל ליודעי הנה פלשת וצור גו' ולציון יאמר איש ואיש זה יולד שם והוא הנולד בה יהיה חשוב שבהם ובזכותו יכוננה הקב"ה שהוא עליון ור' מיאשה דריש להאי איש ואיש אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה אפילו לא נולד בה בזכותם יכוננה הקב"ה שהוא עליון. רש"י ז"ל במהדורא קמא: אמר אביי וחד מינייהו עדיף כו' פי' אף על גב דר' מיאשה אשויה הנולד למצפה לראותה היינו לענין זכותא אבל לענין חריפות ופקחות אינהו עדיפי מינן ויפה כח הנולד מהמצפה והיה אפשר לומר דאביי דריש איש ואיש יולד בה פירוש דהנולד בה הויא ליה כאיש ואיש דעדיף כתרי מינן ואין במשמע לישנא דגמרא דאביי חולק בדרשא דקרא עלה דר' מיאשה כנ"ל: עדיף כתרי מינן בחריפות ובתלמוד. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וכל חד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מנייהו. נראה לי הטעם כי בני ארץ ישראל טבע הארץ מסייע להם משום דאוירא דארץ ישראל מחכים אבל אינם רגילים ללמוד כל כך בחריפות כמו בני בבל ולכן בבני בבל ההרגל מסייע ולבני ארץ ישראל טבע הארץ וטבע הארץ עדיף מן ההרגל אבל כשבן בבל עולה לארץ ישראל הנה ההרגל והטבע מסייעין אותו ומשום הכי עדיף כתרי מנייהו. ויש מי שכתב לפי שיצא מטומאת ארץ העמים ונכנס תחת כנפי השכינה וגם כי כשאדם לומד חוצה למקומו קובע לימודו יותר ומצליח לפי שאינו מתבטל. ריב"ש ז"ל: כי סליק להתם לארץ ישראל לא הוה ידע מעיקרא מאי קאמרי רבנן משום דחמיר ליה תלמוד בבלי וקא בעי בעיי דכדי כדאמרינן על דא אפקוה לר' ירמיה מבי מדרשא משום דבעא רגלו אחד בתוך חמשים ורגלו אחד חוץ מחמשים מהו גבי נפול הנמצא בבבא בתרא קרי לן בבלאי טפשאי וחבריא דבני ארץ ישראל לא קרו לן בבלאי טפשאי כר' ירמיה דהוה מהכא מבבל אלמא דאיהו עדיף מינייהו וחשיב כתרי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

מתני' היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה כו'. לקמן בגמרא פריך טעמא דמייתי האב ראיה וכו' מני ר"י כו' אימא סיפא נכנסה לרשות הבעל וכו' אתאן לר"ג ולא פריך להדיא מרישא לסיפא דברישא קתני על האב להביא ראיה ובסיפא קתני על הבעל להביא ראיה משום דאיכא לפרושי דרישא מש"ה צריך האב להביא ראיה משום דטענת האב הויא טענת שמא דמשום דממאן לקחתה קא תבע כתובה מן האירוסין כדפרש"י ז"ל ולאו משום דברי לו דמשנתארס' היו בה מומין אלו וכתובה מן האירוסין לאב ולהכי צריך האב להביא ראיה וסיפא דכבר נשואה והכתובה שלה והוא בא להוציאה בלא כתובה וטענתה טענת ברי להכי הבעל צריך להביא ראיה והא דקתני האב צריך להביא ראיה לאו דוקא דצריך לאתויי עדים דה"ה אי ברירא ליה שמשנתארסה היו בה מומין כו' וקא טעין ברי דסגי בהכי ומיהו הא דקתני הבעל צריך להביא ראיה היינו עדים דוקא והילכך לא תקשי מרישא אסיפא להדיא. ומיהו כי דייק מתני' תקשי מרישא לסיפא וכדדייק לה בגמרא דמרישא שמעינן דכי לא מייתי האב ראיה בעל מהימן ואפילו כנגד האשה דקא טענה טענת ברי משום דהעמד ממון על חזקתו דאי לא תימא הכי לא קתני רישא מילתא פסיקתא דזימנין דהבעל נמי בעי לאתויי ראיה וכגון דקא טעין האב טענת ברי ומסיפא שמעינן דאי לא מייתי בעל ראיה אפילו אב נמי דטענתיה טענת שמא נאמן והא דקאמר לקמן בגמ' אתאן לר"ג פי' דס"ל דהיא נאמנת משום דחזקה דגופה עדיפא ולאו משום ברי ושמא ברי עדיף וכן משמע מלשון רש"י לקמן. והרמב"ן והרשב"א לא פירשו כן לקמן וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד. ומכל מקום קשיא ליה לתלמודא דקשיא רישא לסיפא ופריש לה כולה בענין אחד ומאי דפריך רב אשי לקמן רישא מנה לאבא בידך כו' לאו היינו כדפרישנא וכדפרש"י ז"ל לקמן. והתוספות ז"ל פירשו לה קרוב למאי דפרישנא הכא עיין לקמן בתוספות בדיבור המתחיל רישא מנה לאבא בידך כו'. עוד מצינן לפרושי מתניתין בענין אחר כי היכי דלא תקשי מרישא לסיפא דרישא דמיירי בעודה ארוסה והוא ממאן לקחתה פי' דרוצה לפוטרה אפילו שלא בגט דלא בעי למתסר בקרובותיה הילכך על האב להביא ראיה דהרי יש כאן הכחשה בקדושין עצמן דהוי בטעות וקדושין אין כאן כתובה אין כאן אבל בסיפא דכבר נשאת ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הילכך לא בעי לאפוקה בלא גט אלא בעי להוציאה בלא כתובה על מומין שבה הילכך על הבעל להביא ראיה כיון דקא מחזיק לה כנשואה מיהת לענין גט הרי היא מוחזקת בכתובה דאין אישות בלא כתובה ועליה דידיה רמיא לפוטרה בלא כתובה הכי מצינן לפרושי מתני' דסבירא ליה להאי תנא קדשה סתם ומצא בה מומין בעודה ארוסה יוצאה בלא גט. ומיהו קושטא דמילתא דתנא ספוקי מספקא ליה וצריכה גט מספק. וכמו שכתב הרמב"ם בפרק שביעי מהלכות אישות. והתוספות האריכו בזה לעיל גבי הא דתנן המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים כו' ומכל מקום משנתנו הוה מצינן לפרושי בהכין ותלמודא דייק דאכתי תקשי רישא לסיפא דמרישא דייקינן דבעל נאמן פי' אפילו הויא בעל לענין הגט אלא דבעי להוציאה בלא כתובה מהימן דהא לענין כתובה מיירי תנא וכדקתני ונסתחפה שדהו והא הא דייקינן הא בעל מהימן כנ"ל ודוק לשון רש"י שכתב האב צריך להביא ראיה. אם בא לתבוע כתובה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה. נכנסה לרשות הבעל. נשאת והוא בא להוציאה בלא כתובה על מומין שבה. ע"כ. ומה שכתב רש"י ז"ל הבעל צריך להביא ראיה. עדים וכולה מפרש בגמרא. לפי מאי דכתיבנא לעיל בלשון ראשון הוא מבואר וללשון שני יש לומר דלכך כתב רש"י כך דראייתו דאב ע"כ היינו עדים דאי אפשר בענין אחר אבל ראייתו דבעל בלא עדים אפשר לברר אי הני מומין היו עד שלא נתארסה כגון ביתרת כדלקמן אלא דקשיא מאי ראיה מייתי וליכא לשנויי דהיינו דראה ונתפייס וכדאיתא לקמן בגמרא דהא במתניתין לא קתני הכין ואפשר למימר דהיינו מום שאינו ברור כל כך כמו ביתרת וצריך מופת דכגון זה המום לא אתא אלא עד שלא נתארסה והיינו הראיה דבעי לאתויי ומיהו לא בעי עדים ממש. ורש"י לא פירש כן אלא דעדים ממש בעי כנ"ל:

וחכמים אומרים במומין כו'. לא קאי אמאי דקתני לעיל מיניה דהא לא אסיק לעיל מיניה אלא מאן בעי לאתויי ראיה וכדקתני היו בה מומין ועודה בבית אביה כו' אלא אמתניתין דלעיל קאי דקתני שכל המומין הפוסלין כו' פי' שהבעל יכול לטעון על המומין וזהו שכתב רש"י במהדורא קמא שהבעל יכול לטעון על המומין. ע"כ כנ"ל: