שיטה מקובצת על כתובות סט:

אמר רב נחמן בר יצחק כתיב ינחם פי' רש"י ז"ל ינחם אין לך לומר פת"ח בשום מקום אלא אם כן אל"ף או ה"א סמוכין לה או על פי נקודות שתחתיה והיא באה במקום אות כאלו כתוב ינחם באלו נקודות וכיון דלא כתב כאן אל"ף על כורחיך על פי מסורת הכתב אתה קורא ינחם וזהו המנוחם עצמו כלומר כאבל המנוחם. ע"כ פרש"י כתיבת יד מדוייק. ובפי' רש"י ז"ל דכתיבת יד אחר מדוייק אתה קורא ינחם בנקודות פי' לפירושו כשאני רואה הכתב ע"פ מסורת בלי נקודה אין לי לפתוח מדעתי אם לא יהיה אל"ף או ה"א סמוכין לה אבל כשהוא נקוד בפירוש הנקודה שתחתיה היא באה במקום אות הלכך הכא דכתיב ינחם היינו על פי מסורת הכתב אתה קורא ינחם בנקודות אלו והלכך הא דקאמר ר"נ ינחם כתיב היינו על פי המסורת ולא על פי הנקודה שתחתיה שהוא נקוד ינחם כנקודו. עוד הוה מצינן לפרושי לשון רש"י ז"ל הכי דלעולם אין לך לומר פתח אלא אם כן אל"ף או ה"א סמוכין לו על פי הנקודה שתחתיה פירוש שתחת הפתח והויא לה קמץ ולכך הויא כאלו כתוב ינחם בנקודות ומיהו ליתא דכל התור' מלא פתח בלא אלף וה"א סמוכין לה אלא כדפרישנא הוא נכון בלשון רש"י. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ינוחם כתיב לא אשכחן הכי בשום נוסחא וליכא לפרושי דמשמע לן הכי דפרשי' מסורת מדלא כתיב אל"ף לאחר הנו"ן שאין זה מצוי בשום מקום אלא משמע דמהכרחא דקרא משמע לן שעניינו כאלו כתוב ינוחם מדלא כתיב כאשר מנחם אבלים וכתיב כאשר אבלים ינחם נסמוך אבלים תחשב ראש. ע"כ: וז"ל ריב"ש ז"ל ינחם כתיב ואע"ג דמשמע ינחם אפ"ה כיון דמשמע נמי הכי הוה ליה למכתב מנחם כי היכי דלא נטעי ומדלא כתיב הכי מ"מ דרשינן ינחם ופרש"י דחוק. ע"כ: וז"ל הרא"ש ינחם כתיב אע"ג דקרו ינחם בשב"א מ"מ דרשי' מדהוה ליה למכתב מנחם כי היכי דלא ליתי למטעי ולמקרו ינחם בחירי"ק ומדכתב לישנא דמשמע הכי ומשמע הכי ש"מ דבעי למימר שהאבל יושב בראש דסברא הוא דאית לן למימר הכי שמנחמין מושיבי' את האבל בראש לנחמו ולפקע צערו:

אמר רבא הלכתא ממקרקעי כו'. וראיתי בתשובת הגאונים תקינו במתיבת' בימי מר רב הונא גאון ז"ל בר מר רב יצחק למגבי בע"ח וכתובה אפילו ממטלטלי דיתמי וכתבי רבוואתה דדוקא מזוני דאינון תנאי כתובה גבו ממטלטלי כתקנתא דבתראי אבל פרנסה דאינה תנאי כתובה כדקיימא קיימא ולא גביא אלא ממקרקעי ואינו נראה לי דאטו תקנתא דבתראי בכתובה בלחוד הוה בכל מילי תקון בין לכתובה בין לבע"ח וה"ה לפרנסה דכל גוביינא גבי אפילו ממטלטלי אדרבה פרנסה כיון דשמין באב אית לן למימר דניחא ליה לאב דתתפרנס אפי' ממטלטלין דידיה כו' דאמרן לעיל דבת בעלת חוב הויא ואם כן לא שנא חוב דידה מכל חוב דעלמא וכי היכי דכל בע"ח דעלמא גבי אפילו ממטלטלי דיתמי בהאי תקנה הכי הבת ולא שנא. ה"ר ישעיה מטראני:

מתני' המשליש מעות כו'. פרש"י המשליש מעות לבתו. מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא. והיא אומרת. לאחר שנשאת. נאמן בעלי עלי. שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי שדה כשארצה. ע"כ. וכתבו עליו בתוספות דלא דק דבגמרא מסקי' דליכא בין ר"מ ובין ר"י אלא גדולה מן האירוסין ע"כ. ובספר ישן הביא לשון רש"י בלשון אחר וז"ל כתב רש"י המשליש מעות לבתו כו' פירוש מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות לה שדה או נדוניא לכשתנשא והיא אומרת כשהיא ארוסה נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו תנם לו כו' ע"כ. ולהך נוסחא ליכא קושיא כלל ובקצת פירושי רש"י כתיבת יד כתוב והיא אומרת לאחר שתנשא נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו תנם לו כו' והך נוסחא יש לפרשה דהכי קאמרה כיון שלאחר שתנשא נאמן בעלה עליה שלא יעכבם לעצמו מעתה אף קודם שתנשא מאחר שנתארסתה תנם לו והוא יקנה לי שדה כשארצה. ומיהו ברוב הפירושים כתוב והיא אומרת לאחר שנשאת הא אין עליך לפרש אלא כמו שהבינו התוספות מלשונו ז"ל וצריך לתרץ פירושו אשר מפיו אנו חיין והוא האיר עינינו בתורתו ואין לך לומר שנעלם ממנו סוגי' דשמעתין דקיימא עליה דמתני'.

ויש לדקדק דבמתני' קתני והיא אומרת נאמן בעלי עלי ובברייתא קתני והיא אומרת ינתנו לבעלי ועוד דבמתניתין קתני המשליש מעות לבתו ובברייתא קתני המשליש מעות לחתנו ליקח מהן שדה לבתו ועוד דבגמרא אסיקנא דכי קתני בסיפא דמתניתין בד"א בגדולה כו'. דר"מ קתני לה מעתה תקשי אמאי אסמכיה לדברי רבי יוסי בסיפא דמתני' ועוד מה בעי תלמודא בגמ' מאן קתני לה הא ודאי מתני' כפשטא משמע דר' יוסי קתני לה ואי משום דקשיא ליה עלה הוה ליה לאקשויי להדיא הא מרישא שמעת מינה. ועוד דקשיא דאמרינן בגמרא אילימא קטנה מן הנשואין כו' משמע דדוקא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו אבל גדולה מן האירוסין הרשות בידה לכ"ע מעתה תקשי דא"כ הוה ליה ר' מאיר לקולא ור' יוסי לחומרא דהא לא פליגי אלא בקטנה מן הנשואין דלר"מ הרשות בידה ולרבי יוסי קטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו ובמתני' משמע דרבי מאיר לחומרא ורבי יוסי לקולא ועוד מאי פריך תלמודא דאי רבי יוסי מרישא שמעת מינה כו' דילמא סיפא איצטריך לקטנה מן הנשואין דאפילו מן הנשואין לא תמכור ועוד דקאמר לקמן בגמרא הא מני ר"מ היא דאמר מצוה לקיים דברי המת משמע דרבי יוסי לית ליה דמצוה לקיים דברי המת מעתה למה ליה למימר במתני' לא יהא אלא שדה ולמתלי טעמא בהאי תיפוק ליה משום דלית ליה מלד"ה. לכך יש לפרש דר"מ ורבי יוסי בתרתי פליגי והוא שזה מצוה שלא יהיו המעות בעין אלא מסר המעות ביד שליש לצורך בתו לקנות נדוניא לכשתנשא והיא לא רצתה לקיים דברו לקנות השדה אלא שיהיו המעות בעין ביד בעלה והוא נאמן עליה לקנות השדה כשתרצה ואם לא תרצה לא יקנה השדה כלל ובהא פליגי ר"מ ורבי יוסי דרבי מאיר סבר דעכ"פ יקנה השדה ואין שומעין לה שלא לקנות דמצוה לקיים דברי המת ור"י סבר דמה תועלת לו לקנות אין כאן מעות אלא כבר נקנה השדה והיא רוצה למכרה הרי היא מכורה הלכך שומעין לה וכיוצא בזה שאין כאן תועלת לקיים דבריו לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אבל ר"מ סבר דבכל גונא מצוה לקיים דברי המת ואפילו לשעה ובהך פלוגתא אין כאן חילוק בין מן האירוסין למן הנשואין דאפילו אמרה כן משנשאת ס"ל לרבי מאיר יעשה שליש מה שהושלש בידו ויקנה השדה ור"י סבר הרשות בידה ולא יקנה דמה טעם יש לחלק בינייהו. ומסקי' בגמרא דמתני' חסורי מחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו בד"א מן האירוסין כו' בד"א בגדולה כו' ולהכי הדרינן למימר בחסרון יעשה שליש מה שהושלש בידו לא סגי לן לאוסופי בד"א מן האירוסין כו' משום דאתינן לאוסופי פלוגתא אחריתי במתני' דהיינו פלוגתא דברייתא והא דשמעינן ר"מ לר' יוסי דאם צוה שיהיו המעות ביד שליש לצורך חתנו ליקח בהם שדה לבתו ולא יהיו ביד חתנו והיא אומרת ינתנו לבעלי דאין הפרש בהוויית הקרקע אלא ביד מי יהיו המעות או השדה לאחר שיקנה דה"נ ס"ל לרבי יוסי דהרשות בידה וכדאיתא בהדיא בברייתא וכדבעינן למימר בס"ד ובהא איכא לאפלוגי בין מן האירוסין למן הנשואין דמן הנשואין לכ"ע הרשות בידה שאף האב לא עלה בדעתו למוסרם ביד שליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל זכאי בפירות וכיון דבעי למיכל פירי א"כ היכי יהיו המעות או השדה ביד שליש בידיה דבעל בעי מיהוי כי היכי דלשבח ליה למעבד פירי טפי וס"ל לרבי יוסי דמן האירוסין נמי כיון דסוף סוף לאחר שתנשא בידא דבעל בעי למיהוי מהשתא נמי אפילו מן האירוסין הרשות בידה ור"מ סבר דמכל מקום מצוה לקיים דברי המת ויעשה שליש מה שהושלש בידו ויהיו בידו המעות או השדה עד שתנשא.

והשתא ניחא כל מאי דאקשינן לעיל דברישא דמתני' דההפרש הוא אם יקנה השדה או לא ומיירי בנשואה לכך נקט נאמן בעלי עלי דכיון שנשאת נאמן הוא בעיניה שלא יעכבם לעצמו ויקנה השדה כשתרצה אבל בברייתא דההפרש הוא אם ישארו ביד השליש או ינתנו לבעל לכך נקט ינתנו לבעלי ובמתני' דאין ההפרש אלא אם יקנו השדה או הנדוניא אם לאו לכך נקט המשליש מעות לבתו פי' לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא אבל בברייתא לא מיירי בקניית נדוניא לכשתנשא אלא בשלישית מעות לצורך החתן דהיינו שיקחו שדה לצורך בתו והפירות יהיו לבעל ושיהיו המעות ביד שליש ולכך נקט המשליש מעות לחתנו וניחא נמי דסיפא דקתני בד"א בגדולה כו'. היינו פלוגתא אחריתי וכדכתיבנא ולא קאי אדברי ר' מאיר דלעיל. וניחא נמי דבעי תלמודא עלה דסיפא מאן קתני לה דהא לפי שיטתם מודה רבי מאיר בשדה שאם רוצה למכרה דהרי היא אסורה ואפשר דכי קאמר בד"א עלה דהמכירת השדה קאי אלא דבמאי דאידחיא דלא מצי קאי עלה דר"מ ובמכירת השדה דפשיטא דקטנה לאו בת זביני היא. וניחא נמי דכי קאמר תלמודא אילימא קטנה מן הנשואין כו' אף על גב דהוה ליה ר"מ לקולא ור"י לחומרא לא תקשי ממתניתין דלא שייך הא פלוגתא דברייתא בדמתני' כלל דבמתני' איירי לענין מצוה לקיים דברי המת ואלו פליגי בברייתא בקטנה מן הנשואין לא שייכא פלוגתייהו במצוה לקיים דברי המת דאיכא למימר דכ"ע ס"ל מלד"ה וכל מן הנשואין אין כאן מצוה כלל דהא אמרינן שאף האב לא עלה בדעתו למוסרה ביד שליש אלא עד שתנשא וס"ל לר' מאיר דאפילו בקטנה נמי הכין אמדינן דעתיה דאב ורבי יוסי סבר דלגבי קטנה יש טעם למצות האב וכל כה"ג מצוה לקיים דברי המת אבל כשאין טעם נכון למצותו ואין תועלת למצותו אין לנו לומר מלד"ה וניחא נמי דפריך תלמודא שפיר מרישא שמעת מינה כו' דברישא נמי בדנשאת מיירי וכדפרישנא וניחא נמי דקאמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה כו' פירוש מה תועלת לו לקנות כיון דאי נקנה כבר והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה וכה"ג דוקא הוא דלית ליה מלד"ה ומיהו כשיש תועלת ונפקותא במצותו הא ודאי דר' יוסי נמי אית ליה מלד"ה:

וכתב ריב"ש בחידושיו וז"ל אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה כו'. פירוש ואפשר דרבי יוסי לית ליה מלד"ה או אפשר דאית ליה ושאני הכא מטעמא דאם רוצה למכרה מוכרה מעתה ואפ"ה תני תלמודא בכל דוכתא האי סברא דמצוה לקיים דברי המת לר"מ משום דרבי יוסי לאו ברירא הוא דאית ליה הכי. ע"כ. כנ"ל שיטת רש"י. אבל התוס' קא מפרשי דליכא בין רבי מאיר ובין רבי יוסי אלא גדולה מן האירוסין והפרישא דבינייהו הוא דהיא אומרת שהמעות יהיו ביד בעלה ולא ביד השליש ובהכי פליגי ר"מ ור"י דר"מ סבר דמצוה לקיים דברי המת ויהיו המעות ביד שליש לקנות השדה ורבי יוסי סבר דכיון דאלו נקנה השדה והיא רוצה למוכרה וליתן המעות לבעלה היא מכורה ולא מקיימי דברי המת שצוה שיהיה ביד שליש עד שתנשא השתא כשמתרצה שיתנו המעות לבעלה שומעין לה כיון דבת זביני היא ור"מ כי היכי דס"ל דמצוה לקיים דברי המת במעות שיהיו ביד שליש הכי נמי סבר דאינה יכולה למוכרה מן האירוסין וליתן המעות לבעלה משום דמצוה לקיים דברי המת שצוה שיהיה מונח ביד שליש עד שתנשא כן פירשו התוספות ולשיטת רש"י אין אנו צריכין לכך דאע"ג דס"ל לר"מ דהרי היא מכורה כיון דבנשואה מיירי וכדכתיבנא מ"מ בעי לקיומי דבריו בקניית השדה ואע"ג דאין כאן תועלת וכדכתיבנא.

גם הרשב"א פי' דפלוגתא דר"מ ור"י במתני' בגדולה מן האירוסין דר"מ סבר אע"פ שהיא גדולה ומעשיה קיימין בעלמא הכא משום מצוה לקיים דברי המת יעשה שליש וכו'. ורבי יוסי סבר כיון שהיא גדולה מיד נתרוקנה זכות הנכסים לבת ומוכרת ונותנת וקיים אבל בעודה קטנה לא משום דאין מעשיה כלום אבל גדולה מן הנשואין לכ"ע מוכרת ונותנת וקיים ואפילו לר"מ לפי שלא עלה על דעת האב להעמיד שליש אלא עד שעת נשואין אבל משנשאת והיא גדולה לא. ע"כ:

וז"ל הר"י מטראני ז"ל המשלי' מעות וכו'. פירוש מסר מעות ביד שליש לצורך בתו שיקנה לה שדה והיא אומרת נאמן עלי בעלי שהוא יקנה לי ותנו המעות בידו יעשה השליש מה שהושלש בידו ואל יתנם ביד בעלה דמצוה לקיים דברי המת ולקמן נפרש דבעודה ארוסה קאמר ר"מ אבל בנשואה מודה. אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה מה תועלת יש לקיים דברי המת אפילו אם יקנה לה שדה השליש והיא רוצה למוכרה וליתן המעות לבעלה מי יכול לעכב בידה הלכך גם המעות נמי שומעין לה ונותנין לבעלה כיון שהיא רוצה ודוקא לגדולה שומעין אבל אם היא קטנה אין מעשה קטנה כלום. ע"כ:

ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל המשליש מעות לבתו כו'. פירוש מי שנותן מעות ביד חברו הנאמן לו ונותנה על דעת שיקח בהם שדה או נדוניא לבתו ארוסה ושינתנו לחתנו ומת אביה והיא אומרת תנו אותם לבעלי דנאמן הוא עלי שהוא יקנה השדה או הנדוניא אין שומעין לה אלא יעשה שליש מה שהושלש בידו דמלד"ה דברי רבי מאיר ומסקנא דאפילו בגדולה היה סובר ר"מ דיעשה שליש מה שהושלש בידו וכל זמן שלא נשאת אבל נשאת הרשות בידה וקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו ורבי יוסי פליג על ר"מ בגדולה מן האירוסין דס"ל דאפילו מן האירוסין הרשות בידה ויתנו לארוס דאמאי מעכבין בידה והלא אם היתה השדה קנויה והיא רוצה למוכרה יכולה למוכרה ומי שקנאו ממנה ומן הארוס זכה בו שלא עשאו שליש אלא על המעות וכשקנה השדה זכתה מיד דכיון שהיא גדולה יכולה היא לזכות בה מיד השתא נמי כשמתרצית שינתנו המעות לבעלה שומעין לה כיון דבת זביני היא.

והא דקתני סיפא בד"א בגדולה וכו'. מפרש בגמרא דלא קאי ארבי יוסי דלרבי יוסי לא אצטריך דהא בהדיא משמע דרבי יוסי בגדולה איירי דהא בקטנה לא היה אומר שאם הוא שדה ורוצה למוכרה דהרי היא מכורה דקטנה אינה יכולה למכור אלא ודאי כי קתני סיפא בד"א בגדולה אר"מ קאי ומתני' חסורי מחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו בד"א מן האירוסין אבל מן הנשואין הרשות בידה ובד"א שהרשות בידה בגדולה כיון דאיכא תרתי גדולה ונשואה הרשות בידה שלא עלה על דעת האב שיהיו המעות ביד שליש לעולם אבל לעולם בקטנה אין מעשה קטנה כלום ואפילו מן הנשואין יעשה שליש כו' ע"כ. פליג אשיטת רש"י ואינו כמו שיטת התוספות ממש דוק ותשכח: וז"ל ריב"ש ז"ל המשלי' מעות לבתו פירוש לקנות לה שדה כדי להכניסו לבעלה כשתנשא והיא אומרת נאמן בעלי עלי כלומר שיתן המעות לבעלה יעשה שליש כו' דברי ר"מ בגמרא מפרשי' טעמיה דר"מ משום דמצוה לקיים דברי המת הא לאו הכי נותנין לה שהמעות שלה הם לגמרי אלא על תנאי נתנם לה ע"כ:

וז"ל הרב ר' יהונתן הכהן המשליש מעות לבתו כו'. כלומר מסר מעות ביד שליש לקנות לה שדה או נדוניא לכשתנשא והיא אומרת לאחר שנשאת נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו תנם לו וירווח בהם בתוך זמן זה עד שיזדמן לו קרקע יעשה שליש מה שהושלש בידו כלומר אין שומעין לה אלא יעמדו הנכסים ביד השליש עד שיקנה קרקע דסבר ר"מ מלד"ה. א"ר יוסי וכי אינה אלא שדה כלומר ולמה אין שומעין לה הרי אפילו היה הקרקע קנוי מאלו המעות כמו שצוה האב דהיה דעתו שלא ילכו לאיבוד והיאך היה יכול לשומרו שאם נתרצתה זאת הבת לבעלה שימכרהו יכול אדם לקנותו מהם והמכר קיים עולמית הלכך עכשו שנתרצי' לבעל ליתן בידו המעות שומעין לה לפי שאין בידינו לשמרו עולמית ואין לנו לחוש לדברי האב כיון דבת זבוני היא אבל בקטנה מודה רבי יוסי דאין שומעין לה כיון דאין בידה להפסיד הקרקע אם היה בידינו ג"כ לא נפסיד המעות כל זמן שנוכל לשומרן.

בד"א בגדולה וכו'. מפרש בגמרא דר"מ קתני לה וחסורי מחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו בד"א מן האירוסין כו' בד"א בגדולה כו' כלומר גדולה מן האירוסין אין שומעין דשמא יתבטלו הקדושין אבל משנשאת לא חשש האב עליה שהרי יודע שברשות בעלה תהיה ורבי יוסי פליג בגדולה אפילו מן האירוסין שומעין לה כיון דבת זבוני היא אבל בקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין דברי הכל אין שומעין לה ובגדולה מן הנשואין שניהם שוין דשומעין לה ובגדולה מן האירוסין פליגי. ע"כ:

וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה כו'. פירש ר"ח אלו לא הניח לה אביה מעות לקנות לה שדה והיא רוצה למוכרה הלא מכירתה מכירה. ע"כ: וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל וא"ת והא קי"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים כבר נשמר מזה רש"י ז"ל בפירושיו שפי' לא יהיה אלא שקנה לה השליש השדה אלו רצתה היא למוכרה אח"כ הרי היא מכורה מעכשיו פירוש לפירושו שאין זה נכסי האב אלא מעות של אב ואע"פ שקנו מהם קרקע אינו אלא כקרקע דעלמא אבל הראב"ד כתב דלא אמרינן למכור בנכסי אביו אלא בקרקע שהיא ירושה לו מאביו אבל הכא בתו אינה אלא כמקבלת מתנה וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל. ע"כ הרשב"א ז"ל:

גמ' מאי בינייהו אילימא קטנה כו'. דר"מ סבר כו' פירש רש"י ז"ל בהי פליגי בגדולה או בקטנה. דר"מ סבר הרשות בידה. דהאי דקאמר רבי מאיר (הרשות בידה) מן הנשואין הרשות בידה אפי' בקטנה נמי אמר. ע"כ. משמע מתוך פירושו דהשתא קא בעי בהי פליגי וכי קאמר דבקטנה מן הנשואין פליגי דוקא בקטנה בלחוד קאמר ולא תקשי לדידיה וכדפרישנא לעיל. אבל לשיטת התוס' קשיא דאי ס"ד השתא דבקטנה בלחוד פליגי אבל בגדולה מן האירוסין לכ"ע יעשה שליש מה שהושלש בידו ובגדולה מן הנשואין דכ"ע הרשות בידה א"כ יותר סובר רבי יוסי מרבי מאיר שמצוה לקיים דברי המת דהא בקטנה מן הנשואין לרבי יוסי יעשה שליש מה שהושלש בידו ולר' מאיר הרשות בידה ואלו במתני' איפכא משמע דטפי אית ליה לר"מ מצוה לקיים דברי המת מרבי יוסי אלא ע"כ ה"ק אילימא דקטנה מן הנשואין נמי איכא בינייהו כי היכי דאיכא בינייהו גדולה מן האירוסין אימא סיפא כו' ומהדר' דגדולה מן האירוסין בלחוד איכא בינייהו: אימא סיפא אבל בקטנה וכו' מהאי לישנא משמע דמתניתין וברייתא בחדא גונא מתפרשי ולהכי קאמר אימא סיפא סתם דמתני' וברייתא חדא היא אבל לשיטת רש"י דבמתניתין פליגי בחדא פלוגתא ובברייתא פליגי בפלוגתא אחריתי אמאי סתים וקאמר אימא סיפא וצריך לפרש דה"ק אימא סיפא דמתני' וכן פירש מורי ז"ל כנ"ל: מן הנשואין הרשות בידה וטעמא דרבי מאיר דקסבר מצוה לקיים דברי המת והיינו טעמא דבגדולה מן הנשואין הרשות בידה משום דהא נפקא מרשות לגמרי בנשואין ובבגרות ואומדן דעתא הוא דלא השלישן שתהא אצל השליש לעולם א"כ עד מתי צוה שיהו משולשין הילכך אומדן דעתא הוא שלא השלישן אלא עד שתבגור ותנשא והלכה כר' מאיר. ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל:

אלא גדולה מן האירוסין כו'. כתב רבינו האיי גאון וז"ל לא אמר רבי מאיר יעשה שליש מה שהושלש בידו אלא למזבן לה ארעא כשהיא ארוסה אבל גדולה מן הנשואין הכל מודים שהרשות בידה ובתר דזבין שליש ארעא הכל מודים שאם מכרה ונתנה קיים וכן גדול דהורמני' לנפשיה לא אמור רבנן שאם השליש אביו מעות יעשה שליש מה שהושלש בידו אלא שהרשות ביד הבן וכגדולה מן הנשואין דמי שהרשות בידה וכי מהני אפוטרופוס לענין פעוטות דאמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן כו' אבל אצל גדול לא עבדינן עובדא. ע"כ: רבא אמר רב נחמן (אמר) הלכה כר"מ והלכה כרב נחמן בדיני הלכך פסקא דשמעתא דקטנה אפילו מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו ובגדולה מן האירוסין יעשה שליש מה שהושלש בידו וגדולה מן הנשואין הרשות בידה ואומר ר"מ הלוי דהני מילי כשהניח האב יורשין אחרים שאין לבת זכות במעות הללו אלא מכח השלישיות אבל אם מת אביה ולא הניח האב יורשים אחרים אלא זו הבת בלבד אם היא קטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו ואם היא גדולה הרשות בידה ואפילו מן האירוסין שמיד זכתה בממון מכח ירושה ואתיא ירושה דאיתתא ומבטלת שלישות דממון זה לא ניתן ביד שליש בתורת מתנה אלא בתורת פקדון וירושה של תורה חלה על כל הממון בכל מקום שהוא ואע"פ שצוה האב בפירוש לא תתנו לה עד שתנשא או עד זמן פלוני יתנו לה דה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל. תלמידי רבינו יונה ז"ל. ואין במשמע לשון רש"י לחלק בהכין כלל דוק ותשכח: האומר תנו שקל לבני בשבת והן ראוים לתת להם סלע נותנין להם סלע פירוש אם הניח ממונו ביד אחרים ואמר להם תנו שקל לבני בשבת והם ראוין לתת להם סלע שהוא כפלים מן השקל נותנין להם סלע ולא מבעיא היכא שאינם יכולין להספיק אפילו ע"י הדחק אלא אפילו יכולין להספיק על ידי הדחק בשקל נותנין להם סלע כיון שאינו מספיק להם לפי כבודו מדקאמר תנו שקל לבני ולא קאמר אל תתנו להם אלא שקל מוכחא מלתא דכך רצה לומר אם יספיק להם שקל תנו להם שקל ולא יותר כדי שלא יפזרו הממון ואם לא יספיק להם זה תנו להם די ספוקם לפי כבודו דסתמא דמלתא אינו רוצה שיעמדו בניו בדוחק. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל כלומר כיון דגלה דעתו בפירוש ואמר אל תתנו להם אלא שקל אע"פ שאינם יכולין להספיק בשקל אלא על ידי הדחק לא יתנו להם אלא שקל. מיהו נראין הדברים דאע"ג דאמר בפירוש אל תתנו להם אלא שקל אם אינם יכולין להספיק בשום ענין ואפילו על ידי הדחק נותנין להם סלע דסתמא דמלתא לא נתכוון זה האדם להמית את בניו ברעב ולא להפילם על הצבור וכי היכי שאם אמר פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום הכי נמי אם אומר שלא יתנו להם כל צורכם אין שומעין לו ובכה"ג לא אמרי' דמצוה לקיים דברי המת במדת סדום אלא דנותנין להם סלע עד שיגדילו ולכשיגדילו יזכו בכל הממון מכח ירושה כדכתיבנא לעיל. כך פירש ר"מ הלוי ז"ל, ותלמידי רבינו יונה ז"ל אזלי לשיטתיה ורש"י ז"ל לא כתב כן:

ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאומר תנו כו'. דכיון שירשו אחרים תחתיהם גלה דעתו שרוצה שישאר הממון לאחרים ולפיכך אע"פ שלא אמר אל תתנו סלע לבני ואף על גב שאינו מספיק להם בשום ענין אין נותנין להם אלא שקל לא שנא שיהיו אותם האחרים ראויין לירש לא שנא אנשים זרים דעלמא דכיון שהקפיד בדבר ואמר בפי' שישאר הממון לאחרים. ויש להקשות היכי אמרינן הכא דכי אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם שיזכו אותם האחרים והא אמרינן בפרק יש נוחלין [בבא בתרא קכט ב'] נכסי לך ואחריך לפלוני והראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק והכא נמי בשאמר תנו אמאי אין נותנין להם כל צורכיהם דאע"ג דאמר יירשו אחרים תחתיהם כיון שהזכיר לבנים בלשון מתנה כאלו הזכיר לשון ירושה הוי וירושה אין לה הפסק דלאו כל הימנו לפסוקי הירושה כיון שחלה. והרב רבי זרחיה בעל המאור כתב דמאי דאמרינן גבי נכסי לך ואחריך לפלוני שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה אין רוצה לומר דלשון מתנה לא דיינינן ליה בכל מקום אלא בלשון ירושה אלא ה"ק שאין זה הלשון של נכסי לך לשון מתנה אלא לשון ירושה ובירושה נתכוון לומר שיירשנה ושיקחם הא' וירושה אין לה הפסק אבל היכא שאמר בפירוש בלשון מתנה ודאי יש לה הפסק וזכו לאחרים. ודוגמתו הא דאמרינן (בפסחים) [בתרומות פ"י מ"ד] תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה הפת מותרת שאין טעם כמון אלא ריח כמון ור"ל שאין זה טעם כמון ה"נ ר"ל שאין הלשון הזה של נכסי לך לשון מתנה אלא לשון ירושה אבל היכא שהלשון הוא מבואר בלשון מתנה יש לה הפסק. ועוד יש לתרץ דכי אמרינן דאין לה הפסק ה"מ כשאומר נכסי לך שיזכה לא' בכל הממון וכיון שיזכה בממון אין בירושה הפסק דכי קאמר בתר הכי ואחריך לפלוני אין בדבריו כלום שהירושה שזוכה הראשון אינו יכול לעוקרה אבל הכא בשעה שאמר שלא יתנו להם אלא שקל או ממטלטלי או מפירות קרקע נמצא שלא ירשו כלום בממון הנשאר לאחר מיתתן שלא הורישן אלא אותו השיעור בלבד ולפיכך כשימותו ירשו הנשאר אותם האחרים שהם הזוכים ראשונה בכל אותו הנשאר. כך נראה למורי הרב נר"ו עיקר. ורבינו יעקב ז"ל מתרץ דכי אמרינן ירושה אין לה הפסק ה"מ בשאין הממון ביד שליש כגון שאמר נכסי לך שהראשון זוכה הוא עצמו בממון אבל הכא שהממון ביד שליש ולעולם לא הגיע ליד היורש לא שייך למימר ביה ירושה אין לה הפסק. תלמידי ה"ר יונה ז"ל: וז"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש איכא לאקשויי עלה דהא מתניתין דהכא קי"ל נכסי לך ואחריך לפלוני והראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכיון דירושה אין לה הפסק הכא שאמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם אמאי אין נותנין להם אלא שקל דאלמא אם מתו ירשו הנך אחרים תחתיהם והא בניו יורשים נינהו וירושה אין לה הפסק ופירוק קושיא זו אליבא דהלכתא דכי אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה ה"מ היכא דאמר ליה נכסי לך דמשמע דאקנינהו ניהליה לכולהו נכסי דאע"ג דבלשון מתנה אקנינהו ניהליה כיון שראוי ליורשו הוא אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה הוא וירושה אין לה הפסק וכל שכן היכא דלא אקני ליה מידי לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה אלא שקנה למלתא סתם ואמר ליה נכסי אלו יירשם פלוני אחריך דאמרינן כיון דלא אפקיה מן הירושה דהא אחריך קאמר ירושה אין לה הפסק והא דקאמר אחריך לא כלום הוא דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל אבל הכא כיון דלא אמר נכסי לבני ליתן להם מהם שקל בשבת אלא תנו שקל לבני בשבת הוא דקאמר אשתכח דלא אקנינהו מנכסים אלא שקל בלחוד ושארם להנהו אחרים הוא דאקנינהו לאחר מיתת בניו וה"ל כמאן דאמר פלוני יירשני לבדו משאר אחיו שדבריו קיימין דהא אוקימנא להאי דקתני ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם בראויים לירשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא וזה שאמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם אינו דומה לאחריך שהרי לא נתן להם הכל כדי שיהא אם מתו יירשו אחרים תחתיהם כאחריך אלא שקל בלבד הוא שנתן להם וכמה שמתו לא הגיע לידן אלא מלתא שלא הקנה אותה להן כלל לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה אלא להני יורשין אחרים הוא שהקנה אותם בלשון ירושה דקנו ליה כרבי יוחנן בן ברוקה. ע"כ:

הא מני ר"מ היא שאמר מצוה לקיים דברי המת וכן הלכתא כדאמרינן בסמוך להדיא והא קי"ל כר"מ כו'. והקשה ר"ת כיון דהלכתא כר"מ למה הוצרכו חכמים לתקן שיהו דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דבשלמא הא דר"מ אצטריך משום דאיתא בברייתא האומר לעשות דבר לאחר מיתתו שמצוה לקיים דבריו כדאיתא בפ"ק דגיטין אבל כיון דאיתא להא למה להו תקנתא דהתם וכ"ת דמשום הא אין כופין דליכא אלא מצוה בעלמא הא ליתא מדאמרינן בגיטין [מ א'] האומר פלוני' שפחתי עשו לה קורת רוח כופין את היורשין לעשות לה קורת רוח דמצוה לקיים דברי המת אלמא כופין על מצוה זו. ותירץ ז"ל דלא אמרי' דמצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש בידו מתחלה לכך דומיא דמתניתין דהכא וההיא דהאומר תנו שקל לבני כל הממון הושלש בידו לכך הא לאו הכי אין בו מצוה והביא ראיה לדבריו ממעשה דרבא ואיסור גיורא דלא הוה משכח רבא אנפא היכי זכי בהו רב מרי בהנהו זוזי ואמאי והא איכא מצוה לקיים דברי המת אלא ודאי דכיון שלא הושלש הממון בידו מתחלה לכך אין בו משום מצוה לקיים דברי המת והוקשה לו ז"ל ההיא דשפחה שאמרו כופין את היורשין לעשות לה קורת רוח והתם אין השפחה ביד שליש. ותירץ דכיון שהיא ברשות עצמה וזוכה מעצמה מיד וגם יש בה זכות לשמים לזכות בה מיד הרי דינה כממון דעלמא שהושלש לכך וזה דוחק גדול. אבל הנכון שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במי שאומר בלשון צואה שאומר עשו כך וכך אבל אם אמר בלשון מתנה נתתי דבר פלוני לפלוני או הריני נותן דבר פלוני לפלוני אין בזה מצוה לקיים דברי המת ולפיכך הוצרכו לתקן דין מתנת ש"מ שהוא מקנה באמירה ואפילו כשאומר בלשון צואה אין בו מצוה אלא כשאמר למי שספק בידו לעשות כגון שצוה ליורשין או לאחרים שהממון ברשותן או שנתן להם כח בדבר ושאמר כן בפניהם ושתקו או קבלו עליהם הא לאו הכי אין כאן מצוה ואלו דברים שהכל מסכימים עליהם. והשתא אתיא שפיר ההיא דשפחה כי לשם אמר כן ליורשין ושתקו אבל ההיא דאיסור גיורא הא אמר רבא אי שלח לי לא אתינא וא"כ אפילו יצוה איסור שיתנם רבא לרב מרי אין על רבא מצוה לקיים דבריו. הריטב"א ז"ל: