שיטה מקובצת על כתובות סח:

כל חדא וחדא דנפשה שקלה פי' קס"ד דהראשונה נשאת בתחלה ושוב נשאת השניה והיינו מדנקט לשון ראשונה דקאמר כך אני אומר ראשונה כו'. אלמא דקדמה בנשואין ולכך קרי לה ראשונה ואף על גב דמדאמרו לו לרבי מי שיש לו עשר בנות ובן כו' משמע דכולן באו להנשא כאחת ולהכי מקשו עלה דאם כן אין לבן במקום בנות כלום דהא ודאי כולהו שקלי עשור ממאי דשבק אבוהון דאין כאן קודמת לזכות אבל אם קדמה ראשונה בנשואיה פשיטא דאין לשניה אלא במה ששיירה ראשונה דסתמא דמילתא אין הבת זוכה בעשור נכסים עד שתנשא ולא בשעת מיתת האב וא"כ מאי מקשו עלה דרבי אלא ודאי דלכאורה מתוך שקלא וטריא דאמרו לו לרבי שמעינן דכולן באו להנשא כאחת וכיון שכן מאי פריך תלמודא. ויש לומר דלשון ראשונה קשיתיה דמשמע דבאה ראשונה לינשא ודחי תלמודא דלאו דוקא נקט ראשונה משום דקדמה בנשואין אלא משום דהיא נוטלת עשור נכסים ממאי דשבק אבוהון מה שאין האחרות נוטלות ושוב חוזרות וחולקות בשוה ולכך השיב להא רבי בלשון הזה כדי ליישב לשניה דנקט בת הנזונת מן האחין נוטלת עשור נכסים אמאי דקא מהדר להו לבסוף וכדקאמר כך אני אומר כו' פי' דמעיקרא הכי קאמר וה"פ בת הנזונת מן האחין פי' בת אחת היא דנוטלת עשור ממאי דשבק אבוהון ולא השאר כנ"ל. ודוק מה שכתב רש"י ראשונה. קס"ד הבאה ראשונה לינשא. והקשו בתוספות אמאי פריך אה"נ דאטו משום דנשאת תחלה דנפשה שקלה הא משעת מיתת האב להוו ב"ח דאחי וכיון דמשעה ראשונה נשתעבדו להו הנכסים דינא הוא דחולקות בשוה וליכא למימר דאין האחין חייבין כלום עד שעת נשואין דר"ח הוא דאמר מוציאין לפרנסה. ותירצו בתוספות משום דלפרנסה שמין באב וסתמא דמילתא אם היה האב קיים היה נותן נדוניא הראויה לראשונה כשהוא משיאה ולא היה פוחת לה בעבור האחרות שעומדות להנשא לחלוק להם בשוה. וכן כתב הרא"ש: וז"ל הרשב"א הא דאקשינן חוזרות וחולקות בשוה כל חדא וחדא דנפשה שקלה קשיא לי דהא משעת דמית ליה אב הויין להו בעלי חוב דאחי וכיון דמשעה ראשונה נשתעבדו להו נכסים דינא הוא דחולקות בשוה דמאי חזית דטפית להאי ובצרת להאי ואי אמרת דאין האחין חייבין להו כלום עד שעת נשואין הא רבי גופיה הוא דאמר לקמן בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה אלמא משעת מיתת האב נשתעבדו להן נכסים. ויש לומר דאין האחין חייבין להם אלא כדרך שהאב נותן להן דכל שקדמה ונשאת נותן לה לפי עילוייו ולפי נכסיו שיש לו באותו הזמן וכן באחין כל שקדמה ונשאת זכתה בחלקה ואין לשניה אלא במה ששיירה ראשונה ומיהו כשבאין האחין לאבד זכותן ומכרו או משכנו לאו כל כמינייהו שהרי נשתעבדו להם נכסים לכמות שהיה לאב ליתן לכל אחת בשעת נשואיה. ע"כ: והריטב"א כתב וז"ל אם באו כלן לינשא כאחת חולקות בשוה פי' כי זכות כולן בא כאחת הא אלו לא נשאו אלא בזו אחר זו כל אחת נוטלת עשור נכסים שנשארו מאחותה ושמעינן מהכא להדיא שאין הבת זוכה בעשור נכסים עד שתנשא ולא בשעת מיתת האב והכי מוכח נמי מהא דתניא לקמן כיצד הן עושות שוכרות להם בעלים וזה ברור. ע"כ: וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל חוזרות וחולקות בשוה כל חדא וחדא כי קא שקלה דנפשה קא שקלה כלומר ואמאי חוזרות וחולקות בשוה שהרי בשעת שלקחה הראשונה העשור זכתה בו כאלו לא היתה שם בת אחרת הואיל ולא היו עדיין באות האחרות לנשואין וכן השניה זכתה במה ששיירה הראשונה ולמה תחזור ותחלוק עם השלישית ותו דלא גרע משני שטרות היוצאים ביום אחד שאם קדם האחד וגבה אין מוציאין מידו. ומהדרינן ה"ק אם באו כולן לינשא כאחת חולקות בשוה שהרי לא זכתה האחת קודם חברתה והוו להו כשני שטרות ביום אחד זה מנה וזה מנה ובאין לגבות כל אחד ואין שם אלא מנה דחולקין בשוה הכא נמי אם באו כולן לינשא כאחת משערין ב"ד על זה הדרך וחולקות לאלתר בשוה והשאר ישאר לבן נמצא לפי החשבון שאם הבנות תשעה והבן אחד והממון אינו אלא מנה לוקחין הבנות כ"ה דינרין והבן מ"ה דינרין. ע"כ: בין נשאו עד שלא בגרו מכאן משמע דלא כרב דאמר לעיל בשילהי נערה עד שתלקחן דהיינו אירוסין דאי אית ליה לרב הוה ליה לאשמועינן רבותא טפי דאפילו נתארסה עד שלא בגרה אבדה מזונותיה וכ"ת נקט נשאו משום רבותא דאפילו הכי לא אבדו פרנסתן א"נ דבא לאשמועינן רבותא דפרנסה ליתני בגרו ונשאו נמי לא אבדו פרנסתן הואיל ומחאי כדלקמן ואין לומר דנקט נשאו משום דאמר אף אבדו פרנסתם דאם בדנתארסו לא פליג דאין זו סברא לומר דנקט רבי למילתיה בשביל רשב"א. לשון הרא"ש ז"ל. וכן כתבו התוספות ז"ל. והשתא ניחא דהאריך רבי ונקט בין בגרו עד שלא נשאו ובין נשאו עד שלא בגרו ולא קצר ותנא בין בגרו בין נשאו א"נ אף על גב דאצטריך למיתני בין בגרו עד שלא נשאו לאשמועינן דדוקא בגרו עד שלא נשאו אבל בגרו עד שלא מת האב הא ודאי דאבדו פרנסתן וכמו שכתב הרא"ש בפסקיו מכל מקום לא הוה ליה לאורוכי ולמתני ובין נשאו עד שלא בגרו אלא הוה ליה לקצר ולמתני ובין נשאו לבד אלא הא אתא לאשמועינן דלא כרב דדוקא נשאו אבדו מזונותיהן אבל לא נארסו ואי הוה תני ובין נשאו לבד הוה אמינא דקאי אבגרו והוה ליה כאלו קאמר ובין נשאו ובגרו והילכך איכא למימר דלהשמיענו רבותא בפרנסה נקט נשאו ולא משתמע דרבי אתיא דלא כרב אבל השתא דנקט להדיא ובין נשאו עד שלא בגרו אלמא דלא בא להשמיענו רבותא דפרנסה נקט נשאו דאי לאשמועינן רבותא דפרנסה ליתני בגרו ונשאו אלא ודאי מדקתני ובין בגרו עד שלא נשאו חידושא במזונות הוא דאתא לאשמועינן ודלא כרב וכמו שכתבו התוספות כנ"ל. ורש"י ז"ל כתב אבדו מזונותיהן. שכתב להן או עד דתבגרן או עד דתלקחן לגוברין. ע"כ: ואפשר דהוקשה לו לרש"י ז"ל דלמה ליה למיתני דאבדו מזונותיהן פשיטא דאבדו מזונותיהן ומספר כתובה נלמוד ואפילו נתארסו איכא למימר דאבדו מזונות כ"ש בגרו או נשאו ותירץ ז"ל דלמיהב טעמא דלא אבדו פרנסתן נקט אבדו מזונותיהן וה"ק היינו טעמא דאבדו מזונות משום שכתב להם או עד שתבגרן או עד שתלקחן כו' הא אלו לא היה כותב לה הכין היתה נזונת והולכת אפילו אחר בגרות או נשואין מעתה פרנסה דלא כתב כן אפילו נשאו או בגרו לא אבדו פרנסתן ולפי זה לא נשמע מדרבי דאתיא דלא כרב כנ"ל:

וז"ל ריב"ש ז"ל בין בגרו עד שלא נשאו בין נשאו כו'. אע"ג דקי"ל כרב דאמר בפרק נערה דבאירוסין אבדו מזונותיהן והכא הוה ליה רבותא טפי דאירוסין לא פסיקא ליה למתני הכא נתארסו משום ר' שמעון ב"א דאמר אף אבדו פרנסתן ובאירוסין ליכא למימר דאבדו פרנסתן. ע"כ:

רשב"א אומר אף אבדו פרנסתן. לכאורה משמע דרשב"א ה"ק כי היכי דאבדו מזונותיהן ה"נ אבדו פרנסתן והיינו דקאמר אף אבדו כו' ור' טעמיה היינו משום דאבדו מזונות ומעתה משמע דכל היכא דאיכא אבידת מזונות איכא נמי אבידת פרנסה ומעתה אפילו נשאת בקטנות דאבדה מזונות אבדה נמי פרנסתה והא ודאי ליתא מדאותביה רבא לרב נחמן מדתנן יתומה שהשיאתה אמה או אחיה כו' טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה וסתם לה תנא כרשב"א אלמא דבנשאת בקטנות לא פליג רשב"א אלא טעמיה דרשב"א חלוק לשנים דבבגרות היינו טעמא משום דקסבר דלא תקון לה נדוניא אלא היכא דמנסבא בקטנות או בנערות אבל בגרה אסתלקה לה מההיא ביתא לגמרי. ובנשאת היינו טעמא דכיון דנתרצית מחלה ואין לה אלא מה שפסקו לה ודוקא נערה דגדולה היא אבל קטנה אין מחילתה מחילה כך פרש"י. וריב"ש כתב בסמוך גבי הא דמשני הא דמחאי כו' דפרנסה הרי היא כמזונות כו' עיין לקמן בלשונותם: ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל בין נשאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהן שהמזונות אינם אלא על ידי תנאי כתובה והתנאי לא הוי אלא עד שתבגרן או עד דתנסבן אבל פרנסת הבעל דהיינו עשור נכסים לא אבדו דחוב זה מוטל על היתומים ואין החוב נפקע לא בבגרות ולא בנשואין. ורשב"א אומר אף אבדו פרנסתם דכיון דנשאו או בגרו ולא תבעו פרנסתן או לא מיחו מוכחא מילתא שמחלו דס"ל לרשב"א שלא תקנו חכמים עשור נכסים אלא כשתבעו בשעת נשואין או בשעת בגרות וכי קאמר ר"ש שאם נשאו עד שלא בגרו אבדו פרנסתן דוקא כשנשאו בימי הבגרות אבל אם נשאו בזמן הקטנות מודה ר"ש דלא אבדו פרנסתם דהא אמרינן לקמן בברייתא שאם השיאוה בעודה בקטנותה ולא נתנו לה עשור נכסים דלא אבדה פרנסתה ולכשתגדיל יכולה להוציא מידן מה שראוי ליתן לה והלא כך הוא הדין הקטנה כמו גדולה היכא דמחאי דקטנה כיון דלאו בת מחילה היא אין מחילתה מחילה וכמאן דמחיא הויא וכיון דס"ל אף על גב דמחאי אבדה פרנסתה הכי נמי הוה לן למימר דקטנה נמי אבדה פרנסתה. ונראה למורי הרב נר"ו לתרץ דשאני קטנה דנשואיה לאו נשואי תורה הן ולפיכך יכולה להוציא מידן ואף על גב דנשאת אבל בשנשאת בזמן הנערות הוו להו נשואין גמורין ולפיכך היה סובר דאבדה פרנסתה ולפי זה נצטרך לומר דאי אמרי' שאם נשאת בעודה קטנה יכולה היא משתגדיל להוציא מידן דוקא כשלא בא עליה אחר שגדלה או שבא עליה ולא בא עליה לשם קדושין הראשונים אבל אם בא עליה אחר שגדלה לשם קדושין גמורין הוו להו קידושי תורה ואינה יכולה להוציא מידן. ע"כ: כיצד הן עושות כלומר לר"ש שסובר שאם בגרו אבדו פרנסתן כשמגיעות לימי בגרות מה תקנה יכולות לעשות כדי שלא יפסידו פרנסתן שוכרות להן בעלים כלומר אם אינם מוצאות בעלים בחנם יש להן לשוכרן קודם הבגרות כדי שלא יפסידו זכותם עד שנתארסו זכו בפרנסה ובעלים תובעין לאחיהם ומוציאין להם פרנסתם. ואין לפרש דמוציאין להם פרנסתם דקאמר ר' שמעון ר"ל לאחר נשואין דהא חזינן דר"ש ס"ל דלאלתר שנשאו אבדו פרנסתן וכ"ת לעולם מוציאין להם פרנסתן דקאמר ר"ש ר"ל אחר נשואין וכגון דמחאי קודם הנשואין זה אי אפשר דהא אמרינן בסמוך דמאי דאמר רבי ולא אבדו פרנסתן היינו היכא דמחאי ואפילו הכי פליג עליה ר' שמעון ואומר אף אבדו פרנסתן. תלמידי רבינו יונה ז"ל: וז"ל ריב"ש ז"ל כיצד הן עושות שוכרות להן בעלים פי' שיהיו מזומנים לישא אותם קודם בגר ומוציאין להם פרנסתן כלומר ואח"כ נושאין אותן. ע"כ: שוכרות להם בעלים ומוציאין להם פרנסתם מהא שמעינן דאינה נוטלת עשור נכסים עד שעת נשואין והכי נמי שמעינן לה מדאמרינן לעיל באו כולן לינשא כאחת נוטלות עשור כאחת וה"ה להיכא דאמידניה לאב ומסתברא ליה דהיכא דאזלינן בתר אומדנא אף על גב דאין מוציאין לה עד שעת נשואין אומדנא מיהא מהשתא עבדינן דהא אמדינן ליה לפי נכסי מקרקעי ומטלטלי וכדכתיבנא לעיל והשתא הוא דידעינן לפי אומדן דעתא מאי דשבק אב ואי דאתי לקמי בי דינא דילמא לא ידעי כמה אמדין אלא מהשתא אומדין ב"ד ופוסקין לה מאי דחזו לה למשקל כנ"ל. הרשב"א ז"ל:

טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה. פי' טעמא דקטנה שאין מחילתה מחילה הא גדולה שמחילתה מחילה כגון שהיתה נערה ויתרה אבל לא פרכינן מבוגרת דשאני התם דאיכא תרתי בגרות ונשואין ובהא אפילו רבי מודה שאבדה פרנסתה אם שתקה. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגאש טעמא דקטנה טעמא דנשאת כשהיא קטנה שזכתה בפרנסה ונתחייב לה כשהיא קטנה משום הכי אף על פי שהגדילה לאחר מכאן ואף על פי שנשאת נמי לא אבדה פרנסתה הא משהגדילה קודם שתנשא ותזכה בפרנסתה מעת שהגדילה אבדה הפרנסה ואוקימנא הא דמחאי כו'. ע"כ:

הא גדולה ויתרה. ואם תאמר ומאי פריך והא רב נחמן פסק כרבי ודילמא מתני' פליגא עליה. ותירץ רש"י דכיון דסתם לן תנא כרשב"א לית ליה לרב נחמן למפסק דלא כותיה משום דרבי גופיה סתם כרשב"א. ותלמידי ר' יונה ז"ל כתבו דברייתא היא זו וכדכתיבנא לעיל ולא ידעתי מהו דהא מתניתין דלעיל היא אות באות. ודע דרש"י כתב במשנתנו דלהכי נקט מדעתה לאשמועינן דאף על פי שנתרצית אין מחילתה מחילה והילכך כי דייקינן הא גדולה ויתרה היינו דמחלה בפירוש ומשום דמחילתה מחילה. ומעתה תקשי מאי פריך שאני הכא דמחלה בפירוש ורבי מיירי בדלא מחלה בפירוש. ויש לומר דכי דייקינן הא גדולה ויתרה אין פירושו דמחילתה מחילה אלא אף על גב דלא מחלה כיון דנשאת אמדינן אנן מדעתינו דמחלה על השאר ואבדתו דאי בדמחלה בפירוש נמצא שאין שום חידוש במשנה לא במאי דתני להדיא ולא בדיוקא דפשיטא ודאי דמחילת קטנה לא שמה מחילה ומחילת גדולה שמה מחילה ואבדה דבמאי דקתני מתני' מדעתה אשמועינן רבותא טפי דאף על גב דנתרצית אין מחילתה מחילה מיהו לא הויא רבותא כולי האי ועוד דא"כ למה ליה לאשמועינן יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה דאי לאשמועי' דאין מחילתה מחילה במאי דהוה תני דכתבו לה מדעתה במאה או בחמשים זוז אף על גב דלא השיאה הוה סגי אבל השתא דתני יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה משמע דתנא בעי לאשמועי' רבותא בין במאי דתני להדיא ובין במאי דדייקינן ודיוקין היינו מדתני השיאה דדוקא יתומה שהשיאה יכולה היא משתגדיל כו' אבל גדולה שהשיאה ויתרה והשתא אשמועינן רבותא בדיוקין והוה ליה כאלו תני מתניתין להדיא גדולה ויתרה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל והא דקתני מתניתין גדולה ויתרה בשלא מיחתה ע"כ. ואיכא למידק מאי האי לישנא דכתב ז"ל דמשמע דמתני' קתני הכי להדיא והא דיוקא הוא דדייקינן הכין ולאו דתני הכין להדיא אלא דהוקשה לו לרש"י דלמה ליה לשנויי הא דמחאי הא דלא מחאי לא הוה ליה לשנויי אלא הא דמחלה הא דלא מחלה. ותירץ ז"ל משום דבעי לאשמועינן רבותא בדיוקא הילכך הוה ליה כאלו תני מתני' להדיא גדולה ויתרה וכדכתיבנא. וק"ל כנ"ל:

לא קשיא הא דמחאי הא דלא מחאי. קשיא להו לתוספות אמאי לא משני מהכא הא דמשנינן לקמן הא דמתזנא מינייהו וכו'. ותירצו בתוספות דלא מצי לשנויי הכין דכיון דקתני אבדו מזונותיהן משמע דאין רוצים עוד לזונן. ורש"י כתב הא דמחאי. הא דאמר רבי לא אבדו ואמר רב הונא הלכתא כותיה בשמיחתה על מותר עשור נכסיה. ולקמן כתב ז"ל הא דאמר רבא נשאת בנערות אינה צריכה למחות כגון דקא מתזנא מינייהו לאחר שנשאת דמשום דקא מתזנא הוא דשתקה ולא מחלה על פרנסתה והא דקתני גדולה כו'. פירוש לפירושו הא דמשנינן לקמן הא דמתזנא כו' קאי אשנויא דמחאי דאי לא מחלקינן מעיקרא בין מחאי ללא מחאי לא סגי לשנויי הך חילוקא דמתזנא מינייהו דמשום דמתזנא מנייהו אינו טעם מספיק כדי שנאמר משום הכין דלא אבדו פרנסתן דכיון דלא אבדו פרנסתן כיון דנשאו או בגרו אבל כי מחלקינן בין מחאי ללא מחאי הא ודאי דסגי לשנויי הא דמתזנא מינייהו כו' דכיון דקמתזנא מינייהו אינה צריכה למחות דמשום דקא מתזנא מינייהו הוא דקא שתקה ולא מחתה על פרנסתה וכיון דע"כ צריכין אנו לחלק בין מחאי ללא מחאי דבלאו הכי אין טעם לחלק וכדכתיבנא לכך חלק מעיקרא בין מחאי ללא מחאי ושוב חלק בין דקא מתזנא מינייהו ללא מתזנא מינייהו וקאי עלה דשנויא דמחאי וכדכתיבנא. והתוספות סוברין דבלא חילוקא דמחאי ללא מחאי שפיר מצינן לחלק בין דקא מתזנא מינייהו ללא מתזנא מינייהו דכי קא מתזנא מינייהו אכתי אגידא בהו ולא אסתלקא מהאי ביתא לגמרי ולהכי לא אבדה פרנסתה אבל בנשאת ובגרה ולא קא מתזנא מינייהו הרי אסתלקא מהאי ביתא לגמרי ושוב אין לה פרנסתה. ותירצו ז"ל דלהכי לא חלק כן מעיקרא משום דאבדו מזונותיהן משמע דאין רוצה עוד לזונם ויש לדחות דתנא מילי מילי קתני אבדו מזונותיהן כשאין רוצים לזונם ולא אבדו פרנסתן כשרוצים לזונם וזנין אותם.

ודע דלפי מאי דפרישנא לעיל מדעת רש"י טעמיה דרשב"א הוא חלוק דבבגרות מכל מקום אבדו פרנסתן דלא תקון רבנן נדוניא אלא היכא דמנסבא בקטנות או בנערות אבל בגרה הרי אסתלקא לה מהאי ביתא לגמרי וטעם הנשואין משום דנתרצית ומחלה הילכך הא דמחלקינן מעיקרא בין מחאי ללא מחאי לא קאי אלא אנשואין דמותבינן מינה אבל אבגרות אינו מחלק בהכין כלל ולהכי אייתי נמי דהכי נמי מסתברא כו'. כדי לחלק בהכין נמי אבגרות. אבל לשיטת תלמידי רבינו יונה ז"ל טעמא דרשב"א שוה בין אנשואין בין אבגרות וכדכתיבנא לעיל ולהכי נמי כתבו ז"ל הכא נמי וז"ל הא דמחאי כו' כלומר כי אמר רבי לא אבדו פרנסתן היינו היכא שמחתה קודם הנשואין או קודם הבגרות והודיעה להם שאינה מוותרת להם חלקה וכי אמרינן גדולה ויתרה היינו היכא דלא מחאי דכיון דלא מחאי הפסידה ואינה יכולה לתבוע אחר כך דמסתמא מחלה והכי נמי מסתברא דפליג רבי בין מחאי כו'. ע"כ:

ועוד נראה לי מלשונו של רש"י ז"ל דמעיקרא לא מחלקינן בין מחאי ללא מחאי אלא לרב הונא דפסק הלכתא כותיה דרבי ואפשר דרבי אינו מחלק בכך דכי קתני בברייתא לא אבדו פרנסתן הויא בין מחאי ללא מחאי אלא משום דאקשינן עליה כרב הונא היכי פסק דלא כסתם משנה לכך משני הא דמחאי הא דלא מחאי פי' דרב הונא לא פסק הלכתא אלא בדמחאי ואכתי מצינן למימר ורבי אינו מחלק בהכין כלל לכך קאמר הכי נמי מסתברא וכו'. לומר דרבי גופיה נמי מחלק בהכין וזהו שכתב רש"י ז"ל הא דמחאי. הא דאמר רבי לא אבדו ואמר רב הונא הלכתא כותיה כו' כנ"ל: וז"ל ריב"ש ז"ל הא דמחאי הא דלא מחאי פי' מתניתין בדלא מחאי דהא יתומה פשיטא דבלא מחאי מיירי דהא לא ידעה למחות וכי דייקינן הא גדולה ויתרה היינו גדולה דכותה דלא מחאי וברייתא דקתני נשאו עד שלא בגרו לא אבדו פרנסתן מיירי בדמחאי ואפ"ה סבירא ליה לרשב"א אבדו פרנסתן משום דכיון דנשאת או בגרו אסתלקא מהאי ביתא לגמרי דפרנסה הרי היא כמזונות מה במזונות בנשואין או בבגרות איבדתן ולא מהניא מחאי אף לפרנסה כן. עד כאן:

ה"נ מסתברא כו'. פי' אבל לא הוי הכרחא דדילמא נקט בת הנזונת לאפוקי בת יורשת דאיכא רווח ביתא דלית לה עשור נכסים כדאמר רבי יוחנן לקמן שניה ויתרה. הריטב"א ז"ל: וז"ל תלמידי רבינו יונה והכי נמי מסתברא דפליג רבי בין מחאי בין לא מחאי דאי לא תימא הכי קשיא דרבי אדרבי דתניא רבי אומר בת הנזונת מן האחין נוטלת עשור נכסים וכי נזונת אין שלא נזונת לא והא שמעינן ליה לרבי דאמר דאפילו אינה נזונת יש לה עשור דקאמר לעיל דאם בגרו עד שלא נשאו לא איבדו פרנסתן וסתמא קאמר בין נזונות בין אינם נזונות ואם תפרש הכא דדוקא נזונת אשתכח דקשיא דרבי אדרבי אלא לאו ע"כ יש לנו לחלק בין מחאי בין לא מחאי היכא דנזונת מנכסים נוטלת עשור נכסים ואף על פי שבגרה או שנשאת ואף על גב דלא מחאי והיכא שאינה נזונת עם האחין אי מחאי קודם בגרות או קודם נשואין אית לה ואי לא לית לה. ע"כ: בגרה ונשאת צריכה למחות פי' ודוקא נקט שבגרה בתחלה אבל נשאת ואחר כך בגרה אינה צריכה למחות דהא בנשואין לחוד אינה צריכה למחות וכיון דזכה הבעל אין לה מחאה גדולה מזו שאפילו חזרה ומחלתה אין במעשיה כלום. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרא"ה ז"ל וכמו שכתב הר"ן: וז"ל הרשב"א ז"ל בגרה ונשאת צריכה למחות ואוקימנא בנזונת מן האחין הא לאו הכי אפילו בגרה ולא נשאת נשאת ולא בגרה צריכה למחות וכדאמרינן לעיל דשני ליה רב נחמן לרבא ומסתברא לי דבנזונת מן האחין דוקא בגרה ונשאת הא נשאת ואחר כך בגרה אינה צריכה למחות דכל שאינה צריכה למחות כשנשאת שוב אינה צריכה למחות והיינו מתני' דקתני שהשיאתה אמה או אחיה דלכשתגדיל יכולה להציל מידן מה שראוי לינתן לה הא גדולה דכותה אינה יכולה להוציא ואוקימנא בדלא מחאי אלמא קטנה אף על גב דגדלה משנשאת ולא מחאי לאחר שגדלה לא הפסידה והיינו נמי דאמרינן בגרה ונשאת ולא קאמר נשאת ובגרה כנ"ל. ע"כ:

ושני ליה הא דמחאי פי' ושתק ליה רבא אלמא קבלה. הריטב"א ז"ל. וקשיא לי אפילו אי לא קבלה נמי תיקשי ליה דהא לפי מאי דאותיב הא קא דייק דגדולה ויתרה ואלו איהו גופיה קאמר נשאת אפילו לא מחאה לא אבדה פרנסתה ולמה ליה לתלמודא לאדכורי מאי דשני ליקשי ממאי דאותיב רבא ונימא ומי אמר רבא הכי והא אותביה רבא לרב נחמן יתומה דאלימא קושיא טפי דאלמא ס"ל דלעולם גדולה ויתרה ואלו איהו קאמר נשאת אפילו מחאה אינו צריך. ויש לומר דאי מדאותיב רבא לרב נחמן לא תקשי ולא מידי דאיברא ודאי דכי נשאת אינה צריכה למחות שאפילו לא מיחתה לא אבדה פרנסתה היינו משום דהדברים סתומים ולא ידעינן אי מחלה אי לא מחלה. ומיהו אי גליא דעתה דמחלה הא ודאי דמחילתה מחילה דגדולה היא ולכך אבדה פרנסתה הילכך כי דייק רבא הא גדולה ויתרה היינו דכותה דקטנה דמיירי בה מתני' דהשיאוה אמה או אחיה לדעתה.

וכתב רש"י ז"ל דלרבותא נקט לדעתה דאפילו נתרצית אין מחילתה מחילה ודכותה דייקינן הא גדולה ויתרה ואפי' הכי הוה מותיב רבא לרב נחמן משום דהוה משמע ליה לרבא דכי אמר רבי לא אבדה פרנסתה היינו אפילו בדגליא דעתייהו דמחלו ומאן דמשני הא דמחאי כו'. לא בעי לשנויי הא דגליא דעתייהו דמחלי הא דלא גליא דעתייהו מטעמא דכתבינן לעיל הילכך אמאי דאותיב רבא לא קשה אבל אמאי דמשני הא דמחאי כו' ומשמע דקבלה מיניה קשיא ועיקר קושיא היינו ממאי דאוקי הא דדייק הא גדולה ויתרה בדלא מחאי דאלו ממחאי דאוקי הא דרבי דאמר לא אבדו פרנסתן בדמחאי לא תיקשי כולי האי דאיכא למימר דרב נחמן הוא דאוקי לה הכי אבל רבא ס"ל כרבי אפילו בדלא מחאי קאמר ואפילו בדגליא מילתא דמחלה וכדכתיבנא ואיהו לא פסיק כותיה אלא דוקא בדלא מחאי ומיהו הא דאוקימנא דיוקא דמתני' דגדולה ויתרה בדלא מחאי מוכרח הוא דהא יתומה פשיטא דבדלא מחאי מיירי דהא לא ידעה למחות וכי דייקינן הא גדולה ויתרה היינו גדולה דכותה דלא מחאי והילכך עיקר קושיין היינו מינה וזהו שכתב רש"י ושאני ליה דהא דתני גדולה ויתרה בדלא מחאי אלמא נשאת בנערות ולא מיחתה אף על פי שאינה בוגרת ויתרה ואת אמרת נשאת אינה צריכה למחות ואפילו נערה. ע"כ: והקשו עוד בתוספות כיון דבעי לאקשויי מדרבא אדרבא אמאי לא פריך להדיא מדפסק לעיל רבא כרבי דאמר בת הנזונת מן האחין נוטלת עשור נכסים נזונת אין שאינה נזונת לא. ואם היינו אומרים דכי אותיב מעיקרא רבא לרב נחמן מיתומה הוה מצי לשנויי הא דמתזנא מינייהו וכו' היינו מתרצים דלהכי פריך תלמודא מדאותביה רבא לרב נחמן יתומה ושני ליה הא דמחאי כו' ולא שני ליה הא דמתזנא מינייהו וכו' אלמא דלא מחלק בהכין כלל ומשני הא דקא מתזנא מינייהו כו' פי' אף על גב דלעיל לא תריצנא הכי הכא מאחר דמחלקין בין מחאי ללא מחאי שפיר מחלקין עליה בין דקא מתזנא מינייהו כו' וכדפרישנא לעיל לדעת רש"י. ומיהו התוספות כתבו דלא מצי לשנויי לעיל הא דמתזנא וכו' משום דאבדו מזונותיהן משמע דאינן רוצים עוד לזונם מעתה לא מצינן לפרושי הא דפריך תלמודא הכא ומי אמר רבא הכי כו' הכין כלל והדרא קושית התוספות לדוכתא דאמאי לא פריך מדפסק לעיל רבא כרבי כו' ויש לתרץ דהא לא מכרעא טובא דאיכא למימר דבת הנזונת אתיא למעוטי בת היורשת וכמו שכתב הריטב"א וכדכתיבנא לעיל א"נ דרבי הכי קאמר נזונת אין שאינה נזונת לא ומיהו כי קא פסק רבא כותיה דרבי לאו לגמרי פסק כותיה אלא לגבי עשור נכסים דוקא ודלא כרבי יהודה דמתני' כנ"ל:

הא דקא מתזנא מינייהו כו'. פי' ומתניתין דקתני שהיא צריכה למחות בדלא מתזנא מינייהו והיה אפשר לומר דדוקא בנשואין דמיירי בהו מתניתין אבל בבגרות אף על גב דלא מתזנא מינייהו אינה צריכה למחות דכל זמן שאינה משתדכת לא חששה לתבוע פרנסתה או למחות שלא מחלה ומיהו מסוגיין משמע דהא ליתא דנשואין ובגרות שוין אפילו בענין זה ומן התימה על הרא"ש שכתב דבגרה צריכה למחות בדלא מתזנא אבל נשאת ולא בגרהאינה צריכה למחות אף על גב דלא מתזנא וזה הפך סוגייתנו. נמצא פסקן של דברים דהיכא דלא מתזנא צריכה למחות בין בבגרות בין בנשואין אבל מתזנא מינייהו אינה צריכה למחות אלא כשבגרה ונשאת. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש הא דקתני בת הנזונת למעוטי בגרה כשם שאין לה מזונות מן האירוסין דאסיקנא בפרק נערה שנתפתתה דאמרינן אנסיב ולא בגר בגר ולא אנסיב כולי עלמא לא פליגי דלית לה כך אין לה פרנסה ואם מיחתה ואמרה זה שאני שותקת ואיני תובעת הפרנסה מפני שעדיין לא נזדמן לי הבעל אבל כשיזדמן לי בעל אתבע פרנסתי יש לה והוא שתאמר זה הדבר קודם שתבגור ולפיכך אפילו בגרה אחר כן יש לה פרנסה מן האחין ודוקא באינה נזונת מן האחין אבל אם נזונת היא מן האחין אף על פי שלא מיחתה לא אבדה פרנסתה דכיון דנזונת מהן כסיפא לה למחויי אבל ודאי אם בגרה ונשאת צריכה למחות ואף ע"ג דמתזנא מינייהו צריכה למחות שכך שנינו יתומה שהשיאה אמה או אחיה יכולה היא משתגדיל להוציא מהן מה שראוי להנתן לה הנה אף על פי שנשאת כיון שעדיין לא הגדילה לא איבדה כלום וזהו מסקנא דשמעתא דא כולה. וההיא דכתב רבינו בהלכות דיליה דהיכא דאינסיבא ואף ע"ג דלא בגרה בין מתזנא מינייהו בין דלא מתזנא מינייהו אלא בבגרה ולא נשאת אבל נשאת בלא בגרה אף על גב דלא מתזנא מינייהו נמי לא צריכה למחויי משום דקטנה לאו בת מחאה היא תדע דהא אוקימנא להא דתנן טעמא שהשיאתה אמה או אחיה יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה דשמעינן מינה דטעמא דקטנה היא הא גדולה ויתרה בדלא מתזנא מינייהו ולא מחאי אלמא היכא דלא מתזנא מינייהו ולא מחאי גדולה היא שויתרה אבל קטנה לא ויתרה ואף על פי שנשאת דהא יתומה שהשיאתה אמה או אחיה קתני ואמרינן לא קשיא הא דמתזנא מינייהו הא דלא מתזנא מינייהו אבגרה הוא דאמרינן לה משום דבגרה אבגרה הוא דקשיא ליה ועלה הוא דקא משנינן לא קשיא הא דמתזנא מינייהו הא דלא מתזנא מינייהו אבל קטנה שנשאת לא קשיא ליה מידי כי היכי דמשני בה הא דמתזנא מינייהו הא דלא מתזנא מינייהו ע"כ: וכתב הרא"ש ז"ל הא דקא מתזנא מינייהו פי' בשעת נשואין פסקו שיזונו אותה ולכך לא מחתה. ע"כ:

והא מעשים בכל יום מוציאין לפרנסה כו'. הקשו בתוס' ומאי פריך דילמא הא דמעשים בכל יום היינו משום דרבי אמרה ורב הונא נמי ה"ק הא דחזינן דבכל יום ויום מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות רבי אמרה. ותירצו בתוספות משום דאמרה רב הונא בבי מדרשא לשם חדוש משמו של רבי להכי מתמה תלמודא מה בא רב הונא לחדש והא פשיטא מילתא טובא דמעשים בכל יום. ואם תאמר אכתי מאי קא מתמה והא טובא אשמועינן רב הונא דרב הוה מסתפקא ליה לקמן האחין ששעבדו מהו ורבי יוחנן נמי פליג לקמן. ותירצו בתוספות דבימי רב לא נתפשטה עדיין אותה הוראה של רבי אבל בימי רב הונא נתפשטה הוראה זו ולא היה צריך לאומרה.

ונראה לפרש דרב הונא הא אתא לאשמועינן דאף על גב דרבי יוחנן פליג ורב נמי מסתפקא ליה אנן לא חיישינן להו דהא רבי אמר להדיא בפשיטות דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ופריך עלה תלמודא ומאי אתא לאשמועינן פשיטא דלית דחש להא דרבי יוחנן ורב דמעשים בכל יום דמוציאין לפרנסה כו'. ואי אתא לאשמועינן דרבי אמרה הא נמי פשיטא דכיון דמעשים בכל יום לא פסק מפומייהו דבית דינו דרבי הוא ניהו דאמרה דאלו היה בא הדבר לשנים רחוקות אפשר שהיה משתקע שם רבי מהבתי דינין אבל כיון דהויא לה מעשים בכל יום לא נשתקע שם רבי משמעתיה והכל יודעין דרבי אמרה אי נמי דהכי פריך דמה לנו לידע דרבי אמרה כיון דהכי דייני דייני בכל יום מה לי אי רבי אמרה או אחרינא.

ומעתה שפיר מצינן לפרושי דכי אמרינן דאלו פרנסה טרפה ממשעבדי דאפילו במה ששעבד האב מיירי. ואם יקשה בעיניך אמאי טרפה ממשעבדי דשעבד האב והרי האב אינו חייב בכך אלא למצוה בעלמא משום ואת בנותיכם תנו לאנשים ואם אמר אל יתפרנסו מנכסי שומעים לו. תשובתך היינו דחדית לן רב הונא משמיה דרבי ואפילו ממשעבדי דאב טרפה למפרע כיון דלא אמר אל יתפרנסו הויא לה בעלת חוב דאב וכדבעינן למימר קמן גבי הא דבעי תלמודא בעלת חוב הויא דאבא או דאחי ואכתי קא מתמה עלה תלמודא דאף ע"ג דהויא רבותא טפי מכל מקום פשיטא להו לדייני ומעשים בכל יום עושין כך ולא היה צריך הדבר לאומרו וכדפרישנא. אבל לשיטת התוספות לא מצינן לפרושי דמשעבדי היינו ששעבד האב אלא ששעבדו האחין ולהכי פריך עלה תלמודא מה בא רב הונא לחדש דהדין פשוט טובא.

וז"ל הריב"ש מאי קמ"ל והא מעשים כו'. ואף על גב דרבי יוחנן פליג עלה לקמן אפילו הכי מתמה כיון דמעשים בכל יום למאי אצטריך לאשמועינן הא מילתא. ע"כ. והוא קרוב למאי דכתיבנא: וז"ל הרא"ש ז"ל מאי קמ"ל הא מעשים בכל יום. ואם תאמר הא מעשים בכל יום משום דרבי אמרה. ויש לומר משום דאמרה רב הונא בבי מדרשא לשם חדוש משמו של רבי להכי מתמה תלמודא מה בא רב הונא לחדש כבר פשטה הוראה זו משמיה דרבי ואע"ג דרב מספקא ליה לקמן האחין ששעבדו מהו בימי רב לא פשטה עדיין אותה הוראה של רבי [ע"כ]. והשמיט הרב ז"ל קושית ר' יוחנן משום דכיון דפריש דקא מתמה תלמודא דכבר פשטה הוראה כו' ליכא לאקשויי מר' יוחנן משום דר' יוחנן פליג עליה דרבי וכדכתיבנא. אבל מרב קשיא ליה דשאל מרבי מהו דוק ותשכח ולשיטת התוספות ז"ל קשיא מתרווייהו כנ"ל: לרבי אידי ואידי מגבה גביא ויש ספרים דגרסי הא שמעינן ליה לרבי דאמר תנאי כתובה אפילו ממטלטלי נמי גבו. וא"ת לימא איפכא דפרנסה ממקרקעי כדאמר רבא לקמן ותנאי כתובה בין ממקרקעי בין ממטלטלי ולהכי קאמר פרנסה אינה כתנאי כתובה הא לא אפשר דאי לרבי תנאי כתובה אינה ככתובה וגבו בין ממקרקעי בין ממטלטלי כ"ש פרנסה דאינה כתנאי כתובה. ריב"ש ז"ל. וכן כתב הרא"ש.

והקשה ר"ת אמאי לא פרקינן שהפרנסה אינה כתנאי כתובה לענין שאם נשאת או בגרה אבדה מזונות ולא אבדה פרנסתה. ותירץ דההיא הא אמרה רבי חדא זימנא במתני' לעיל והא תו למה לי. לשון הריטב"א ז"ל: ה"ג וכן גרש"י ז"ל האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו דחיובי מחייבי ומשתעבד נכסי לכל תנאי כתובה אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו דאיהו לא מחייב דבעלת חוב דאחי הוא ואיהו אה"נ דתקנתא דרבנן היא אבל לעשוייה לא הילכך כי אמר למעקריה שומעין לו וכך אמר רבינו הגדול ז"ל בתשובה שיש שבוש בספרים שכתוב בהם הגירסא בהפך ואנו כך דעתינו שבמזונות אין שומעין לו שהן תנאי ב"ד אבל הפרנסה שאינה מתנאי ב"ד אין כופין אותו. ע"כ. וכן נמי ראיתי בהלכות ראשונות שלו שכתוב בטופסין דמזונות תנאי כתובה הן כדתנן לא כתב בנן נוקבין וכו' ואי הוה בעל יכול לבטולינהו ולמימר אל יזונו בנותי מנכסי מאי אהני תנאי ב"ד הילכך לא אמרינן הכי אלא כנוסחא שכתבנו למעלה היא הדייקא. כל זה נכתב תחלה בהלכות ומחקו לקצר. ור"ח גריס אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו אל יתפרנסו אין שומעין לו ויהיב טעמא למילתיה שאין הבנות נזונות אלא לאחר מיתת אביהן ומחיים ליכא עליה שעבודא ואלו פרנסה מחיים נמי תקנתא דרבנן היא. וק"ל נמי עלה נהי נמי דתקנתא היא אבל לעשוייה לא והא קאמר לא בעינן ותו מאי אינה כתנאי כתובה אטו תנאי כתובה מצי למיעקרה בדבוריה והוה ליה למימר שהפרנסה אינה כמזונות ותו דהא אסיקנא בעלת חוב דאחי היא והכא משמע דבעלת חוב דאבא היא. ובשם רבינו האיי גאון ז"ל מצאתי תשובה שמפרשה במתנה עם אשתו בשעת נשואין ובמזונות דהוא תנאי כתובה שומעין לו שכבר התנה עמה ובפרנסה שהיא מצוה דגופיה אין שומעין לו. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרשב"א ז"ל ה"ג האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו [והכי גרש"י ז"ל ופי' אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו] משום דתנאי כתובה הוא ואי שומעין לו תנאי ב"ד מאי אהני ליה ותנן לא כתב לה בנן נוקבין כו'. לפי שהוא תנאי ב"ד אבל פרנסה לא חייבוהו חכמים ליתן אלא כתובת בנין דיכרין תקינו ליה כדי שיקפוץ אדם מעצמו ויתן לבתו עשור נכסי ותנן המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז ואם איתא הוה ליה למתני לא יפחות לה מעשור נכסים וכן הלכה דאינו יכול להפסידה מזונותיה ובידו להפסידה פרנסתה ואף על גב דקי"ל דבע"ח דאחי הוא ולא בע"ח דאבא מכל מקום אינה בע"ח דאחי אלא מנכסי האב וכיון שסלקה האב בפירוש מנכסיו אין לה על האחין מחמת נכסי האב כלום. ור"ח ז"ל גריס איפכא כו' עד ובהלכות כתב שתי הגרסאות ואמר דלפי הגירסא הראשונה קי"ל כרבי ולפי הגירסא השניה אין הלכה כרבי ע"כ. ובגליון כתוב ותימה על הרי"ף דאמר מילי דסתרן אהדדי ברישא אמר ולהנהו נוסחי לית הלכתא כרבי מכלל דפרנסה קלה היא מתנאי כתובה ופסק בסיפא קי"ל כרבי דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות אלמא דפרנסה חמורה מתנאי כתובה דהיינו המזונות דלית הלכתא כרבי. ע"כ בשם רבינו מאיר ז"ל: וז"ל רבינו האיי גאון ז"ל כמה מן הגרסנים שינו הא מתניתא כי אמרו שתנאי כתובה הן כחוב על אדם וחמורין מן הפרנסה ואיך יאמר האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו ואל יתפרנסו אין שומעין לו. ואם תאמר כך הרי הרוחה לאדם לבטל תנאי כתובה מיורשיו לפיכך הפכו אותה ושנו האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו אל יתפרנסו שומעין לו ודאי ששמועה זה למשמע אוזן נוח מן הראשון אלא שלא כך גרסתנו ולא כך גרסו הראשונים ואין לנו לתקן את המשניות ואת התלמוד בעבור קושיא שקשה לנו. אלא כך היא הגירסא שמקובל מפי רבותינו אנשי מסמך האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו ואף דברי שמועה זו מוכיחין לזאת מתוך שהוא תובע חומר לפרנסה מתנאי כתובה בשער הראשון ובשער השני והקושיא שקשה על מי שמחליף וגריס שלא כהוגן יש לנו לפורקו למימר כי לאו לענין המצוה נשנית במשנה זו אלא לענין המתנה עם אשתו ע"מ שאין לך עלי תנאי כתובה שתנאו קיים לפיכך האומר לה ע"מ שלא יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו אבל האומר ע"מ שלא אפרנס אין שומעין לו לפי שצוהו המקום לפרנס ולא צוהו לזונם ואין מזונות בנותיו מנכסיו לאחר מותו אלא בתנאי כתובה לפיכך שומעין לו להתנות ולבטלם אבל הפרנסה מצוה ולא בתנאי כתובה הם לפיכך אין שומעין לו להתנות שלא לפרנסם אבל צוואת אדם שלא לזון את בתו אם תנאי כתובה קיימין עליו אינה קיימת אבל אם גירש את אשתו ונפטר מתנאי כתובה או שהתנה מעיקרא שאין עליו אלו התנאים או שמחלה לו או כיוצא באלו אם צוה שלא לזון את בתו שומעין לו ואם צוה שלא לפרנסה אין שומעין לו וכך היא השמועה המועתקת באמת ומי שמחלפה טועין הם ע"כ. והרב רבי יהונתן הכהן ז"ל בפירושיו על ההלכות הביא קצת לשון זה: וז"ל תלמידי ר' יונה ואיכא נוסחי דאית בהו איפכא אל יזונו שומעין לו אל יתפרנסו אין שומעין לו ולא יתכן חדא דמזונות כתנאי כתובה נינהו וחוב הוא המוטל עליו משעת נשואין היאך יכול להפקיעו ועוד שהפרנסה היאך אין שומעין לו והא חזינן דרבי גופיה ס"ל דאזלי' בתר דעתיה דאב למפחת לה מעשור נכסים כדאמרינן מעשה ונתן לה א' מי"ב בנכסים מפני ששיערו באומד דעתו שהאב לא היה נותן יותר והיאך יאמר שאם אמר אל יתפרנסו אין שומעין לו דמסתמא כי היכי דאזיל בתר אומדין דעתיה למפחת ה"נ ס"ל דאי חזינן בדעתו דלא בעי למיתן לה מידי אנן נמי לא יהבינן לה. אבל רבינו האיי גאון ז"ל מעמיד גירסא זו ומפרש לה במתנה עם אשתו בשעת נשואין דמזונות כיון דלא מחייב בהו אלא בתנאי כתובה ובשעת נשואין מתנה שלא יתן תנאו קיים דכל דבר שבממון תנאי קיים אבל פרנסה דלאו מכח הכתובה הויא אלא תקנת חכמים היא שתקנו לבנות יזונו בממון שהניח אביהן אף על פי שהתנה אביהן עם אמן בשעת נשואין שלא יקחו הבנות עשור נכסים אחר מיתתו אין שומעין לו ואף ע"ג דגלי דעתו בשעת נשואין שאינו רוצה לתת לבתו שום דבר וקי"ל דבפרנסה שמין באב ה"נ כשמצוה בשעת מיתתו אבל מה שגילה דעתו בשעת נשואין לאו מלתא היא דאפשר שלא היתה כוונתו שלא יתנו לבנות אלא שלא היה רוצה להתחייב ועוד שאין לנו ללכת אחר מה שגילה דעתו קודם שיהיו לו בנות שאפשר שרואה בנותיו מתחילות להגיע לפרקן היה מרחם עליהם וע"ז הדרך יש להעמיד הגרסא הזו ויהיה הל' אבל הגרסא הראשונה עיקר ע"כ: והכי גריס הר"י מטראני ז"ל אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו שהפרנסה אינה בתנאי ב"ד פי' פרנסת הבנות אינו תנאי ב"ד במזונותיהם אלא חוב הוא המוטל על היתומים מפני שאנו אומדין דעתן של בני אדם שאין אדם רוצה שיתבזו בנותיו אלא יקחו נדונייתן מנכסיו והלכך אע"פ שלא צוה האב על נכסיו אנו מחייבין היתומים ליתן להם פרנסתן אבל היכא דצוה האב שלא יתפרנסו מנכסיו הכל לפי צוואתו ואין לנו כח לחייב את היתומים. עד כאן: