שיטה מקובצת על כתובות סו:

גמ' שומא רבה כספים שנכתבים בא' ומחצה שומא זוטא שום שנכתב פחות חומש. שומא דילה מה שפוסק לה. רבינו האיי גאון ז"ל: ורבינו יהוסף הלוי בן מיגש כתב וז"ל לפי שאמרה המשנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש ושנתה עוד ואמרה שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר ובארבע מאות נותנת חמש מאות והוא כולו ענין אחד שמכולם למדנו שמה שהאשה פסקה להכניס בנדונייתה הבעל כותבו על עצמו בפחות חומש ממה ששוה ואמרינן בגמרא ששנינו אותן שני פעמים משום שלא שנינו למעלה אלא מה שצריך הוא לשום על עצמו בשום שהכניסה לו כלומר במה שהוא כותבו על עצמו וזהו ששנינו וכנגד השום הוא כותב פחות חומש והוצרך אח"כ התנא להזכיר שומא שלה כלומר היכא דפסקה סתם שום במנה כמה היא חייבת להכניס לו אם שום ששוה מנה שנמצאו שהן נכתבין בשמונים או שום שנכתב עליו במנה שנמצא קכ"ה וכן אם פסקה להכניס לו שום בארבע מאות מה היא חייבת להכניס לו אם בבגדים ששוין ארבע מאות שנמצא שנכתבין עליו בש"כ שהן פחות חומש או בגדים שנכתבין עליו בארבע מאות שנמצאו ששוין ת"ק וזהו שאמרנו תנא שום דידיה וקתני שומא דידה כלומר תנא רישא מה שצריך הוא להכניס וקתני סיפא מה שצריכה היא להכניס לו בשומא שקבלה עליה ותנא שומא רבה וקתני שומא זוטא כלומר וכשהזכירה המשנה השומא שלו כמה הוא צריך לכתוב לה כנגד השומא שהכניסה לו תנא שומא רבה שהוא אלף דהיינו דקתני וכנגד השום הוא כותב פחות חומש כלומר ואם זו האלף שפסקה להכניס לו אינו נכסים אלא שום אלף הוא כותב כנגדן פחות חומש וקתני שומא זוטא פירוש שהיא מנה ות'. ויש מי שגורס הכי תנא שומא דידה וקתני שומא דידיה ומפרש הכי תנא ברישא השום שתכניס לו היא וקתני סיפא השום שהכניס לה הוא. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל גרס רש"י ז"ל תנא שומא רבה וקתני שומא זוטא ופי' ז"ל תנא שומא רבה היינו רישא דקתני וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש דארישא קאי דקתני פסקה להכניס לו אלף דינרין ושומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר ואיכא למידק אכתי למה ליה למתני ובארבע מאות נותנת חמש מאות. לכך הנכון כגרסת ר"ח ז"ל תנא שומא זוטא וקתני שומא רבה ושומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר שומא רבה ובארבע מאות נותנת חמש מאות אבל מאי דקתני רישא וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש ההוא כללא הוא דקאמר כדקתני בכספים דינא דתוספת שליש. ע"כ: מתניתין רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה פי' אשום ואכספים קאי דמקום שנהגו לפחות ולהוסיף עושה ומקום שנהגו שלא לפחות ולא להוסיף הכל כמנהג המדינה והכי איתא בתוספתא דקתני התם [פ"ו ה"א] אמר רבי יוסי מקום שנהגו שלא לפחות ושלא להוסיף על הכספים אין משנין ממנהג המדינה ות"ק אפשר דלא פליג עליה דרשב"ג ויש כיוצא בדבר בתלמוד במסכת שבת רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ובפרק ואלו קשרים רבי אליעזר אומר קושרין לפני הבהמה ולא פליג ת"ק דידהו עלייהו ואם תמצא לומר דפליג ת"ק ארשב"א לא כשנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים פליג דבכי הא ודאי לכ"ע הדין עיקר אלא כשלא נהגו לפחות ולהוסיף והלכך קסבר ת"ק כיון דלא נהגו [ממש אעפ"י שלא נהגו לפחות ולהוסיף אם באו לדין אומרים להם לפחות בשום ולהוסיף במעות ורשב"ג סבר כיון של נהגו] ולהוסיף אלא שהן כותבין כנגד מה שהיא מכנסת בין שום בין כספים הרי מנהג לבטל הדין כיון שאין דין זה גמור וקי"ל כרשב"ג וכן פסקו רבותינו ז"ל דמסתבר טעמיה שכל כיוצא בזה אין הדין עיקר אלא המנהג ומיהו בעיר חדשה דנין לפחות ולהוסיף לכ"ע. הרשב"א ז"ל: ותלמידי רבינו יונה ז"ל פירשו דרשב"ג קאי נמי אמאי דסמיך ליה דהיינו י' דינרין לקופה וכדבעינן למכתב בסמוך בס"ד: וז"ל הרא"ה ז"ל רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה פירוש אכולה מתני' קאי והכי תניא בתוספתא רבי יוסי אומר מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים הכל כמנהג המדינה ואפשר דהאי דרשב"ג פליג את"ק ואם איתא ליכא לפרושי הכל כמנהג המדינה מנהג קבוע שהתנו כן בני העיר ביניהם דבהא ליכא מאן דפליג דכיון דהכי הוא ודאי במנהג תליא מלתא וליכא לפרושי נמי בעיר חדשה ובהכי פליגי מדקאמר הכל כמנהג המדינה אלמא לא קאמר אלא דאיכא מנהג וליכא לאוקמי אלא בעיר ישנה שאין בה מנהג קבוע שהתנו כן ביניהם אלא שנהגו כן בעצמן ובהא פליגי דת"ק סבר אזלינן בתר דינא ורשב"ג סבר אזלינן בתר מנהג. אי נמי אפשר דלא פליגי כדאשכחן דכוותא בתלמודא דלא פליגי במסכת שבת בפרק אלו קשרים רבי אליעזר אומר קושרין לפני הבהמה ולאו דפליג את"ק כדאיתא התם. ובמסכת יום טוב רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ואם איתא רשב"ג מנהג קבוע קאמר ואשמעינן בכי הא מנהג מבטל הלכה. ומיהו לישנא דמתני' מכרעת כלישנא קמא למימרא דלאו מנהג קבוע קאמר מדקתני מקום שנהגו שלא לפחות מן השום. דבכל דוכתא דקתני כי האי לישנא מקום שנהגו לאו מנהג קבוע קאמר אלא שנהגו כן בעצמן. כדאמרינן בבבא בתרא מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבנים כו' ואפי' הכי אפשר דהא דרשב"ג לא פליגא ות"ק עיקר דינא קמ"ל ובעיר חדשה דליכא מנהג כלל והכי סברא דרבואתא ז"ל דפסקי הלכתא כרשב"ג:

גמ' ואי אשמועינן עסקא וכו'. אבל אשומא רבה ושומא זוטא ושומא דידיה ושומא דידה לא עביד אצרכתא דהא פשיטא מלתא דלא אתיא חדא מאידך. הרא"ה ז"ל:

זיונא פירוש הוצאתו וטרחו. הרב ר"י מטראני ז"ל. ורבי' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל פירש דזוטר זיוניה כלומר שאם יהיה בו הפסד אינו אלא מעט שהפסד עיסקא זוטא מעט הוא משום הכי רוצה וכותבין על עצמו באחד ומחצה אבל עסקא רבה שיש לחוש שמא יפסיד ויהא הפסדו מרובה אימא אינו נכתב עליו באחד ומחצה קמ"ל ע"כ. וכשני הפירושים פירש רש"י בלשונו הקצר: לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים שהיו עשירים והיו נותנין בזמן עושרם שיעור גדול כזה לנשותיהן אבל בשאר מקומות מודה ת"ק דלא יהבינן לה כולי האי. בעי רב אשי במנה הנשום וכו' שבת ראשונה או לכל שבת ושבת חדש ראשון או לכל חדש וחדש תיקו ומפני שלא נאמרו דברי ת"ק אלא בירושלים היה מסופק רב אשי על איזו דרך היה המנהג שלהם אבל למסקנא אין אנו צריכין לכל זה דהל' כרשב"ג דאמר הכל כמנהג המדינה דבין בזה ובין בכל עניני הנשואין בתר מנהגא אזלינן דכל דנסיב אדעתא דמנהגא קא נסיב ויש ששואלין היכי מסתפקא ליה לרב אשי אם רוצה לומר עשרה דינרין לכל שבוע ושבוע או לשבוע ראשונה שאם אתה אומר לשבוע ראשונה מכליא קרנא ומתרצים רבני צרפת ז"ל דהכי קא מבעיא ליה אות' עשרה דינרין שמקבל עליו החתן לכל מנה וכן אותם כולם בשבוע ראשונה וכן אלא כפי צרכיה ולא יותר. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל ויש בלשון הקושיא והתירוץ טעות סופר.

והתוספו' הקשו אותה כן דמאחר דאמרינן מעיקרא ואת"ל כל יום ויום ועלה קיימינן לומר דבכל שנה ושנה יתן הן מעתה ותירצו בתוספ' דהא ודאי אינו נותן לה אלא עשרה דינרין לכל מנה להתקשט לעולם אלא דקא מבעיא ליה אם יתנם בבת אחת או לא יתן בבת אחת אלא כדי קשוטה ליום ואת"ל דלא יתן בבת אחת יחלק בין בשבוע ראשונה לבד וכשישלים שבת ישלים כל דמי קשוטה או כל שבת ושבת ואת"ל כל שבת ושבת חדש ראשון פי' עד חדש ראשון ישלים לה כל דמי קשוטה וכן אינך בעיא ולפי שיטה זו כי קאמר מעיקרא את"ל מנה המתקבל יום ראשון וכו'. לא מתליין בעיי בהכי דה"ה אם תמצא לומר מנה הנשום אבל אי הוה אמרינן דיתן לעולם הא ודאי ליכא למימר מנה הנשום דאין השומא אלא לפעם ראשונה ושוב בתר כתיבת הכתובה אזלינן דהיינו פחות חומש ועוד דלא מחמרינן עליה כולי האי שיתן עשרה דינרין לכל מנה לעולם ויהיה כן למנה הנשום והוה מצינן לפרושי דמעיקרא יהבינן ליה עשרה דינרין לכל מנה שקבל ושוב עשרה דינרין במה שנשתייר מהמעה דומיא דעישור נכסים דלקמן והלכך הסברא נותנת שיהא במנה המתקבל לא במנה הנשום וקל להבין כנ"ל. והריטב"א ז"ל פי' כפי התוספות דאותם מנים שיש לו לתת לה לקופה ביום אחד יתנם לו או בכל שבוע או בכל חדש או בכל יום כפי הראוי לה עד שיכלו. ע"כ: וכן פירש הרא"ש ז"ל וז"ל לא קא מבעיא ליה אם יתן לה לעולם עשרה דינרין מכל מנה ומנה בכל יום ויום דאם כן במהרה יכלה לו כל הממון אלא ודאי עשרה דינרין מכל מנה ומנה להתקשט בהם לעולם ולא יותר ומבעיא ליה אם יתנם כולה בבת אחת והיא מתקשטת בו עד שתכלה או לא יתן לה בבת אחת אלא כדי קישוטיה ליום ואת"ל כדי קישוטיה ליום בשבת ראשונה יתן לה הכל או בחדש ראשון או בשנה ראשונה. ע"כ: ויש בלבול נוסחאות בהני בעיי ורש"י ז"ל סדרן כאשר כתוב בספרינו. והרא"ה ז"ל כתב וז"ל איכא נוסחאות דכתיב בהו בעי רב אשי שבת ראשון או כל שבת ושבת חדש ראשון או כל חדש וחדש ואפשר לפרש דה"ק אם יש לה להסתפק מאלו עשרה דינרין שנותנין לה לכל מנה ומנה שבת ראשון ולא יותר ונפקא לן מינה לענין מעה כסף שהוא נותן לה לכל שבת לצרכה דלהשבת ראשון לא יהיב לה דהא אית לה הני. והיינו דמספקא לן אי אית לה לשבת אחת ומכאן ואילך חוזרת לדינה וחייב ליתן מעה כסף או אם יש לה להסתפק בהן יותר. ותו איבעיא לן חדש ראשון כלומר אם יש לה להסתפק בהן חדש ראשון או כל חדש וחדש אבל אם תמצא לומר כל חדש וחדש תו לא איבעיא ליה עד אימת דהא פשיטא ליה דכיון דאמרת טפי מהכי דודאי אית לה לאסתפוקי מינייהו לפי חשבון מעה כסף לכל שבת ולא אמרו עשרה דינרין לכל מנה אלא להקדים לה הא בעלמא אינו נותן לה אלא של אותה שבת בשבת: שפסקו לה ארבע מאות זהובים הקשו בתוס' לפי שיטתם דלא בעיא שיתנו לה לעולם עשרה דינרין מכל מנה אלא י' דינרין מכל מנה ומנה להתקשט בהם לעולם אמאי לא פסקו לה לפי חשבון הקצוב בכתובה אלף דינרין כדלקמן ותירצו דכיון שלא היתה צריכה יותר לא פסקו לה יותר ואין לתרץ שלא היתה זאת כל הפסיקה הקצובה לפי חשבון כתובתה אלא שחלקו הפסיקה לימים וליום א' ממה שהיה קצוב לה פסקו לה ארבע מאות זהובים על דרך מה שפירשו התוס' בעיי דלעיל דהא ודאי ליתא מדחשיב להם כך תפסקו וכו' כנ"ל: וענו אחריה אמן למעלה בסוף פרק אף על פי גבי פסיקת יין לא ענו אמן שלא היה בעלה חי אבל כאן שהוא חי ענו אחריה אמן ובעלה הטיל על חכמים כדי שיפסקו לה כי היא היתה תובעת לפי חשבון כתובתה ולא היה בעלה רוצה כי לא היתה צריכה כל כך ודלא כפירוש הקונטרס. הרא"ש ז"ל. ורש"י יתרץ דאיברא ודאי דהכא נמי איירי שהיה בעלה מת ומיהו לעיל היתה שומרת יבם והא ודאי פורענותא הויא ולכך לא ענו אחריה אמן והכא לא היתה שומרת יבם ודרך העולם כן כנ"ל: