שיטה מקובצת על כתובות סה:

האי תנא שליח ערטילאי ורמי מסאני בתמיה כלום היה דרכו להיות ערום ומנעליו ברגליו תמיד שהרי לכל השנה אינו פוסק לה אלא כלים של חמשים ואמרינן לקמן חמשים זוזי פשיטי ואינו פוסק לה אלא כפה אחת לראשה בכל השנה ומנעלים הוא פוסק ממועד למועד עד שמרבה לה במנעלים ירבה לה בבגדים. דלא סגי לה בלא תלת זוגי מסאני בשתא בשביל האבנים המטרפין אותן. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל האי תנא שליח וערטילאי ורמי מסאני. מופשט וערום שאין לו חליפות בגדים אלא משנה לשנה ומנעלים קאמר ממועד למועד ושאר בגדים לא תחליף במועד. ע"כ. משמע דעיקר תמיהתו היינו דהיכי תחליף המנעלים חדשים במועד ושאר בגדים לא תחליף במועד משמע ליה דקפיד תנא דתחליף (מנעלים) [בגדים] במועד ולהכי קא מתמה שליח וערטילאי וכו' והיינו דקא משני ואגב אורחיה קמ"ל דנתבינהו ניהלה במועד כו'. כנ"ל:

אמר אביי חמשין זוזי פשיטי ממאי מדקתני וכו'. ובלאו הכי נמי מצינן למפשטה מדרב יוסף דאמר בפ"ק דקידושין [יא ב'] שכל כסף של דבריהם מדינה אלא דעדיפא ליה למפשטיה מגופה דמתני' ואפילו למאן דלא מודי בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא. הרשב"א ז"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל: מאי אוכלת פי' קשיא ליה ממה נפשך אי אוכלת היינו תשמיש תקשי דהא אוכלת קתני ואי היינו אכילה ממש תקשי אמאי לא תאכל עמו אלא בלילי שבת והא כבוד יום עדיף ולכך בעי מאי אוכלת ופליגי בה אמוראי ופריך מלישנא דמתני' למ"ד תשמיש וניחא ליה לישנא דמתני' למ"ד אוכלת ממש אף על גב דקשיא ליה אמאי אוכלת עמו לילי שבת לבד. וכתב הריטב"א וז"ל מסתברא דמ"ד אוכלת ממש אף אוכלת ממש וה"ה דאיכא עונה ומ"ה נקט לילי שבת דאי משום אכילה אף ביום שבת יש לו לאכול עמה דכבוד יום עדיף כדאיתא בפרק ערבי פסחים ע"כ. וראיתי מאן דמחק תנן אוכלת עמו לילי שבת ואין צורך כנ"ל: רב אשי אמר תשמיש כתבו רבני צרפת ז"ל דרב אסי בתלמידי חכמים מיירי דעונתן מלילי שבת ללילי שבת דאי בטייל עונתו בכל יום ואי בפועל עונתו שתים בשבוע ואי בגמל וספן אין זה עונתן אלא בבעינת תלמידי חכמים דלא תנא ליה במתני' דלעיל איירי והלכה כר' נחמן דאמר אוכלת ממש דחייב להאכילה עמו כדי שלא תנהג מנהג בזיון דאילו עונה לא הוה צריך למיתנא דפשיטא דחייב כל אדם ואדם כדינו. תלמידי רבינו יונה ז"ל. והתוספות לא כתבו כן דאפילו דגמל וספן קאמר רב אסי הואיל ומשרה אותה על ידי שליש:

רשב"ג אומר אוכלת וכו'. תמיה מילתא למ"ד תשמיש בשבת מי מחייב ואי אמרת בטייל ופועל שעונתן שתים בשבת וכיון דמשרה לה על ידי שליש אוכלת עמו ליל שבת ושבת רבנן היכי פליגי עליה הרי חייב לה בשבת ואיכא למימר קסברי רבנן אפילו במשרה אשתו על ידי שליש עונה עביד לה בזמנה אחת בליל אחד מימי השבוע ואחד בלילי שבת ורשב"ג סבר שתיהן בשבת ומיהו קי"ל כרב נחמן דאמר אוכלת ממש ואיני יודע מאיזה טעם ונ"ל מפני שאוכלת עמו הוא מצוי לבא עליה והיא ליל עונה ואם תאכל בבית אחר גנאי הוא לה לבא אחר אכילה ועוד שמתוך כך מתפייסין ומרגילין זה עם זה. הרמב"ן ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל הא אמר רבא בבית אפל מותר איכא למידק נהי דמותר לעת הצורך למה מחייבו רשב"ג בכך וי"ל דמיירי בטיילין או בפועלין שעונתן שתים בשבת וסבר רשב"ג דאף על גב דקבלה עליה להשרות ע"י שליח ושתהא אוכלת עמו בלילי שבת אין לו למעט מעונתה כל מה שאפשר ונותן לה שתי עונות לתשמיש לילי שבת ושבת. ע"כ: וז"ל הרא"ה ז"ל מאי אוכלת רב הונא אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש ורשב"ג נמי ס"ל תשמיש וכדרבא דאמר בבית אפל מותר. ותמיהא מלתא לענין תשמיש מאי פלוגתא איכא והתנן לעיל עונה הראויה ומסתברא למימר דרובא דעלמא דינייהו כפועלים דתנן שתים בשבת והני מילי בעלמא אבל במשרה את אשתו על ידי שליש כיון דלא שכיח גבה אין עונתה אלא אחת בשבת דהא ברשותה הוה והיא קבלה עליה לעמוד ע"י שליש דבלאו הכי לא כל כמיניה כדאיתא בירושלמי וכדבעי' למימר קמן וכיון שכן הרי זה כאלו נתרצית לכך שלא תהא עונתה אלא אחד בשבת ורשב"ג סבר דמשלים לה לאידך ביום שבת אבל בעלמא לאו כל כמיניה אלו עבדי הכי לא יצא ידי חובה וזה נראה נכון:

אעפ"י שאמרו אין אדם זן כו'. בפרק נערה שנתפתתה בקטנים עסקי' דלא כייפינן ליה למיזן אלא אמרינן ליה יארור ילדה כו'. קטני קטנים אותם שקטנים ביותר. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אבל זן אותם קטני קטנים כלומר בקטני קטנים כייפינן ליה לזון אותם ואע"ג דלא אמיד דאי באמיד אפילו בקטנים כייפינן ליה ע"כ. וכתב הר"ן בפירושיו על ההלכות דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים דוקא כשאמן קיימת ומדין מזונות אמן נגעו בה וכו' ע"כ ולא משמע כן מהתוס' ז"ל:

מ"ט לאו משום דבעי למיכל בהדה. תמיה לי דא"כ אפילו בשאינה מניקה נמי כל שבנה פחות מבן שש והוה ליה למתני ואם יש לה ולד פחות מבן שש מוסיפין לה על מזונותיה וי"ל דמשום פוחתין ממעשה ידיה נקט לה במניקה דוקא שהיא מתבטלת בהנקתה הוא שפוחתין לה ממעשה ידיה אבל מכאן ואילך אין פוחתין לה ממעשה ידיה אלא שמוסיפין לה על מזונותיה. הרשב"א ז"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י מ"ט מוסיפין על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה יפה לחלב אלמא משום כן מחייב לטפויי לה מזונות ע"כ:

והילך לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ועד כמה עד בן שש כדאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב כו'. מימריה דרב אסי מפורש בפרק כיצד משתתפין ועיקר דבר זה דקי"ל שהאשה שעירב בעלה לרוח זה להלך ממנו אלפים אמה לכל רוח ולא איכפת לה בעירוב בעלה לפי שאין לבעלה לערב עליה אלא מדעתה אבל שלא מדעתה יכולה היא למחות בידו ולערב עירוב א' לרוח אחרת כדתנו רבנן מערב אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן אבל אינו מערב על ידי בנו ובתו הגדולים ולא ע"י עבדו ושפחתו העברים ולא ע"י אשתו אלא מדעתן וכיון דקי"ל הכי, קאמר רב אסי דהיכא דעירב אדם לרוח זו ונעשית שביתתו במקום עירובו ומודדין לו ממנו אלפים אמה לכל רוח והיה לה בן קטן בן שש אותן בן יוצא בעירוב אמו ואינו יוצא בעירוב אביו כלומר כרגלי אמו הן ולא כרגלי אביו וטעמא דמלתא שהדבר ידוע שבן שש בתר אמו גריר ולא בתר אביו ומ"ה שביתתו במקום שביתת אמו ולא במקום שביתת אביו זהו מימריה דרב אסי בפירושו.

ונראה מדבריו שבן שש בתר אמו גריר ועלה רמי ועמה אכיל ומ"ה קאמר עליה רבא אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו וכו'. דשמעת מינה מדרב אסי שקטן בן שש בתר אמו גריר ועמה אכיל וכיון דבתרה גריר ועמה אכיל צריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו שהוא נמשך אחריה ואוכל עמה ואמרינן ממאי כלומר ממאי דהיכא דהוי בנו ממשך בהדה ואכיל בהדה דצריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו דילמא לעולם אימא לך דכיון דלא מחייב לזון את בנו אפילו כי ממשך בתרה ואכיל בהדה לא מיחייב למיזן ליה ולארווחי לה במזונותיה ומהדרי מדקתני אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה מ"ט מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה אלמא כיון דרמי עלה וקא אכיל בהדה ולא אפשר ליה דלא למיכל בהדה צריך להוסיף לה על מזונותיה מחמתו הכא נמי לענין קטן בן שש כיון דקא ממשיך בהדה ואכיל בהדה מדרב אסי ולא אפשר דלא אכיל בהדה צריך לארווחי במזונותיה בשבילו אלמא חייב הוא במזונות בניו קטני קטנים עד בן שש. ודחינן ודילמא לעולם אימא לך שאין חייב לזון אותם ואפילו קטני קטנים והא דקתני מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דאכיל בהדה הוא דאיהו לא מחייב במזונותיו ולא איכפת ליה ביה כלל אלא משום דהיא עצמה כיון דחולה היא מחמת דקא ינקא ליה לתינוק צריכה היא שתאכל יתר ממה שהיתה אוכלת קודם לכן כדי שתתחזק ותתרפא גופה ולאו משום דאכיל בהדה התינוק הוא ומהדרינן א"כ דמשום חליה הוא ולאו משום דאכיל התינוק בהדה מאי אריא דקתני אם היתה מניקה אטו ליכא חולה בעולם אלא מניקה ליתני אם היתה חולה דמשמע כל חולה שבעולם שהוא צריך להוסיף במזונותיה כדי שתאכל הרבה וישוב כחה לכמות שהיה ויבריא גופה אלא מדקתני מניקה ולא קתני חולה ש"מ דהאי דינא במניקה בלחוד הוא ולא בשאר חולות וטעמא דמניקה משום דקא אכיל בהדה התינוק הוא ולא משום דהיא חולה שהרי שאר חולות אינו חייב להוסיף לה כלום. ודחינן ואכתי איכא למימר דטעמא דמילתא משום דחולה היא ולאו משום דקא אכיל בהדה התינוק והאי דקתני מניקה ולא קתני חולה סתם הא קמ"ל דסתם מניקות חולות נינהו ונפקא מינה שאף על פי שלא נראה בה חולי אין יכול לומר כיון שאינה חולה אין אני מוסיף לה כלום אלא כופין אותו להוסיף לה ואף על פי שלא נראה בה חולי ואילו קתני חולה סתם הוה אמינא שהמניקה אינו חייב להוסיף לה עד שתהא חולה ממש קמ"ל מניקה להודיעך סתמא חולה היא ואף על פי שאינו נראה בה. איתמר אמר רבי יהושע בן לוי מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב והא דרבי יהושע בן לוי לא תימא דהאי תוספת שמוסיף לה להברות גופה הוא כדי שירבה החלב ולא יכחש גופה בהנקת התינוק מינה דהוה ליה מימריה פליג אדעולא דאמר שהתוספת בשביל מזונות התינוק דקא אכיל בהדה אלא לעולם ר' יהושע בן לוי נמי ס"ל דמוסיף לה בשביל מזונות התינוק דקא אכיל בהדה כדדרש עולא והאי דקאמר מוסיפין לה יין נמי כדי שירבה החלב מחמתו ולא יכחש התינוק ולעולם מוסיפין לה נמי מזונות בשביל התינוק שאוכל עמה כדדרש עולא אפיתחא דבי נשיאה. עכ"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל: סליק פרק חמישי

@”רק שישי@ מציאת האשה וכו'. כתב רש"י ז"ל בריש המדיר במהדורא קמא פירקא דהמדיר גרסינן ליה בתריה דאף על פי דאמתניתין דפירקא דלעיל קא מהדר דקתני בהמדיר את אשתו מליהנות לו שלא תהנה ממנו ע"כ. והתוספות ז"ל כתבו בקונטרס גריס המדיר אחר אף על פי אגב דתנא באף על פי המשרה את אשתו ע"י שליש קתני המדיר את אשתו וכו' יעמיד פרנס שהוא כעין שליש ואחר ששנה המדיר חוזר לענין ראשון למעשה ידיה אבל בפר"ח ובירושלמי ובתוס' וברוב ספרים גרסינן מציאת האשה אחר אע"פ איידי דסליק אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ואיידי כו' ככתוב בתוס' ז"ל וכן פי' הרא"ה ז"ל איידי דתנא בפרקין דלעיל ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה ומה היא עושה לו תנא בתריה מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. ע"כ: וז"ל הרמב"ן אגב דתנינן באף על פי ומה היא עושה לו תנן נמי הכא בסמוך מעשה ידיה שלו ובגמרא פריך הא תנינן חדא זימנא. ע"כ: ומעשה ידיה לבעלה מפני שהבעל חייב במזונותיה תקנו חכמים שיהיו מציאתה ומעשה ידיה לבעלה כי היכי דלא תהוי איבה. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

וירושתה ואכילת פירות בחייה. פי' גם אלו לבעלה ומפני שהזכיר מתחילה לבעלה לא הוצרך לחזור ולומר פעם אחרת לבעלה שכן דרך התלמוד בהרבה מקומות והטעם שלא ערב אותם התנא ביחד מפני שאין דינם שוה שהמציאה ומעשה ידיה זוכים בהם לאלתר לגמרי בין בגוף בין בפירי מה שאין כן בשאר. ואית דמפרשי דתרי מילי נינהו וה"ק וירושתה נמי לבעלה שאם נפלו לה נכסים ומתה בחייו הוא יורש אותה דהבעל יורש את אשתו וגם מהנכסים שנפלו לה הבעל אוכל פירותיהם ור"מ הלוי ז"ל סייעיה להאי פירושא מדתנא ירושתה ולא תנא נפלו לה נכסים סתמא ואם איתא דאכילת פירות בלבד אתא לאשמועינן הוה ליה למימר נפלו לה נכסים סתם דמשמע דבין שנפלו לה ירושה בין שנתנו לה במתנה הבעל אוכל פירותן. ואית דמפרשי דחדא מלתא הוי וה"ק אם נפלה ירושה הוא אוכל פירות אותה הירושה בחייה דכי היכי דשאר מילי דמתני' איירי בחיים הכי נמי איירי בחיים. ורבני צרפת ז"ל הכריעו בזה הפירוש מדמקשינן בגמרא מאי קמ"ל תנינא האב זכאי כו' ומהדרינן בושתה ופגמה איצטריכא ליה לאשמועינן פלוגתא דפליגי ביה רבי יהודה ורבנן כדמפרש ואזיל במתני' ואם איתא דהאי דקתני וירושתה רוצה לומר שהבעל יורשה היה יכול לתרץ וירושתה איצטריכא ליה דלא תנן התם ואפשר לדחות ולומר דניחא ליה לתרוצי בושתה ופגמה איצטריכא ליה שאינו דבר פשוט שהוא מחלוקת ר' יהודה ורבנן. תלמידי ר' יונה ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל גרש"י ז"ל וירושתה הוא אוכל פירות בחייה ופי' ז"ל אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה וא"ת ולמה ליה למתנא וירושתה ליתני הוא אוכל פירות בחייה וכדקתני במתני' בפרק נערה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וי"ל דבעי לאשמועינן אגב אורחיה דאפילו נפלה לה ירושה ממקום אחר לאחר שנשאת הוא אוכל פירות אע"פ שלא היה דעתו עליה וה"ה למתנה שנתנו לה אלא שנקט ירושה דשכיח טפי ועוד דאיכא מתנה שאינו אוכל פירות כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם כנ"ל. ויש שגורסים וירושתה והוא אוכל פירות בחייה ותרתי קאמר שיורשה ואוכל פירות בחייה וק"ל למה הקדים ירושה דלאחר מיתה לאכילת פירות דמחיים ולישנא דירושתה נמי לא דייק שפיר להאי פירושא ותו אמאי לא אמרינן בגמרא דירושתה אתא לאשמועינן דלא תנן ליה דאף על גב דתנן ליה לקמן בפרק הכותב וכן בפרק יש נוחלין מ"מ לא תנן ליה במתני' דפרק נערה דפרכינן מינה ובעי למתנייה הכא אגב אידך ולא עוד אלא שבתוספתא סיוע לפירוש רש"י ז"ל דגרסינן התם [פ"ד ה"א] יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בירושתה בחייה מה שאין כן באב. עכ"ל הריטב"א ז"ל.

ולי נראה לתרץ לישנא קמא דכתב רש"י ז"ל דלהכי קתני וירושתה ולא קתני והוא אוכל פירות בחייה כדקתני במתני' דפרק נערה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה דבשלמא בפרק נערה עיקר מאי דאתא לאשמועינן במתני' היינו אכילת הפירות דמעיקרא קתני דאין האב אוכל פירות ושוב תני יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה הילכך עדיף ליה למתני סתם אינו אוכל פירות כו'. כי היכי דליהוי בכלל בין שנפלו לה בירוש' בין שנתנו לה במתנה אבל הכא במתני' עיקר מאי דאתא לאשמועינן דדוקא מציאתה הויא לבעלה בין קרן בין פירות אבל ירושתה אין לבעל אלא אכילת פירות והקרן שלה והיינו דלא ערבינהו והזכיר מתחילה לבעלה משום דלא דמו הילכך להכי פריש להדיא ירושתה לומר דאפילו ירושתה דדמיא למציאה טפי אין לו לבעל בה אלא אכילת פירות והקרן שלה דאלו מתנה פשיטא דלדידה אקני לה ולא לבעלה ולכך כתב רש"י וירושתה. אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה והקרן שלה. ודוק דלעיל במתני' דפרק נערה דקתני נמי אוכל פירות בחייה לא כתב רש"י והקרן שלה כמו הכא כנ"ל. וכן לשון הרא"ה אשמעינן דבירושתה דנפלה לה דהיינו נכסי מלוג הוא אוכל פירות בחייה אבל לא אשמעינן השתא דיורשה דהכא לאו דוכתה והא תנינא כמה זימני בעלמא והא מילתא פשיטא הוא. ע"כ: בושתה ופגמה שלה ה"ג וכן גריס רבינו חננאל אבל ר"ת היה גורס בושתה ופגמה שלו ולא נהיר' דא"כ הוה לן למימר בגמרא בשתה ופגמה אצטריכא ליה למתני דלא תנן דהא מסתמא כל היכא דלא תנן דהוי שלו הרי הוא בחזקת שלה ואלו אנן לא אמרינן בגמרא אלא בושתה ופגמה קמ"ל פלוגתא דרבי יהודה בן בתירה ורבנן ועוד אמאי לא תני ליה במתני' דנשאת יתר עליו הבעל דהא בושתה ופגמה אינו לאב כי אם באונס ומפתה משום דאי בעי פגים לה בביאה דמסר לה למנוול ומוכה שחין לכך חזר ר"ת וגורס כגירסת ר"ח ז"ל. והא דלא קתני אלא דין בושת ופגם משום דצער פשיטא דדידה הויא דצערא לא זכי ליה רחמנא ושבת הרי היא תחת מעשה ידיה והנוטל מעשה ידיה זוכה בו ורפוי דרופא בעי מהוי ואי אמדוה לתמני יומי ואיתסיאת בסמא חריפא בחד יומא צערא דידה הוא ודידה הוי. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרשב"א ז"ל בשתה ופגמה שלה וצערא לא אצטריכא ליה למתני דפשיטא דצערה דידה הוי כדאמרינן בהחובל [פז א'] צערא דגופה לא תקינו ליה רבנן ושבת דבעל הוי דהא מעשה ידיה שלו ובאומרת איני ניזונת ואיני עושה פשיטא דדידה הוי משום הכי כיון דתנא מעשה ידיה לבעלה תו לא איצטריך למתני שבת ורפוי דרופא לדידיה בעי למיתן דהא איהו מחייב לרפאותה ואי אמדנוה לעשרה יומי ועבדי לה סמא חריפא ואיתסיאת בחמשה צערא אית לה בגויה ודידה הוי. ע"כ: שלה למ"ד בהחובל דקוטע יד עבד עברי של חברו ינתן הכל לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות אתי שפיר דהכא נמי הכל לאשה וילקח בהן קרקע ובעלה אוכל פירות אבל למ"ד ינתן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב צריך לחלק בין עבד לאשה דעבד הואיל וקנאו בדמים תקנו לרב שבת קטנה אבל גבי אשה דמה שמעשה ידיה שלו תקנה דרבנן הוא לא תקנו לו שבת. ע"כ. הרא"ש ז"ל:

רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבסתר כו'. פי' בין אבשת בין אפגם קאי וכדמשמע בגמרא דאמרי בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן אלמא לרבי יהודה בין בבשת בין בפגם פליגי אע"פ שאין נראה כן מן התוספתא דגרסי התם בבבא קמא פרק תשיעי החובל באשתו בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רבי יהודה בן בתירא אומר בושת בזמן שבסתר לה שני חלקים ושמא בתוספתא נקט בשת לרבותא וכל שכן לפגם דהוא מצטער בו יותר. הרשב"א ז"ל:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל בשתה ופגמ' שלה פגם הוא הנזק שעושה בה ושמין כמה היא שוה עכשיו וכמה היתה שוה מתחלה דהכי אמרינן בהדיא בפ"ק דב"ק פגם היינו נזק ובשת הוא במקום נזק כגון שהכה אותה ועשה בה מום בין שלא במקום נזק כגון שפרע ראשה או שרקק והגיע בה הרוק וכיוצא בזה ות"ק ס"ל דאם חבל בה הכל שלה בין בשת בין נזק לא שנא שחבל בה נזק במקום נסתר לא שנא במקום הנראה לא שנא מום קבוע לא שנא מום עובר ורבי יהודה ס"ל דבזמן שהמום שעשה בה הוא במקום הנסתר לה שני חלקים ולו אחד דרוב הבשת שלה הוא אבל אם עשה לה בגלוי כגון בפנים או בצואר וכיוצא באלו לו שני חלקים ולה אחד דרוב הבשת שלו הוא ששעה שמשמשת לפניו ורואה אותה בעלת מום מתבייש מן הדבר ולפיכך שני חלקי הבשת שלו והנזק נמי שני חלקים שלו דכי משערין לה משערין כמה היתה שוה מתחלה וכמה היא שוה עכשיו כמו השפחה ומשום דאפחתה גבי בעלה מסתמא אי הוה בה האי מומא מעיקרא לא הוה נסיב לה משום הכי יהבי' ליה שני חלקי הנזק שהרי אינה שוה אצל בעלה כמו בתחלה והאי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן לא משכחת לה אלא בבושת במקום נזק אבל היכא שביישה בלא עשיית מום כגון שפרע ראשה וכיוצא בה לא שייך למתני בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד דבשלמא סיפא דקתני שבגלוי כו'. משכחת לה דאי ביישה בפני אחרים לו שני חלקים ולה חלק אחד שרוב הבושת שלו אבל אם ביישה בסתר לית להו ולא מידי שאין שם בושת כלל וכ"ת משכחת לה שביישה בינו לבינה וחייב תשלומין כגון שהודה אח"כ שבייש' ה"ל בשעת אמירה ביישו בדברים דפטור ע"כ. והתוספות לא כתבו כן אלא דרבי יהודה קאי בין אבושת בין אפגם ופגם שבסתר היינו במקום שאין בני אדם יכולין לראות שבגלוי שפצע' בפנים במקום שנראה לכל ונפגם הוא עצמו עמה בושת שבסתר שביישה בינו לבינה שבגלוי שביישה בפני כל אדם: והרא"ש ז"ל כתב וז"ל פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות שבגלוי כגון שפצע' בפניה במקום שהיא נראה לכל אדם והבעל נפגם עמה בושת שבסתר כגון שביישה בפני שני עדים בגלוי כגון שביישה בפני הכל. ע"כ: וז"ל הר"י מטראני ז"ל בושתה ופגמה דהיינו נזק חבלתה מה שפוחתים דמיה מחמת חבלתה היא שלה כנכסי מלוג שלה ר' יהודה בן בתירא אומר בזמן שהחבלות הן בסתר היא לוקחת שני חלקים והוא חלק אחד ובזמן שהם בגלוי במקום הנראה שהבעל נעלב עליהם לוקח הוא שני חלקים והיא חלק אחד. ע"כ:

שלו ינתן מיד וכו'. לאו למימרא דשלה אין נותנין מיד דבין שלו בין שלה מוציאין מיד המזיק מיד אלא לומר שלו יתנו לו מיד והוא שלו לגמרי ואין לאחר חלק בו אבל שלה אינו שלה לגמרי אלא ילקח בהן קרקע כו'. תלמידי הרשב"א ז"ל:

גמרא מאי קמ"ל תנינא וכו'. לא פרכינן ממאי דתנינא בפרק הכותב ופרק יש נוחלין דין הירושה ללשון שני שפרש"י דפרק הכותב לא מתני ופרק יש נוחלין אורחיה דתנא למתני בקוצר מאי דאתניא בדוכת' אחריתי כמו שכתבו התוספות בריש ברכות ובריש יבמות. הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל ריש מציעא ותוספות גטין דף ל"ד ע"ב (ודף ל"ה) גבי החולית והצור ותוספות בתרא דף ק"ח א' והריטב"א ז"ל בפרק נערה ובכמה דוכתי בתוספות אלא מפרק נערה דלעיל פרכינן תנינא וא"ת ללשון שני לישני יורשה איצטריכא ליה וי"ל דהא נמי תנינא לעיל בפרק נערה דמדקתני ואינו אוכל פירות בחייה דמשמע דדוקא בחייה הוא דאינו אוכל אבל אם מתה יורשה וכן פי' רש"י ז"ל לעיל ועלה קאמר יתר עליו הבעל אלמא בעל זכאי בכולן ודוק. ומיהו אכתי קשיא להו לתוספות דאכתי הוה מצי לשנויי יורשה לאחר מיתה איצטריכא ליה דהא לא הוה שמעינן דקתני יתר עליו הבעל אע"ג דאבי' יורשה הני מילי בשאין לה בנים אבל יש לה בנים אין האב יורשה ואשמועינן מתני' אפילו כשיש לה בנים בעלה יורשה ואפשר דמדקתני מתני' יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה ולא קתני נמי שיורשה אפילו כשיש לה בנים אלמא דלא מחלקים בהכי כלל דהא ודאי כשנשאת יצתה מרשותו לגמרי ומיהו הבעל כשיש לו בנים ממנה אגידא בה ואית ליה עמה אישות טפי ופשיטא דיורשה טפי ולהא לא איצטריך מתני' לאשמעינן כנ"ל:

תני תנא קמיה דרבא מציאת אשה לעצמה כו'. פי' דמ"ד לעצמה קסבר דלא תקנו מציאת האשה לבעלה כי אם מעשה ידיה ולא תהא אלא אמה העבריה שקנאה בדמים שמעשה ידיה לרבה מציאתה שלה ומ"ד לבעלה קסבר אע"ג דדינא הוא דתהוי לעצמה תקנו רבנן דתהוי לבעל משום איבה כדאמרינן בפרק נערה שהאב זכאי במציאת בתו מ"ט משום איבה וכדאמרינן בפרק האשה רבה לא זה וזה זכאין במציאתה טעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה לבעלה משום איבה והאי תהוי ליה איבה.

א"ל השתא ומה העדפה דמעשה ידיה היא אמר רבי עקיבא לעצמה מציאתה לכ"ש דתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר רבי עקיבא אומר יפר כו'. פי' ת"ק סבר אינו צריך להפר משום דמשעבדא ליה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו העדפה הויא דידיה ורבי עקיבא סבר יפר שההעדפה דידה הויא וחייל עלה נדרה אם לא יפר לה והשתא בהעדפה שהיא מעשה ידיה קפיד רבי עקיבא ואמר דהויא לעצמה ולא חייש משום איבה ואע"ג דבאמה העבריה הויא לרבה התם משום דקנאה בדמים אבל הכא לא משעבדא ליה אלא לשיעורה אבל העדפה דידה הויא מציאתה שגם באמה העבריה הויא דידה כ"ש גבי אשה דתהוי דידה אלא ודאי איפוך ותני הכי מציאת האשה לבעלה דאית ליה לת"ק משום איבה וכ"ש ההעדפה לבעלה ורבי עקיבא אומר לעצמה דהשתא העדפה דמעשה ידיה הויא דידה ולא חיישינן לאיבה כ"ש מציאתה. ה"ר ישעיה מטראני ז"ל: