שיטה מקובצת על כתובות סג:

אלא בבתי כנסיות וכו'. דאיכא רבים מכספא והדרא בה. ארבע שבתות בשבת מקבצין ובאין לשמוע הדרשא. הריטב"א ז"ל. דיקא נמי דקתני ארבע שבתות פרש"י ז"ל דשבתות דנקט שבתות ממש שאין בהם מלאכה והכל מצויין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות פי' לפירושו שאלו היה רוצה לומר ארבע שבועות הו"ל למימר שלשים יום כדאמרינן בעלמא. ויש גורסין דיקא נמי דקתני ארבע שבתות זו אחר זו ומפרש לה דכיון דקתני זו אחר זו ודאי שבתות ממש קאמר דאי ארבע שבועות פשיטא דסתם ארבע שבועות רצופות נינהו אבל בשבתות ממש הואיל ואיכא ימי חול בינתים ואינן תכופות ממש הוי ס"ד דדלמא לאו רצופות נינהו. הריטב"א ז"ל: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל דיקא נמי דקתני ארבע שבתות זו אחר זו כלומר ממה שהצריכו לומר שההכרזות יהיו בשבת למדנו שאין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהכרזה זו אינה אלא כדי שתתבייש ותחזור בה ודי כשתהיה במקום שמתקבצים כל בני העיר ואינו צריך להכריז בשווקים וברחובות ואע"פ שהכרזה אסורה בשבת לדבר אחר הכרזה זו שהיא למצוה כדי שתחזור האשה לבעלה מותרת. וכ' הרמ"ה ז"ל וכי תימא ממאי דהני ד' שבתות דקתני יומי שבת בלחוד נינהו דילמא שבועי נינהו דמכרזינן בהו בכל יומא א"כ למה ליה למתני זו אחר זו דילמא ארבע שבתות ותו לא דמסתמא זו אחר זו משמע כדתנן גבי מדיר ב"ש אומרים שתי שבתות אלא להכי איצטריך למיתני זו אחר זו דמשום דמיירי ביומי דשבת סד"א כיון דלא סגיא דלא מפסקי ימי החול בינתים לא ליבעי זו אחר זו קמ"ל זו אחר זו דכל היכא דמיקרביה ימי מכרזה מנכר טפי דאוושא מלתא ואית לה כסופא טפי דיקא נמי מדאיצטריך רבא לאתויי זו אחר זו בדוקייה דאלמא לא סליק דוקייה אלא בתרווייהו. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל: שתי פעמים שולחין לה אחת קודם הכרזה לכאורה נראה דה"ק פעם אחת שולחין לה קודם הכרזה וא' לאחר הכרזה קודם שיתחילו שאם תעמוד במרדה שתפסיד כל כתובתה וכמו כן שולחין אליה אחר כל ההכרזות אבל מורי הרב נר"ו אומר דשתי פעמים על כל הכרזה והכרזה קאמר דהוו להו שמונה הכרזות וסיועא למילתיה מן התוספות דתנינן התם ורבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות ושולחין לה פעמים בכל שבת ורמי בר אבא בא לפרש התוספות ולומר לא תחשוב שאלו השתי פעמים שתיהן קודם הכרזה או שתיהן אחר הכרזה אלא אחת קודם הכרזה ואחת אחר הכרזה. תלמידי רבינו יונה ז"ל. וז"ל [רש"י] במהדורא קמא לאחר הכרזה לאחר שבת רביעית. ע"כ: הא דאמר רבא הא בורכא איכא למידק דאטו כל מאן דפסיק כרבותינו קריא ליה בורכא וליכא למימר בורכא אלא באמורא דאמר דבר חידוש מטעמא דנפשיה כההיא דבשילהי פרק כסוי הדם ואין לפרש דאדרמי בר חמא דאמר פעמים שולחין לה מב"ד קאי ולומר דאין שולחין לה אלא בסוף ההכרזה וכדרבה בר רב הונא דאמר אין נמלכין בה דא"כ לא היה לו להפסיק בה בהא דדריש רב נחמן. ואולי אמר דמשום דהא מלתא לא תליא בטעמא אלא תקנתא בעלמא הוא דתקון אם איתא דברייתא לא משבשתא הוא לא הוה שביק ליה רבי ופסק כתקנתא קמייתא אלא בחזרה אלמא משבשתא היא דאי ר' לא שנאה ר' חייא מנין לו וא"ל רב נחמן בר יצחק דלא משבשתא היא דגברא רבא אסהיד עליה דמקובלת היתה בידם מן הגדולים ששנאוה בבית המדרש ואפילו הכי לא הדר ביה רבא ואמרינן איהו דאכתי לא הדר ביה כמאן סבירא ליה כי הא לומר דאשכח נמי רב ששת דלא סבר לה ואמר דמשבשתא היא ולא נשני' בבית המדרש. הרשב"א ז"ל. ורש"י תירץ עיקר קושיא שכתב ז"ל הא בורכא. דבר שאינו הגון. ע"כ. עוד כתב הרשב"א ויש ספרים דגרסי אמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין ולפי גירסא זו פי' נמלכין בה שפוחתין בה מעט מעט ונמלכין בה עמה בכל יום אם תחזור בה או תפחות מכתובתה ואין מפסידין ממנה כל כתובתה בשעה אחת אחר ד' שבתות כרבותינו ורב הונא אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה אלא מודיעין אותה ואם לא חזרה בה מפסידין כל כתובתה אחר ארבע שבתות של הכרזה ואינו נראה כן מדברי רבינו אלפסי שהוא ז"ל כתב הא דרבותינו והא דנמלכין בה [דאלמא מ"ד נמלכין בה] כרבותינו ולפי דבריו גרסינן ביה וכך היא גרסת הראב"ד ולדברי רבינו אלפסי יש לפרש נמלכין בה קודם הכרזה ואחר הכרזה דזו ודאי היא המלכה שמזהירין אותה אם תחזור בה ואם לאו שנפסיד ממנה כתובתה אבל למתניתין דפוחתין כתובתה מעט מעט ואין נמלכין בה כלל אלא היא תחוש לעצמה. ע"כ: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותי' כלומר שמפסידין כל כתובתה לסוף ד' שבתות ולא שיפחתו לה בכל שבוע כדין משנתנו אמר רבא האי בורכא ואמרינן ואיהו כמאן סבר כלומר רבא דאמר בורכא כמאן סבר ואמרינן כי הא דאתמר הלכה נמלכין בה כלומר שפוחתין מכתובתה מעט מעט כדין משנתנו כן פרש"י ז"ל. וא"ת והיכי אמרינן ואיהו כמאן סבר דהא פשיטא דסבר כמשנתנו וי"ל דמשום משנתנו לא היה לו לומר הא בורכא דהא רבותי' ידעי לה למשנתנו ורצו לתקן תקנה זו שהתקינו דאיצטרכינן לתרוצי דאיהו אשכח אמוראי אחריני דבתר רבותינו דמחו לה לרבותינו אמוחא ומ"ה אמר דמאן דפסק כרבותי' אמר בורכא ועדיין אין הפירוש מחוור ועוד דאי מ"ד נמלכין בה רוצה לדונה כדין משנתנו גנובי גנבא למה ליה לימא הלכה כמשנתנו ועוד דלישנא דנמלכין בה לא אתי שפיר משום פחיתת כתובה דמשנתנו. ור"ת ז"ל פירש הלכה כרבותינו כלומר במשמעות פשט לשונם שאין מתרין בה אלא פעם א' ולאפוקי מדרמי בר חמא דאמר ב' פעמים שולחין לה ורבא אמר הא בורכא דס"ל כרמי בר חמא ואמרינן ואיהו כמאן סבר דדחי לה לדרב נחמן בר רב חסדא משום דרמי בר חמא וקרי לה בורכא ואמרי' דסבר לה כי הא דאמר נמלכין בה כלומר שנמלכין בה גם לאחר ארבע שבתות ולנוסחי דגרסי ואינהו כמאן סברוה פירושו על רבא ורמי בר חמא ועדיין אין פירוש זה מחוור דלא אתי ביה שפיר לישנא דנמלכין בה. והראב"ד פירש דר"נ הוה אמר הלכה כרבותינו ואין דנין אותה כמשנתנו כלל ואמר רבא דהא בורכא שאף רבותינו לא דחו דין משנתנו לגמרי אלא שהוסיפו עליה שאם תרצה יותר בדין רבותינו שדנין אותה בו והיינו דאמרינן ואיהו כמאן ס"ל ומהדרינן דסבר לה כמ"ד נמלכין בה כלומר שתברור באיזה מהם היא רוצה אם בדין רבותי' שתפסיד כל כתובתה בפעם א' לאחר ארבע שבתות ולא תפסיד כלום בנתים או בדין משנתנו שפוחתין והולכין ז' דינרין בכל שבוע ואם תחזור בה שתפסיד כל מה שעבר. וא"ת ומאי המלכה בעי והלא טוב לה דין משנתנו שיש לה מתון הרבה מדין רבותי' שאין לה שום מתון לאחר ארבע שבתות וטוב להפסיד שבעה דינרין בכל שבוע מד' שבתות אם חזרה בה. וי"ל דלמשנתנו איכא חומרא טפי שפוחתין לה אפילו מנכסי מלוג מה שאין כן בדין רבותינו ובדרמי בר חמא ליכא שום פלוגתא דאמוראי והכל מודים שכן תקנו רבותינו להתרות בה שתי פעמים.

ולהני פירושי דר"ת ז"ל והראב"ד ז"ל הלכה כרבותינו דכולהו מודו בה ולענין המלכה כיון דרב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר רב יצחק ור' חנינא ורבא משמיה דרב ששת סברי דאין נמלכין בה הכין הלכתא וגם לפירוש רש"י יש לפסוק הלכה כרבותינו כו'. ע"כ: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל נמלכין בה פרש"י דרב ששת בא לחלוק על כל אותם שאמרו שמכריזין עליה וס"ל דאין מכריזין כלל אלא נמלכין בה כלומר ומחזירין אחריה שתחזור ממרדה ובינתים פוחתין לה מכתובתה כדקתני במתניתין וזה אינו נראה שהיאך אפשר לפרש שרב ששת חולק על תקנת רבותינו ועוד דלא ה"ל למימר האי לישנא אלא פוחתין לה מכתובתה. על כן נראה כמו שפירש רבינו יעקב ז"ל שנמלכין בה ר"ל דקודם שיכריזו צריך לימלך בה ולהודיעה שמפסדת כתובתה וגם רב שרירא גאון ז"ל כך פי' ולפי זה הפי' נמצא דרב ששת ורמי בר אבא תרווייהו ס"ל דנמלכין בה קודם הכרזה ואחר הכרזה ורבותינו ס"ל שאין מכריזין עליה אלא פעם אחת אחר המלכה ופלוגתא דאינך ורב ששת הויא עם רב נחמן בהכי. וקשיא ליה למורי הרב נר"ו דהא בהדיא חזינן בתוספתא דבריהם כדכתיבנא לעיל והיכי מצינן למימר דרמי בר אבא דאמר שתי פעמים חולק עם רבותינו דאדרבה לפרש בא על כן נראה לי לפרש דמאי דאמר רב ששת הלכה נמלכין בה לא קאי (אלא) על התקנה הראשונה שהתקינו שיהיו מכריזין עליה ד' שבתות אלא על התקנה השנייה שהתקינו שאפי' אחר ההכרזות לא תפסיד כתובתה לאלתר אלא משהינן לה תריסר ירחי שתא ובתוך זה הזמן נחזר אחריה לחזור בה ועל זה אמר רב ששת הלכה נמלכין בה כלומר אף על פי שהכריזו עליה ארבע שבתות ושלחו לה ב"ד ב' פעמים אפ"ה לא יהבי' לה גיטא לאלתר אלא משהינן לה תריסר ירחא שתא הם היו יודעין אותה והתלמוד הזכירה לבסוף בשנגמר כל הענין. עד כאן: וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן הלכה נמלכין בה ה"פ אומרין לה הוי יודעת שאם תעמדי במרדך לצער אותו אפי' כתובתיך מאה מנה הופסדה ואי בעית מפקי ליך ואי אמרה כתובתי אני רוצה ואם אי אפשר לי לגבותה ממנו איני רוצה להיות צרורה עמו מכריזין עליה ארבע שבתות ובתר הכי נפקא בלא כתובה ואם אמרה איני רוצה לצאת ממנו ובעיא דתפחות כתובתה ז' דינרין שומעין לה וכן פי' הראב"ד ז"ל. אבל הרב ר' יהוסף פי' נמלכין בה פוחתין ז' דינרין בכל שבת ושבת עד שתגמר כל כתובתה ופסק הילכתא הכי אבל דעת רבי' הרב ר' יצחק אלפסי נראה שהוא נוטה לפירוש הראשון שמפני כך כתב דברי רבותי' ודברי רמי בר אבא שני פעמים שולחין דאתי' אליבא דרבותינו אע"פ שלא כתב ר"ח ז"ל כן. ע"כ: גרסת הספרים רבה אמר רב ששת הלכה נמלכין בה ורב הונא בר יהודה אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה וק"ל דא"ה מאי מסייעין מינה לרבה סתם דהא פלוגתא דאמוראי היא אליבא דרב ששת ויש לפרש דאנן לא מייתינן לסייעתא אלא דרבה בר רב ששת דאמר נמלכין בה ומסדר תלמודא הוא דאייתי בתר הכי לאידך דרב הונא בר יהודה ויש גורסין בהיפך ולא נהירא משום קושיא דאמרן וי"ג בתרווייהו נמלכין בה ולא נהירא דהול"ל וכן אמר רב הונא בר יהודה. הריטב"א ז"ל: היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאוס עלי לא כייפינן ליה כן גורס רש"י ז"ל ופירש כן היכי דמיא מורדת שכופין אותה ופוחתין מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה ע"י פחיתת כתובה אבל אמרה מאיס עלי ואיני רוצה לא בו ולא בכתובתו לא כייפינן לה להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאת בלא כתובה ע"כ.

ונראה מלשונו שהאומרת מאיס עלי כופין אותו לתת גט ותצא בלא כתובה. ואף הרמב"ם כן כתב שכופין אותו לגרש לאלתר שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ור"ת ז"ל כתב כמה פעמים יצאה הוראה בטעות בפנינו שהיו אומרים שהאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה וכשתתן עיניה באחר תאמר על בעלה מאיס עלי ובפרק בתרא דנדרים [צ ב'] חשו לזה ואמרו שהאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באיש אחר ומה הועילו בכך שהרי יכולה לומר מאיס עלי וכן בפרק המגרש [גיטין פח ב'] שאמרו שלא תהא תולה עצמה בגוי ומפקעת עצמה מיד בעלה והרי בטענת מאיס עלי תפקיע עצמה. ואף על פי שיש לדחות דהתם הוא שנוטלת כתובה אבל הכא שמפסדת כתובה לא תאמר מאיס עלי להפקיע עצמה מיד בעלה והא ליתא שאם נתנה עיניה באחר כל הממון כאין נגדה לתור אחרי עיניה ולבה ועוד דא"כ האומרת טמאה אני לך תהא נאמנת לחומרא אם רוצה להפסידה כתובתה והא לא אשכחן וכל גדולי הפוסקין הסכימו בזה לדעת ר"ת ז"ל שאין כופין בטענת מאיס עלי שמא עיניה נתנה באחר והביאו לזה כמה ראיות הן כתובות בחידושי' הארוכין שבהן הא דתנן אלו שכופין אותן להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והנהו באומרת מאיס עלי דלא הוינא בהדיה כדאיתא בפרק המדיר ואפ"ה טעמא דחזינן שהיא טוענת אמת הא לאו הכי אין כופין. ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשנה שלו דהתם הוא לכופו להוציא ולתת כתובה אבל בלא כתובה בכל מקום כופין כשאמרה מאיס עלי הא ליתא דאנן לא אדכרי' בההיא מתני' כתובה כלל אם החדוש שחדש שם היינו שכופין אותו להוציא ולתת כתובה איך הניח כו' אלא ודאי דדין כפיה בלחוד אתא לאשמועינן וזו ראיה ברורה. ור"ת פי' היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה כיון שאינו רוצה לתת לה כתובה אבל מצערנא ליה עד שיגרשני ויתן לי כתובה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה כיון שאומרת איני רוצה בו ולא בכתובתו ובלבד שיגרשני אם בא לימלך עמנו ניתן לו עצה שיגרשנה ויפטרנה מיד בלא איחור ולא כופין לה להיות עגונה ומר זוטרא אמר כייפינן לה שניתן לו עצה שלא יגרשנה עד שיפחות כל כתובתה שמא יבא שום ב"ד טועין ויאמרו דבאונס מחלה ולא הפסידה כתובתה ולישנא דכופין לא דייק כי האי פירושא. והר"י הלבן ז"ל פירש לא כייפינן ליה שימתין מלגרשה כדי שיפחתו אפילו נכסי מלוג שלה ומר זוטרא אמר כייפינן לה כדי שיפחתו כל נכסי מלוג שלה דבהא דאמרה מאיס עלי אפי' רבנן דמתני' מודין שפוחתין אפי' מנכסי מלוג שלה ואין פי' זה נכון דהא קי"ל כרבותינו ששוברת כתובתה בפעם אחת ושוב אין כאן פחיתה וי"ג אבל אמרה מאיס עלי לא כופין ליה ומר זוטרא אמר כופין ליה וה"פ דבמורדת גמורה הוא דכופין ליה שלא תפסיד כתובתה אלא בפחיתה בכל שבוע כדין משנתנו או לאחר ד' שבתות כרבותינו אבל האומרת מאיס עלי לא כופין ליה בכך שימתין כל כך אלא תפסיד כתובתה לאלתר ואע"פ שחזרה אין לה תקנה וכ"ש בנתגרשה או נתאלמנה ומר זוטרא אמר כייפינן ליה שלא תפסיד כתובתה לאלתר אלא כדין מורדת גמורה כי אולי תחזור בה ויסור מאיסותה דהא הוה עובדא ואכפיה מר זוטרא ונסתלק מאיסותה וחזרה בה ונפק מיניה רב חנינא מסורא ודחינן דהתם סייעתא דשמיא הוה ולעולם לא כייפינן ליה והא דאמרי' דמשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא היינו לאחר שתפסיד כתובתה כדי לעגנה. ורבינו ז"ל פי' היכי דמיא מורדת דדייני' ליה כדין משנתנו או כדין רבותינו דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שהרי היא מודה על עצמה שאינו שנוי לה אלא שרוצה לצערו מפני איבה שיש ביניהם וכיון שכן ראוי לקנסה כדי שתחזור בה אבל אמרה מאיס עלי כייפינן לה בשום קנס בכתובתה ואין נזקקין להן כלל כי אולי הוא כדבריה שנכנס לה מאיסותא בלבה ואם הוא כן ודאי אין לנו לכופה לחזור לו דאסור להזקק לה בשנאה ובנים שיהיו לו ממנה יהיו מבני תשע מדות דכתיב בהו המורדים והפושעים כדאיתא במסכת נדרים [כ ב'] והילכך מוטב שלא נזקק לה ויכופנה הבעל בכל כפיות שיוכל הן בעכוב מזונות הן בכיוצא בו ומר זוטרא אמר כייפינן לה בדין מורדת שהדבר קרוב יותר דבשקרא קאמרה ואפילו הוה קושטא מתוך כפיה זו תתן לבה על עצמה ותסור מאיסותה והדרא ליה דאי לאו דאזדא מאיסותא לא הוה הדרא ליה והיינו דמייתי' ראיה דאכפייה רב חנינא מסורא ונפק מיניה גברא רבא ואי לאו דאזדא מאיסותא לא הוה גברא רבה דבן מורדת ושנואת הלב הוא ודחינן דאין למדין מן החידוש דדילמא ההיא סייעתא דשמיא הוה אבל בעלמא תקנתא למאיסותא לא עבדינן. והילכתא כאמימר וזה היה נראה פי' נכון וחדש אבל לא מצינו לאחד מרבותינו שפירשו כן אלא כולם הסכימו שהאומרת מאיס עלי ראוי לקנסה יותר בכתובתה ועובדא דבסמוך לא אתי שפיר להאי פירושא אבל י"ל דהא דאמרינן דלא כייפינן לה היינו דלא כייפינן לה לאלתר אלא דעבדי' כדאמרינן לקמן ומשהינן לה י"ב חדש אגיטא ובתוך כך לא תפסיד כלום כי אולי האמת עמה ואינו בדין שתבעל לשנוי לה וכן עיקר. הריטב"א ז"ל: כלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפיסא חד שירא פירש"י ז"ל דאימרדא דאמרה מאיס עלי והוה תפיסא חד שירא שהכניסה לו בכתובה ונראה שהצריכו לפרש כן משום דקשיא ליה דאי במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה הא לדין משנתנו פוחתין והולכין נדונייתה ואף על פי שהיא תופסת בהן ולרבותינו ג"כ הרי היא מפסדת כל כתובתה שהיה לה לפחות ואף על פי שתפסה ואם נאמר שהשירא הזאת מנכסי מלוג שלה היה אם כדין משנתנו הרי פוחתין מנכסיה אפי' מה שתפסה ולדעת הירושלמי אפילו לרבנן ולפי הפי' הראשון לא קנסי לה רבנן בנכסי מלוג שלה כלום. ואם לדין רבותינו הרי לא קנסוה אלא בכתובתה לדברי הכל וכדתניא הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת הכל אבל בנכסי מלוג שלה לא קנסוה כלל ואפילו במה שלא תפסה כלל וא"ת והיכי קרינן לה דאימרדא דהא לא מקריא מורדת אלא היכא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כדאיתא לעיל הא ליתא דכל שמסרבת על בעלה מורדת היא ואין לך מסרבת יותר מן האומרת מאיס עלי ולעיל הכי אמרי' היכי דמיא מורדת שנדונת בדין משנתנו או בדין רבותינו האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה אבל מורדת האומרת מאיס עלי אינה בדין זה. ויש שפירשו דהאי אימרדא היינו שאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ואף על גב דבדין משנתנו פוחתין מנדונייתה ואפי' מנכסי מלוג שלה ואפילו שתפסה לרבותינו שקנסוה להפסידה הכל בפעם אחת כשם שהקלו שלא לקנסה בנכסי מלוג שלה הקלו עליה ג"כ לענין בלאותיה קיימין. והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל: איכא דאמרי יתבי וקאמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה קיימין אמר להו רב גמדא משום רב זביד גברא רבא הוא אפכיתו ליה לדינא עילויה פירוש לפי שאתם יודעים דלא יערער עליכם מרוב ענותנותו. והא אמר רב כהנא מבעי בעי לה רבא ולא פשט הקשו בתוס' מאי קושיא אדרבא משום דלא פשט הוי דינא דנכסי היכא דקיימי לוקמי ותירצו דאינהו הוו אמרי שלא הפסידה בלאותיה קיימין ואפילו מה שלא תפסה אלא שהוא ברשות הבעל ורב גמדא אמר להו דכיון דמבעי בעי לה רבא ולא פשיט לית לן לאפוקי מיניה מאי דתפיס בעל ואין זה נכון כל הצורך דא"כ מאי דקאמר רב גמדא השתא הוי מאי דפסיק תלמודא דתפסה לא מפקינן מינה ודלא תפסה לא יהבינן לה ולפי זה הוה לן למימר והלכתא כרב גמדא ומאי האי דאמרינן והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דמשמע דלא אתינן למפסק כחד מהני אמוראי אלא דעבדינן הכרעה שלישית. לכך יש לפרש דרב גמדא לפום האי לישנא בתרא סבר דכיון דמבעי בעי לה רבא ולא פשיט נכסי בחזקת בעל קיימי כיון שקבלם עליו כנכסי צאן ברזל ואפי' מאי דתפסה מפקינן מינה אבל אמימר וחביריו היו סבורים דאדרבה נכסי צאן ברזל בחזקתה דאשה קיימי משם שבח בית אביה ואם אמרה שלי אני נוטלת שומעין לה הלכך אפילו מאי דתפס בעל מפקינן מיניה ויהבינן לה ותלמודא פסק דכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ולא איתברר נכסי בחזקת מי נכסי היכא דקיימי קיימי ומאי דתפסה אפילו תפסה בעדים לא מפקינן מינה ומאי דלא תפסה לא יהבינן לה וכן הלכתא ובקרקעות דלאו בני תפיסה נינהו חולקין. הריטב"א ז"ל. ויש ליישב שיטת התוספות דסברת התלמוד היא דלא שבקינן סברת אמימר וחביריו דהוו רבים ועבדינן כרב גמדא דהויא ליה יחידאה ולא שבקינן פשיטתו דידהו דהוו בתראי משום ספיקא דרבא הלכך אי הוו ידעינן סברייהו הוה פסקינן כוותייהו והשתא דלא ידעינן היכי קא אמרי אי הפסידה אי לא הפסידה לכך אי תפסה לא מפקינן מינה ואי לא תפסה לא יהבינן לה והיינו דקאמר השתא דלא אתמר לא הכי ולא הכי פירוש דלא ידעינן אמימר וחביריו מאי קא מיירי כנ"ל. ואע"ג דכתבו התוספות במסכת ע"ז (דף סג ב') דבכל מקום שהוא אומר ויתיב פלוני גבייהו מזכירו כן לפי שהוא הודה להם דבר חדוש הרי דהכא נמי הודה להם רב גמדא דבר חידוש אלא דאמימר וחביריו לא הודו לו לחידושו ופשיטא להו מאי דמבעיא ליה לרבא וכדכתיבנא: