שיטה מקובצת על כתובות ה:

זו זרת. פרש"י ז"ל אצבע קטנה ושל אחריה קמיצה ושאל מורי יצ"ו קמיצה ואמה לא היו צריכין ליחלק והיינו משערין אמה כשיעור האורך ויש לדחוק לא היה הדבר נאה שיהיו שנים אלו מחוברין והשאר מחולקין וי"מ זו זרת השניה לאצבע קטנה כי ממנה עד אגודל יש כמו שיש מאצבע קטנה עד אגודל זו קמיצה אצבע קטנה שהוא מוחק בה את הקמיצה מן הצד ולפי' זה כולהו מפלגי מהדדי לצורך אך תימא הוא אמאי חשיב להו שלא כסדרן. שיטה ישנה. ובתוס' הקשו נמי אמאי דפרש"י ז"ל זה גודל לענין בהן יד דמצורע דאפי' לא מחלק מצי משוי על בהן שהוא קצר מכולם ורש"י ז"ל תירץ כל זה במאי דכתב ז"ל חדא חדא למלתא. קושיא היא כל אחת יש בה צורך ואפי' בצרכי גבוה. ע"כ. פי' לפי' נשמר ז"ל שלא נפרש דמאי דקאמר תלמודא כל חדא וחדא וכו' היינו הקדמה למאי דפריך דאמר מר זרת וכו' ואין כאן קושיא אלא זו דאמר מר וכו' דא"כ קשיא קושיית התוס' אמאי חילק גודל וקשיא נמי קושיית השיטה דאמאי חילק קמיצה מאמה אלא ה"פ כל חדא וחדא וכו' פי' היא גופא קושיא היא דקא פריך דכל אחת יש בה צורך להדיוט ומחכמת הבריאה שהיו מחולקין לצורך העולם ואף לצורכי גבוה יש צורך בקצת חילוקן וזאת הקו' דלגבוה היא לסניף בעלמא והשתא ניחא כנ"ל:

אבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת. הקשו בתוס' דהא תקנו שתהא בתולה נשאת בד' והא כתיבנא לעיל שתלמידי הרב ר' יונה ז"ל תירצו דמיירי במקום שב"ד קבועין בכל יום ולא נהירא לרב ר' יונה דאכתי איכא אקרורי דעתא בשתי לילות ויום אחד ותירץ דמיירי במקום שאין ב"ד קבועין כלל אלא כשאדם יש לו תביעה אצל חבירו לוקח בני אדם ומודיע להם ובוררין להם ב"ד ובכה"ג ליכא למיחש לאקרורי דעתא שאם לא ימצא בתולים למחר ביום שבת יזמין זקני העיר וכו' וכדכתבינן לעיל ואכתי לא נהירא לתוס' ז"ל דמשמע דהא בעיא קאי עלה דמתני' דומיא דבעיא דלעיל דאבעיא להו בתולה נשאת ונבעלת וכו' דאי לא תימא הכי ה"ל למבעי הך בעיא קודם אידך דלעיל משום דקאי הך בעיא אמאי דקאמר רב שמואל בר יצחק לעיל לא שנו אלא מתקנת עזרא וכו' ובשיטה ישנה תירצו דמשום אקרורי דעתא ליכא כגון שכבר התחיל לבעול ומצא פתח סתום ופירש ע"כ. וכיוצא בזה אמרינן לקמן גבי הא דמותיב רב חסדא מדתנן תנוקת שלא ראתה וכו' ואמרו מאי לאו דאי לא בעל מצי בעיל וכו'. ופרש"י ז"ל מאי לאו הנך ארבע וכו' ושמעינן מינה דמותר לבעול בחבורה בשבת ע"כ. דוק ותשכח. ובתוס' תירצו דאע"ג דבתולה נשאת בד' מ"מ אם אירע לו שלא בעל בליל ה' לא חייבוהו חכמים להמתין עד יום ה' אחר או עד יום ב' ומכל מקום לכתחלה בעי לבעול בליל ה' וכדאמר לעיל בתולה נשאת בד' ונבעלת בה' ועוד משום אקרורי דעתא אלא דהכא מיירי כגון שאירע לו אונס שחלה או שפירסה נדה או אונס אחר וא"כ לשון לבעול לא דייק שפיר דמשמע דלכתחילה מצי לעכב מלבעול עד ליל שבת וי"ל דה"ק אם מותר לבעול או לא וכגון שנתעכב על ידי אונס וכדכתיבנא. עוד הקשו בתוס' דתפשוט מדתניא לעיל מפרישין החתן מן הכלה ליל שבת תחילה מפני שהוא עושה חבורה ותניא נמי באידך ברייתא בין כך ובין כך לא יבעול לא בע"ש וכו' ורש"י ז"ל תירץ דלא הוה ידע לה א"נ ידע לה ובעי היכי הלכתא משום דאיכא למימר דפליגי ר' יהודה ור"ש מכל מקום קשה להו לתוס' ז"ל אי הוה ידע ברייתא דחיישא שמא ישחוט בן עוף מאי קא מבעיא ליה אי הלכתא הכי לא אשכחנא מאן דפליג אהך טעמא ונראה עיקר דלא הוה ידע להו והא דלא פשיט מנייהו תלמודא משום דלבסוף משכח תנאי דפליגי בה. ולתירוץ שיטה ישנה דכתבינא לעיל מההיא דשמא ישחוט בן עוף אין קושיא כלל דכיון דכבר כנס ובעל הרי עשה סעודתו ותו ליכא סעודה כלל אבל לשיטת התוס' ז"ל קשיא דזמן סעודה לכל היא לילה של בעיל' וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל ואם היינו מפרשים דבלא אונס נמי יכול אדם להתעכב מלבעול עד אי זה יום שירצה דלא התקינו זה חכמים אלא שתנשא בד' משום דרוב העולם כשנושאין בועלין ולא שכיח מי שהתעכב מלבעול ובמילתא דלא שכיח לא תקנו רבנן הילכך היינו יכולין לומר שכבר עשה הסעודה בשעה שכנס אבל השתא דפירשו התוספות ז"ל דמשום אונס נתעכב מלבעול הילכך כשינצל מהאונס ויבעול יעשה סעודה. ובר מן דין ומן דין לא ידעתי מאי קשיא להו להתוספות דאיכא למימר דלא קשיא ליה לרש"י ז"ל אלא ממתני' דלעיל דקתני מפרישין החתן מן הכלה ליל שבת שבתחילה מפני שהוא עושה חבורה אבל מאידך מתניתא דקתני בין כך ובין כך לא יבעול וכו' לא קשיא ליה אלא משום דקתני לא יבעול לא בע"ש מיהו לא מכרעא מילתא דנימא דטעמא הוי משום שמא ישחוט בן עוף ואע"ג דקאמר לעיל השתא דאתית להכי וכו' היינו לדעת אביי ומיהו אכן לא קי"ל הכי וכן כתב הרב ר' יונה ז"ל כמו שכתבו תלמידיו ז"ל דבע"ש ליכא למיחש לבן עוף וכדכתיבנא לעיל תדע דקתני אידך מתני' ומפרישין כו' מפני שהוא עושה חבורה טעמא משום חבורה אבל משום בן עוף לא חיישינן וכ"כ הרמב"ן וכדכתיבנא לעיל ויש לתרץ הנך תרתי מתנייתא דגזרת שמא ישחוט בן עוף איתא אפי' באלמון שנשא אלמנה ובביאה ראשונה וברייתא דמפרישין מיירי בבתולה ואידך ברייתא דבין כך ובין כך מיירי אפי' באלמון שנשא אלמנה והא דלא נקט ברייתא דמפרישין טעמא דבן עוף משום דבעי לאסור אפי' היכא דליכא סעודה כגון שכבר עשה סעודה כך יש לתרץ הנך תרתי מתנייתא ומיהו לא מכרעא מילתא כדי לאקשויי על רש"י ז"ל ואם תקשי היכי מצינן למימר דידע שפיר ברייתא דמפרישין אלא דבעי הלכה או אין הלכה והא ללישנא קמא דאת"ל דם מפקד פקיד בועלה ואזיל ואילו בברייתא דמפרישין קתני בהדיא מפני שהוא עושה חבורה ויש לומר אף על גב דדם מפקד פקיד כיון דאיכא למימר לפתח צריך ומתקן הוא אצל הפתח הלכך שפיר מצינן למקרי חבורה כנ"ל. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מהו לבעול בתחילה וכו' פי' בתוס' תנינן בכולה שמעתין משום חבורה ומשום פתחא היכא דליכא גזרה משום דבן עוף כגון שכבר עשה סעודתו אלא שהאריך בעונתו עד עכשיו או מפני חולי או שפירסה נדה או מפני טעם אחר כי אעפ"י שאמר לעיל נבעלת בה' היינו שכן ראוי לעשות ותקנו זמן נשואין ביום הגון שיוכל להשכים לב"ד אם יבעול לאלתר בזמנו אבל לא מצינו שיכופו אותו לבעול מיד והיינו דלא קתני תנא במתני' אלא זמן נשואין והא דלא פשטינן בעיין ממתני' דלעיל דקתני בין כך ובין כך לא יבעול בע"ש פירש"י ז"ל דמתני' לא שמיע להו א"כ מבעיא ליה הלכה או אין הלכה ע"ש: וז"ל הרא"ה ז"ל תימה והא מתניתא היא בהדיא לא יבעול בע"ש ולא במ"ש וכ"ת הלכה או אין הלכה מבעיא לן וההיא דלמא ר' יהודה ולית הלכתא כותיה והא אנן ללישנא קמא מספקא לן אי שרי ואפילו לרבי יהודה וא"כ הא מתניתא דאסר מני ונראה לומר דברייתא לא שמיע להו ובדין הוה דהוה לן לאתויי עליה אלא דעדיפא לן לאקשויי מהני מתני' דתנוקת וחתן טפי ממתנית' דדילמא לאו מתרצנא ולבסוף אסיקנא דתנאי היא ותו לא קשיא כלל. ע"כ: וז"ל הרמב"ן לקמן בסוף שמעתין אסיקנא דמותר לבעול לכתחילה בשבת ואי קשיא לך הא איכא משום גזרת בן עוף לא תיקשי דהיכא דכבר נשאה ועשה סעודתו קאמרי' א"נ דלית להו בע"ש משום גזרת בן עוף. ואם תאמר הא תניא לעיל לא יבעול בתחילה בשבת מפני שהוא עושה חבורה איכא למימר ההיא ר' יהודה היא והלכה או אין הלכה קמבעיא לן כך פירש"י וק"ל והא אפי' לר' יהודה נמי איבעיא לן בגמרא ורב נמי דס"ל דר' יהודה שרי וי"ל כיון דתנאי פליגי בה דרך ברייתא אחריתי אבעיא להו הלכה כמאן דרב סבר כת"ק ורבנן לא ר' יהודה ולא ר"ש אלא בהנך סברא דלעיל פליגי ואפשר דברייתא לא שמיע להו לרבנן דגמ' ומ"ה אבעיא להו אפי' לרבי יהודה כלשון הראשון שכתב רש"י ז"ל. ויש מי שפירש דהא דאמרינן לעיל מפני שהוא עושה חבורה חבורת בן עוף קאמר ואבעיא לן היכא דאטריח מעיקרא ולאו מלתא היא. עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ואל תתמה על פי' זה דהא אמרינן לקמן מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו' ופירושו חבורה של שחיטת בן עוף ולקמן אכתוב לשון הרשב"א בס"ד:

דם מיפקד פקיד. איסור חבורה פרש"י ז"ל בח' שרצים שחייב משום נטילת נשמה ולשון אחר פי' משום צובע שצובע העור במקום שנצרר הדם ושאר שקצים ורמשים פטור דלית להו עור ולא שייך בהו צביעה וקשה להך לישנא דצביעה מהא דאמרי' בפ' אלו טרפות [חולין מו ב'] ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם וכיון דלית להו עור אפי' יצא מהם דם מאי צביעה שייך בהו ואפשר דיש להן עור אלא שעורן דק וכן כתב רש"י ז"ל התם בחולין ומיהו אכתי קשיא דהכא בהאי חבורה מאי צביעה שייכא בהו ואפי' שייכא צביעה כדי להראות שהיא בתולה ע"י הסדינין או בשרה צבוע מדם א"כ למה לי טעמא אי מפקד פקיד אי חבורי מחבר ובקונטריסין מצאתי שתירצו שדעת רש"י ז"ל שאין שייך צביעה אלא בדבר שיש בו טורח ואומנות כגון שעושה חבורה שיש בו טורח אבל כשהוא מפקד פקיד אין בו טורח ואף על פי שדם חילזון דמפקד פקיד וחייב משום צובע היינו משום דדם חילזון אע"פ שהוא מפקד פקיד יש בו אומנות שצריך להוציאו והוא בחיים כי אז הוא יותר טוב ע"כ. ועוד הקשו בתוס' דגבי מילה נמי אמרינן בפ' ר' אליעזר דמילה [שבת קלג ב'] האי אומנא דלא מייץ סכנתא היא ומעבירין ליה ופריך פשיטא מדמחללים עליה את השבת מהו דתימא מיפקד פקיד קמ"ל דחבורי מחבר מה צביעה שייכא באותה חבורה ומדאיצטריך קרא למשרי מילה בשבת אין ראיה דלא איצטריך משום הוצאת דם אלא להתיר תלישת בשר דחייב משום תולש כדאמרינן בשבת גבי צפורן שלא פירש דחייב חטאת אם נטלו בכלי ומ"מ קשיא מההיא דפ' ר' אליעזר דמילה דלא שייך צביעה גבי חבורה דמילה. ויש מתרצים דה"ק רש"י ז"ל אף משום צובע ומיהו קשיא דבר"פ כלל גדול קאמר שמואל דשוחט לא מחייב משום צובע אלא משום נטילת נשמה ואף ע"ג דבשוחט איכא נטילת נשמה ממש והכא ליכא למימר כן מכל מקום ע"כ צריך אתה לומר לשמואל דאיכא טעמא אחרינא דלשמואל ליכא למימר צובע כלל לכך נראה דטעמא דנטילת נשמה עיקר וח' שרצי' כיון שנצרר הדם אעפ"י שלא יצא נעקר ממקומו ואיכא חבורה אלא שהעור מעכבן אבל שאר שרצים שאין להם עורות אם נעקר הדם היה יוצא מיד הילכך לא שייך חבורה בהן עד שיצא הדם ורב דאמר התם בפ' כלל גדול משום צובע קאמר דוקא התם חייב משום צובע משום דניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא כדאמרינן התם והך נטילת נשמה ליכא לפרושי טעמא משום הכחשה שבמה שמכחישו ומחלישו נוטל קצת נשמתו דתינח גבי שרצים דאיכא חיובא דהויא מלאכה הצריכה לגופה דצריך להחליש השרץ וכגון שהוא רודף אחריו אבל הכא אין צריך להחליש א"כ ליכא חילול שבת דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואף ע"ג דלר"ש מתעסק בחבורה חייב ומקלקל בחבורה חייב וכדמייתי התוס' לקמן ומלאכה שאינה צריכה לגופה בחבורה נמי ליחייב י"ל דהיינו דוקא כשהוא מתקן והכא מקלקל הוא שמחליש כח האשה ולר' יהודה נמי דחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה אינו אלא כמתקן והכא מקלקל הוא וכדכתיבנא והדרא קושיא לדוכתיה וכתבו התוס' דהך דהכא יש לתרץ דאיסורא דקאמר הכא דהויא דרבנן משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ומצאתי בקונטריסין דהקשו על זה דא"כ לפי' דאיכא דאמר דקאמרי את"ל הלכה כר' יהודה לפי מה שאמרנו דמשצ"ל הויא דרבנן למה אינו שואל אם הלכה כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה אי כר"ש וי"ל דפשיטא כיון דהלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוון כ"ש דהלכה כמותו במשצ"ל אבל אכתי קשה מאי דקאמר דאיכא דאמרי את"ל הלכה כר' יהודה ואם מתקן הוא אסור ואמאי אסור והאיכא איסורא דרבנן ויהיה מותר כי בדבר שאין מתכוון ליכא אלא איסורא דרבנן ומשצ"ל נמי איכא איסורא דרבנן וא"כ יהיה מותר וכן לר"ש נמי כשאמר הספר מקלקל בחבורה הוא ואסור לר"ש לפי' את"ל הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוון אמאי אסור והאיכא תרי איסורי דרבנן דבר שאין מתכוון שאסור מדרבנן אפי' לר' יהודה ומשצ"ל דאסור מדרבנן ויש לומר דאליבא דר' יהודה לא קשיא דהא ס"ל לר' יהודה דהיכא שהוא מתקן במשצ"ל חייב ולא נשאר אלא שאינו מתכוון והוא צד אחד וגם אליבא דר"ש אינו קשה דמדקאמר מקלקל הוא וחייב משום דמקלקל בחבורה וא"כ משמע דתלמודא סובר במלאכה שאינה צריכה לגופה כר' יהודה דהיכא שהוא מתקן חייב. עכ"מ בקונטריסין. והאריכו בלי צורך ומ"מ הקשו בתוס' דגבי מילה משמע דאיכא איסורא דאורייתא בהוצאת דם דאמרי' בפ' ר' אליעזר דמילה האי אומנא דלא מייץ סכנתא היא ומעברינן ליה פשיטא מדקא מחללין שבת עליה מהו דתימא דם מפקד פקיד קמ"ל דחבורי מחבר ואי הוה משום החלשה ליכא חילול שבת דהויא משצ"ל דא"צ להחליש התינוק והא כתיבנא דמדאיצטריך קרא להתיר מילה אין ראיה וכדכתיבנא לעיל ואין להקשות דמהאי דר' אליעזר דמילה אין ראיה דדילמא כר"י אתיא דמחייב במשצ"ל דא"כ לא הו"ל לאקשויי פשיטא אלא הול"ל דאתיא כר"י וקמ"ל לאפוקי מדר"ש ומדלא קאמר הכי ש"מ דלא אתיא כר"י וכן תירצו בקונטרס. ונראה לר"י שיציאת דם חשיב נטילת נשמה שהדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה וק' לר"י דאמרי' בפ' כלל גדול [שבת עה א'] גבי הצד חילזון והפוצעו לחייב נמי משום נטילת נשמה ומשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה דכל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה ולפ"ז דיציאת דם חשיב נטילת נשמה מאי משני הרי מ"מ לדם הוא צריך ואפי' הוא חי גמור הרי יש כאן נטילת נשמה ולאידך פירושא דהכחשה ניחא דאינו צריך להכחשתו והקשו בקונטרס דאפי' לפי' דהכחשה קשה דמאי משני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה ומותר דהא לר"ש אית ליה מתעסק בחבורה חייב ותירצו דלא מחייב ר"ש במתעסק בחבורה אלא כשהוא מתקן אבל פוצע חלזון מקלקל הוא דכל זמן שהוא שלם יותר טוב הוא שאז הדם שלו הוא טוב לצביעה ע"כ. ומכל מקום קשה להך פי' ותירץ ר"ת כי דם חילזון שצובעין בו הוא מפקד פקיד ועל אותו אינו חייב משום נטילת נשמה ועל שאר הדם המחובר חשיב ליה מתעסק. וכן כתב הריטב"א דהנכון חובל חייב משום נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש וכי הוי הדם פקיד לא חשיבא נטילת נשמה שאין הדם ההוא אלא כנוס בעלמא ואינו עושה שום חיות במקומו ודומיא דאילים מאדמים בעינן שהדם הוא מחובר. עד כאן:

ואת"ל דם מפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי. כך גי' כל הספרים ואני תמה איך העלה כך דאי דם מפקד פקיד דשרי והא חזר ואמר את"ל לדם הוא צריך ופתחא ממילא קא הויא הלכה כר"י או הלכה כר"ש ולולא שמצאתי הגירסא כן בכל הספרים היה נראה דלא גרסינן ושרי אלא את"ל דם מפקד פקיד לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך ועדיין יש לחקור אי הלכה כר"ש ושרי או הלכה כר"י ואסור או דילמא לפתח הוא צריך ואסור לכ"ע כנ"ל. הרשב"א ז"ל. והריטב"א כתב וז"ל את"ל דדם מפקיד פקיד לדם הוא צריך ושרי או לפתח הוא צריך ואסור כך הוא הגי' בכל הספרים וכן גרש"י ז"ל וה"ק לדם הוא צריך ואפשר דשרי או לפתח כו' ואסור אבל לא פסקינן דשרי לגמרי דהא הדר ובעי את"ל לדם הוא צריך הלכה כר"י ואיכא דגרסי לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך ותו לא וא"צ למחוק גי' הספרים ע"כ. ואם תשאל כיון דלא פסיקא לן אכתי היכא דלדם הוא צריך אי אסור או שרי אמאי קתני ליה מעיקרא וגירסת הרשב"א ניחא שפיר טפי. תשובתך דע שרש"י כתב לקמן גבי הא דאמר הלכה כר"י או כר"ש וז"ל וא"ת ופסיק רישיה ולא ימות הוא הא פרכינן לה לקמן ומשנינן יש שבקיאין בהטיה ואין דם יוצא ואין פתח נפתח הלכך לאו פסיק רישיה הוא כו'. ע"כ:

וכתב הריטב"א וז"ל ואין פי' להלשון הזה דבעיין מיירי בבקיאין בהטייה דא"כ אין כאן דבר שאין מתכוון וליכא למימר פתחא ממילא קא הוי אלא ה"ק דכיון שיש בקיאין בהטייה ואין בו דם ולא פתח ואפשר שיזדמן זה אין כאן פסיק רישיה כו'. דכל שאפשר שלא יעשה איסור אפי' בצד רחוק לא חשיב פסיק רישיה ולשון פסיק רישיה מוכיח כן. ע"כ:

וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל הא דאסיקנא מותר לבעול בתחילה בשבת אומרים רבני צרפת ז"ל שלא התירו אלא למי שהוא בקי בהטייה בלבד אבל מי שאינו בקי אסור והכי משמע בסוגית הגמרא דר"ש שהתיר לבעול בתחלה בשבת מטעם דבר שאין מתכוון מותר לא התיר אלא למי שהוא בקי בהטייה אבל מי שאינו בקי אסור דכיון דאינו בקי אי אפשר שלא יעשה חבורה ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה כו'. והרמ"ה ז"ל כתב סתם מותר לבעול בתחלה בשבת ולא חילק בין בקי בהטייה ללא בקי וכן דעת הרי"ף ז"ל. ודעת מורי הרב נ"ר נוטה כמו השיטה הראשונה. ע"כ: והתוספות ז"ל כתבו הכא וז"ל לדם הוא צריך ושרי ואם תאמר והא פסיק רישיה הוא לענין הפתח וצריך לומר שיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח עד כאן. פירוש לפירושם קשיא להו אמאי דתירץ רש"י ז"ל דכיון דלדם הוא צריך אינו מטה וכל שאינו מטה דם איכא ופתחא על כרחיה איכא ותירצו בתוספות דצריך לומר שיכול להוציא הדם וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל הא דאמרינן את"ל לדם הוא צריך ופתחא ממילא הויא איכא למידק דהא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות והראב"ד נשמר מקושיא זו ופירש דרוב בקיאין בהטייה ומי שמטה אינו מוציא דם ואינו נעשה פתח ואכתי לא ניחא לי דהא מתכוון הוא לדם וכיון שכן אינו מטה מחמת דם וכל שאינו מטה דם איכא ופתחא על כרחיה איכא ושמא נאמר דאיכא הטיה שמוציא דם בלא פתח אלא שאין הכל בקיאין בהטייה זו ומכל מקום כיון דאפשר דמתרמי ליה הכין לאו פסיק רישיה הוא כנ"ל. ע"כ:

ובזה יש לי לתרץ ולומר דלהכי קאמר תלמודא מעיקרא לדם הוא צריך ושרי לתרוצי דלא הוי פסיק רישיה כו'. ואסיר אלא דשרי משום האי טעמא ולכך תפשוט מ"ש התוס' ז"ל הדבור הכא ולא לקמן במקום דקשיא ליה לרש"י וקל להבין. ולקמן בדוכתיה נתרץ מאי דקשיא להו לתוספות על פרש"י ז"ל בס"ד. ובשיטה ישנה פי' לדם הוא צריך דכל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין ע"כ. והשתא להאי פירושא ניחא קושית התוספות דאינו צריך להוציא הדם ולא חפץ בהוצאת דמיה אלא דניחא ליה ברבוי בניה מפני שבניה הם מרובים ור"י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם היא בתולה וגם לזה הפי' אפשר לתרץ קושית התוס' שאינו חפץ שיצאו אלא חפץ לידע שהיא בתולה לבד ואם היה אפשר לידע שהיא בתולה בלא הוצאת דם ניחא ליה נמי. ומיהו הרא"ש כתב לשון ר"י וכתב שצריך להראות כו' וכיון דבעי הדם להראות לעולם שהיא בתולה מעתה הוא צריך להוצאת הדם והדרא קושית התוספות לדוכתיה ובעינן לתרוצה כדתירצו לה התוס' וגם ר"ת פי' שצריך להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול והשתא להאי פירושא ודאי קשיא דפסיק רישיה כו' ונצטרך לתי' התוס'. ועוד קשיא לפר"ת דלקמן דקאמר דם חבורי מחבר אי לדם הוא צריך ואסור והא הויא להו משאצ"ל דשרי במקום צערא גבי מורסא והכא נמי האיכא מצוה ואמאי פסיק ותני אי לדם הוא צריך ואסור ובשלמא לפר"י כיון דצריך לדם להראות שהיא בתולה מלאכה הצריכה לגופה היא אבל לפר"ת אדרבה לא ניחא ליה בדם ובעי שיצא כדי שלא ילכלך ביה פעם אחרת וה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה דלא ניחא ליה בדם וא"כ קשיא דבמקום צערא התירו ותירצו בתוס' דגבי מצוה אסור טפי מלגבי צערא. וז"ל הרא"ש ז"ל לדם הוא צריך כדי להראות שהיא בתולה ור"ת פי' שלא יתלכלך כו' ולפי פירושו הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה והא דאמרינן לקמן גבי דם חבורי מחבר לדם הוא צריך ואסור והיינו מדרבנן ופסיק רישיה לא הוי לענין הפתח דאפשר שיוציא דם בלא עשיית פתח. עד כאן: וראיתי בקונטריסין שהקשו דמה מקשים התוס' נימא דלישנא בתרא דאמרה אסור אתיא כר' יהודה דאמר משצ"ל חייב אבל בלישנא קמא מותר גמור ע"כ. ולא ידעתי מהו דהא כי קאמרינן מעיקרא בלישנא בתרא ואם ת"ל דם חבורי מחבר לדם הוא צריך ואסור והיינו לכ"ע ושוב קאמרינן ואם תמצא לומר להנאת עצמו כו' הלכה כר' יהודה כו':

לפתח הוא צריך ואסור. כלומר ואי לפתח הוא צריך לכ"ע אסור ואפי' כשתמצא לומר דמקלקל הוא אצל הפתח דמ"מ לאו מקלקל גמור הוא אבל יש בו תיקון קצת שהוא צריך לו ומתקן הוא אצל ביאה וכיון שיש בו תיקון קצת ונעשית מחשבתו חייב דלענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה דומה למה שאמרו בפסח שני בפ' ואלו דברים [פסחים עג.] השוחט בשבת לע"ז חייב כלומר הואיל והוא מתקן קצת כדאמרינן התם מאי תיקן להוציאה מידי אבר מן החי אלמא כיון שיש בו תיקון קצת אף ע"פ שיש בו קלקול הרבה אצל הבהמה דבהמה בחייה טפי עדיפא דקיימא למזונות ולוולדות ולגבי שאר איסורין חשבינן ליה מקלקל כדאיתא בפ"ק דחולין גבי סכין של ע"ז לגבי שבת חשבינן ליה כמתקן משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. הרשב"א ז"ל:

ובשיטה ישנה כתוב וז"ל הא דלא מספקא ליה אם תמצא לומר לפתח הוא צריך מקלקל הוא אצל הפתח כו'. דכיון דבמתקן איכא איסורא דאורייתא בקלקל איכא איסורא דרבנן אי נמי כיון דאמרת אם תמצא לומר לפתח הוא צריך ודאי דפשיטא דמתקן הוא אצל הפתח. ע"כ:

ואם תמצא לומר לדם הוא צריך ופתח ממילא כו'. הקשה רש"י ז"ל דהא פסיק רישיה כו'. ותירץ הא פרכינן ליה לקמן ומשנינן כו' ואין דם יוצא ואין פתח נפתח כו' והא כתיבנא לעיל מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל ומצאתי בקונטריסין דמה שפרש"י אין דם יוצא זהו לפי איכא דאמרי דקאמר להנאת עצמו הוא צריך ודם ממילא קא אתי משום דגם לפי איכא דאמרי יש להקשות והא פסיק רישיה לענין דם הוא שאי אפשר שיעשה הנאת עצמו אם לא שיוציא דם על זה בא התירוץ שיש בקיאין בהטייה ואין דם יוצא ומה שאמר רש"י ואין פתח נפתח אמר אותו לפי הלשון הראשון דקאמר ופתחא ממילא קא הוי. ע"כ:

ואם תמצא לומר הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח כו'. כתב רש"י ז"ל וז"ל ואם ת"ל הלכה כר' יהודה. אכתי איכא למבעי דקי"ל כי אמר ר' יהודה במתקן אבל מקלקל אינה מלאכה ויש לשאול על פתח זה אם תקון הוא אצלה או קלקול הוא אצלה שהבתולה חשובה מן הבעולה. ע"כ: ולשיטת רש"י אין להקשות דהא בגרירה אסר ר' יהודה אף ע"ג דאיכא תרתי דאין מתכוון ומקלקל דשאני גרירה דבשדה חשוב מתקן הילכך איכא למגזר ולמיסר אפילו בבית כיון דבגרירה כיוצא בה איכא מתקן אבל כי קאמרינן הכא כי אמר ר' יהודה דבר שאין מתכוון אסור היינו במתקן אבל מקלקל אינה מלאכה איכא למימר דדוקא במקלקל כיוצא הכא דליכא מתקן בדוכתא אחריתא קאמר ר' יהודה דבר שאין מתכוון במקלקל מותר. ומיהו קשיא דהיכן מצינו דלא אמר ר' יהודה דבר שאין מתכוון אסור אלא במתקן דילמא בכל גוונא קאמר ר' יהודה דבר שאין מתכוון אסור. עוד קשיא אמאי נדינן מלמימר דהכא הויא פסיק רישיה כו' דילמא היינו פסיק רישיה כו' וכי קאמר ר' שמעון בפסיק רישיה כו' אסור היינו במתקן אבל לא במקלקל ולר' שמעון נמי תבעי מקלקל הוא אצל הפתח כו' ואמאי תלמודא ס"ל דלא הוי פסיק רישיה כו' ודחיק למימר דיש בקיאין בהטייה להוציא דם בלא פתח נימא אפילו תימא דהוי פסיק רישיה אכתי איכא למבעי מקלקל הוא כו' כי היכי דבעי ליה לר' יהודה לכך פירשו בתוספות דר' יהודה מצינו דאית ליה דמקלקל בחבורה פטור. פירוש לא מצינו לר' שמעון דס"ל הכין. ומצאתי בקונטריסין דקשיא להו על לשון זה של התוספות דאמאי הזכירו חבורה והרי בזה הלשון דם מפקד פקיד ותירצו מה שהזכירו חבורה כאן זהו לפי דאיכא דאמרי מקלקל בחבורה ע"כ. ובתוספות כתיבת יד מצאתי זה הלשון אם תמצא לומר הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח ושרי פי' דר' יהודה אית ליה כל המקלקלין פטורים ולשון ספרינו דייק טפי דאנן בעינן לאשכוחי דרבי יהודה ס"ל הכין ולא ר"ש ולא מצינו דפליגי בהדיא כי אם במקלקל בחבורה דאמרינן לקמן לכך נקטי התוס' לשון מקלקל בחבורה והכי קאמרי דכיון דאית ליה מקלקל בחבורה פטור מעתה אף אנו נאמר דהכא נמי אף על גב דסבירא ליה דבר שאין מתכוון אסור במקלקל מותר. וקשיא להו לתוספות ז"ל דכי קאמרינן לר' יהודה מקלקל בחבורה פטור דהיינו פטור אבל אסור והכא מותר לכתחלה קאמרינן פי' והרי לא מצינו דאית ליה לר' יהודה הכין ולשיטת רש"י ז"ל ניחא. ואין לתרץ דאף על פי דכל המקלקלין פטור אבל אסור הכא לגבי מצוה שרי לכתחלה דהא כתבו התוספות לעיל בסמוך דמשצ"ל במקום צערא שרי ובמקום מצוה אסור לכך תירצו בתוס' ז"ל דהכא יאמר ר' יהודה דמותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאין מתכוון. והקשו בתוס' דהא גבי גורר אדם מטה וספסל קאסר רבי יהודה אף על פי שאין מתכוון והתם הוי מקלקל כדאיתא בשילהי פרק קמא דחגיגה החופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור ומוקי לה אפילו כר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה וטעמא דפטור משום דהוי מקלקל אלמא קאסר ר' יהודה גרירת מטה וספסל אף על גב דאיכא תרתי דבר שאין מתכוון ומקלקל ובלא גרירא ליכא לאקשויי מההיא דחגיגה דקאמר החופר גומא כו' פטור ופי' פטור אבל אסור ומוקי לה כרבי יהודה דיש לחלק בין דבר שאין מתכוון למלאכה שאינה צריכה לגופה דבמלאכה שצ"ל קא מחייב ר' יהודה ואילו בדבר שאין מתכוון אפילו ר' יהודה לא קא אסר אלא מדרבנן וכדבעינן למכתב בס"ד לקמן. ואם תשאל מה מקשים התוספות מגרירה והא בשדה חשיב מתקן תשובתך כבר תירצו בגליון תוס' דר' יהודה אוסר גרירה אפילו בבית דאההיא עובדא דגרר ספסל בעיליתא דשישא מייתי לה בפרק במה מדליקין. ומעתה הדרא קושיא לדוכתיה. ועוד הקשו בתוס' דבפרק י"ט אסר ר' יהודה קירוץ אף על גב דהתם הוי מקלקל בהוצאת הדם. ואין לתרץ הני קושיות דשאני מקלקל דהכא וכדתריצנא לה לעיל לשיטת רש"י ז"ל דהא על מאי דאמר רבי יהודה מקלקל בחבורה פטור קיימינן ומחלקינן דכי אמר פטור אבל אסור דהיינו בדליכא כי אם מקלקל אבל בדאיכא תרתי מותר וכי קאמר ר' יהודה מקלקל בחבורה כל מקלקל קאמר אפילו בדאיכא דכותיה מעתה בכל מקלקל יש לנו לומר דכי אינו מכוון בהדיא מותר ואם כן קשיא דגרירה וקריצה וכדכתיבנא. ותירצו בתוספות דהכא שרי טפי משום דאיכא נמי מצוה פי' איכא תרתי לטיבותא חדא דאיכא תרתי דבר שאין מתכוון ומקלקל ואיכא נמי מצוה. עוד תירצו דשלא במקום מצוה נמי היכא דאיכא תרתי שרי וגבי חריץ יש להעמיד כגון שאינו מקלקל לגמרי אלא מתקן קצת דמשוי גומות מצד אחר וגבי קירוץ נמי במה שמוציא הדם מיקל לבהמה קצת כמו דם הקזה:

וז"ל תוס' הרא"ש כל היכא דאיכא תרתי שרי אפילו שלא במקום מצוה וגבי חריץ יש להחמיר שאינו מקלקל לגמרי כו'. וגבי קירוץ נמי מתקן קצת שיש תועלת לבהמה בהוצאת דם דמיקל לה מידי דהוה אדם הקזה. ע"כ: והרשב"א כתב וז"ל אם תמצא לומר הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח כלומר ושרי דכל המקלקלין פטורין ואף ע"ג דפטור אבל אסור קאמרינן הכא לגבי מצוה שרי לכתחלה [א"נ לא אסרו מקלקל לכתחילה] אלא משום גזרה דאתי לאחלופי במלאכה דכותה במתקן כגון קורע בחמתו דאתי לאחלופי בקורע ע"מ לתפור א"נ סותר דאתי לאחלופי בסותר דכותיה ע"מ לבנות אבל הכא דהיא גופא שריא דמקלקל הוא ולא אתי לאחלופי בפתחא אחרינא דעלמא דלא משמע להו לאינשי שיש ענין לבנין כלל מותר אפילו לכתחילה. אי נמי יש לומר דשאני הכא דאינו מתכוון וכולי האי לא מחמרינן ואף על גב דלרבי יהודה שאינו מתכוון כמתכוון לא חמיר שאינו מתכוון כמתכוון ואפשר שאינו מתכוון לר"י אינו אלא מדרבנן ובמקום מצוה התירו וכן דעת מקצת רבותי' הצרפתים דשאינו מתכוון לר"י דאינו תורה אלא של דבריהם. ומיהו אינו מחוור דבהדיא מוכח בשבת פרק ר' אליעזר [קלג א'] דלר"י שאינו מתכוון דאורייתא הוא ואפילו במקום מצוה אסור דאמרינן התם בשר אף על גב שיש שם בהרת ואקשינן הא למה לי קרא דבר שאין מתכוון הוא ודבר שאין מתכוון מותר ופריק אביי הא מני ר' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוון אסור ואי אסור משום שבות קאמר ר' יהודה אצטריך קרא למשרי שבות דרבנן ואף על גב דרבא אוקמה התם אפילו לר' ישמעאל משום דמודה ר"ש בפסיק רישיה וכו' מכל מקום לא פליג עליה דאביי באוקמתא דמוקי לה כר' יהודה. ע"כ: ובשיטה ישנה כתוב וז"ל מקלקל הוא אצל הפתח דהא כל המקלקלין אף על פי שפטורין אסורין הם מדרבנן. וכ"ת איסורא דרבנן במקום מצוה שרינן לכתחלה אם כן אפילו אם הלכה כר' יהודה דדבר שאין מתכוון אסור ומתקן הוא אצל הפתח שרי במקום מצוה שהרי דבר שאין מתכוון אינו אסור לר"י אלא מדרבנן כדכתיבנא לקמן. ויש לומר לא אסרו מקלקלין אלא במלאכה שאסורה מן התורה במתקן אבל במלאכה שאינה אסורה אלא מדרבנן במתקן כגון דבר שאין מתכוון במקלקל ליכא איסורא כלל ואפילו מדרבנן ומשום הכי מיבעי לן אם מקלקל הוא אצל הפתח שרי.והא דאתאן עלה דדבר שאינו מתכוון אינו אסור לר' יהודה אלא מדרבנן פשיטא לן מילתא מהא דגרסינן במסכת יומא פרק אמר להם הממונה תניא ר' יהודה אומר עששיות של ברזל היו מחמין לו ערב יום הכיפורים למחר מטילין אותן לתוך הצונן. ומקשינן והלא מצרף כשלא הגיע לצירוף אביי אמר לעולם כשהגיע לצירוף דבר שאינו מתכוון הוא ומותר ומי אמר אביי הכי והתניא בשר אף על פי שיש שם בהרת יקוץ רברי ר' יאשיה והוינן בה קרא למאן אמר אביי לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור פי' וכיון דאצטריך קרא למשרייא משמע דאיכא איסורא דאורייתא. ומשני ה"מ בעלמא אבל הכא מלאכת מחשבת אסרה תורה. אתה למד דדבר שאין מתכוון לר' יהודה שבות הוא וק"ל דהא תניא במסכת כריתות החותה בגחלים בשבת חייב חטאת ראב"ש אומר חייב שתים מפני שמבעיר התחתונות ומכבה העליונות ואמרינן התם דנתכוון לכבות והובערו מאליהן פליגי ת"ק סבר הלכה כר' שמעון ר' אליעזר סבר הלכה כר' יהודה אלמא דבדבר שאין מתכוון מחייב ר' יהודה חטאת. ויש לומר בפסיק רישיה וכו' בהא דהבערת תחתונות ודאי לר' יהודה חייב חטאת אפילו בשבת. ואם תאמר אם כן צרוף נמי פסיק רישיה הוא והכא קרי ליה שבות. יש לומר הכי (נמי) [גרסינן] ה"מ בעלמא אבל הכא צרוף דרבנן ואין שבות במקדש וכן עיקר הגירסא פי' מלאכת הצירוף עצמה גם במתכוון דרבנן ואין שבות במקדש ובההיא דבהרת מתרץ רבא בדוכתא בפרק ר' אליעזר דמילה אפילו תימא כר' שמעון מודה ר"ש בפסיק רישיה וכו'. ומקשינן והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה וכו' בתר דשמע מרבא סברה. אתה למד דבפסיק רישיה וכו' לר"ש נמי איכא איסורא דאורייתא מדאצטריך רחמנא למשרי קציצת בהרת מיהו ליכא חיוב חטאת כדמוכחא ההיא דכריתות דת"ק סבר לה כר"ש ולא מחייב אלא חטאת אחת אף על גב דפסיק רישיה וכו' הוא ואפשר דלר"ש בפסיק רישיה וכו' גבי שבת לית ליה לאיסורא דאורייתא דמלאכת מחשבת בעי' אבל בשאר איסורא כגון קציצת בהרת איכא איסורא דאורייתא בפסיק רישיה וכו' ואביי דהוה מוקי לה לההיא דבהרת כר' יהודה ואיכא איסורא דאורייתא אף על גב דאכתי לא סליק אדעתיה דאיכא חילוק בין פסיק רישיה לשאר דבר שאין מתכוון והטעם משום דבשאר איסורין אפילו בלאו פסיק רישיה איכא איסורא דאורייתא א"נ נהי דאכתי לא ידע אביי דר"ש מודה בפסיק רישיה וכו' ואוסרו באיסור דאורייתא מיהו מידע הוה ידע דלר' יהודה חמיר ליה פסיק רישיה וכו' משאר שאין מתכוון .ומורי יצ"ו אומר דלעולם לר"י דבר שאין מתכוון אסור מדאורייתא אף על גב דודאי חיוב חטאת ליכא דהא לא קאמרינן אלא אסור ומשום הכי שריא הכא מקלקל דאיסורא דרבנן שריא במקום מצוה אבל מתקן דמדאורייתא לא התירו והתם במסכת יומא גרסינן צרוף דרבנן כלומר מלאכת צרוף אפילו במתכוון ולא גרסינן אין שבות במקדש דמאי איריא במקדש לכל דבר מצוה נמי שריא ליה ואף על גב דהם העמידו דבריהם במקום כרת ה"מ בדבר שגופו אסור כגון בית הפרס שאנו אוסרים בית הפרס זה לכהן לילך בו ואיך נתיר בית הפרס זה משום מצוה כיון דאסרוהו לכל אדם אבל דבר שאיסורו תלוי במעשה מעשה מצוה התירו מעשה רשות אסרו. וזה שפירשנו דצרוף מלאכה דרבנן יש ראיה לדבר מהא דתנן בפ' כירה המיחם שפינהו נותן לתוכו מעט מים מוקמינן לה התם כר"ש ואף על גב דמצרף פסיק רישיה וכו' הוא ומודה ביה ר"ש משום דצירוף דרבנן שרי ליה אפילו בפסיק רישיה עכ"ל שיטה ישנה. וכבר האריכו שם התוס' בפרק כירה בכל זה: וז"ל הרא"ה ז"ל. את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח כלומר מקלקל הוא ואלו היה מתכוון אינו חייב אבל אסור וכיון דכן השתא דלא מכוון מותר לכתחלה או מתקן הוא אצל הפתח ואלו היה מתכוון היה חייב והשתא דלא מכוון פטור אבל אסור ולא גרסינן בהאי לישנא במקלקל הלכה כר' יהודה או כר"ש דפלוגתייהו במקלקל בחבורה ואנן השתא קים לן דדם מפקד פקיד. ע"כ:

איכא דאמרי ואם תמצא לומר דם חבורי מחבר לדם הוא צריך ואסור. קשה לר"ת עדיין יוכל למצוא צד היתר שהיה יכול לומר מתקן הוא או מקלקל הוא ואם תמצא לומר מקלקל הוא במקלקל הלכה כר' יהודה דפטור אבל אסור ואם יהיה הלכה כר' שמעון דמשצ"ל שהוא פטור אבל אסור א"כ איכא תרי איסורי דרבנן ויהיה מותר גמור. ויש לומר דלא אמרינן תרי איסורי דרבנן יהיה מותר גמור אלא היכא שיש צד שהוא מותר גמור בשאר איסורין כמו דבר שאין מתכוון שהוא מותר גמור בשאר איסורין כמו כלאים אבל הכא מקלקל וכן משצ"ל שניהם אסורין משום הכי לא אמרינן תרי איסורי דרבנן ויהיה מותר אי נמי לא אמרינן תרי איסורי דרבנן אלא היכא שאין שום תנאי מאלו השני תנאים שסובר בצד אחד מהם חיוב חטאת אבל במשצ"ל איכא ר' יהודה דס"ל דחייב חטאת. אי נמי לא אמרי' תרי איסורי אלא היכא שאם היינו פוסקים כחד תנא לגמרי היה מותר גמור כמו שאומר הספר לקמן אם תמצא לומר מקלקל הוא במקלקל הלכה כר' יהודה או הלכה כר"ש שאם היינו פוסקים לגמרי כר"ש במקלקל ובדבר שאין מתכוון היה מותר גמור כיון שאינו מתכוון אבל הכא אם היינו פוסקים כר"ש במשצ"ל היה פטור אבל אסור וכן אם היינו פוסקים כר' יהודה במקלקל היה פטור אבל אסור הילכך לא אמרינן תרי איסורי דרבנן שיהיה מותר גמור. עכ"מ בקונטריסין:

את"ל דם חבורה מחבר לדם הוא צריך ואסור. כלומר אסור ואפילו אם תמצא לומר לדם הוא צריך דשרי ללישנא דדם מפקיד פקיד וכל שכן אי לפתח הוא צריך דאי לפתח הוא צריך הא אמרינן דלעולם אסור ואפילו את"ל דדם מפקד פקיד. הרשב"א ז"ל:

או דלמא להנאת עצמו. והא דלא אשכח היתרא אלא בצריך להנאת עצמו משום דבמתכוון לדם אף כשת"ל דמקלקל בחבורה היא ומקלקל בחבורה פטור מכל מקום איסורא מיהא איכא כיון שהוא מתכוון לכך דלא התירו מקלקל במקום מצוה אלא כשאינו מתכוון אבל במתכוון לא אי נמי משום דכיון דרוב אנשים מתכוונים לדם וצריכין לו מתקן קצת הוא ואסור במלאכת מחשבת כדכתיבנא לעיל. הרשב"א ז"ל:

ואת"ל להנאת עצמו הוא צריך. לפי' ר"ת ז"ל קשה כשאמר את"ל הלכה כר' יהודה ואסור חזר שאינו מתכוון כמתכוון וכאילו לדם הוא צריך אם כן לפי' ר"ת ז"ל הויא ליה משצ"ל מעתה קשה שהיה לו לומר במשצ"ל דאיכא חיוב חטאת דהלכה כר' יהודה דהא בעלמא קי"ל כר' יהודה דמשצ"ל דחייב חטאת. עכ"מ בקונטריסין:

את"ל הלכה כר' יהודה מקלקל בחבורה וכו'. מדלא קאמר את"ל הלכה כר"ש במקלקל וכו' דהא כר"ש קי"ל אלמא משמע דהלכה דר"ש שרי אפילו הוא מתקן כיון דאין מתכוון. וקשיא להו לתוס' על זה דבשילהי פ' ספק אכל אמרינן לר"ש הואיל ומקלקל וכו' ככתוב בתוספות. והרא"ש ז"ל תפס קושיא זו לקמן וז"ל במקלקל הלכה כר' יהודה או הלכה כר"ש ופרש"י ז"ל דנפקא מינה דאי איכא תנא דסבר במתכוון כר' יהודה ובמקלקל כר"ש חייב. ואם תאמר אפילו אי ס"ל כוליה כר"ש לחייב דאמרינן בכריתות בשילהי ספק אבל תנח לר' שמעון הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ומדמתעסק ומקלקל חייב ה"נ באין מתכוון אלמא לר"ש מקלקל בחבורה ואין חייב דבחבורה הוי מקלקל במכוון אליבא דר"ש י"ל אף על גב דר"ש מחייב במתעסק בחבורה מודה באין מתכוון דפטור דלא דמי למתעסק דמתעסק דמי למקלקל דבתרווייהו שייך פטור משום מלאכת מחשבת וכיון דבחבורה מחייבין מקלקל הה"נ במתעסק כגון שמל תינוק של אחר השבת בשבת אבל דבר שאין מתכוון אינו פטור ומשום מלאכת מחשבת כיון דבחבורה מחייבין דבשאר מקומות נמי שרי באין מתכוון כמו כלאים דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וכן גבי נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק הילכך בחבורה נמי שרי אבל מתעסק אינו אלא לענין שבת דלא בעיא מלאכת מחשבת אלא בשבת כדאמרינן התם מתעסק בחלבים ובעריות חייב ובשבת פטור. עכ"ל הרא"ש ז"ל:

במקלקל הלכה כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור ושרי או הלכה כר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ואסור. א"ת וכיון דס"ל דלהנאת עצמו הוא צריך ופתחא ממילא הוי הא דבר שאינו מתכוון הוא ושרי אף לר"ש. ויש לומר דבעיין השתא אליבא דמאן דאמר הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוון דעלה קיימינן השתא. הריטב"א ז"ל:

במקלקל הלכה כרבי יהודה דפטור. וכיון דכן כי לא מכוון מותר לכתחלה. הרא"ה ז"ל: