שיטה מקובצת על כתובות נח:

מאי בינייהו כלומר מאי פלוגתייהו דמשנה ראשונה וב"ד של אחריהם בדיקת חוץ כשהגיע זמן עדיין לא בדקה אלא מבחוץ הכיר בה במשנה ראשונה סברי בדיקת חוץ שמה בדיקה ומהשתא ליכא למיחש לסמפון ואוכלת וב"ד של אחריהם סברי לא שמה בדיקה עד שתכנס לחופה ולבדקה שפיר. בדיקת חוץ שבדק ע"י קרובותיה לידע אם יש באשתו מום מסתמא. כך שמעתי רש"י במ"ק:

וכתב הרשב"א ז"ל איכא בינייהו בדיקת חוץ מ"ס בדיקת חוץ שמה בדיקה ומ"ס כלומר ב"ד של אחריהם אמרו בדיקת חוץ לא שמה בדיקה פי' בדיקה שעל ידי קרובות וכשאין שם מרחץ בעיר אבל אם יש שם מרחץ בדיקה מעליא היא ועדיפא מכניסה לחופה דשפיר בדקי לה קרובות על ידי מרחץ וכדתנן בפ' המדיר היו בה מומין בעודה בית אביה וכו'. נכנסה לרשו' הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין והיא מקח טעות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון ואם יש עמו מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שבודקה ביד קרובותיה אלא מיהו לענין אכילת תרומה אינה אוכלת עד שתכנס לחופה כדי שלא נחלוק בארוסה. הראב"ד ז"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל: מתני' המקדיש מעשה ידי אשתו שהיא עתידה לעשות אפי' קי"ל אדם מקדיש דשלב"ל אין הקדשו הקדש והרי היא עושה ואוכלת אי לרב הונא דאמר בגמרא אפי' הבעל רוצה להעלות לה מזונות יכולה היא שתאמר לו איני נזונת משלך ואיני עושה לצרכך דמעשה ידיה לא משתעבדי אלא משום איבה הלכך לא חייל עלה הקדש והרשות בידה לעשות לעצמה אי לריש לקיש דמוקים לה כשאינה נזונת דהשתא לא שייך כלל במעשה ידיה דניחול עלה הקדש דהא מזונות תקנו תחת מעשה ידיה. והמותר לאו אמקדיש מעשה ידי אשתו קאי אלא מילתא באפי נפשה היא כדמוכח בגמרא וה"ק אם לא הקדיש מעשה ידי אשתו אלא המותר שהקדיש מה שהיא עושה יותר על שיעור חכמים שפסקו עליה לעשות לו בשדה דאמרינן לקמן מה היא עושה לו וכו' ובעל שייך ביה באותו מותר שתחת אותו מעה שהיה נותן לה לצרכיה כדלקמן במתני' תקנו לו מותר מעשה ידיה כדאמרן לקמן בגמרא. פלוגתא דר"מ ור' יוחנן מפרש בגמרא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכן פי' במהדורא בתרא וז"ל מעשה ידי אשתו. במתני' מפני מה היא עושה לו משקל חמש סלעים וכו'. הרי זו עושה ואוכלת. אין מעשה ידיה קדוש על פיו ובגמרא מפרש לה. המותר הקדיש את מותר ידי אשתו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה לבד המזונות כדתנן במתני'. ר"מ אומר הקדש וכו'. מפרש בגמרא. ע"כ פירוש לפירושו אי נפרש דכי קתני המותר וכו' קאי אמקדיש מעשה ידי אשתו ניחא דהכי קתני המקדיש מעשה ידי אשתו פירוש שהקדיש כל מעשה ידיה אבל למאי דבעי לפרושי ז"ל דהמותר לא קאי אמקדיש אלא מילתא באפי נפשה קתני צריך לדחוק ולפרש דכי קתני המקדיש מעשה ידי אשתו לאו היינו כל מעשה ידי אשתו אלא שיעור אחד מוגבל וזה דוחק דלישנא דמתניתין משמע דכל מעשה ידי אשתו קאמר ותירץ רש"י ז"ל דכיון דבמתני' קא מפרש מה היא עושה לו וכו' הוה ליה כמאן דמפרש הכא מהו הקדשו וכאלו קאמר המקדיש מעשה ידי אשתו המפורש בדוכתיה וכ"ש דבמתני' דבפרקין קא מפרש לה. וא"ת ולשיטת רש"י למה ליה למיתני הרי זו עושה ואוכלת הוה ליה למיתני אינו הקדש ואי נפרש דכי קתני המותר וכו' קאי אמקדיש מעשה ידי אשתו ניחא אבל לשיטת רש"י קשיא ולמאי דכתבו התוספות לקמן בגמרא בסמוך דאי זן אותה ממש בשעה שמקדיש הרי מעשה ידיה קדוש וכדבעינן למכתב קמן בס"ד א"ש דלהכי לא קתני אין הקדשו הקדש דלא לישתמע דאפי' בזן אותה קאמר אבל השתא דקתני הרי זו עושה ואוכלת משמע שפיר דמשום מזונותיה קא אתינן עליה ואי זן אותה הויא הקדשו הקדש ומיהו משמע לו דרש"י סבירא ליה כדבעינן למכתב בס"ד ומ"מ י"ל דאי לרב הונא הרי טעמא דמתני' משום דמציא למימר איני ניזונת ואיני עושה ואי לר"ל משום דאינה נזונת וכדהאריך הרב ז"ל במהדורא קמא וכיון דמכל מקום משום מזונותיה אתינן עליה להכי קתני הרי זו עושה ואוכלת וזהו מ"ש במהדורא בתרא ה"ז עושה ואוכלת. אין מעשה ידיה קדוש על פיו ובגמרא מפרש לה. ע"כ: כתב הרא"ש וז"ל והמותר פרש"י הקדיש מותר מעשה ידיה ולא הקדיש מעשה ידיה ממש ופשטא דמתני' לא משמע הכי אלא ארישא קאי שהקדיש מעשה ידיה ועושה ואוכלת כשיעור המפורש במשנה שזה נתקן תחת מזונותיה והמותר שאינו תחת מזונות בו נחלקו ומה שפרש"י ז"ל כן כדי לתקן לישנא דגמרין כמו שאפרש בס"ד. ע"כ:

והתוספות ז"ל מפרשין משנתנו דארישא קאי ונדחקו הרבה בפירוש הסוגיא וכדבעינן למיכתב בס"ד וכן פירש ה"ר ישעיה מטראני וז"ל המקדיש מעשה ידי אשתו וכו'. פי' אפילו למאן דאמר שאין האשה יכולה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אתיא מתני' וטעמא דמלתא מפני שיכול להערים ולומר איני רוצה לזונך והיא זקוקה להתפרנס ממעשה ידיה הלכך הרי זו עושה ואוכלת ואין ההקדש חל על מעשה ידיה מפני שמעשה ידיה הרי שלה שאם לא יפרנסנה בעלה שתתפרנס ממנו והמותר מה שעשתה יתר על מזונותיה שאותו המותר הוא של בעל והכי תניא בתוספתא המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה מעלה לה מתוכן פרנסה והשאר הקדש. ר"מ אומר הקדש דקסבר אדם מקדיש דשלב"ל ר' יוחנן הסנדלר אומר חולין דקסבר אין אדם מקדיש דשלב"ל ע"כ. אזיל בשיטת הרא"ש ואינו כפירושו ממש דוק ותשכח: ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל מעשה ידי אשתו פי' מעשה ידיה של אשה הם של בעל כדאמרינן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה שהבעל חייב לתת לאשתו מזונות וכל מה שתעשה האשה של הבעל והיאך לא יחול ההקדש עליהן י"ל דכיון שהאשה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ושוב אין לבעל זכות במעשה ידיה והכא כמי שאמרה דמי ואין ההקדש חל עליהן ואפי' ר"מ דאמר אדם מקדיש דבר שלב"ל מודה דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והכא אין לו שום זכות במעשה ידיה ומש"ה קתני הרי זו עושה ואוכלת. והמותר ר"מ אומר הקדש לכאורה נראה שר"ל מה שתותיר ממעשה ידיה על מה שצריכה למזונות יהיה הקדש וצריך לשאול מאי קאמר דכיון שעיקר מעשה ידיה אינם של בעל ואינם של הקדש שלא חל עליהן שם הקדש היאך נאמר שעל המותר יחול הקדש ומתרץ בגמרא רב ושמואל דאמרי תרווייהו במותר לאחר מיתה כלומר כשתמות האשה יורש את אשר הותירה משבעה יהיה קדוש וצריך לדקדק על זה התירוץ שעושין בגמרא שהיאך אפשר שנאמר שאין הקדש חל על מעשה ידיה כלל שאינם של בעל ולכשתמות וזכה הבעל בהן יחול עליהן הקדש והוא לא הקדיש אלא מעשה ידיה בשעתן כלומר אם אומר אדם שדה שלי מקודשת תרצה לומר שאם יקחנה ממנו יחול עליה ההקדש נהי שאם היה אומר שדה של חברי קדושה לכשאקחנה ממנו אז ודאי אם יקח אותה תהיה קדושה אך נהי נמי שאם היה יד מעשה אשתו קדוש לאחר מיתה אז ודאי יהיה קדוש אבל הוא לא הקדיש אלא מעשה ידיה וכיון שלא זכה בהן מן הטעם שכתבנו לא חל הקדש עליהן אף על פי שזכה בהן אח"כ וכתב רש"י בפירושיו והמותר הקדיש המותר נראה שר"ל כי ודאי כשאמר אני מקדיש המותר לאחר מיתה רצה לומר וכמו שפירש ואמר אני מקדיש המותר מעשה ידי אשתי לאחר מיתה ואם תאמר והרי בגמרא מעמיד משנתנו במעלה לה מזונות י"ל דלאו דוקא במעלה לה מזונות אלא רוצה לעלות והיא אינה רוצה לקבל הרי זו עושה ואוכלת ועדיין דברים הללו צריכים לעיין בסוגיית הגמרא. עד כאן:

וז"ל ה"ר יהונתן הכהן ז"ל המקדיש מעשה וכו'. שהיא עתידה לעשות וסבירא ליה לר"מ דאדם מקדיש דשלב"ל הלכך היה חל שם הקדש ויפסיד מעשה ידיה וכיצד תעשה האשה שלא יפסיד הבעל תאמר לבעל איני רוצה להתפרנס מנכסיך וגם לא תזכה במעשה ידי אלא ממה שאשתכר מאחרים אוציא בפרנסתי. המותר כלומר ואם היא מרווחת יותר ממה שהיא מוציאה במזונות ובאותו מותר זכה בו הבעל מיד והלכך חל שם הקדש עליו כיון דס"ל לר"מ אדם מקדיש דשלב"ל ומפרש בגמ' דלא קדיש אלא עד מיתתה אבל מחיים לא דשמא תחלה היא חדש או שנה ולא תוכל לעשות מלאכה ולא יהיה בידה ממה שתתפרנס לכך לא מיקרי מותר אלא עד שתמות ור' יוחנן הסנדלר ברישא נמי פליג דלדעתיה אפי' יעלה לה הבעל מזונות אינו חל עליו שם הקדש כלל דאינו בעולם בשעה שיצא הקדש מפיו אלא נטר ליה לר"מ עד דסליק מילתיה והדר פליג אכולה מילתא ותרווייהו ס"ל דמזונות עיקר ומעשה ידיה לבעל משום איבה הלכך אם רוצה לומר לבעל איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה דתו ליכא איבה עלה כיון שלא תתפרנס ממנו דאי הוה ס"ל דמעשה ידיה לבעל מן התורה ומזונות תקנת חכמים דתקינו לה לטובתה לא הוה יכולה למימר לבעלה איני עושה וכיון דס"ל לר' מאיר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הלכך חייל מיד הקדש על מעשה ידיה בעל כרחה כיון שהוא רוצה לזונה אע"פ שהיא אינה רוצה עכ"ל במשנה.

ושוב כתב בגמרא וז"ל המשנה שפרשתיה המותר ר"מ אומר הקדש כו'. ובמה שהיא אינה יכולה לאכול והיא מותירה משבעה ובשאין מעלה לה הבעל לא מזונות ולא מעה כסף מיהו אליבא דגמרא אינה מתפרשת כן דבגמרא משמע כך דהאי המותר לאו אמקדיש ידי אשתו קאי אלא מלתא באפי נפשה היא וה"ק אם לא הקדיש ידי אשתו אלא המותר שהקדיש מה שהיא עושה יותר על שיעור חכמים שפסקו עליה לעשות בשבת דאמרינן לקמן וכמה היא עושה לו ובעל שייך ביה במותר שתחת מעה כסף שהיה נותן לצורכה כדלקמן במתני' ומוקי לה בגמרא במעלה לה מזונות חוץ ממעה כסף ופשיטא לן דמחיים לא קדיש אותו מותר אפילו לר"מ דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל דכיון דלא יהיב לה מעה כסף דין הוא שיהא אותו המותר שלה כל ימי חייה לעשות ממנה צורכיה אלא לאחר מיתה פליגי דלר"מ קדיש דסבר אדם מקדיש דשלב"ל ואע"פ דכשבא לעולם נמי אינו יכול כי הכא דמחיים אין לו בו כלום אלא עד שתמות היא ויירשנה אפ"ה חייל ביה הקדש וקדיש לאחר מיתתה ור' יוחנן סבר אין אדם מקדיש דשלב"ל וכ"ש הכא דאיכא תרתי דאפי' כשיבוא לעולם אינו שלו מיד אלא לכשתמות היא ויירשנה הלכך לא חייל באותו מותר הקדש כלל. ע"כ: ועוד מצינן לפרושי מתני' בענין אחר המקדיש ידי אשתו פי' דהקדיש כל מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת פי' לא חל ההקדש כלל דלעולם היא עושה ואוכלת ואפילו מה שיותר נמי ממעשה ידיה שכנגד מזונותיה לא קדיש דכיון דאיהו הקדיש מעשה ידיה סתם והרי עיקר מעשה ידיה משועבדים למזונותיה ולא חל עליהן שם הקדש הרי נסתלק מכאן שם הקדש מכל וכל ועוד דאין כאן מותר דשמא מה שהותירה היום תצטרך אותו למחר שלא תוכל לעשות מלאכה כל כך ואפילו כנגד מזונותיה וכמו שכתב רבי יהונתן ז"ל בפירוש המשנה וכדכתיבנא ולאחר מיתה נמי לא קדיש דאיהו לא נתכוון להקדיש אלא מעשה ידיה בשעתן וכיון דלא קדישי בשעתן היאך יקדישו לאחר מיתה. המותר פירוש אם הקדיש בפירוש מה שיותיר ממעשה ידיה שכנגד מזונותיה ר' מאיר אומר הקדש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לרב ושמואל דסברי דמעה כסף תחת מותר והוא אינו מעלה לה מעה כסף הרי כל ימי חייה הם שלה ומיהו לאחר מיתה הוא קדוש דהוה ליה כמי שקדיש בפי' מה שיותיר לאחר מיתה דלא הויא מותר עד ההיא שעתא וכמו שכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולרב אדא בר אהבה מחיים קדיש דכיון שמעלה לה מזונות הרי המותר שלו. כך היה נראה לפרש על פי דרכו של רש"י ז"ל דפירש דכי קתני המותר מילתא באפי נפשה קאמר ומיהו רש"י ז"ל לא פי' כן והדין עמו וכדבעינן למיכתב לקמן בגמרא. בס"ד: גמרא יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת כתבו התוס' לעיל בפ' נערה גבי הא דתניא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה בדבור המתחיל זימנין דלא מלו וז"ל טעמא דרב הונא משום דאינה מפקעת התקנה לגמרי שאם אמרה היום איני ניזונת ואיני עושה אם רצתה למחר או כשתרצה לומר הריני עושה הרשות בידה. וכן כתב הריטב"א ז"ל בשמם וז"ל דעת התוספות כי אף ע"פ שאמרה האשה בבית דין איני ניזונת ואיני עושה אם רצתה למחר או כשתרצה לומר הריני עושה לך וניזונית משלך הרשות בידה דמזונות דכל יומא חוב הוא באפי נפשה אבל מורי הרא"ה ז"ל היה אומר דכיון שאמרה כן בפעם אחד בב"ד פקעה מינה תקנת מזונות דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא ונראין דבריו ז"ל. עד כאן:

ורש"י כתב איני נזונת. משלך. ואיני עושה. לך כלום אלא לעצמי. פי' הוקשה לו דלכאורה משמע דאינה רוצה ליזון כלל לא משלה ולא משלו ולא לעשות לא לו ולא לעצמה והא ודאי לא מהניא לבטל תקנתא דרבנן וע"כ תעשה לבעל ותזון משל בעלה ואפי' ביום ראשון ולא נפרש למילתא דודאי משל בעלה קאמרה דהא אי אפשר לה בלא מזונות אלא הויא לה כמי שלא אמרה מידי כיון שאי אפשר לה בלא מזונות לעולם תדע דכתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות הכא בשמעתין ולקמן בפרק המדיר דדוקא כדאמרה איני נזונת ואיני עושה הא אמרה איני עושה בלבד לא אמרינן דמהני ולא יהא בעל חייב לזונה דהא כו' אלמא לא מבטלה תקנתא לעולם עד דאמרה בהדיא איני ניזונת ע"כ. הכא נמי דכותה בעינן דתאמר בהדיא לישנא דמהני וכי אמרה איני נזונת כלל ואיני עושה כלל עד שתפרש להדיא איני נזונת משלך ואיני עושה לך כלום אלא לעצמי וכדפי' רש"י ז"ל. ואי ס"ל לרש"י ז"ל כדעת התוס' דמציא למימר לחדא יומא איני נזונת ואיני עושה ולמחר תהדר ותאמר איני נזונת ועושה לבעלי שפיר הוה מצינן לפרושי דאיני נזונת כלל קאמרה דלחדא יומא מציא שפיר למיתב בתעניתא וליקח לעצמה מעשה ידיה ומדכתב הרב ז"ל דאיני נזונת משלך קאמרה אלמא דס"ל כדעת הרא"ה ז"ל. כנ"ל: איני נזונת ואיני עושה פי' וכיון שאמרה כן אין הבעל חייב במזונותיה וכסותה ופרנסתה אבל ברפואתה חייב למאי דפריש לעיל דרפואתה תקנתא באפי נפשה מפני שהיא חייב לשמשו וכי אמרה הכי שעושה לעצמה דוקא לענין מלאכת צמר וכיוצא משאר מלאכות שמרווחת לעצמה וזנה אבל חייבת היא לשמשו בשאר מלאכות להיות אופה ומבשלת ומצעת מטה ומניקה שאין מלאכות אלו תחת המזונות אלא משועבדת היא למלאכות אלו בין נזונת לשאין נזונת וכן כתב ה"ר אפרים ז"ל בתשובת שאלה ותדע לך דהא דאמרינן לקמן בפירקין דרב הונא אמר מורדת מתשמיש אבל מלאכה לא ואם איתא דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה מלאכות אלו פשיטא דאינה מורדת. וליכא למימר דרב הונא מהאי טעמא הוא דאמר עלה דאם כן הוה לן למימר דרב הונא לטעמיה דאמר יכולה אשה לומר לבעלה וכו' אלא ודאי כדאמרן. ועוד כתב הר"א ז"ל בתשובה דאלמנה ודאי יכולה לומר ליתומים כן דלא משתעבדא להו אלא מחמת מזונות ויכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר אף ע"פ שהיא אסורה לינשא כשהיא מניקה ולא אמרינן בהא לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי שזו אינה מעוכבת מחמת הבעל אלא מחמת סכנת הולד ואין התנאי ההוא אלא כשהיא מעוכבת מחמת איסור הבעל וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובה. ובפרק שני דייני גזרות אפסיקא הלכתא בהדיא כרב הונא. וכיון שיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה כ"ש שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר והא פשיטא דכי אמרה הכי הרשות בידה (פי') שהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעים לה כדאיתא בפרק הכותב. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרא"ה ז"ל דה"ה למותר וכל שכן הוא דהשתא במעשה ידיה דעיקר יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה כל שכן במותר דלא עביד דאתיא. עד כאן:

וז"ל הרב ר' ישעיה מטראני ז"ל יכולה האשה שתאמר לבעלה וכו'. פי' דהאי סברא אפי' אותו המותר שהיא עושה יתר על מזונותיה הוא שלה דאי לאו הכי מה מרווחת האשה בכך אלא ודאי הכל שלה ומפני שהיא עושה יתר על מזונותיה מפני זה היא אומרת לבעלה איני נזונת ואיני עושה ואי קשיא והא אמרינן לקמן קונם שאיני עושה לפיך אינו צריך להפר אלמא שמעשה ידיה הוא משועבד לבעל ואין הנדר חל עליו ואי אמרת יכולה האשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אמאי לא חייל. תשובה אע"ג דמציא למימר כ"ז שלא אמרה משועבדת היא ומעשה ידיה לבעל והלכך אינו צריך להפר. ע"כ:

וז"ל הרמב"ן ז"ל וכו'. פי' איני נזונת ואיני עושה לא נוטלת כלום משל בעל בין מזונות בין מעה כסף ולא עושה לפיו כלום בכל שומעין לה וכן כתב רב אחא בשאלה ופשוט הוא וחכמי הצרפתים ז"ל מפקפקים בה בחנם ולקמן אפרש. ע"כ:

אבל ה"ר יוסף בן מיגאש ז"ל כתב וז"ל הא דאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת וכו'. מסתברא לן דדוקא עיקר מעשה ידיה שהוא חמש סלעים אבל היכא דעבדה והותירה יותר מחמש סלעים דבעל הוי ולא מציא אמרה ליה איני נוטלת ממך מעה כסף ואיני נותנת לך המותר ע"כ. ואפשר דעד דלא עבדה והותירה יותר מחמש סלעים מציא אמרה ליה איני נזונת ולא נוטלת מעה כסף וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל ומ"מ אכתי יש לחלק בין מזונות ומעשה ידיה ולמותר ומעה כסף וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. ע"כ: קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר הקשה רבינו מאיר מדקאמר קסבר אלמא אין זו מדברי רב הונא אלא תלמודא הוא דמפיק הכי טעמא דרב הונא מנא ליה לתלמודא דילמא קסבר רב הונא מזוני דאורייתא כתנאי לעיל בפ' נערה ולהכי יכולה לומר איני נזונת אבל למאן דאמר מזוני דרבנן לעולם איכא למימר דמעשה ידיה עיקר ולא תיקשי ברייתא דבסמוך דקתני מזונות תחת מעשה ידיה דנימא דההיא ברייתא כמ"ד מזוני דרבנן. ותירץ משום דתלמודא ס"ל דמזוני דרבנן להכי לא בעי לאוקמי למילתא דרב הונא דאמר רב דלא כותיה ועוד תירץ דהאי קסבר דקאמר מסקנא דמילתיה דרב הונא היא דמסיק לפרש דברי רב רבו כלומר כך קבלתי ממנו דמזוני עיקר. הרא"ש ז"ל: אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל כי תקינו רבנן מזוני עיקר. כלומר עיקר התקנה לא היתה אלא על מעשה ידיה שיהיו תחת מזונותיה ועל המזונות לא הצריכו לתקן שהן עיקר לפי שהוא מחויב לה מדין תורה דלמ"ד מזוני עיקר מן התורה הן ונפקא ליה משארה כסותה ועונתה כדאיתא בפרק נערה ורבנן הוא דתקון ליה לבעל מעשה ידיה משום איבה. ואם תאמר אם כן אף למאן דאמר מזוני דאורייתא מעשה ידיה עיקר התקנה והיאך היא יכולה לבטל תקנת הבעל. יש לומר דעיקר התקנה מכל מקום לא לתקנת הבעל היתה אלא לתקנתה כדי שיתן לה מזונותיה בלא איבה ויכולה היא לומר איני רוצה בתקנת חכמים ומיהו אלמוה רבנן לתקנתן דכל שאינה עושה אפקעינהו למזונותיה ממנו ומדין הפקר נגעו בה כנ"ל ע"כ. וקשיא על פירושו ז"ל דאם כן מאי פריך מהברייתא דבסמוך נימא דההיא ברייתא כמ"ד מזוני דרבנן ואיהו דאמר כמאן דאמר מזוני דאורייתא ולעיל בפרק נערה אמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא דתניא כו' ולפי' רשב"ם דלעיל כולהו תנאי ס"ל מזונות דאורייתא וקשיא להו לתוספות ז"ל לעיל דברייתא דקתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע דמזונות דרבנן כמאן אתיא ושמא משמע ליה לתלמודא דההיא ברייתא עיקר תדע דקתני לה בלשון תנו רבנן וכל כי האי לישנא עיקרית כמו משנה כמו שכתבו בתוס' שאנץ בבא קמא פרק קמא ומדקאמר רבא לעיל בפרק נערה האי תנא סבר מזונות דאורייתא משמע שהיא יחידאה ואין לסמוך עליה ואף על גב דאדכר כמה תנאי כולהו כיחידאה חשיבי ואין לסמוך עלייהו ודוחק ופי' הרא"ש ז"ל עיקר וכן פי' רש"י ז"ל: אבל תלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל כי תקינו רבנן מזוני עיקר כלומר עיקר תקנת חכמים לא היתה אלא בעבורה שתקנתן שתקנו שתתן מעשה ידיה לבעלה משום שאם לא תתן מעשה ידיה יכעוס ויאמר אני זן אותה והיא לוקחת מה שמרווחת וכיון שחכמים תקנו לתועלתה זה במקום המזונות אם היא אומרת איני רוצה בתקנה זו ואף על פי שהוא חייב לזון אותי מדין תורה אני רוצה להניח לו המזונות ושיהיו מעשה ידי לעצמי הרשות בידה אבל אם היינו אומרים דמעשה ידיה עיקר שהיא היתה משועבדת במעשה ידיה לכ"ע והמזונות שהבעל נותן לה כנגד מעשה ידיה אינם אלא תקנת חכמים שחששו לטרחא לא היתה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מפני שהבעל יכול לטעון ולומר איני רוצה להניח השעבוד שיש לי עליך בעבור הנחת המזונות אלא קחי המזונות וע"ש ע"כ: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מזוני עיקר ואפילו לא עבדא מידי יהבי לה מזוני ומעשה ידיה לבעל משום איבה וכיון דלא תקינו ליה מעשה ידיה אלא משום איבה בעלמא יהבי ליה דכיון דמתזני מדידיה לא ניחא ליה דהוי מעשה ידיה שלה הלכך הרשות בידה לומר אעשה לעצמי ואזון משלי תחת מעשה ידי אלמא דמעשה ידיה עיקר ובעל כרחה הוי לבעל כל זמן שרוצה להעלות לה מזונות עושה ולא מציא למימר איני ניזונת ואיני עושה דלאו כל כמינה לאפקועי מבעל מלתא דמשעבדא ליה לגמרי. ע"כ: אימא מעשה ידיה כו' וקצת קשה היכי משני אימא תקינו מעשה ידיה וכו' פי' דהכי קאמר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה כלומר תקנו מזונות ותחתם מעשה ידיה ולהכי הפך ועקם הלשון ולא קאמר להדיא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות משום דעיקר מאי דאתא לאשמועינן היינו לאפוקי מהני תנאי דסברי מזונות דאורייתא וכיון דכן להכי פתח ותני תקנו מזונות לומר דמזונות דרבנן כנ"ל:

לימא מסייע ליה וכו' אם תאמר מעיקרא פריך עליה דרב הונא ושוב קא מסייע ליה אטו המקשן גופיה היכי הוה מיישב הברייתא עם המשנה ויש לומר דהמקשן הוה משמע ליה דשניהם שוים ובבת אחת נתקנו זה על זה ואין שום רבותא זה על זה והיא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ואיהו נמי יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דחכמים לטובת שניהם נתכוונו ולתקנתם והלכך כל חד מצי למימר אי איפשי בתקנת חכמים כגון זו והשתא ליכא לאקשויי לא מהברייתא ולא לסייעי מהמשנה דהברייתא חדא מינייהו נקט תקנו מזונות תחת מ"י וה"ה מ"י תחת מזונות כלומר זה כנגד זה נתקן וליכא חדא אחברתה שום יתרון ומהמשנה נמי ליכא סייעתא דאי ממתניתין הוה אמינא הרי זו עושה ואוכלת משום דמזוני עיקר וקמ"ל דשניהם שוים ובעל נמי יכול למימר צאי מעשה וכו'. ומשום דאיהי נמי מציא למימר איני נזונת ואיני עושה להכי אין לו כח להקדישן והרי היא עושה ואוכלת. ואין להקשות השתא נמי מאי סיעתא דילמא הא קמ"ל דאי ממתני' הוה אמינא דשניהם עיקר קמ"ל רב הונא דמזוני עיקר ודוקא איהי מציא אמרה איני ניזונת ואיני עושה אבל איהו לא מצי למימר צאי מעשה ידיך במזונותיך דהא ודאי ליכא לאקשויי כלל דא"כ לא הוה ליה לרב הונא לאשמועינן אלא דאין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך וכו' ולמה ליה לאשמועינן דיכולה אשה לומר איני ניזונת כו' היינו מתניתין. כנ"ל: מאי לאו בנזונת פרש"י ז"ל שיש לו נכסים ומבקש לזונה ואפי' הכי תנן אין מעשה ידיה ברשותו להקדישן. כשאינה נזונת. שאין לו במה לזונה. ע"כ. פי' לפירושו הא ודאי בשעה שהקדיש ויצא ההקדש מפיו היה זן אותה ובזה ליכא קפידא כלל ומיהו לאחר שהקדיש ובאנו לגזור הדין מה יעשה במעשה ידיה ואנו פוסקין דהרי זו עושה ואוכלת שקיל וטרי תלמודא אי מיירי בנזונת ולא בעי למימר דנזונת ממש דאם כן היכי קתני הרי זו עושה ואוכלת והרי היא אוכלת משל בעל אלא ודאי בעי למימר דיש לו נכסים ומבקש לזונה כבתחלה בשעה שנדר ואפילו הכי תנן דאין מעשה ידיה ברשותו להקדישן דאף על גב דהיתה נזונת עד השתא ועכשיו נמי בעי לזונה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה שמעת מינה דיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ומשני כשאינה נזונת ולא בעי למימר דלא בעי לזונה דאטו איערומי קא מערים על ההקדש כיון דבשעה שהקדיש היתה נזונת ואיהי נמי בעיא לאתזוני חל ההקדש והיכי קאמרינן הרי זו עושה ואוכלת כיון דאין העכבה באה אלא ממנו אלא ודאי ה"ק כשאינה נזונת דאין לו במה לזונה. כנ"ל פירוש לפירושו של רש"י ז"ל: והתוספות לא פירשו כן אלא דבעינן דבשעה שהקדיש לא היתה נזונת דאי היתה נזונת אמאי לא קדשי מעשה ידיה הרי חל קדושה על מעשה ידיה דברשותו הוו קיימי כיון דהיתה מתזנה מיניה תדע דבהכי מיירי התוספות ולא אתו לדחויי דלא מיירי בזן אותה לאחר שהקדיש וכדפרי' לדעת רש"י ז"ל דאי הכי לא הוה להו לדחויי אלא ממתניתין דקתני הרי זו עושה ואוכלת והיכי מצי מיירי בנזונת והולכת אלא דאינהו אתו למימר דלא מיירי בנזונת בשעת הקדשו וכדכתיבנא ומייתי ראיה מדקאמר לקמן אי במעלה לה מזונות מ"ט דלמ"ד לאחר מיתה קדוש פי' גם מחיים יהא קדוש הילכך פי' בנזונית שהוא חפץ לזונה והיא אינה רוצה.

ודע ששיטת התו' בכולה סוגיין דמתניתין חדא קתני וכי קתני המותר עלה דרישא קאי וה"ק המקדיש מעשה ידי אשתו פי' כל מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת פי' מה שכנגד מזונותיה לא קדשי ומה שיותיר על כנגד מזונותיה ר' מאיר אומר הקדש וכו'. רב ושמואל ס"ל דלא מיקרי מותר אלא מה שישתייר לה לאחר מותה אבל כל עוד שהיא בחיים לא מיקרי מותר דאפשר שיצטרך לה וכדכתיבנא לעיל וכדבעיא למכתב עוד בס"ד. וכי פריך רב פפא אי לימא במעלה לה מזונות כו' מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש ה"פ כיון דמעלה לה מזונות אמאי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת אמאי קאמר דכל עוד שהיא בחיים תעשה ותאכל עד שתמות ותותיר גם מחיים יהא קדוש ואמאי תני במתני' הרי זו עושה ואוכלת והלכך שמעינן מינה דבנזונת ממש בשעת ההקדש קדשי מעשה ידיה דשלו הם. אבל רש"י ז"ל קא מפ' דסוגיא דלקמן לא קאי אלא אמותר לחוד וה"ק אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף בין שיהיה המזונות תחת המותר בין שיהיה המעה כסף תחת המותר אמאי לא קדיש המותר עד לאחר מיתה והא מחיים קדוש וכן פי' רש"י ז"ל להדיא במהדורא קמא וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. והלכך איכא למימר דדוקא המותר הוא דקנוי לו בשעה שנותן לה מעה כסף או מזונות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שכך תקנו לו חכמים כדתנן במתניתין וזהו שכתב רש"י במתניתין והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה לבד המזונות כדתנן במתניתין. ע"כ: ואפשר דס"ל לרש"י כדעת הרב יהוסף הלוי ן' מיגש דהיכא דעבדה והותירה יותר מה' סלעים לא מציא אמרה איני נוטלת ממך מעה כסף ואיני נותנת לך המותר מפני שכבר הקנו לו חכמים המותר ולכך פריך תלמודא לקמן אמותר דבמעלה לה מזונות או מעה כסף דליקדיש המותר מחיים שכבר קנוי לו המותר אבל אמעשה ידיה אפילו בנזונת בשעה שהקדיש הרי יכולה לומר מכאן ולהבא איני נזונת ואיני עושה ואין מעשה ידיה קנויין לו אלא משום איבה דקא מתזנא מיניה אמרו חכמים שתתן היא לו דבר כנגד המזונות וכשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה הרי אין כאן איבה ואפילו עשתה נמי כשיעור חמש סלעים אי לא זנה כנגדן מציא אמרה איני נוטלת ממך מזונות ואיני נותנת לך שיעור ה' סלעים שעשיתי מפני שאין מעשה ידיה קנויין לו אלא משום איבה בעלמא דקא מתזנא מיניה הוא דתקון הכין וכדכתי' ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד כנ"ל: וז"ל הרשב"א ז"ל מאי לאו בנזונת ואשמועינן דאפ"ה יכולה היא להפקיע הקדשו ואומרת איני נזונת ואיני עושה ואפילו היכא שהיתה נזונת בשעת הקדשו לפי שאין מעשה ידיה עיקר. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל מאי לאו בנזונת פי' מאי לאו דמתני' מילתא פסיקת' קתני ואפילו כשמעלה לה מזונות וקתני שהיא עושה ואוכלת והיינו מפני שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ומהדרינן דמתני' כשאינה נזונת דוקא ופי' רש"י כשאינה נזונת שאין לו נכסים לזונה ע"כ. ואשמעינן מרן ז"ל דאפילו למאי דסבירא לן השתא דמעשה ידיה עיקר התקנה אלו היו לו נכסים לזון זן אותה על כרחו ואינו יכול לומר איני נוטל מעשה ידיה ואיני זן והטעם מפני שיש עליה לעשות לו כל אותן המלאכות ואם לא יוכלו להספיק מעשה ידיה למזונותיה אינו בדין שתעשה לו מלאכות ותשאל על הפתחים וכבר פירשנו כן לעיל ע"כ: וה"ר ישעיה מטראני ז"ל כתב וז"ל מאי לאו בנזונת פי' שהבעל רוצה לזונה ואפ"ה היא עושה ואוכלת וטעמא דמילתא משום דמציא למימר איני נזונת ואיני עושה וכל מעשה ידיה שלה ואין ההקדש חל עליו ואפי' המותר שלה כדפרישית והאי דתני והמותר ר"מ אומר הקדש הוא לאחר מיתה שמה שנשאר לה ממעשה ידיה ירש הבעל אחר מיתתה והלכך ההקדש חל עליו שאדם מקדיש דשלב"ל. לא כשאינה נזונת פי' מהכא לא תסייעיה דלעולם לא מציא למימר הכי וטעמא דמתני' מפני שמערים ואינו רוצה לזונה והלכך היא נזונת ממעשה ידיה ולא חייל הקדש עילויה כדפרישית והמותר שעשה יותר על מזונותיה הוא של בעל וקדוש מהיום אליבא דר"מ. ע"כ: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לימא מסייע ליה לרב הונא מאי לאו בנזונת דאיהו מצי למיתב לה מזוני ואפי' הכי תנן דאין מעשה ידיה ברשותו להקדישו ואע"פ שהוא מבקש לזונה ואיהי אמרה לא בעינא אלמא מציא אמרה איני נזונת ואיני עושה לצורכך אלא לעצמי. לא כשאינה נזונת שלא רצה להעלות לה מזונות לפיכך נתנו לה חכמים רשות שתהא עושה ואוכלת בכדי חייה אע"ג דמעשה ידיה עיקר ואי הוה בעי למיתב לה מזוני לאו כל כמינה למימר איני נזונת ואיני עושה דעל כרחה משעבדא ליה מעשה ידיה ולא מסייעיה לרב הונא. עד כאן:

אפי' למ"ד יכול הרב כו'. לכך האריך כל כך ולא קצר לומר דבעבד עברי אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך וכ"ש אשתו משום דפלוגתא דעבד כנעני מפורש בהדיא במסכת גיטין פ"א ולא מפרש בהדיא דין עבד עברי אלא מכללא דעבד כנעני שמעינן לה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אפילו למאן דאמר וכו'. פלוגתא במסכת גיטין פרק א'. וכיוצא בזה כתב רש"י ז"ל לעיל בפרק נערה ובפרק החובל ועוד לכך האריך לאלומי ופירש דאפילו עבד כנעני איכא מ"ד דאינו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ולכך כתב נמי רש"י פלוגתא במסכת גיטין ודוק כנ"ל: וכל שכן אשתו פי' שחייב לזונה כשיש לו וכשאין לו שאין לו להקדיש מעשה ידיה. הריטב"א ז"ל:

סיפא איצטריך ליה וא"ת ולשיטת רש"י דפריש במתני' דכי קתני המותר וכו'. דמילתא באפי נפשה קאמר מאי קא משני סיפא איצטריך ליה אטו לא הוה יכול למתני סיפא בלא רישא וכי מי תלאן זה בזה ולשיטת התוס' ניחא דמתני' הכי קתני המקדיש כל מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ומה שיותיר ר"מ אומר הקדש כו' והלכך רישא וסיפא חדא קתני ומשום סיפא איצטריך אבל לשיטת רש"י קשה דהא בבא באפי נפשה היא ואין לה ענין עם הרישא ויש לומר דהך סיפא איצטריך ליה פירוש להכי קתני רישא דמיירי באינה נזונת לאשמועינן דהמותר לא תליא במזונות ואע"ג דאינה נזונת חל עליה שם הקדש אלא דהיא תופסת בו משום מעה כסף ולא פקעה זכותא דבעל וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדבעינן למיכתב קמן בס"ד. והלכך כשמתה וירשנה קדישי אבל מעשה ידיה דהיינו חמשה סלעים מתלא תלו במזונותיה וכל שלא זן אותה אין מעשה ידיה שלו ולא חל עליה קדושה כלל דאין מעשה ידיה קדוש על פיו כיון שאינה נזונת דלא תקינו לה חכמים מעשה ידיה אלא כשנזונת ממנו והלכך אפילו לאחר מיתה לא קדיש מה שיותיר ממעשה ידיה אבל המקדיש המותר פירוש מותר מעשה ידי אשתו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן אע"ג דאינו מעלה לה מעה כסף קדיש לאחר מיתה לדעת ר"מ. והיינו טעמא דהמותר לא שייך במה שכנגדו שחכמים הקנו לו המותר ואמרו לו שיתן כנגד המותר מעה כסף והרי קנוי לו במעה וכשאינו נותן המעה כסף דמים הוא חייס לה ותחת חוב זה היא אוכלת המותר ולא משום דפקעה זכות דבעל אלא שהיא ממשכנת המותר תחת מעה כסף והלכך כשמתה דפקעה חיוב' דילה והוא יורש אותה חל ההקדש על המותר אבל מעשה ידיה מעולם לא נתקן כי אם תחת מזונותיה דאינו בדין שתמות ברעב והוא יזכה במעשה ידיה הלכך כשאינה נזונת אין לו שום זכות במעשה ידיה ולא חל עליה שם הקדש כלל ואפילו לאחר מיתה לא קדיש.

וזהו שכתב רש"י סיפא איצטריך ליה. לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך במזונותיה ואף על גב דאינה נזונת איכא למ"ד קדיש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן. ע"כ. קצר במהדורא זו ובמהדורא בתרא פירש יותר וכדכתי' ומיהו לקמן כתבינן דבמהדורא קמא אזיל בשיטה אחרינא וכדבעינן למכתב ומ"מ מאחר דאשמועינן סיפא דקדיש לאחר מיתה אף על גב דאינה נזונת רישא נמי אשמועינן רבותא דאע"ג דבמותר קדיש לאחר מיתה מעשה ידיה לא קדשו. לקמן בס"ד פרישנא לשון זה של רש"י ז"ל בענין אחר יותר פשוט כלל כשאינה נזונת ומיהו אי לאו סיפא לא הוה רבותא כלל ברישא דפשיטא ודאי דלא קדשי כלל אפילו לאחר מיתה אבל השתא דאשמועינן דבמותר קדיש לאחר מיתה רבותא אשמועינן ברישא דאפ"ה לגבי מעשה ידיה לא קדיש כלל ואפילו לאחר מיתה וכדכתיבנן וזו היא שיטת ריש לקיש וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:

ופליגא דר"ל פירוש לא קאי אמאי דקאמר קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר וכו'. נימא דכי היכי דהיא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה הכי נמי איהו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דשוי' הם מעשה ידיה ומזונותיה להכי קאמר קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר כו' הלכך ודאי דוקא איהי מציא למימר איני נזונת ואיני עושה אבל איהו לא מצי למימר צאי מעשה ידיך וכו' וכי פליג ר"ל אדרב הונא לא פליג עליה אלא במאי דקאמר דמציא אמרה איני נזונת ואיני עושה אבל במאי דקא פריש קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר וכו' לומר דאיהו לא מצי למימר צאי מעשה ידיך במזונותיך ר"ל נמי מודה. וכן כתבו התוס' ז"ל לעיל פרק נערה דר"ל נמי ס"ל דאין הבעל יכול לומר לאשתו צאי מעשה ידיך וכו' וכמו שהאריכו התוס' לעיל בדבור המתחיל תקנו מזונות כו' ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ופליגא. דרב הונא אר"ש בן לקיש. פי' ההיא דרב הונא גופא דאמר יכולה אשה לומר הוא דפליגא אר"ל מיהו ההיא דקא פריש וקאמר קסבר כי תקינו כו' לומר דאין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך כו' בהא לא פליג ר"ל תדע דלא אמרינן ופליגא דר"ל אלא מאי דמשתמע בהדיא מדברי ר"ל דפליג ולא שמעינן דקאמר ר"ל אלא דיכול לכופה כו' ומיהו לא שמעי' מיניה אי איהי יכולה לכופו או לא הלכך לא קאי הא דקאמר ופליגא דר"ל אלא אמאי דקאמר רב הונא יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת כו' וכן כתוב במהדורא קמא הא דרב הונא דאמר יכולה אשה לומר לבעלה כו' פליגא אדר' דאמר לא תימא וכו':

וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל יכולה אשה לומר כו'. יש אומרים דכיון דאמרה הכי לאלתר נתבטלה התקנה ושוב אינה יכולה לחזור בה ונראין דבריהם. ומסתברא דדוקא אליבא דרב הונא אבל אליבא דר"ל דפליג עליה דרב הונא דסבר דאינה יכולה לבטל התקנה בין הוא בין היא דלא אתי ר"ל למימר אלא שאין מזונות בלבד עיקר לומר שתהא ברשותה בלבד וכן מוכיח מהא דתנן ארבע יושבת בקתדרא ואמרינן עלה בגמ' לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה כלומר שדרך משפחתו להכניס כן וכן מוכיח בירו'. ואמרינן נמי אחר שהכניסה לו ואחר שמצאתה לו בתוך ביתו והא תמיה מלתא כיון דקי"ל מזונות תחת מעשה ידיה היאך תהא נזונת משל בעלה ואינה נותנת לו מעשה ידיה והא לית לה קיום אליבא דר"ל אם איתא דלר"ל יהא הוא יכול לומר איני נוטל מעשה ידיה ואיני זנך א"כ אמאי לא אמר לה הכי ואפילו כשנמצאת לו בתוך ביתו כמה אלא משמע דאפילו לר"ל אין הדבר ברשותו אשתכח השתא דאליבא דרב הונא היא יכולה לבטל מעשה ידיה ממנו ואליבא דר"ל אינה יכולה לבטל ולפיכך אם הכניסה לו שפחות או ראויה להכניס או מצאת לו בתוך ביתו פוטרה ממעשה ידיה ומ"מ מזונות במקומן הן עומדין. ומסתברא דפרנסה בכלל מזונות והאומרת איני נזונית ואיני עושה שנזונית לעצמה מתפרנסת לעצמה דכסות בכלל מזונות וארוסה הנזונת כגון שהגיע זמן בודאי חייב בכסותה וצ"ע. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה כו'. פי' וכיון דאמר ר"ל שיכול לכופה על מעשה ידיה מכלל שאינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה דאי כשאוכלת משלו מה כפייה צריך פשיטא שאין כפייה אלא במרד שאומרת שאיני נזונת ואיני עושה ולר"ל מתני' כשאינה נזונת כדאיתא לעיל שאם הוא מעלה לה מזונות האיך היא אינה עושה ואוכלת אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב לעושיהם. למי שבראן וידים איתנהו בעולם אלמא קסבר יכול לכופה ואינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה. ע"כ. פי' לפי' הוקשה לו דדילמא יכול לכופה כל עוד שלא אמרה איני נזונת כו' וכיון דלא מציא אמרה איני נזונית כו' ומ"ה מצי קדיש דידיה ברשותו הווין דאי מציא אמרה איני נזונת וכו' היכי מצי קדיש לידיה והרי ידיה לא הוו ברשותו דהא מציא אמרה איני נזונית ואיני עושה אלא ודאי כדכתי' כנ"ל. ומה שכתב הריטב"א ז"ל לא דייק שפיר: וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל אלא טעמא דר"מ משום דקסבר מתוך שיכול לכופה במעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם והוה ליה כמקדיש דקל לפירותיו דקדשי אלמא מדקאמר מתוך שיכול לכופה שמעינן מיניה דמעשה ידיה עיקר ותקנו מזונות תחת מעשה ידיה. ותמיה לי דהא ע"כ מזונות לר"מ דאורייתא הן כדתני' האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו הרי זה בטל דברי ר"מ כלומר דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואי אפשר לומר מדרבנן ועשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה דלית ליה לר"מ הכי מדאמרינן בריש פרקין כל הפוחת אפילו בתנאי אלמא קסבר תנאו בטל וכו' והא שמעינן לר"מ דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בדאורייתא אין בדרבנן תנאו קיים אלמא לר"מ שאר כסות ועונה דאורייתא הן וי"ל דר"ל דריש ליה לקרא כרבי אליעזר בן יעקב דדריש כסותה ועונתה לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה כדאיתא לעיל בפרק נערה אבל מזוני דרבנן נינהו ולית להו ק"ו דדרשינן במכילתא ומה דברים שאין חיי נפש ולא נשאת עליהן מתחילה כגון כסות אי אתה רשאי למנוע ממנה מזונות ועונה שהמזונות חיי נפש והעונה נשאת עליה מתחילה לא כל שכן. א"נ י"ל דכיון דלא תקנו אלא מעשה ידיה והן היו תקנה לבד א"כ אינה יכולה לבטל תקנתא ודלא כרב הונא ע"כ. והרא"ש ז"ל כתב מה שתירץ הרשב"א ז"ל דכיון דלא תיקנו אלא מעשה ידיה והם היו תקנה לבד לתקנת הבעל אם כן אינה יכולה לבטל תקנתם לא נהירא דכי היכי דאמרינן למ"ד מזוני עיקר דמעשה ידיה [תקנו לבעל משום איבה ה"ה למאן דאית לי' מזוני דאורייתא דמע"י] היתה לטובת האשה משום איבה ונראה הא דכייל ר"מ לעיל שאר כסות ועונה לא משום דאית ליה שלשתן דאורייתא אלא עונה לכ"ע ושאר וכסות למאן דאית ליה ע"כ.

ופי' הרשב"א ז"ל לאו משום תקנת הבעל קא אתי עלה אלא משום דהיתה תקנה יחידה פירוש דבשלמא כשהיתה התקנה במזונות ומעשה ידיה ניחא שפיר דמציא אמרה איני נזונת ואיני עושה דאגב דמציא למעקר תקנת מזונות קא מצית למעקר נמי תקנת מעשה ידיה דמילתא תליא בהא אבל אם לא היתה תקנת חכמים אלא במעשה ידיה לבד היכי כו'. מציא עקרה תקנת חכמים תדע דבעינן דתימא איני נזונת ואיני עושה ואילו אמרה איני עושה לבד לא מהני וכדכתיבנא לעיל. (עכ"ל):

מתוך שיכול לכופה וכו'. איכא למידק היכי דמי אי כשאין מעלה לה מזונות אינו יכול לכופה ואי משום שיכול לכופה לכשירצה השתא מיהא ידיה לא משעבדן ליה ולכשיעלה לה הוה ליה דשלב"ל ואי כשמעלה לה מזונות היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת. והראב"ד ז"ל העמידה כשאינה נזונת ומ"ה עושה ואוכלת כל זמן שאינו מעלה ומיהו כיון דמשעבדא ליה כל אימת דבעי איהו וכי זכה במעשה ידיה לאלתר קדישי והיינו מותר מזונותיה לאחר מיתה וליכא למיחש הכא בדבר שלב"ל דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ותמיה לי טובא חדא דלא אמרו כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אלא באומר לכשיהיה הדבר שבידו לעשות כאותה שאמרו בפרק האומר בקדושין [סב א'] בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן אמר פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו מהו א"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וכדקתני בברייתא בהדיא אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' כיצד אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין או פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין ועוד דאפילו באומר לכשיתלשו קודם שנתלשו אינה תרומה ואין הפירות התלושין מתוקנין וכדקתני ונתלשו ור' אסי נמי ונתלשו קאמר וכיון שכן הכא אינו קדוש חדא דלא קאמר לכשאזונך ועוד דאפי' באומר הא לא זנה ולאחר מיתה מחמת ירושה באו ולא מחמת כפייתו ומזונותיו ודבר שב"ל הוא. אלא נראה לי כך י"ל מותר מה' סלעים ומחיים דוקא קאמר ולא לאחר מיתה דכיון דשמעינן ליה לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה לכשאזונך ואעלה לך מעה כסף וכיון שיכול לכופה הוה ליה כאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תקדוש דקדשי דבעל כלוקח הוי והילכך לכשיעלה לה מעה כסף לצרכ' דמותר דידיה הוי ההיא שעתא קדיש דאין יכול לכופה על המותר מ"מ כיון דיכול לכופה על מעשה ידיה דידיה הוו ויכול הוא להקדישו דכל מה שיעשו אלא דכל שאין מעלה לה אינו יכול לכופה שאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ומותר לרבותא נקטיה דאע"ג דאינו יכול לכופה על המותר עצמו ועוד דלא שכיח כולי האי אפילו הכי יכול להקדישו וקדיש לכשיעלה לו מעה כסף וכ"ש מעשה ידיה דקדיש לכשיזונה דיכול לכופה עליו ושכיח כנ"ל. ומיהו לעיקר קושיין אין אנו צריכין לכך אלא ר"ל מוקי לה למתני' במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצורכה וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כדרב אדא דלקמן ומותר מחיים קדיש ועושה ואוכלת דקתני פירושו עושה ומספקת צורכיה והכין מפורש בירו' [ה"ה] דגרסי התם ר"ל אמר במותר מחיים מה' סלעים פליגין לה כשמעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצרכיה ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה. ושמעינן מיהא דלרב הונא אפי' במעלה לה מזונות ואפי' אמר לה בהדיא יקדשו ידיך לעושיהן לא קדיש דהא לר"ל סתמא כמאן דאמר לה בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן ואפ"ה טעמא דיכול לכופה הא אינו יכול לכופה לא קדוש ואע"ג דמעלה לה מזונות שהן כנגד המותר וטעמא דמלתא משום דלרב הונא כיון דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה נמצא שאין לבעל בידי אשתו אלא שעבוד לבד וקי"ל כרבא [פסחים לא א'] דאמר אקדי' מלוה וזבין מלוה אינו מכור ואינו קדוש אבל לר"ל הוה ליה שעבודו של בעל כמקח והלכך יכול להקדיש ידיה לעושיהן כנ"ל. הרשב"א ז"ל: וכתב הרא"ש וז"ל דקדק הרשב"א ז"ל היכי דמי מתני' לר"ל אי כשאין מעלה לה מזונות אינו יכול לכופה ואי כשמעלה לה מזונות היכי קתני רישא עושה ואוכלת ואין לומר כשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף דהא מלתא דלא שכיח היא כדמוכח לקמן ותירץ דלר"ל מוקי למתני' במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף וקסברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כרב אדא דלקמן ולפי' רש"י ז"ל שפי' מתני' דסיפא לא קיימא ארישא ניחא דסיפא איירי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ורישא איירי באין מעלה לה. ע"כ:

והתוספות ז"ל פירשו כשיטת הרשב"א ואזלי לשיטתייהו דמפרשי דכולה מתניתין חדא קתני וכי קתני המותר עליה דרישא וה"ק מה שיותיר רב אומר וכו'. ואיכא למידק אמאי האריך וקאמר נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן הוה ליה לקצר ולמימר נעשה כאומר לה יקדשו ידיך ולמה ליה למינקט לעושיהן. ועוד אי נפרש לעושיהן למלאכתן תיקשי לשיטת התוס' דמשמע דקאי אהקדיש כל מלאכת ידיה וכיון דאוקימנא לר"ל דמוקי מתני' כרב אדא במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה הרי ע"כ אין לו כח בידו להקדיש מעשה ידיה כיון דאינו מעלה לה מעה כסף והיכי קאמרינן נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן פי' למלאכתן כיון דבעיקר מעשה ידיה אין לו רשות ומגו דלא חל הקדשו אעיקר מעשה ידיה לא חל נמי אמותר ומתניתין חדא קתני המקדיש ידי אשתו פי' כל מעשה ידי אשתו וכו' וכדפרישית לשיטת התוס'. ויש לומר דלשיטת התוספות אין פי' לעושיהן למלאכתן אלא להקב"ה שעשאן והילכך חייל הקדשו אמאי דאית ליה ביה רשות ולהכי נקט לעושיהן שלא נפרש למלאכתן דכי בעי תלמודא למימר למלאכתן נקיט למעשיהן כדאמרינן בספ"ק דנדרים והילכך משום דאיירי ר"ל במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וכדכתיבנא. וזהו שכתבו התוס' יקדשו ידיך לעושיהן פי' להקב"ה שעשאן אבל אין לפרש למלאכתן דאם כן היל"ל למעשיהן כדאמרינן בספ"ק דנדרים ע"כ. ולכאורה הם דברים פשוטים ורש"י ז"ל פירש כן להדיא ואין דרך התוס' כן ובמאי דכתיבנא ניחא דוק ותשכח. ולשיטת רש"י שפיר מצינן לפרושי לעושיהן למלאכתן דהא פריך דאיירי במעלה לה מזונות ומעה כסף וכדכתב הרא"ש ומיהו לשון מיותר הוא וכדכתיבנא. אבל אי נפרש לעושיהן למי שבראן ניחא טפי דאורחא דמילתא נקיט דנוח לו לאדם להזכיר בוראו בהקדשו וכ"כ להדיא במהדורא קמא וז"ל לא תימא טעמא דר"מ דמתניתין משום דקסבר כו' דודאי סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כגון מותר והכא היינו טעמא מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה כלומר מתוך שהמותר שלו תחת המעה כסף שהוא נותן לה ויכול לכופה על המותר לעשות שאינה יכולה לומר איני מקבלתו ואיני עושה אלמא דידים גופייהו דידיה נינהו וברשותיה קיימי ואמרינן דכמאן דאקדיש ידים דמי וידים הא איתנהו בעולם וחייל הקדש עלייהו אבל רישא דמתני' להכי אין הקדשו הקדש דהא אוקימנא בשאינה נזונת דכיון דאינו מעלה לה מזונות אינו יכול לכופה למעשה ידיה ועושה לעצמה ואוכלת ורבי יוחנן הסנדלר סבר כיון דלא אמר לה בהדיא יקדשו ידיך לעושיהן לא אמרינן נעשה כאומר לה מדקאמר שיכול לכופה אלמא לא מציא למימר איני נזונת ואיני עושה. לעושיהן למי שבראן ואורחא דמילתא נקט דנוח לו לאדם להזכיר בוראו בהקדשו. ע"כ. ואיברא דמאי דפריש לעושיהן למי שבראן הכי נמי פי' במהדורא בתרא מיהו משמע לי דבמהדורא בתרא לא פי' סברת ר"ל ושיטתו כדפרי' במהדורא קמא: ודע דבמשנתנו כתב ז"ל במהדורא בתרא וז"ל המותר. הקדיש את מותר מעשה ידי אשתו וכו' והמותר קנוי לו במעה כסף כו' ע"כ. ולעיל גבי מאי לאו בנזונת פרישנא דדעת רש"י לחלק בין מותר לעיקר מעשה ידיה דהמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים ולהכי אפשר דס"ל לרש"י כדעת ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל דהיכא דעבדה והותירה יותר מה' סלעים דלא מציא אמרה איני נוטלת ממך מעה כסף ואיני נותנת לך המותר מה שאין לומר כן במעשה ידיה דאין מעשה ידיה קנוין לו אלא משום איבה וכדאמרן לעיל מעתה תיקשי היכי מוכח תלמודא מדקאמר ר"ל שיכול לכופה למעשה ידיה פי' המותר וכדכתב ז"ל במהדורא קמא דר"ל פליג אדרב הונא דילמא ע"כ לא קאמר ר"ל דיכול לכופה אלא מותר דוקא משום דהמותר קנוי לו וכדכתי' ולהכי לא מציא למימר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר אבל מעשה ידיה ממש דילמא ס"ל כרב הונא דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה.

ואיכא למידק דלעיל פריך תלמודא שאינה נזונת מאי למימרא ומשנינן סיפא אצטריך ליה. וקשיא לן עליה דלשיטת רש"י ז"ל דפי' במשנתנו דכי קתני המותר ר' מאיר אומר וכו' מילתא באפי נפשה קאמר ולא קאי ארישא מאי קא משני סיפא אצטריך ליה אטו לא מצי למיתני סיפא בלא רישא אכתי רישא למה לי ולעיל משנינן דלהכי קתני רישא לאורויי דסיפא אף על גב דאינה נזונית קדיש לאחר מיתה דמותר לא שייך אמזונות מה שאין כן במעשה ידיה וכדכתיבנא לעיל ודייקנא הכין מלשונו של רש"י ז"ל שכתב סיפא אצטריך ליה. לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות ואע"ג דאינה נזונת איכא למ"ד קדוש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן. ע"כ: וכיון שכן היכי מצינן למימר דר"ל מוקי רישא דמתני' באינה נזונת וסיפא במעלה לה מעה כסף אם כן הדרא קושיין לדוכתא אי כשאינה נזונת מאי למימרא וליכא לשנויי סיפא אצטריכא ליה דהא סיפא מיירי במעלה לה מעה כסף. ויש לפרש לשונו של רש"י ז"ל דלעיל דה"ק סיפא אצטריך ליה לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות כו' פי' דברישא אמרינן משום דאינה נזונת אין הקדשו הקדש והרי היא עושה ואוכלת להכי קתני סיפא לאשמועינן דדוקא בעיקר מעשה ידיה דשייך אמזונות דתקח מזונות תחת מעשה ידיה אבל המותר לא שייך אמזונות ואף על גב דאינו מעלה לה מזונות אם הקדיש המותר קדוש אם מעלה לה מעה כסף דמעה כסף תחת מזונות ולא מזונות תחת מותר ולדעת רב אדא דאמר מחיים קדוש וס"ל תקנו מזונות תחת מותר אפילו לאחר מיתה ומעה כסף תחת מעשה ידיה דוקא בנזונת הוא דקדוש המותר מחיים אבל באינה נזונת לא קדיש כלל המותר אפילו לאחר מיתה דהא איהו לאלתר בעי לאקדושי וכיון דלא חל לאלתר היכי בו ניחול לאחר מיתה הילכך לא מצי לשנויי אליבא דידיה סיפא אצטריך ליה וכו' דאי מיירי סיפא באינה נזונת אמאי המותר הקדש ואי מיירי סיפא בנזונת והכי קאמר המותר הקדש מחיים ורישא מיירי באינו מעלה לה מעה כסף ולהכי עושה ואוכלת דמעה כסף תחת מעשה ידיה והא דקאמר תלמודא באינה נזונת פירושו העלה מעה כסף לצורכיה אם כן תיקשי מאי למימרא וליכא לשנויי סיפא אצטריכא ליה פי' ללמדך פלוגתא במותר דלא שייך אמעה כסף דאף על גב דאינו מעלה לה מעה המותר הקדש משום דלא שייך מותר אמעה כסף דהא פשיטא דכיון דמעלה לה מזונות אף על גב דאינו מעלה לה מעה כסף סגי אטו מעה כסף דהויא לה מילתא זוטרתי לא סגי ליה דיהבינן כנגדו מעשה ידיה אלא דליהב נמי מותר ואף על גב דלא יהיב לה מעה כסף שכנגד המותר ס"ל דלאחר מיתה מיהא קדוש הילכך לדידהו מצינן לאוקמי שפיר מתניתין באינה נזונת ולהכי הרי זו עושה ואוכלת וסיפא אשמועינן דאף על גב דאינה נזונת כלל דאפילו מעה כסף לא קדיש לאחר מיתה וזהו דסיים רש"י ואזיל ואף על גב דאינה נזונת איכא למ"ד קדיש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן. פי' ולא סגי ליה דנימא דרישא באינה נזונת ולהכי עושה ואוכלת ואף על גב דמעלה לה מעה כסף דמזונות תחת מעשה ידיה וסיפא אשמועינן דאף על גב דאינה נזונת המותר קדיש מחיים כיון דמעלה לה מעה כסף דאכתי תקשי מאי למימרא אי לאו דאתא לאשמועינן דאף על גב דאינו מעלה לה נמי מעה כסף קדיש לאחר מיתה דהא ודאי הויא רבותא ואפשר דה"ה במעשה ידיה וכדבעינן למכתב בס"ד ובמהדורא קמא קצר וכתב סיפא אצטריך לאשמועינן פלוגתא דר"מ ורבי יוחנן הסנדלר במותר דלא שייך אמזונות. ע"כ. ופירושו כדכתיבנא דלא אתא לאשמועינן אלא דמותר לא שייך אמזונות ובמהדורא בתרא דק טפי מרנא נר ישראל ז"ל ומכל מקום לפי הא דפרישנא השתא איכא למימר דאין בין המותר לעיקר מעשה ידיה מידי דבעיקר מעשה ידיה נמי אף על גב דאינה נזונת אי מייתא קדיש לאחר מיתה דדוקא מחיים קאמר דהרי היא עושה ואוכלת אלא דאשמועינן רבותא במותר דאפילו מותר דלא עביד דאתי ואינו מעלה מזונות ולא מעה כסף קדיש לאחר מיתה ואפשר דמה שכתב רש"י ואע"ג דאינה נזונת איכא למ"ד קדיש וכו' לא קאי אמותר לחוד אלא גם אמעשה ידיה ומכל מקום מה שכתב הרא"ש לעיל דלשיטת רש"י ז"ל שפירש מתני' דסיפא לא קיימא ארישא ניחא דסיפא איירי דמעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ורישא איירי דאין מעלה לה כו' ליתא כלל דאם כן תיקשי מאי למימרא וליכא לשנויי סיפא אצטריכא ליה וכדדייקנא לה מלשונו של רש"י ז"ל כך היה נראה לי לפרש. אבל מה שנ"ל נכון בלשונו של רש"י ז"ל דיש חילוק בין מעשה ידיה למותר דדוקא מותר הוא דקדיש לאחר מיתה ואף על גב דאינה נזונת אבל מעשה ידיה כשאינה נזונת כיון דלא חל עליה קדושה מחיים גם לאחר מיתה לא קדיש וכדכתיבנא לעיל דדוקא מותר הוא דקנוי לו אבל מעשה ידיה לא נתקנו לו אלא תחת מזונותיה וכדכתיבנא לעיל בארוכה והכי משמע מלשונו של רש"י ז"ל בפרק ואלו נדרים דמייתי התם הך משנה וכתב שם ז"ל הרי זו עושה ואוכלת לדברי הכל ואמרינן התם במסכת כתובות בפי' אף על גב דכשאין מעלה לה מזונות קא מיירי ואמרינן עושה ואוכלת פשיטא דכיון דאין מעלה לה מזונות ודאי עושה ואוכלת דממאי מתפרנסת. ואמרינן סיפא אצטריכא ליה למתני המותר ר"מ אומר הקדש דסבר אף על גב דמעשה ידיה אינו יכול להקדיש הואיל ואינה ניזונת משלו מכל מקום מותר על מזונותיה יכול להקדיש שיהא קדוש לאחר מיתה ע"כ. ואין לך לפרש דרש"י ז"ל שם בעי לפרושי דמתניתין חדא קתני וכי קתני המותר קאי עלה דרישא דבהדיא פירש כאן במשנתנו דמילתא באפי נפשה קתני וכדכתיבנא לעיל. ומכל מקום יש לדקדק דהתם בנדרים קרי רש"י ז"ל מותר מה שיותיר על המזונות שלה והכא במתני' לא פי' כן אלא דמותר היינו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים כו' ואפשר לומר דלדעת ר"ל תתפרש המשנה כך המקדיש מעשה ידי אשתו פי' דהקדיש כל מעשה ידי אשתו והיא אינה נזונת הרי עושה ואוכלת כיון דאינה נזונת לא קדיש כלל ואפילו לאחר מיתה דאיהו לכל מעשה ידיה אכוון וכיון דעיקר מעשה ידיה לא קדישי הרי לא חל אמעשה ידיה שם קדושה אבל אם הקדיש בפי' מה שיותר על מזונותיה קדיש לאחר מיתה ועד ההיא שעתא לא הויא מותר דדילמא תצטרך לה וכדפרישית במתני' נמצא דאיהו מעשה ידיה קא קדיש דשייך שפיר למימר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה אבל אי נפרש דמותר היינו מה שהיא עושה יותר על מה שפסקו לה חכמים היכי קאמר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה אטו מי מצי לכופה לעשות יותר על מה שפסקו לה חכמים ומה שתירצו המפרשים בזה דוחק וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. אלא הנכון ודאי דאיהו ה"ק מה שיותירו יותר על מזונותיה מעשה ידיה יהיו קדושים דאיהו אינו מעלה לה מזונות ובעי לאקדושי מעשה ידיה לכך מניח לה ממעשה ידיה כנגד מזונותיה ומה שיותיר תקדוש ואך ע"ג דאינו מעלה לה מזונותיה ואינו יכול לכופה וכדכתב הרשב"א וכדכתיבנא לעיל מכל מקום אפשר דה"ק מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה פי' דאי בעי הוי מיהב לה מזוני וכייף לה על מעשה ידיה ולא מציא אמרה איני נזונת ואיני עושה השתא נמי דמניח לה ממעשה ידיה כנגד מזונותיה ומקדיש המותר הוה ליה כאלו אמר יקדשו ידיך לעושיהן וידיה משועבדין לו והוה ליה כאילו מעלה מזונות כיון דלא קא קדיש אלא מותר מזונותיה אי נמי דמיירי סיפא במעלה לה מעה כסף ואינו מעלה לה מזונות דכיון דמעלה לה מעה כסף ואיהו נמי מניח ממעשה ידיה כנגד מזונותיה שפיר מצינו למימר מתוך שיכול לכופה כנ"ל שיטת רש"י ז"ל במהדורא בתרא ודוק שכתב רש"י ז"ל דשב"ל. כגון מעשה ידיה שהקדישה עד שלא עשאתן. ע"כ. אלמא דס"ל ז"ל דשקלא וטריא דר"ל היינו על עיקר מעשה ידיה אבל במהדורא קמא כתב דשב"ל כגון מותר וכדכתיבנא לעיל. ונדחק לפרש סיפא באינה נזונת וכדכתיבנא כדי לתרוצי קושיית מאי למימרא דפריך תלמודא דלא מתרצא שפיר אלא אי מוקמת לה סיפא נמי באינה נזונת וכדפרישנא ולא מתוקמיה ר"ל שפיר אלא כשיטת רב ושמואל דקא מפרשי' למתניתין דקדוש לאחר מיתה קאמר וכדכתיבנא והשתא ניחא קושיא אחריתי לקמן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל לר"ל מתניתין בשאינה נזונת דאיתא לעיל שאם הוא מעלה לה מזונות האיך היא עושה ואוכלת אלא ודאי כדאמר' ואם כן לא אתי רישא וסיפא בחדא גוונא דרישא בשאינה ניזונת וסיפא בניזונת ויש מתרצים דסיפא כשאינו מעלה לה מעה כסף ור"ל כרב ושמואל ס"ל בפי' דסיפא דלר"מ מותר לאחר מיתה קדיש ולא מחיים ומיהו לרב ושמואל ע"כ טעמא דר"מ משום דאדם מקדיש דשב"ל דהא לדידהו כיון שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כל שאינה ניזונת פקע קניניה לגמרי ואינו יכול לומר שיקדשו ידיה לעושיהן אבל לר"ל כיון שכל שיש לו נכסים יכול לכופה על מעשה ידיה ואינה יכולה להפקיע זכותו ידיה קנויין לבעל וכשאין לו נכסים לזונה שהיא עושה ואוכלת לא משום דפקעה זכותה דבעל אלא מפני שהיא ממשכנתו למזונותיה כאילו תפסה מנכסיו דהוו ידיה אצלה כאילו הם אפותיקי מפורש למשכנו בהם יותר משאר נכסיו שעל מנת כן נישאו הילכך כשמתה ויש שם מותר שהוא קדוש אין קדושתו חלה לאחר מיתה אלא מחיים חל למפרע כי כל מה שלא משכנתו מהם דבעל היא וקדיש קדושה גמורה. וכ"ת הניחא אילו אמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהם הא אמרינן דלר"מ כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר כן הילכך לר"ל מותר מחיים קדוש אלא שאין קדושתו מתבררת אלא לאחר מיתה ובחייה הרי היא עושה ואוכלת כדקתני רישא ולקמן נפרש אמאי נקט תנא האי דינא במותר דהיינו העדפה דה"ה במה שלא אכלה מעיקר מעשה ידיה. ועוד י"ל דלר"ל מותר מחיים קדוש ממש כסברא דרב אדא וכשמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה הילכך מותר קדוש מחיים ממש דהא יהיב לה מזונות ומעשה ידיה היא עושה ואוכלת שמשכנתו על מעה כסף כמו שאמרה והכא הקשה דכיון שיכול לכופה למעשה ידיה ידיה קנויות לו ויכול לומר יקדשו ידיה לעושיהן וה"ל מקדיש דבר שבא לעולם משא"כ לרב הונא דכיון דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה לא אלים שעבודא של בעל [שיוכל להקדיש דשעבוד גרידא היא וה"ל כמקדיש מלוה וזבין מלוה שאינו מכור ואינו קדוש אבל לר"ל הוי שעבודן לבעל] כלוקח אי נמי לרב הונא אילו אמר בפירוש כן יכול לומר יקדשו ידיה לעושיהן אבל כל שלא אמר כן לא אמרינן נעשה כאומר מכיון שלא אלים שעבודיה ויכולה היא להפקיעו ובכי האי מוציא דבריו לבטלה כיון שאין הממון קנוי לו לגמרי וזה יותר נכון לפי התירוץ הזה האחרון וכן דעת הרמב"ם דאפילו לרב הונא כל שלא אמר יקדשו ידיך לעושיהן מהני ואף על פי כן בירושלמי נראה כתירוץ הראשון והא דאמר ר"ל שיכול לכופה על מעשה ידיה משמע אפילו על המותר דהיינו העדפה דהא סיפא דמתני' אמרה. ואם תאמר האיך יכול לכופה לעשות העדפה י"ל דאנן ה"ק שיכול לכופה על המותר ההוא שיהא שלו ויעלה לה מעה כסף שלה כשטרחה והותירה שכך ידיה משועבדות לבעל למותר ההוא כשהעדיף כמו שמשועבדות לעיקר מעשה ידיה וזה ברור.ע"כ:

והא לא אמר ליה הכי. ואם תאמר ואמאי בעי והא איהו נמי נעשה קאמר ואי קאי אמותר שפיר דפריך דהיכי מצי אמרה דהא לא מצי למימר כאילו קאמר יקדישו ידיך כו' והא לא קדיש אלא המותר על חמשה סלעים וכן כתוב במהדורא קמא והא לא אמר לה יקדישו ידים לעושיהן פי' שלא קדיש הידים אלא המותר לבד אבל אי קאי אמעשה ידיה הרי קאמר נעשה כאומר לה כו' ואף על גב דלא קאמר נעשה כמי שאמר. ותירץ רש"י במהדורא בתרא דה"ק דכיון דאיהו לא קאמר אלא מעשה ידיה היכי מצינן למימר אנן דידים קאמר וזהו שכתב רש"י ז"ל והא לא אמר. יקדשו ידיך אלא מעשה ידיה. ומשני דכיון דשמעינן ליה לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כו'. פי' דה"נ אשכחן דאית ליה לר"מ גבי המעריך פחות מבן חדש דאף על גב דהוציא ערך מפיו כיון דאין ערך לפחות מבן חדש אית ליה לר"מ דגמר ואמר לשם דמים הכא נמי דכותה ואע"ג דשניא ההיא דערכין דכ"ע ידעין דאין ערך לפחות מבן חדש וזיל קריב רב הוא ולהכי אמרינן דאדם יודע דאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים אבל הא דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם לאו כ"ע בקיאים ביה ואיכא למימר דמעשה ידיה ממש קאמר ולא ידים מכל מקום איכא למימר דכיון דאין השנוי כל כך וכדכתיבנא מתקנינן לשנויי כיון דלא אפשר בענין אחר לדברי ר"מ אבל מערך לדמים שינוי גדול ומשום דידוע לכל אמרינן דלשם דמים קאמר: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה במסכת ערכין בפרק האומר משקלי גבי האומר ערך כלי עלי והמעריך פחות מבן חדש ר"מ אומר יתן דמיו אדם יודע שאין ערך לכלי ולפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים והכא נמי אליבא דר' מאיר כיון שאדם יודע שאינו יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם יקדשו ידיך קאמר לה דלא הוציא דברים אלא על דבר שאפשר ע"כ. האריך ומייתי נמי האומר ערך כלי עלי והא ודאי לא דמי כלל להא דהכא דכ"ע בקיאי דאין ערך לכלי ובודאי דדמים קאמר מה שאין לומר כן בהא דמקדיש דבר שלא בא לעולם ואפשר דה"ק דלעולם אין דעת מקדיש להוציא דברים אלא על דבר שאפשר ואף ע"ג דבשעת הקדשו לא היה יודע דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מ"מ איהו לדבר שאפשר איכוון וכל היכא דמצי למיחל ליחול וכיון דאי אפשר בלא ידים מתקנינן לישניה דה"נ קאמר ובמהדורא בתרא לא הביא רש"י ז"ל ההיא דהאומר ערך כלי עלי אלא ההיא דהמעריך פחות מבן חדש ואפשר דס"ל דההיא דפחות מבן חדש נמי לאו כולי עלמא בקיאי ביה אי נמי כגון דאמר ערך תנוק זה עלי ואף על גב דלא היה יודע אי חייב פחות מבן חדש אפילו הכי סבירא ליה לר' מאיר דמסרסים לישניה וגמר ואמר לשם דמים וזה פשוט כנ"ל: וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל כיון דשמעינן ליה לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה פי' גבי הקדש כדפרש"י ז"ל ודוקא כשאי אפשר לקיים פשט דבריו בשום ענין אבל אם אפשר לקיים דבריו בשום ענין לא מסרסינן לישניה לגבי הקדש וכדפרישנא במסכת גיטין גבי המקדיש עבדו יצא לחירות דאמרינן לדמי לא קאמר להוי עם קדוש קאמר וההיא אפילו לרבי מאיר איתמרה וכדכתיבנא התם בס"ד. עד כאן:

וסבר ר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אי ר"ל במותר על חמש סלעים קאמר לא תימא טעמא דרבי מאיר כו'. וכדמשמע ממהדורא קמא שכתב רש"י וכדכתיבנא לעיל מסקנת ר"ל היינו דר"מ סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכדפתח וקאמר לא תימא טעמא דר"מ משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' פי' דודאי סבר אין אדם מקדיש דשלב"ל וכן כתוב במהדורא קמא וכדכתיבנא לעיל. והכי פירושו דשמעתין וסבר ר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם פי' דלעולם ס"ל לר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו במידי דעבידי דאתי דכיון דקא אמרת אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלמא דס"ל לר"מ דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו במידי דעבידי דאתי דאי אית ליה לר"מ בשום מידי דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ליכא למימר אדם יודע דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאטו כולי עלמא בקיאי לחלק בין מידי דעביד דאתי למידי דלא עביד דאתי עד דנימא אדם יודע דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואין מוציא דבריו לבטלה אלא ודאי משמע דסבירא לך דאית ליה לרבי מאיר דלעולם אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולהכי קאמרת אין אדם מוציא דבריו לבטלה ופריך והתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' דהכא כיון דהגוף בעולם הוה ליה כמידי דעבידי דאתי ולא בעינן בהו דלהוו עבידי דאתי ומשני מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה פי' אנן הכי קאמרינן דממתניתין לא תשמע מינה דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאם כן נשמע מיניה דס"ל לר"מ דאפילו במידי דלא עבידי דאתו אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דמותר לא עביד דאתי הוא ומיהו מהא איכא למשמע דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומעתה תחלק ותאמר דבמידי דעבידי דאתו ס"ל לר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דההיא דלאחר שאתגייר חשיבי דעבידי דאתו כיון שהגוף בעולם וכמו שכתבו התוספות אבל מידי דלא עבידי דאתו כגון מותר הא ודאי דס"ל לר"מ דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והילכך טעמא דמתניתין לאו משום דס"ל לר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא מתוך שיכול לכופה כו' וכדקאמר ר"ל בתחלת דבריו:

עוד יש לפרש דהכי פריך וסבר ר"מ אין אדם מקדיש כו'. מדקאמרת דטעמא דר"מ משום דכיון דיכול לכופה למעשה ידיה כו' אלא דסבירא לך דסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והתניא האומר לאשה הרי את מקודשת כו' ואהדר ליה מההיא אין כו' פי' מהך ברייתא שמעינן שפיר דטעמא דר"מ דמתניתין משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומיהו ממתניתין גופא ליכא למשמע ונפקא מינה דאי שמעת ליה ממתניתין גופא הילכך נשמע מינה דאפילו לא עבידי דאתי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דלכאורה מותר מעשה ידיה לא עבידי דאתו אבל השתא דנשמע פי' משנתנו מכח ההיא ברייתא הילכך נחלק ונאמר דדוקא כעין ההוא ברייתא היא משנתנו וההיא ברייתא עבידי דאתי מקרי כיון דהגוף בעולם ומשנתנו נמי עבידי דאתי מקרי כיון דבידה לעשות מלאכה ולהזדרז בה ולעשות יותר מדאי ולא מקרי לא עביד דאתי אלא כגון כפלא דפרק המפקיד דאיכא כמה מי יימר מ"י דמגנבא ואת"ל דמגנבא מי יימר דמשתכח גנב ואי משתכח גנב מי יימר דמשלם דילמא מודי ומיפטר וכדאיתא התם נמצא דלמסקנא טעמא משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ועיין לקמן ולשון הרא"ה ז"ל גבי הוי בה רב פפא.

וכן פרש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל מההיא אין מהך מתניתין דהאומר לאשה שמעינן שפיר דס"ל לר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל מתניתין ליכא למשמע מינה דהא איכא לאוקמי טעמא דר"מ לפי שנעשה כאומר לה כו'. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה פי' ונפקא לן מינה דאי טעמא דר"מ משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הא ודאי לית הלכתא כותיה אבל אי טעמא דידיה משום דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן אפשר דהלכתא כותיה ואף ע"ג דלא קי"ל כותיה במעריך פחות מבן חדש התם הוא שאתה משנה לשונו מערך לדמים אבל הכא כי אמר שהוא מקדיש מעשה ידי אשתו יש לומר דה"ק שהוא מקדיש אותם בדין חכמים ובדין תורה דהוי כאלו אמר בפי' יקדשו ידיה לעושיהן ואלו המוכר פירות דקל לחברו שיזכה כתיקון חז"ל הא ודאי זכה כאילו אמר גוף לפירות כנ"ל. ע"כ:

לאחר שאתגייר וכו'. כי האי לישנא גופא קתני במתני' פרק האומר דקידושין וקא סתים ותני אינה מקודשת ולפי זה לא זו אף זו קתני לא מיבעיא שאתגייר דמקרי דבר שלא בא לעולם ואינה מקודשת דהא מחוסר מילה אלא אפילו לאחר שתתגיירי נמי מקרי דבר שלא בא לעולם ולא מבעיא גירות דהא ודאי בריה חדשה בא לעולם אלא אפילו שחרור דמסתמא כשנתגייר כבר מיירי אלא דמחוסר שחרור דאכתי הוו עבדים דהא אסור להשהות עבד כנעני גוי בתוך ביתו יותר מי"ב חדש דמגלגל עמו עד י"ב חדש. וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים פ"ח ובהלכות מילה פרק ראשון ולא מבעיא איהו דמקרי דבר שלא בא לעולם דכל עוד שלא נשתחרר לא שייך במצות שהזמן גרמא והרי הוא כאשה ושוב הרי הוא כישראל גמור אבל האשה אין שום שינוי בין קודם שחרור בין לאחר שחרור לענין המצות ולא מבעיא כל הני דהא ודאי איכא חסרון בגופייהו דהוו להו גוים או עבדים אבל לאחר שימות בעליך אין שום שינוי בגופא אלא דמעלמא קא אתי ולא מבעיא לאחר שימות בעליך דמכל מקום הרי בעלה עמה וקא מעכבא לה מלהנשא אלא אפילו לאחר שתמות אחותיך דהרי היא פנויה וראויה להתקדש אלא דמעלמא קא אתי לה עכובא ולא מבעיא לאחר שתמות אחותיך דמכל מקום הרי עכוב הקדושין ביה וקאי עלה בכרת אלא אפילו לאחר שיחלוץ ליך יבמיך דלא קאי עלה אלא בלאו והרי היא פנויה והוא פנוי אפ"ה מקרי דבר שלא בא לעולם ולא הויא מתקדשת כנ"ל:

לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי. ואם תאמר הא דאמרינן בפרק א' דגיטין [יג ב'] אפילו ר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא אמר והא שמעינן ליה הכא דאפילו לדבר שלא בא לעולם קאמר כגון לאחר שאתגייר. ויש לומר דלא חשיב לאחר שאתגייר כ"כ דבר שלא בא לעולם כיון שהגוף בעולם אלא שמחוסר גירות אבל התם בנולדים איירי דאכתי לא בא לעולם כלל וכענין זה תירץ ה"ר אלעזר משונא אהא דקאמר בריש המפקיד ע"כ לא קאמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו. וקשה דהא כל הני דהכא לא עבידי דאתו דמי יימר שישחררנו רבו וימות בעלה ואחותה. ותירץ דלא בעינן דעבידי דאתו בדבר שאינו בעולם כלל אבל הנך שהגוף בעולם אף על גב דלא עבידי דאתו. ואם תאמר אם כן אמאי קאמר מההיא אין מההוא נמי לא שמעינן שיוכל להקדיש דבר שלא בא לעולם כלל כגון מעשה ידיה ואכתי מצינן למימר דלא הוה מעשה ידיה אי לאו משום דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן. ויש לומר כיון דשמעינן לר' מאיר דס"ל כר' אליעזר בן יעקב בדבר שלא בא לעולם מסתמא סבר לגמרי כותיה ושמעינן לרבי אליעזר בן יעקב דקסבר אף על פי שלא בא לעולם כלל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בפרק האשה רבה [יבמות צג ב']. ועוד מתרצים דאפשר דהני דעבידי דאתו כגון ששמע מרבו שישחררנו לאחר שימות בעליך ואחותיך בגוססין לאחר שיחלוץ ליך יבמיך כגון שפסלה עליו בגט ומיהו מקדיש ידי אשתו דאמר ר"מ דקדוש לאחר מיתה לא אפשר לאוקמיה בגוססת כיון דעושה מלאכה אלא בזקנה. לשון הרא"ש. ואין צורך לאוקמה בזקנה דכיון דבידו להעלות לה מעה כסף ויהיה המותר שלו אפילו מחיים חשיב עביד דאתו ולא דמי לאחר שימות בעליך ואחותיך כנ"ל. ובמאי דכתיבנא לעיל ניחא כל הני קושיות דקשיא להו לתוספות ז"ל ודוק ותשכח: אימת קדוש אליבא דר"מ לאחר מיתה לכשתמות חל הקדש עליו שאותה שעה הוא יורשה וכל הנמצא בידה שלו הוא הכל נקרא מותר במותה אבל מחיים לא חל הקדש אמותר מעשה ידיה וטעמא דלקמן מותר אפילו מדחיים קדיש וטעמא לקמן. רש"י ז"ל במהדורא קמא ולקמן נפרש לשונו ז"ל בס"ד: הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה מזונות ומעה כסף לצרכה רב פפא לא אתי למידק אי מעלה לה תרווייהו דהא הני אמוראין רב ושמואל ורב אדא לא אפליגו בעיקר מעשה ידיה אלא במותר בלחודיה אלא משום דאכתי לא קים לן הי מינייהו תקינו תחת מותר אי מזונות אי מעה כסף הילכך בעי בתרווייהו וה"ק במאי מתוקמא סיפא דמתניתין אי מזונות תקינו תחת מותר והוא העלה מזונות אי מעה כסף תחת מותר והוא העלה לה מעה כסף ורישא חד טעמא וסיפא חד טעמא דהא רישא אוקימנא לה במעלה לה מזונות תחת מעשה ידיה אם כן מ"ט דמ"ד לאחר מיתה הא כיון דיהיב לה מה שתחת המותר הויא ליה מותר דידיה ואף מחיים קדיש לר"מ דהא הוא דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא כשאין מעלה לה מזונות:

ואין וכו'. כלומר בין דליהוו מזונות תחת מותר בין דליהוו תחת מעה כסף מתוקמא סיפא דמתניתין כשאין מעלה לה כלום ורישא וסיפא בחד טעמא הוא. מ"ט דמ"ד מחיים כיון דלא יהיב לה מידי מותר דידה הוא ואין לבעלה רשות בה עד שתמות ויירשנה לעולם רישא וסיפא בחד טעמא דסיפא דמתוקמא דמעלה לה מזונות משתמעה וכדרב דמוקים לה בנזונת להא דקתני הרי זו עושה ואוכלת וה"ה נמי דמצי מוקים כשאין מעלה לה מזונות ושאין מעלה לה מעה כסף אלא משום דרב דאית ליה יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואוקי רישא דמתני' דקתני עושה ואוכלת בניזונת להכי מוקי סיפא בניזונת ובהא הוי פלוגתייהו דרב ושמואל ורב אדא אי הני מזונות דמעלה לה הוי תחת מותר או לא רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה לאו דוקא נמי הכא תחת מעשה ידיה דמעשה ידיה להוו עיקר דהא הוא דאמר לעיל מזוני עיקר ויכולה אשה שתאמר לבעלה כו' וכיון דלא יהיב לה מעה כסף מותר דידה הוי ולא חייל הקדש עלייהו עד לאחר מיתה שיירשנה תחול איסור הקדש עליו ורבי יוחנן הסנדלר סבר אף על גב דבעלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הכא שאני דאף על גב דבשלא בא אינו שלו דהא לעולם מחיים אין לו חלק באותו מותר לכשיבא לעולם אינו שלו לאו כל כמיניה לאקדושי דתרתי איכא דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו שלו וכיון דקא יהיב לה מזונא אינו מקדיש דבר שלא בא לעולם וה"ה דמצי לשנויי איפכא לעולם בשאין מעלה לה מזוני ומעלה לה מעה כסף וליפוך נמי למילתייהו דרב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דלא יהיב לה מזוני מותר דידה הוי ורב אדא סבר תקנו מעה כסף תחת מותר ומזונות תחת מעשה ידיה וכיון דיהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי אלא אורחא דמילתא נקט דדרך בני אדם להעלות לה שתי מזונות ואין דרך להעלות לה מעה כסף. רש"י במהדורא קמא ולקמן נפרש שיטתו ז"ל שבמהדורא זו בס"ד: וז"ל הרמב"ן ז"ל לאחר מיתה קדוש דהא ירית לה ואתא לידיה וקא סברי טעמיה דר"מ משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ודלא כר"ל. הוי בה רב פפא כו' מאי טעמיה דמ"ד לאחר מיתה קדוש איכא למידק דילמא בהא פליגי דרב אזיל לטעמיה דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ורב אדא דאמר מחיים קדוש משום דסבר לה כר"ל דאינה יכולה הילכך מחיים קדוש. ואם תאמר אי הכי רישא הכי קתני הרי זו עושה ואוכלת אליבא דרב אדא הא לאו מילתא היא דרישא כשאינה ניזונת ומשום הכי אפילו מעשה ידיה אינן קדושין וסיפא בניזונת ואפילו מותר נמי קדוש דהשתא נמי בכה"ג מתרצי לה בגמרא איכא למימר סיפא גופא לא מצית לאוקמה בדאמרה איני ניזונת ואיני עושה ומאי קדוש קדוש לאחר מיתה דאם כן ליתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ועושה צרכיה ומה שהותירה ממזונותיה ר' מאיר אומר הקדש מאי האי דקתני המותר דמשמע בשהקדיש את המותר נוהג הדין הזה אבל מעשה ידיה עצמן דין אחר יש להן ש"מ בשאינה אומרת איני ניזונת ואיני עושה עסקינן ולהכי קתני המקדיש את המותר סד"א כיון שאינו יכול לכופה לעשות מותר אפילו היכא דאינה אומרת איני ניזונת ואיני עושה לאו דידיה הוי קמ"ל. וכן היא הצעה של משנה לרב ושמואל רישא אפילו בניזונת כלומר שרוצה ליתן לה מזונות והיא אומרת איני ניזונת ואיני עושה וסיפא בניזונת ממש הילכך מעשה ידיה קדוש אם הוא מקדיש אותן אבל אם הוא הקדיש את המותר אינו קדוש אלא לאחר מיתה וה"ה למעשה ידיה עצמן בשאינה ניזונת ממש אלא דרבותא קא משמע לן ולרב אדא כולה מתניתין מתוקמא בחד גוונא והכי קתני הזן את אשתו ואינו מעלה לה מעה כסף והקדיש עיקר מעשה ידיה הרי זו עושה ואוכלת כלומר עושה צרכיה ואם הקדיש את המותר קדוש מחיים ובדין הוא דהוה ליה למתנייה במעלה לה מעה כסף ולמעשה ידיה ממש דמחיים קדישי אלא דרבותא קמ"ל אף על גב דלא שכיח דאתי ור"ל ע"כ לא מוקי לה כשמואל דקדוש לאחר מיתה דאי אינו מעלה לה האיך יכול לכופה אלא כרב אדא מוקי לה דקדוש מחיים וכשמעלה לה מה שתחת המותר או מעה כסף או מזונות ומפורש נמי בירושל' ר"ל אמר במותר מחיים מחמש סלעין פליגי בו פתר לה כשמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף והיינו כרב אדא לגמרי והיינו טעמא דקתני מותר דאף על גב דאינו יכול לכופה לכך כיון דכי עבדא דידיה הוי וידיה דידיה נינהו נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן דהא הקדיש מעשה ידיה כלן אלא שאין הקדש חל על מה שאינו מעלה לה כנגדו וטעמיה דרבי יוחנן הסנדלר דאמר חולין משום דס"ל כיון שאינו יכול לכופה למותר הוה ליה מקדיש דבר שאינו שלו ובמותר דוקא הוא דפליג אבל במקדיש מעשה ידיה והוא מעלה לה מעה כסף או מזונות אפשר דס"ל דהקדשו הקדש ואפשר דטעמיה משום דלית ליה נעשה כאמר לה שאדם מוציא דבריו לבטלה ולרב ושמואל דאמרי לאחר מיתה קדוש ע"כ פלוגתייהו דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וזהו הדרך שכתבו המפרשים. ומיהו תמיה לי רב ושמואל אמאי מוקי מתניתין במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש ורישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא לוקמיה במעלה לה מעה כסף אינו מעלה לה מזונות או שאינה רוצה לקבל או שאינו רוצה ליתן לה רישא וסיפא בחד טעמא וכדפרישית לרב אדא ואי איכא מאן דדחי לי משום דאורחא דמילתא הכי לא מדחינא בגילא דחטה שיותר היה ראוי בדין להעמיד משנתנו כפשטא לפרושי בחד טעמא אף על גב דלאו אורח ארעא הכי מלהעמידה בב' טעמי. ועוד שאין זה מנהג רחוק כל כך שלא נעמיד משנה בו. לפיכך נ"ל לומר דרב ושמואל ודאי בהכי מוקמי לה למתני' כשאינה נוטלת מזונות ונוטלת מעה כסף וכולה חדא קתני ופלוגתייהו לאו אאוקמתא דמתניתין אלא דאיתמר מי שמעלה לאשתו מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף והקדיש המותר לרבי מאיר לאחר מיתה קדוש. ואם תאמר לפלגו בעלמא איכא למימר משום רב אדא דמוקי לה למתניתין כהאי גוונא במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף ורב ושמואל אמר אי הכי לא הוה קדוש אלא לאחר מיתה ולא מתוקמה מתני' אלא במעלה לה מעה כסף ולא מזונות ולא תיקשי לך מאי דאמרינן בגמרא אמתניתין מותר מאימת קדוש דלאו מותר דקתני מתניתין קאמרינן אלא משום שיטה דרב אדא קאמר הכי כדפרישית ומעיקרא נמי הכי אקשינן אי בנוטלת הכל מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש ואי כשאינה נוטלת כלום מ"ט דמ"ד מחיים דאם כן באומרת איני נוטלת ואיני עושה מאי שנא מותר דפליגי ומ"ש מעשה ידיה דלא פליגי להכי מוקי פלוגתייהו בנוטלת מקצת ופליגי במותר דוקא ומתניתין נמי מותר דוקא קתני כדפרישי'. וי"ל נמי דה"פ דמתניתין לרב ושמואל המקדיש מעשה ידי אשתו אף על פי שהוא מעלה לה מזונות אם רצתה עושה ואוכלת שתאמר איני ניזונת ואיני עושה ולאחר המיתה אפילו זה מותר הקדש ואף על גב דלא עביד דאתי ולא יהיב לה מעה כסף כלל ולרב אדא קתני הרי זו עושה ואוכלת שמעשה ידיה שלה כיון שאינו מעלה לה מעה כסף והמותר הקדש לפי שהוא שלו כיון שמעלה לה מזונות וגם זה הלשון הגון ואוקמתא דגמרא קיימא אמתניתין ומכל מקום לרב ושמואל כל שכן דמתוקמא במעלה לה הכל והיא אינה רוצה אלא שיטה דפלוגתייהו מפרש בגמרא ומוקמי מתני' בהכי וכולה חד גוונא הוא זה נ"ל ועולה יפה. ובפרש"י ז"ל כך כתוב וה"ה דמצי לאוקמה כשאינו מעלה לה מזונות אבל מעלה לה מעה כסף ורב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר וכיון דקא יהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי אלא משום רב דאית ליה יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואוקי רישא דמתניתין בניזונת אוקי סיפא בניזונת ואין זה נכון דלא דמי ההוא ניזונת להאי דאילו התם מאי ניזונת שרוצה לזונה והיא אומרת איני ניזונת והרי הרב אומר כן ואילו האי ניזונת שהוא נותן לה והיא מקבלת מזונות דאי לאו הכי לא הוה רב פפא הוי מ"ט דמ"ד מחיים קדוש ועיקר קושיא מתרצה במאי דאמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אלמא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולא תיקשי לך לישנא דגמרא דקאמרינן רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מ"י ואילו לרב הוה ליה למימר תקנו מעשה ידיה תחת מזונות דלישנא דגמרא הוא ולאו דוקא אלא לומר לך זה תחת זה ולאפוקי מדרב אדא וללשון ראשון שפי' למעלה משום שמואל לא קפיד בה דלא שמעינן ליה דסבירא ליה כרב בההיא ולפי' תפס לו לשון הברייתא דקתני מזונות תחת מעשה ידיה ועוד דאין קושיא זו צריכה לתרץ דמאי נפקא לן מינה אי אפיך סברא דרב ושמואל לרב אדא וסברא דרב אדא לשמואל הא לא מתרצא שמעתא שפיר ועוד דנקט ליה אורחא דמילתא שכל אדם מעלה לאשתו מזונות ויש כמה שאין מעלין לה מעה כסף. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה תלמידו הוי בה רב פפא כו'. וכי תימא רב אדא בר אהבה מוקים לה במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף והיינו דאמר מחיים קדוש ורב ושמואל מוקמי לה בשאין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף והיינו דאמרי לאחר מיתה קדוש. הא ליתא דאם כן במאי פליגי ומפרקינן לעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף לצרכה רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר. וכיון דלא יהיב לה מעה כסף מותר דידה הוי פי' ומתני' אתיא שפיר וכולה בחדא גונא קתני והכי קאמר המקדיש מעשה ידי אשתו ואינו מעלה לה מה שכנגד מעשה ידיה שהקדיש דהיינו מזונות דאינה ניזונת הרי זו אוכלת ונוטלת מעשה ידיה למזונותיה. והמותר כלומר אם הקדיש מותר מעשה ידיה דהיינו מותר חמש סלעים ואינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מעה כסף שהוא מותר דומיא דרישא דאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהקדיש דהיינו מזונות שהם כנגד מעשה ידיה רבי מאיר אומר הקדש לאחר מיתה דכיון דאין מעלה לה מעה כסף אינו זוכה בו מחיים. ומיהו האי דקאמר במעלה לה מזונות אליבא דרב ושמואל לאו דוקא דהוא הדין אינו מעלה לה לא מזונות ולא מעלה לה מעה כסף. אלא לרב ושמואל אתיא סיפא דמתני' בין בשמעלה לה מזונות בין שאינו מעלה לה דלא איכפת ליה דמ"מ מתני' במאי דתני בחדא שיטתא אתיא דרישא מיירי בשאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מזונות דהוא תחת מעשה ידיה בין שהוא אינו רוצה להעלות לה בין שהוא רוצה להעלות לה והיא אינה רוצה לקבל כרב הונא דאמר משמיה דרב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ולהאי סברא בוודאי כל היכא דאמרינן אינו מעלה לה מזונות כלומר אינה ניזונת אפילו הוא רוצה להעלות לה וסיפא מיירי בשאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מעה כסף שהוא תחת מותר שהקדיש ואי ניזונת או אינה ניזונת לא איכפת לן: