שיטה מקובצת על כתובות נה:

ובתרומת מעשר של דמאי אגררא נסבא ולאו משום אומדנא ובפ"ג דמנחות דמתני' אגררא דתנן תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר"ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו דלא מיבעיא אם חזרה ונפלה לתוך התבואה בשבת דמשום עונג שבת שואל לעם הארץ אם תקנה כל צרכה ואוכל על פיו אלא אף בחול אוכל על פיו דהואיל ומדמע כל התבואה דשוב אין לה תקנה בהפרשת דמאי לא אסרינן עליו כל התבואה משום תרומת מעשר דמאי דבדמאי הקלו כ"כ רש"י במהדורא קמא ובמהדורא בתרא כתב וז"ל ובתרומת מעשר של דמאי. משנה היא במסכת דמאי תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ואסרה את החולין משום מדומע ר"ש שזורי אומר אף בחול שואל לעם הארץ שלקח ממנו הפירות הללו ואוכלן על פיו אם אמר הפרשתי מעשרותיו כראוי עד שלא מכרתים לך סומך עליו דהואיל ומדרבנן הוא הימנוהו במקום פסידא כי הכא שאין תקנה לחזור ולהפריש אלא למכרה לכהנים בדמי תרומה והפסד הוא לו והאי דנקט אף בחול משום דקתני התם מלתא אחריתי ויש בה חלוק דבשבת שואלו ואוכל על פיו מפני עונג שבת ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ע"כ. והתוס' לא פירשו כן דהא ודאי הא דמייתי הכא ובתרומת מעשר של דמאי משום אומדנא נסבא ולא משום גררא תדע דרישא דמתני' הכי איתא הלוקח פירות דמאי ממי שאינו נאמן בשבת שואלו ואוכל על פיו חשכה ליל מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ואיכא למידק ל"ל למתני חשכה ליל מוצאי שבת כו' פשיטא דדמאי לא התירו אלא בשבת וכי עד השתא לא שמעינן דדמאי בעי לעשורי. וי"ל דהא אתא לאשמועינן דאף על מה שהעיד היום לא יאכל בלילה דלא שרו ליה רבנן אלא בשבת שאינו יכול לתקן. ולשיטת רש"י ז"ל דפי' דטעמא משום עונג שבת אכתי קשיא פשיטא דמה לי מה שמעידו עליו בשבת ומה לי מה שמעיד עליו בתחלה הרי לא התירו אלא משום עונג שבת ואחר עבור השבת מיד אסור לאכול על פיו עד שיעשר הלכך ודאי היינו טעמא דרישא משום אימת שבת על עם הארץ משום דשבת קובעת למעשר ואתא לאשמועינן רבותא דאפי' מה שנשתייר ממה שהעיד עליו בשבת לא יאכל עד שיעשר דגזרינן אטו אחר שאין אימת שבת עליו מעתה כיון דטעמא דרישא משום אימת שבת ר"ש שזורי נמי דקתני אף בחול שואלו וכו' הכא נמי קאמר כשם שאימת שבת על ע"ה כך אימת תרומה על ע"ה פי' דע"ה לא נחשד על התרומה מפני שהיא במיתה כדאיתא בפרק בתרא דסוטה אבל על תרומת מעשר נחשדו דסברי אינה במיתה כל זמן שלא הופרש אבל השתא דכבר הופרש אלא שחזרה למקומה ירא הוא לשקר מאחר שקרא עליו שם תרומה ואע"ג שחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו הכא דאימת דימוע עליו נאמן וכיון דהיינו טעמיה דר"ש שזורי ש"מ דאזיל בתר אומדנא דאמיד דעתיה דע"ה דירא לשקר טפי מת"ק ואם תשאל הא רבנן נמי אזלו בתר אומדנא בשבת וכדקתני רישא אלא דפליגי בסיפא משום דירדו לסוף דעתו של ע"ה שאינו ירא מהדימוע ואין אימת דימוע עליו וכיון שכן אמאי נקט ר"ש שזורי טפי מדרבנן. תשובתך אי איתא דאית להו לרבנן אומדנא בעלמא כלל הכא משום פסידא כיון דלית ליה תקנתא לא הוה להו לאפלוגי עליה דר"ש שזורי אלא ודאי מאחר דפליגי עליה אע"ג דלית ליה תקנתא אלמא דלא אזלי בעלמא בתר אומדנא וברישא לאו היינו משום אומדנא אלא דירדו לסוף דעתו של ע"ה דאימת שבת עליו וכדכתיבנא. ודע שאין להוכיח מלשונו של רש"י דבמהדורא בתרא דטעמיה דר"ש השזורי לאו היינו משום דאימת דימוע על ע"ה ממאי דכתב ז"ל דהואיל ומדרבנן הוא הימנוהו במקום פסידא וכו' דאיכא למימר דכונת הרב לומר דמש"ה אית ליה דאימת דימוע על ע"ה ודלא כרבנן דפליגי עליה משום פסידא דלית ליה תקנתא ומיהו מדכתב ז"ל דטעמא דרישא משום עונג שבת והא דנקט ר"ש שזורי אף בחול לאו היינו משום אימה אלא משום דרישא קתני חלוק דבין שבת לשאר יומי הלכך שמעינן דס"ל לרש"י ז"ל דטעמיה דר"ש השזורי לאו היינו משום אימה אלא משום פסידא בלחוד כי היכי דמשום עונג שבת בלחוד קא שרי' ליה לאכול דמאי ומ"ה לא שקלו וטרו התוס' אלא ברישא דמתני' וכמאי דכתב רש"י ז"ל דטעמא דרישא משום עונג שבת ודוק כנ"ל והתוס' כתבו במסכת מנחות פ"ג דפלוגתא היא בירושלמי דאיכא מאן דמפרש היינו טעמא דרישא משום עונג שבת וצ"ע במאי דכתבו הכא בשמעתין:

מתנת ש"מ שכתוב בה קנין וכו'. בתוס' פליגי רבוותא בפירושא דהך שמעתא דריב"ם ז"ל פירש דדוקא שכתוב הקנין בתוך השטר הוא דס"ל לרב דהוי כמתנת בריא דאלומי אלמיה כיון שכתב כן בתוך השטר אבל אם כתב כל נכסיו וקנו מידו ולא נכתב הקנין בתוך השטר לא הוי לרב כמתנת בריא ואם עמד חוזר ושמואל דאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכו' לרבותא נקט שטר דמגרע כח המתנה מחמת הקנין בשטר והאריכו בו תוס' בזה והעלו כן בשיטת ריב"א ורשב"ם. וקשה לשיטתם לשון ואין שטר לאחר מיתה ותירצו דהו"ל כאלו קאמר ואין קנין לאחר מיתה וכ"כ הרא"ש בתוספותיו בפרק מי שמת דהאי דקאמר שמואל אין שטר לאחר מיתה לאו דוקא שטר כלומר זכות הכתוב בשטר והיינו הקנין ועוד יש לגמגם לשיטתם ז"ל דקאמר לאחר מיתה דמשמע דאם הקנה לו לאחר ל' יום קנה אם הוא חי בקנין סודר דהשתא ובכמה מקומות לא משמע הכין וכמו שכתבו התוס' בהאשה רבה ולשיטת ריב"ם ניחא דלהכי יפה כח השטר דמחיים מקנה אפי'הקנה לו לאחר שלשים יום דהא איתא לשטרא בידיה אבל בקנין לחודיה לא דהא הדר סודרא למאריה.

וז"ל ה"ר יונה ז"ל בעליותיו בפרק מי שמת ושמואל אמר לא ידענא מאי אדון וכו'. דשמואל ס"ל דאע"ג דאיכא קנין ודאי מחיים לא קנה דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ועוד ס"ל דאיכא לספוקי שמא לאחר מיתה נמי לא קנה וגריע משאר מתנות ש"מ דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ועקרה מתורת ש"מ שקונה בדברים ואין שטר לאחר מיתה. וא"ת כיון דקי"ל כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ליהוי כמאן דכתוב בשטר מהיום וליקני מהשתא דאע"ג דאמר שמואל בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה מ"מ מודה שמואל היכא דאמר מהיום כדמוכח בשמעתין בענין ההוא שטרא דהוה כתיב בחיים ובמות וכו' לא קשיא כיון דאזלינן בתר אומדנא ואמרינן שלא היה קנין אלא מחמת מיתה מהאי טעמא נמי לא אמרינן בשטר מתנת ש"מ זמנו של שטר מוכיח עליו משום דאזלינן בתר אומדנא ואמר כיון דלאחר מיתה קא יהיב לא גמר ומקני אלא לאחר מיתה ולא דמיא למתנת בריא אע"פ שכתוב בה לאחר מיתה דהתם איכא למימר כיון דהשתא כתיב ליה שטרא וכתוב ביה זמן גופא קא מקני מהיום וכ"כ רש"י במסכת כתובות ועוד נראה דזמן שכתוב בשטר מתנת ש"מ אינו מוכיח עליו שיקנה מהיום שאינו אלא לגריעות כח מקבל המתנה דאי הדר יהיב ליה לאיניש אחרינא שיזכה האחרון דקי"ל דייתיקי מבטלת דייתיקי וכדי להודיע איזה ראשון ואיזה אחרון כותבים בו זמן. הא דנקט שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ה"ה דהוה מצי למנקט שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה משום דאיזה קנייה איכא לאחר מיתה לא בשטר ולא בקנין ולא בחזקה והאי מתנת ש"מ מיירי כגון דקנו מיניה ואמר להם כתבו וחתמו והבו ליה דאי לא אמר להו הכין אלא שקנו ממנו והן כותבין לו שטר מעצמו משום דסתם קנין לכתיבה עומד לא שייך למימר בהא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כיון שהוא לא צוה בפירוש על כתיבת השטר ולא הקפיד עליו ולא הוה ליה למימר אלא שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין אלא ודאי מיירי כגון שצוה להם בפי' כתבו וחתמו והבו ליה והא דאיירי בכה"ג להודיעך כחו דשמואל שאע"פ שהוא מקנה לו בשתי הקנאות אפ"ה לא אמרינן שהוא מתכוין להקנאת בריא להקנות לו מעכשו אלא אמרינן שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ולהכי נקט שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ולא נקט שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין לאשמועינן דכה"ג נמי אמרה שמואל למלתיה אע"פ שצוה בפירוש על כתיבת השטר ועשו כן מחיים וכתבו וחתמו ונתנו לו ונמצא שהקנה לו בשתי הקנאות אפ"ה לא אמרינן הרי הוא כמתנת בריא כדפי' כנ"ל. ע"כ:

ועוד האריך ז"ל ואני קצרתי ובפרק מי שמת כתבתי כל לשונו ז"ל בס"ד עוד כתב וז"ל עוד אני אומר דלהכי לא נקט שמואל שמא לא גמר וכו'. אלא בקנין לרבותא דלא מיבעיא קנין לבד ובלא שטר דלא קנה דהא כל שלא חל הקנין לקנות מעכשיו אינו קונה לאחר זמן וכדאמרינן בנדרים פרק השותפין וכן דעת ר"י ז"ל בשמועה ההיא וטעמא רבה איכא דמדמינן לה למשיכה דאם אמר לו משוך פרה זו ולא תיקני לך עד לאחר ל' יום לא קנה אא"כ עומדת בחצרו לאחר ל' יום ולכסף לא דמי' כיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ועוד דסודרא אהדר למאריה אשתכח שאין בידו כלום לאחר מכאן ולהכי נקט שטר לאחר מיתה דאפי' דשטר קונה לאחר זמן שאם אמר לו לא תקנה בשטר זה עד לאחר שלשים יום כיון שהשטר בידו קונה לאחר שלשים יום מ"מ לאחר מיתה אינו קונה שאין שום זכיה לאחר מיתה ע"כ. ועוד איכא נפקותא אחריתי בהך פלוגתא דרבוותא שכתוב בתוס' דגבי שאם אמר הלוואתו לפ' וכו' פרש"י ז"ל דמש"ה לא מהניא ביה קנין משום דאין מטבע נקנה בחליפין ולא פירש מטעם דאינו בעין משום דכיון דכתיב בשטר מהני אע"ג דליתיה בעיני' ומ"מ כיון דעיקר הקניה הכתובה בשטר היינו הקנין ובה קני כיון דאין מטבע נקנה בחליפין לא זכה בה אלא משום דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו אבל מאחר שהקנין הכתוב בשטר קני אע"ג דליתיה בעיניה וכדכתיבנא והיינו לשיטת ריב"ם ז"ל אבל ריב"א ורשב"ם ליתיה לפירש"י וכמ"ש התוס' בד"ה שאם אמר הלואתו וכו' שהוא נמשך בזה וכדכתיבנא. ועוד קשה לשיטת ריב"א ורשב"ם ז"ל דבשלמא לשיטת ריב"ם היינו דמשמע ליה דרב אזיל בתר אומדנא ולא שמואל משום דכיון דאמר הרי היא כמתנת בריא וארכבה אתרי רכשי והקנין בלחודיה לא מהני ולא מידי ואם עמד חוזר ומשום דכתביה בשטר הוא דאמר דהרי הוא כמתנת בריא וארכבה אתרי רכשי אלמא דאזיל בתר אומדנא דהא קנין בלא שטר לא מהני ולא מידי ואם עמד חוזר ומשום דכתביה בתוך השטר אמדינן דעתיה ואמרינן אלומיה אלמיה לפי שכתב כן בתוך השטר והיינו אומדנא ואע"ג דכתב כן בתוך השטר אמדינן דעתיה נמי שאם אמר הלואתו לפ' הלואתו לפ' דאמדינן דעתיה דלארכביה אתרי רכשי עביד ואע"פ שלא פירש מפיק רב המנונא בהכי וכדפרש"י ז"ל אבל לשיטת ריב"ם ורשב"ם אין כאן אומדנא לרב דהא משום דאלים ליה כח הקנין ס"ל דהרי היא כמתנת בריא והרי הוא מפורש כן בהדיא ואין כאן אומדנא וכיון דעביד כן כד קציר ורמי על ערסיה אלמא דבעי דליהוי דידיה נמי כדין מתנת ש"מ ותרי רכשי מפורשין ביה בהדיא ואין אנו צריכין לאומדנא ותירצו התוס' דמשמע ליה דרב אזיל בתר אומדנא מדקאמר הרי היא כמתנת ש"מ דאי לא אזיל הוה ליה למימר הרי היא כמתנת בריא לבד ואע"ג דכתוב בשטר כד קציר ורמי וכו' היינו משום דהכי הוה מעשה כו' ככתוב בתוס' ע"ש כנ"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא שכתבו בה קנין מתנת ש"מ אין צריכה קנין שהרי דבריו של ש"מ ככתובין וכמסורין דמו והיינו שכתב להקנין דקאמר לא שנכתב השטר מתנה ע"פ ש"מ אלא שהעדים שקנו מידו כתבו צואת המתנה וקנין לזכרון בעלמא שכן היה דרכם לכתוב כדגרסינן בפרק יש נוחלין דהא אמר רב יהודה שלשה שישבו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין והכי מוכח לקמן דלא קא מיירי בשטר מתנה שנכתב על פי ש"מ. ארכבה אתרי רכשי הרכיבה על תרי רכשים רוכבי הרכש דרומיי"ל בלעז כלומר מתנה מעולה היא על ידי שתי כחות כדלקמיה לא ידענא מאי אדון ביה ואינה כלום אם עמד אינו חוזר כיון דשוייה מתנת בריא על ידי קנין דעבד בה דדיינינן לה כמתנת בריא שאם עמד זה מחוליו אינו חוזר מה שאין כן בשאר מתנת ש"מ דאם עמד חוזר דלא אמרינן דברי ש"מ ככתובין וכמסורין אלא לאחר מיתה. שאם אמר הלואתי נתונה לפ' שבמדינת הים שהיה חייב לי וקנו עדים מידו וכתבו הקנין אע"ג דלא קאי איהו קטן בשעת קנין מתנתו מתנת ש"מ דהרי דבריו ככתובין וכמסורין דמו מה שאין כן בבריא דקנין לא מהני אלא בפני מקבל כדמוכח בפ"ק דקדושין דאמר רב יהודה מעשה באדם א' שחלה בירושלים וכו' ובמסקנא אמרינן אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה הכא נמי מאי דפרכת נקנינהו ניהליה בחליפין כגון דליתיה למקבל מתנה אלמא דחליפין לא הוו אלא בפני מקבל ופליאה היא בעיני דהא מעשים בכל יום דקנינן שלא בפני מקבל (יש כאן חסרון) קנין לכתיבה עומד כדאמרינן באינך פרקין דלקמן הילכך אינה כלום דכל מתנת ש"מ אינה נקנית אלא לאחר מיתה ולאחר מיתתו של זה היאך כותבין ונותנין שטר מתנה כיון שלא נכתב מחיים דהאי שכתב בה קנין כדקתני צוואת ש"מ שהעדים כותבין לזכרון קא מיירי דאי בשטר מתנה א"כ כיון שנכתב מחיים אמאי אין שטר לאחר מיתה אע"ג דלא יהיב' ניהליה מחיים דהא קי"ל הלכה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ובבבא בתרא בפרק יש נוחלין נמי מוכיח דבלא אכתיב שטרא מחיים עסקינן דאיתמר ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפ' ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלמא דכי לא אכתוב שטרא מחיים אמרינן דאין שטר לאחר מיתה סוף סוף הא דקאמר רב ארכבה אתרי רכשי והרי היא כמתנת בריא וכו' מכלל דאזיל בתר אומדנא ואמרינן דאדהכי עביד בה קנין דבעי למיהב ליה שתי כחות ע"כ.

וז"ל הריטב"א ז"ל שאם אמר הלואתו לפ' וכו'. פרש"י ואלו בבריא משום קנין לא זכו בה דאין מטבע נקנה בחליפין אלא אגב קרקע ונראה מדבריו דאגב קרקע זכו בה בבריא וליתא דבפרק יש נוחלין אמרינן בהדיא דליתיה בבריא אלא במעמד שלשתן וכן בדין דהא מלוה להוצאה ניתנה ואינו יכול להקנותה אלא כשהיה מלוה בשטר שנותן לו השטר וכל שעבודו ומיהו כותבין הרשאה על הלואה שבע"פ דהרשא' שליחות הוא וכדכתבי' בפרק מרובה בס"ד. ומסתברא דרב חדא מינייהו נקט וה"ה לכל יפוי כח שיש במתנת ש"מ יותר ממתנת בריא דנין בה כמתנת ש"מ: שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר פי' שמואל מפשט פשיטא ליה שזו מתנת ש"מ היא כיון שמצוה בלשון ש"מ ואין כאן מתנת בריא כלל אלא דמספקא ליה אם כתב בה קנין במיפה את כחו או משום שלא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואפילו תפס מפקינן מיניה דנכסים בחזקתן כדאמרינן התם הוא מוציא מתחת ידו בלא ראיה והן אין מוציאין מתחת ידו אלא בראיה: ואין שטר לאחר מיתה פרש"י שמא להכי כתב בה קנין שלא גמר בלבו להקנות לו מתנה זו על ידי דברי ש"מ אלא ע"י קנין וכתיבה כבריא דסתם קנין לכתיבה עומד ושטר ש"מ אינו קונה מחיים שאין דעתו ליתן כלום אלא לאחר מיתה ואפילו לרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ה"מ בנותן נכסיו לבנו לאחר מותו דדעתו לאקנויי גוף הקרקע מעכשו ופירות לאחר מיתה אבל זה אין דעתו ליתן בחייו כלום וכיון דמית תו לא מצינן למכתב שטרא בשמיה ונראה מדבריו ז"ל שאם כתבוהו מחיים שהוא קונה וכ"כ רשב"א והרמב"ם וזה אינו דכיון שאינו רוצה ליתן לו כלום מחיים היאך זכה בשטר זה מחיים אלא ודאי הכי פירושו שמא לא גמר להקנותו מתנה זו על ידי דברי ש"מ אלא ע"י קנין וכתיבה ואין דין הקנאת קנין וכתיבה לאחר מיתה דהא ליתיה דליקנייה ורבנן הוא דתקון דליקני באמירה כדי שלא תטרף דעתו עליו אבל להקנות בקנין ושטר לא תקנו כיון שלא אמר בפירוש שיקנה מעכשו כדין בריא אלא או כולה כבריא או כולה כדברי ש"מ. ע"כ: