שיטה מקובצת על כתובות נג.

מכרה כתובתה לבעל' יש לה כתובת בנין דכרין וכו'. כתב רש"י ז"ל או אין לה. מי אמרי' כיון שמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירושת אביה מלהוריש נדוניא שלה לבני בתו שהרי מכרה ואין כל הירוש' באה מעכשו אלא מכח הבעל ויחלקו כל בנים בשוה בני שתי נשיו. ותבעי לך מוחלת. שהוא דבר מצוי מן המכר ואי משום דלא מטא הנאה לידה מ"מ פקעה זכותה בחייה. השתא מוכרת מבעיא לי. כלומר מי סברת דמשום הנאה דמטא לידה תיסק אדעתא דפקעה זכותה. השתא מוכרת. דאנוסה היא ס"ד דפקעה זכותה ומבעיא כ"ש מוחלת דלא אניסא. ע"כ. פי' לפי' מעיקרא דקא מבעיא ליה עיקר מאי דחדית לן בעל הבעיא היינו לומר דאין לה דמאי דפשיט לן היינו דיש לה אע"ג דמכרה כתובתה לבעלה דהא כי ירית לה נמי כתובתה והרי היא שלו עקרוה רבנן מיניה ויהבו' לבנין דכרין הילכך כי מכרה נמי יש לנו לומר דאכתי כח בנין דכרין בדוכתי' קאי אלא דהא מסתפקא ליה לרב יימר סבא דמי אמרינן כיון שמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירושת אבי' ואין הירושה באה אלא מכח הבעל ויד כל בניו שוים בה ופריך עליה רבא ותבעי לך מוחלת פי' אי לא הוה שום חילוקא בין מוכרת למוחלת אלא שזה מצוי טפי לא הוה קשיא ליה דאפ"ה איכא למימר חדא מינייהו נקט ואדרבא כדי להודיעך חריפותו המציא מציאות חדש ושאל בעייתו בדבר שאינו מצוי כיון דליכא למטעי לחלוקי בינייהו אבל השתא דיש חילוקא בינייהו במוכרת מטא הנאה לידה ומוחלת לא מטא הנאה לידה הילכך איכא למטעי ולחלוקי בינייהו דדוקא במוכרת סבר דדילמא פקעה זכותה בחייה אבל מוחלת לא פקעה ולהכי קשיא ליה דהא ודאי ליכא לחלוקי בינייהו משום הכי דאע"ג דלא מטא הנאה לידה מ"מ פקעה זכותה בחייה מעתה תבעי לך מוחלת כי היכי דלא נטעי ואי הוו שניהן מצויין לא הוה נמי קא פריך דבודאי ליכא למטעי בהכי כלל וחדא מינייהו נקט אבל השתא דמוחלת מצוי טפי ולא מטא נמי הנאה לידה ושבקת מלמבעי מוחלת ובעית מוכרת אלמא משום דסבירא לך דבמוחלת פשיטא דלא פקעה זכותה בחייה משום דלא מטא הנאה לידה להכי לא קא בעיא לה והא ודאי ליתא וכדכתיבנא דאי סבירא לך דבמוחלת נמי תיבעי אלא דחדא מינייהו נקט תיבעי מוחלת דליכא למיטעי ומשני השתא מוכרת וכו' פי' מי סברת דמשום דמטא הנאה לידה איכא למימר דפקעה זכותה טפי אדרבא איפכא מסתברא משום דמטא הנאה לידה איכא למימר טפי דלא פקעה זכותה משום דאנוסה היא מעתה אין כאן אלא דמוחלת מצוי טפי ומ"ה ליכא לאקשויי וכדכתיבנא וכל שכן דבמוכרת איכא רבותא טפי דאפילו דמטא הנאה לידה ואיכא למימר דאנוסה הויא אע"פ כן איכא למבעי דדילמא פקעה זכותה ועיקר מאי דחדית לן הוא הצד האחרון שאין לה וכדכתיבנא ומיהו בין במוכרת בין במוחלת קא מבעיא ליה ואין לפרש דמעיקרא לא פריך אלא משום דמוחלת מצוי טפי ואהדר ליה דאע"ג דמוחלת מצוי טפי מ"מ נקט מוכרת כדי לאשמועינן הך רבותא דאף על גב דאיכא למימר זוזי אנסו' מ"מ פקעה זכותה בחיי' והא אמרינן דהצד האחרון היינו עיקר מאי דחדית לן בעל הבעיא ואהכי מהדר לאשמועינן רבותא דהא ודאי ליתא דלישנא לא משמע הכין כלל דהוה ליה לאהדורי אע"ג דזה מצוי טפי מ"מ נקט מוכרת כדי לאשמועינן הך רבותא ולמה ליה למעבד ק"ו ממוכרת למוחלת דבהאי ק"ו מאי קא מהדר ליה דשביה מצוי ושכיח טפי ונקיט מידי דלא שכיח כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל והתוספות ז"ל לא פירשו כן אלא דעיקר פירכיה היינו דאבעיא ליה למנקט בעייתו במוחלת דשכיח טפי. וקשה דא"כ מאי קא משני השתא מוכרת וכו' אכתי הקושיא במקומה עומדת דכי היכי דאיכא רבותא טפי במוכרת בצד דאין לה איכא נמי רבותא טפי במוחלת בצד שיש לה והרי שניהם שוין מעתה הדרא קושיא לדוכתיה דתבעי מוחלת דמצוי טפי ועוד למה לי למעבד ק"ו ממוכרת למוחלת לישני בקוצר דמשום רבותא דזוזי אנסוה נקט מוכרת. ותירצו בתוס' דלאו שנוייא הוא אלא מסקנא דאסיק דדעתו נוטה דאפילו במוכרת הפסידה אע"ג דאיכא למימר דזוזי אנסוה וכ"ש מוחלת דפשיטא ודאי דלית לה כתובת בנין דכרין הילכך לא בעי אלא מוכרת אבל במוחלת פשיטא ליה והלשון מגומגם ועוד דה"ל לאהדורי בקוצר דמוחלת לא קא מבעי ליה כיון דאין כאן אונס זוזי ולשיטת רש"י ז"ל ניחא טפי. וא"ת בשלמא לשיטת התוס' היינו דרבא גופיה לבתר הכי פשיטא ליה דמוחלת אין לה כתובת בנין דכרין דלבתר דשמעה מרב נחמן רביה קבלה מיניה אבל לשיטת רש"י ז"ל קשיא דמעיקרא פריך רבא דתבעי לך מוחלת ואהדרו ליה דאה"נ דמבעיא ליה מוחלת וחדא מינייהו נקט וכדכתיבנא ושוב איהו גופיה פשיטא ליה מוחלת. וי"ל דמעיקרא כי קא בעי רב יימר סבא מכרה כתובתה וכו' לאו במוכרת בטובת הנאה בלחוד קא מבעיא ליה דאפילו מכירה גמורה וקבלה רוב דמיה או כל דמיה הוה קא מבעיא ליה דדילמא אכתי יש לה דהא כי ירית לה בעל נמי עקרוה רבנן מיניה ויהבוה לבנין דכרין או דילמא אין לה דכיון דמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירוש' וכו' וכדפרישנא ולהכי קא פריך עליה רבא דהני צדדין גופייהו איכא נמי במוחלת ותיבעי נמי מוחלת ומיהו רבא בעי בגונא אחריתי מכרה לבעל בטובת הנאה בעלמא שאם מת הוא לא תגבה אבל אם מתה היא אינו ענין במכירתה כלל הלכך איכא למימר כיון דלא מת הוא אלא היא מתה כח בנין דכרין בדוכתיה קאי שהרי כשמתה היא אין כאן שום מכירה כלל דומיא דמוכרת לאחרים או דילמא כיון דבידו הכתובה והוקל בעיניה להחליטה כמוחלת דמי וכדפרש"י ז"ל לקמן הילכך במוחלת לפי צדדי בעייתו אין בה ספק כלל כנ"ל. והיינו דהוצרך רבא להקדים פשיטא לי מוכרת וכו' כדי למבעי בעייתו וקל להבין: ובמהדורא קמא פרש"י ז"ל וז"ל יש לה כתובת בנין דכרין דהא כי ירית לה נמי כתובתה והרי היא שלו עקרוה רבנן מיניה ויהבוה לבנין דכרין השתא נמי לא שנא דילמא זכות בניה מכרה לבעלה וחולקין אותה הבנים לגמרי בשוה ונהי דאם מת הוא בחייה או אם בא לגרשה אינה נוטלת כתובתה דהא מכרה והכא נמי מבעיא לן מוכרת יותר לאשמועינן השתא מוכרת מספקא אי מכירתה מכירה אף על גב דאיכא למימר דודאי לא מכרה לפי שלא גמרה לעקור זכות בניה ולמכור תנאי כתובתה דהיינו תקנת כתובת בנין דכרין אלא כתובתה בלבד כגון מנה מאתים שהיא מוכרת מתוך אונסה ודוחק' דדמי' עליה כמאן דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא (עוכלי בסטונייר עוכלא משקל בהמוכר את הספינה) כאילו מכין אותה מאה חבטות במשקל א' של אבן מוחלת דמדעתה עבידא לא חיישינן לזכות את בניה שהרי מעצמה ומחפצה גומרת למחול את תנאי כתובה וכתובה מבעיא דהא ודאי לא כלום שיירה ואין לה כתובת בנין דכרין. כ"ש. ולמאן דפריש זוזי אנסוה ומכירת אונס לא כלום הוא קשיא ליה הא דאמר בפרק חזקת הבתים תלוהו וזבין זביניה זביני. אמר רבא פשיטא לי וכו' רבא אזיל ובעי נמי מאי דבעי רב אויא סבא. מוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה שהרי אם מתה היא בחיי בעלה יירשנה בעלה ויפסידו את ממונם ועל הספק נותנין את ממונם שמא ימות הוא בחייה או יגרשנה ונוטלין כתובתה מ"ט זוזי אנסוה לא גרסינן הכא דהא ודאי פשיטא לן דיש לה כתובת בנין דכרין שאע"ג שמכרה לאחרים היה הבעל יורש' כשמתה ושקלי לה בנין דכרין כמוכרת לאחרים דמי ויש לה כתובת בנין דכרין משום דזוזי אנסוה ומשום אונס לא גמרה דעתה למכור לבעל זכות בניה. עכ"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ומה שנ"ל פי' לפי' במהדורא בתרא כתבתי: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מוכרת כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין או לא פי' מוכרת כתובתה בטובת הנאה דאי בכל דמיה היינו נפרעת ופשיטא דליכא כתובת בנין דכרין וק"ל היאך יכולה למכור זכות בניה דהא אינהו מכח תקנתא דרבנן אתו ואין זכותם אלא כשמתה היא בחיי בעלה דפקע זכותה בב"ד וי"ל דמ"מ לא תקנו חכמים כתובת בנין דכרין אלא כשלא נתפרעה מכתובתה ולהכי מספקא לן אי הויא מכירה זו כפרעון או לא ותבעי לך מוחלת פרש"י ז"ל ותבעי לך מוחלת שהוא דבר מצוי מן המכר ולא נהירא ואחרים פירשו ותבעי לך מוחלת נמי דקס"ד דדוקא במוכרת מספקא ליה משום דמטי לה הנאה אבל מוחלת דלא מטי לה הנאה פשיטא ליה דלא מחלה זכות בניה אלא טובת הנאה שלה ולהכי אמר ליה דהכי נמי איכא למבעי מוחלת דהא אי לא דעבד נייח נפשה לא הוה מחלה ואהדר ליה דאדרבא במוכרת הוא דמספקא ליה משום דאיכא למימר דבאונסא הוא דזבנא אבל מוחלת פשיטא ליה דפרעון הוי דאחולי אחילתיה והריני כאילו התקבלתי והיינו דהדר רבא גופיה ואמר דפשיטא ליה דמוחלת אין לה כתובת בנין דכרין דאחולי אחילתיה דשמעה רבא מרב נחמן רביה וקבלה מניה. ורבינו יוסף איש ירושלים ז"ל פירש ותבעי לך מוחלת דממוחלת ידעינן מוכרת דאי אמרת מוחלת דלא מטו זוזי ליד' יש לה כתובת בנין דכרין כ"ש מוכרת דיש לה ואי אמרת מוחלת אין לה ממילא שמעינן דמוכרת דקבילא זוזי יש לה דאי אין לה מרתח רתח השתא מוכרת אין לה מוחלת מבעיא. וא"ת הכי נמי נימא איפכא דממוכרת שמעי' למוחלת ואי במוכרת אמר אין לה כ"ש מוחלת דאין לה ואי אמרת מוכרת יש לה אבל מוחלת אין לה דאי יש לה מרתח רתח השתא מוחלת יש לה מוכרת דקבילא זוזי מבעיא ותירץ דלחומרא לא רתח דאף על גב דהויא ממונא דליכא קולא וחומרא מ"מ כל היכא דאמרת יש לה דמקיימא טפי מצות פרנסת הבת ליכא רתחא ואין צורך לכל זה כי הפירוש שכתבנו נכון ופשוט. ע"כ:

והרא"ש ז"ל לא כתב אלא פי' הר"י איש ירושלים ז"ל וז"ל אבעי לך מוחלת שמעת מינה תרתי דאיתמר מוחלת יש לה כ"ש מוכרת דזוזי אנסוה ואי אמר לך מוחלת אין לה כתובה ממילא ידעת דמוכרת יש לה דאי אין לה א"כ מרתח קא רתח השתא מוכרת אין לה מוחלת מבעיא וא"ת ונימא נמי איפכא דממוכרת ידעינן מוחלת וכו'. וי"ל דלחומרא לא קא רתח אע"ג דבממונא לא שייך קולא וחומרא מ"מ הוי חומרא להעמיד ירושה דאורייתא ע"כ. וכיוצא בזה הפירוש של הר"י איש ירושלם ז"ל איתא בפרק אלו טרפות גבי נשתברו רוב צלעותיה ובסוף פרק שני דזבחים. והרא"ה ז"ל פירש וז"ל ותבעי לך מוחלת פי' דהוה קסבר רבא דכי הוה מבעיא ליה מוכרת דוקא במוכרת הוא דמטי לידה הנאה מספקא ליה אם היא מכורה בכל זכות לגמרי ואין לה כתובת בנין דכרין אבל מוחלת לא וא"ל רבא וכל דכן הוא דקא מבעיא ליה הא דהשתא מוכרת מבעיא ליה וכו'. ע"כ: איכא דקשיא ליה מוחלת כתובתה היכי אבעיא ליה תימא נחת רוח עשיתי לבעלי דהא בכל מילי יכולה למימר הכי בר מנכסי מלוג דלא כתיבי בכתובה כדאיתא בפרק חזקת הבתים. והרב אב ב"ד ז"ל מפרש להא כגון דקבלה עליה אחריות ואיכא למימר דודאי אם נתנה לבעלה נכסי צאן ברזל ושלש שדות שבכתובה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי לאכול פירות בחיי ולמוכרם וליתנם במתנה ואי גבינא כתובה גבינא מנייהו אבל מוחלת עיקר כתובה אין זה נחת רוח שהרי כל הנשי' יש להן כתובה והוא הוא שנתן עיניו בגירושי' ובמיתה. וכך כתב הראב"ד ז"ל בתשובותיו. הרמב"ן ז"ל. וכן תירץ הרא"ה ז"ל דהא דמציא למימר בעלמא נחת רוח וכו' היינו טעמא דאי לא בעי מזבנא אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה אבל הכא אדרבא איהי היא דיכלה למימר ליה אתה הוא שנתת עיניך בגירושין. ע"כ: עוד הקשו מוחלת כתובתה לבעלה היכי משכחת לה והא קיימא לן אסור לו לאדם שישהא עם אשתו בלא כתובה וי"ל מוחלת כתובתה בשעת מיתה קאמר והכי נמי הא דאמרי' לעיל מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין וההיא דלעיל איכא למימר נמי מוחלת נדוניא ותוספת ולא מנה מאתים ואין לה כתובת בנין דכרין לומר שאין להם בכתובת בנין דכרין לא נדוניא ולא תוספת מה שמחלה. אבל הרב בעל העיטור ז"ל תירץ בשתיהם דהכי קאמר שמחלה כתובתה אם תתאלמן ולא תתגרש. ולשון ראויה הוא. הרא"ה ז"ל: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ואחרים פירשו שלא מחלה עיקר כתובה וכתובת בנין דכרין במקום תוס' ונדוניא היא ונראין דבריהם שאין צורך לכל זה דאע"ג דאסור להשהותה מ"מ מחילתה מחילה ולהכי איירינן היכא דמחלה ליה מאי דינא לענין מזונות או לכתובת בנין דכרין כל שכן דיכול לתקן איסורו שיחזור ויכתוב לה עיקר כתובה ע"מ שאין לה מזונות. ע"כ: אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין מ"ט זוזי אנסוה כן הגירסא בכל הספרים שלנו וכן גורס רש"י ז"ל ואיכא דמדחקי ליה דלמה לי מהאי טעמא תפוק לי דכל שמוכרת בטובת הנאה אינה מוכרת אלא זכות אלמנות וגרושין ואילו כתובת בנין דכרין אינו אלא כשמתה היא בעודה תחת בעלה ורש"י נשמר מזה ופי' ז"ל דאפ"ה הוה ס"ד דמשום דהוקל בעיניה למכור כתובתה ולהפסידה לבניה באלמנות או בגירושין אמרו רבנן דנקנסה דלא תהוי לה כתובת בנין דכרין ולהכי איצטריך לומר טעמא דזוזי אנסוה וי"א דלפום האי טעמא דזוזי אנסוה נתנה כתובתה לאחרים בטובת הנאה לית לה כתובת בנין דכרין הואיל וזלזלה בה וי"א דאפילו להאי טעמא מתנה כמכר דמשום נייח נפשא דעבדו לה הוא דיהבא להו ולמאן דלא גריס האי טעמא דזוזי אנסוה ה"ה למתנה דהא טעמא משום שהיא לא מכרה ולא נתנה אלא זכות אלמנות וגרושין וזו הגירסא היתה נכונה מאד אלא שהספרים גורסין כמו שאמרנו. ע"כ [הריטב"א ז"ל]: וז"ל הרשב"א ז"ל מ"ט זוזי אנסוה ואיצטריך לטעמא דזוזי אנסוה אע"ג דעדיין שעבוד כתובתה על בעלה ועוד דהיא לא מכרה כתובתה אא"כ ימות בעלה בחיי' אבל אם מתה היא בחייו לא וכתובת בנין דכרין ליתא אלא כשמתה היא בחיי בעלה משום דאי לאו טעמא דזוזי אנסוה הוה מפסדת כתובת בנין דכרין משום דזלזלה בכתובתה ולפום האי טעמא נתנה כתובתה לאחרים לית לה כתובת בנין דכרין ואיכא מ"ד דאפי' נתנה אית לה משום דמתנה כמכר דאי לאו דעבד לה נייח נפשא לא יהבה ליה מתנה. ויש מי שאינו גורס זוזי אנסוה אלא טעמא משום דעדיין שעבודה על בעלה וכשמתה היא בחייו נתבטלה המכירה למפרע ונכון הוא ע"כ: ובהלכות הרי"ף ז"ל כתוב אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה בין לאחרים בין לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין מ"ט זוזי אנסוה. ומצאתי בפירוש ישן על ההלכות וז"ל זוזי אנסוה דאילו היה הבעל מספיק לה מה שחייב לה בצורכי' לא היתה מוכרת כתובתה והוא גרם לה למכור כתובתה להסתפק בצרכיה ולפיכך לא פקעה כתובת בנין דכרין בין לאחרים להסתפק וכו' לאחרים שהרי אם מתה היא בחיי בעלה אף על גב דכתובתה מכורה יירשנה בעלה ויפסידו הלוקחין את ממונם שעל הספק הם נותנים את ממונם שאם ימות בעלה בחיי' או יגרשנה יזכו הלוקחים בקניינם ונוטלין את כתובתה ואם תמות היא בחיי בעלה יירשנה בעלה ויאבדו ממונן ולא שייך לומר על אחרים זוזי אנסוה דהא ודאי פשיטא לן שאף על פי שמכרה כתובתה לאחרים ומתה יש לה כתובת בנין דכרין שהרי הבעל יורשה כשמתה ולכשימות הבעל שקלי בניה כתובת בנין דכרין להכי שייך למימר זוזי אנסוה על בעלה שאפי' מתה היא המכר במקומו עומד ואין מתבטל ואלמלא טעם זוזי אנסוה לא הוו ירתי בניה מכתובתה ולא פרוטה מכתובת בנין דכרין ולפיכך הוצרכנו לומר האי דזבנה כתובתה לבעלה לא גמרה בדעתה למכור לבעלה זכות בניה ובטיל כתובת בנין דכרין אלא מתוך דוחק' זוזי אנסוה וזבנה ולא גמרה ומקניא ויש לבניה כתובת בנין דכרין אבל מוחלת דמדעתה ומרצונה גמרה ומחלה לפיכך אין לבניה כתובת בנין דכרין. ויש להקשות אהא דאמרינן זוזי אנסוה דאלמא מכירת אונס לאו מכירה הוא דאמרינן בבבא בתרא בפרק חזקת תלוהו וזבין זביניה זביני. ואני אומר בפירוק קושיא זו דשייך לומר על אחרים נמי זוזי אנסוה וע"כ אתה צריך לומר על אחרים דזוזי אנסוה שאלמלא האי טעמא הוה לן לומר אין לבניה כתובת בנין דכרין ואע"ג דכי מתה בחיי הבעל בטל המכר ויורש בעלה כתובתה כתקנת חכמים מאי טעמא משום דמצי אביהן למימר להון מנן לכון כתובת בנין דכרין אמכון מכרה כתובתה ואבדה זכותכם ברצונה ואביכם לאו בתורת ירושת אמכם באה הכתובה בידו אלא בכח התקנה שתקנו חכמים לבעל בנכסי אשתו שיהא דינו בהם כדין לוקח ואם מכרתן לאחרים ומתה אתי ומפיק לה מן הלקוחות דחשו חכמים לפסידא דידה ולא חשו חכמים לפסידא דלקוחות דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למיזבן מאתתא דיתבא תותי בעלה וראיה לדבר דהא כל ימי חייה לא היה יכול לבטל מכירתה אלא לאחר מותה היא בטלה מאיליה כתקנת חכמים כמו שאמרנו הילכך אלמלא טעם זוזי אנסוה שבא ולימד שהמכירה בטלה מעיקרא לא הוו זכו בכתובת בנין דכרין אלא הואיל וזוזי אנסוה והמכירה בטלה מעיקרא הדרא זכות כתובתה למקומה וכי זכה בה אביהם בתורת ירושה ולא בתקנת אושא הילכך כתובת בנין דכרין במקומה עומדת. עכ"ל פי' ישן על ההלכות:

בתר דבעיא הדר פשטה מוכרת לבעלה וכו'. דלא מכר לו אא"כ ימות הוא בחייה הא אם תמות היא בחייו אין מכירתה מועילה כלום. וא"ת ממאי פשטא י"ל דפשטא מהא דתניא בפרק החובל [בבא קמא פט ב'] כשם שלא תמכור והיא תחתיו כך לא תפסיד והיא תחתיו ופי' רבא התם כשם שהמוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין כך המוכרת לבעלה ותמיה לי אי מהתם פשטא אמאי לא אייתי לה הכא ולימא הדר פשטא מדתניא. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל דהנכון דמסברא מיפשיט ליה מדלא אייתי הכא ההיא מתני' דהתם וטובא איכא בתלמודא דבתר דמבעיא ליה אמרינן דהדר פשטה ולא אשכחן מהיכן פשטה. ע"כ:

אי לאו דאמרת לה משמיה דגברא רבא כו'. כלומר ויש לה מזונות וכן הילכתא ויש שפירשו דדוקא במוחלת כתובתה לבעלה שאין מזונות תנאי כתובה אלא חוב באנפי נפשיה הוא מדאורייתא או מדרבנן ואיכא למימר דכתובתה מחלה ולא מזונותיה אבל באלמנה לגבי יורשין שמזונותיה משום תנאי כתובה כל שמחלה להם כתובה הרי הוא כאילו מחלה להם מזונות בפירוש והיינו דאמרינן בפרק הנושא בעובדא דחמתיה דרבי חייא אהבה דיתבא עשרין וחמש שנין ולא תבע' כתובתה ולבסוף אמרה לו הב לי כתובה וא"ל לית ליך הב לי מזוני מזוני נמי לית ליך דאלמא כיון דמחלה כתובתה אין לה מזונות. אבל בירוש' אמרו אמר שמואל המוחלת כתובתה ליורשין יש לה מזונות מטעמא דמשיב רעה תחת טובה ומשמע דפליגא אגמרא דילן מההוא דפרק הנושא ויש אומרים דלא פליגא וההיא דפרק הנושא אתיא כאנשי יהודה שהרשות ביד היורשין להגבותה כתובתה ולאבדה מזונות וכיון שכן כשמוחל' להם אבדה מזונות שאל"כ יכולם לכופה במזונותיה שתמחול להם כתובתה אבל דהכא והירושל' כאנשי גליל ושמואל דאמרה בירושלמי פסק לקמן הלכה כאנשי גליל וא"כ ליתא לההיא דבפרק הנושא דהא קי"ל דהלכה כאנשי גליל וזה דוחק מדלא פירשוה בגמרא וגם כל הגאונים ז"ל קבעוה הלכה וכן עיקר. הריטב"א ז"ל: או הב לה כתובתה פי' דקס"ד דתקנו קבורתה תחת כתובתה היינו תחת עיקר כתובתה ודחי' לה שהרי לא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכשמתה בחייו לא זכי מינה כלום ותקנו קבורתה תחת נדונייתה הוא ומיהו לא פלוג רבנן כיון דרוב נשי' יש להם נדונייא והיינו דלא אמרו תחת ירושתה דזמנין דלא ירית ומיחייב בקבורתה. הריטב"א ז"ל ובסמוך נאריך בזה בס"ד. וכתב (הריטב"א) [הרשב"א] ז"ל וז"ל או הב לה כתובה לפי מה שכתבו הגאונים ז"ל דארוסה אין לה כתובה אלא כשכתב לה הכא נמי מיירי בהכי דכתב לה א"נ שנהגו שם לכתוב לארוסות אבל לפי מה שכתב רש"י ז"ל דארוסה יש לה כתובה אתי שפיר מדלא אומרין וכתב לה כתובה הוה וכבר הארכתי בפרק הניזקין ובריש פירקין בס"ד. ע"כ:

תנינא. אינו משנה בשום מקום פרש"י ז"ל תנינא. אני שונה שאין לארוסה שמתה משפט כתובה דהיינו קבורה. ע"כ. פי' הוקשה לו אטו הוא שונה ברייתא זו והלא ברייתא מתניא לכ"ע ובסוף פרק הכותב רב חייא בר אבין הוא דתני לה להך ברייתא לכך תריץ ז"ל דהיינו דאיהו קא דייק הכין שאין לארוסה שמתה משפט כתובה וכדדייק הא מתה היא וכו' כנ"ל. אבל במהדורא קמא כתב ז"ל וז"ל א"ל רב חייא בר אמי תנינא ברייתא אני שונה דאיכא למשמע מינה דאינו חייב בקבורת ארוסתו ובכולא תלמודא מיתניא הך ברייתא בדידיה כדאמרינן בבבא מציעא ולקמן בפרק הכותב נמי דתני ר' חייא אשתו ארוסה וכו' וה"ק תנינא ע"כ. ובספרנו גרסינן לקמן בפרק הכותב רב חייא בר אבין וכדכתיבנא: ולא מטמאה לו לא שאסרוה ליטמא דהא אין בנות אהרן מוזהרות שלא ליטמא לרחוקים דבני אהרן ולא בנות אהרן כתיב אלא לומר שאינה חייבת ליטמא כיון שאינה שארו ואתיא כמאן דאמר חובה ליטמא לקרובים דס"ל לה יטמא חובה ויש שפירשו בתוספות שאסורה ליטמא לו ומיירי ברגל שכל אדם חייב לטהר עצמו ברגל ואסור לו ליטמא כי אם לקרובים. הריטב"א ז"ל: לא אונן לה לאסור את עצמו אף במעשר הקל דכתיב ביה לא אכלתי באוני אין אנינות אלא בלב ואין אנינות אלא יום אחד כדאמרינן במ"ק מואחריתה כיום מר ובשעה שמתו מוטל לפניו. אינו יורש נכסי מלוג שלה שאע"פ שהבעל יורש את אשתו דהיא לאו אשתו היא. מת הוא גובה כתובתה מנה מאתים ולקמן בפרק הכותב מהדר לאוקומה בדלא כתב לה מן האירוסין ואפ"ה גובה כתובתה משום דרבנן תקינו לה כתובה לאלמנה מן האירוסין ואמרינן בדכתב לה וכ"ת אי בדכתב מאי למימרא מתה אינו יורשה איצטריכא ליה אבל תוספת אין לה עד שנשאת והא דאמרינן לעיל הילכתא אחד מנה וכו' ואחד תוספת אינה גובה אלא מן הנשואין הני מילי למטרף לקוחות דמזמן נשואין טרפא ממשעבדי שלא כתב לה אחריות אלא מנשואין ואילך אבל לא מן האירוסין. רש"י ז"ל במהדורא קמא: טעמא דמת הוא וכו' פי' דאלת"ה הוה ליה למתני בקוצר ויש לה כתובה ולמה לאורוכי ולמימר מת הוא גובה כתובתה אלא לדיוקי טעמא דמת הוא וכו': אין לה כתובה פרש"י ז"ל דין כתובה וקבורה תחת כתובתה דתניא לעיל בנשואה תניא ותחת נדונית בית אביה שהוא יורש אבל כיון דכי מתה אינו יורשה אף הוא לא נתחייב לקוברה. מ"ט. כי מתה היא בחייו אין לה תביעת כתובה ותקבר בשביל מנה מאתים שהוא יורש. שאין אני קורא וכו'. וכך היו כותבין בשטר כתובה הלכך כל זמן שלא מת ולא נתגרשה לא נשתעבד לה ולא יורש ממנה כלום. ע"כ. פי' לפי' הא ודאי כי קאמר אין לה כתובה דלא כתובה ממש קאמר דמאחר דמתה מה כתובה שייך בה והרי מתה אלא דין כתובה קאמר פי' קבורה דהויא תחת כתובה והוקשה לו לרש"י ז"ל דע"כ הא דתניא לעיל קבורתה תחת כתובתה היינו תחת נדונייתה ולא תחת כתובת ק' ר' דאי תחת ק' ר' בארוסה נמי ה"ל לקוברה וכיון שכן מאי דין כתובה דקאמר והיכא מצינו דקבורה להוי דין כתובה עד דנקריוה דין כתוב' והרי לעולם אין לקבורה שייכות בכתובה כלל עד דנקריוה דין כתובה. ותירץ דהא דתניא קבורה תחת כתובתה לעולם כתובת מנה מאתים הוא דהויא ובנשואה תניא ומשום דיורש נדוניית בית אביה הוא דתקינו לנשואה קבורה תחת מנה מאתים אבל בארוסה כיון דכי מתה אינו יורשה לא נתחייב לקוברה משום מנה ר' ולהכי לא תקינו קבורה תחת נדוניא ממש ולא תחת מנה מאתים כלל משום דאי הכי בשלא הכניסה לו נדוניא לא היה מוטל עליו לקוברה אבל השתא דתקינו תחת מנה מאתים לא פלוג רבנן בנשואה כלל בין הכניסה לו ללא הכניסה אבל בארוסה אע"ג דעיקר התקנה היתה בעבור מנה מאתים כיון דכי מתה אינו יורשה אף הוא לא נתחייב לקוברה והנהו דאמרי ליה זיל קבור או הב לה כתובתה הוו סברי דתחת מנה מאתים שתקנו לה חכמים הויא קבורתה וכיון דאינו פורע מה שתקנו לה חכמים מוטל עליו לקוברה ואע"ג דאינו יורשה ואהדר להו רב חייא דמשום שאינו פורע לה מה שתקנו לה חכמים לא נתחייב לקוברה כיון שאינו יורשה אבל בנשואה כיון דיורשה אם הכניסה לו נדוניא אפילו לא הכניסה נמי חייב לקוברה כיון דהרי נשכר בכתובת מנה מאתים נמצא דרב חייא תרתי קאמר חדא דלא נשכר בארוסה במה שנפטר מכתובתה ועוד דכיון דאינהו יורשה לא נתחייב לקוברה ובעי תלמודא מ"ט פי' לא קאי אמאי דאמר דכיון דאינו יורשה לא נתחייב לקוברה דהא נמוקו עמו והדין נותן כן דכיון דאינו יורשה דלא יתחייב לקוברה ומיהו אמאי דאמרינן דלא נשכר בפטור כתובתה קא בעי אמאי אין לה תביעת כתובה ותקבר בשביל מנה מאתים שהוא יורש והרי מרויח בזה והוה ליה כאילו יורש מנה מאתים. אבל לא בעי דאפילו לא ירויח כלל דאין לה תביעת כתובה מ"מ אילו לא מתה הויא גביא כתובתה והשתא נפטר ממנה במיתתה ולהכי היה ראוי לקוברה דפשיטא דמ"ה אינו מתחייב בקבורת' ומהדר רב הושעיא שאין אני קורא בה כשתנשאי לאחר וכו' פירוש דאין כאן שעבוד כתובה כלל אלא כשתנשא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואין זה מדרש כתובה דהא הכי אתני בהדיא ופשיטא דתנאי שבממון קיים כנ"ל שיטת רש"י ז"ל. והתוספות לא פירשו כן אלא כי בעי מ"ט אמאי דלא מתחייב בקבורתה קאי דאע"ג דאינו מרויח כלום בפטור כתובתה ואינו יורש בזה כלום דאינו מגיע לידו שום הנאה דלא נתנה כתוב' לגבות מחיים מ"מ הרי נפטר במיתתה מחיוב כתובתה ואם היתה מתגרשת ביה מתחייב בכתובתה ובהכי סגי לאחיובי בקבורתה ומ"ט לא מחייב בקבורתה ואהדר ליה דממדרש כתוב' נלמוד דהכי כתיב כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דאלמא אין לה שום גביה אחרת אלא מה שהיא גובה כשנשאת לאחר ואם מתה מחייב בקבורה משום מאי דבעי לאחיובי אלו גרשה וכדכתיבנא הרי כאן גביה אחרת ואין לנו אלא מה שכתב בתנאי כתובתה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל אין לה שום חיוב אחר מחמת כתובתה ומהאי טעמא לא מצינן למימר אפי' בנשואה דיהיה קבורתה תחת מנה מאתים כלל והא דתניא לעיל קבורתה תחת כתובתה היינו נדוניית כתובתה לבד אבל לשיטת רש"י ז"ל דלא דרשינן מדרש כתובתה להכי אלא מאי דמפרש להדיא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים וכדפרי' אכתי מצינן למימר דבנשואה הויא קבורתה תחת מנה מאתים דמ"מ כיון דאילו גרשה הוה מיחייב השתא דמתה יתחייב מיהא בקבורתה ולהכי פי' רש"י דלעולם הכין הוא קושטא דמילתא וכדכתיבנא אבל לשיטת התוספות ז"ל לא שני להו בין ארוסה לנשואה וקבורתה אינו אלא תחת נדוניית' לבד. וא"ת לשיטת התוספות היכי קא קרו לנדוניא כתובה והא סתם כתובה היינו מנה מאתים. וי"ל דשפיר מקריא נדוניא כתובה דהכי מצינו לעיל דקתני נכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה ולשיטת רש"י ז"ל ניחא וכדכתיבנא. וא"ת והא מדרש כתובה לא דרשי אלא ב"ש כדאמרינן בפרק האשה שלום וכו' ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דאינו מדרש כתובה דהא בהדיא הכי אתני דכשתנשאי לאחר תטלי וכו' ולאו מדרש כתובה דפליגי בה תנאי אלא בדלא מיפרשא להדיא אלא דבעינן לדיוקי כן מלישנא דכתוב' אבל כד מפרשא להדיא פשיטא דיש לנו לקיים מאי דקא מתני להדיא אבל לשיטת התוספות ז"ל קשיא דהא נמי לא מפרשא להדיא אלא דאנן דרשינן לישנא דכתוב' והויא לה פלוגתא דב"ש וב"ה וכמו שהאריכו התוספות ז"ל ותירצו עיין בתוספות כנ"ל. ודוק דרש"י ז"ל הוקשה לו הא דתניא קבורה תחת כתובתה גבי הא דאמרינן אין לה כתובה וכו' והתוספות ז"ל הקשה כן גבי הא דאמרינן שאין אני קורא כו' ועוד דלכאורה אין חילוק בין רש"י לפירוש התוספות ובמאי דכתיבנא ניחא וגם שדרכנו להקשות קושית התוספות ז"ל ובמאי דכתיבנא ניחא הכל ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל מ"ט אין לה כתובה הואיל ואמרינן דאינו יורשה אמאי לא גבו כתובת' יורשין דידה כשמתה היא שאין אני קורא בה וכו' תנאי ב"ד הוא זה אפילו לא כתב לה הילכך לא מחייב למיתב לה כתוב' ולא לקברה דקבורתה תחת כתובתה ונשואה שמתה אף על גב דאין אני קורא בה כשתנשאי וכו' אפ"ה קוברה הואיל והוא יורש כתובת נדוניא שהביאה עמה מבית אביה ותחת אותה ירושה תקנו קבורתה ומן האירוסין אינה מכנסת לו כלום עד שעת נשואין ע"כ. ומה שנ"ל בפי' במהדורא בתרא כתבתי:

וז"ל הריטב"א שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי וכו'. איכא דקשיא ליה דהא ב"ה לית להו מדרש כתובה זה כדאיתא לקמן במכילתין וביבמות אלא דהכא לאו מפני מדרש כתובה ממש אלא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל לדברי הכל ולישנא בעלמא נקט הכא ויש מתרצין דב"ה לית להו מדרש כתובה ליפות כחה בכך כגון האשה שבא עד א' שמת בעלה שנשאת ואינה גובה כתובתה לב"ה אבל הכא שהוא להורע כחה שלא תגבה אפי' ב"ה מודו ואין לתירוץ הזה טעם בעצמו אלא שהוא מתפרש עם מה שכתבנו. ע"כ: וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן זיל קבור או הב לה כתובתה קס"ד דקבורתה תחת עיקר כתובתה תקינו לה וזה שכתב לה מן האירוסין ראוי הוא מן הדין לפרוע לה כתובתה אלא לא יפו חכמים כחה יותר מן הנשואה שאם רצה לקבור יקבור ולא יתן והיינו דאקשינן עלה טעמא דמת הוא הא מתה היא אין לה כתובה דאי כדאמרת לעולם דינה לגבות אלא שאם אמר לקבור יפטר בכך ואסקינן דכל דלא קרינא בה לכשתנשאי לאחר תטלי לית לה עיקר וכי תקינו רבנן קבור' לנשואה תקון ותחת נדונייתה שהוא יורש דההיא ליתא בכלל מדרש לכשתנשאי לאחר תטלי דהא ארוסה אינו יורשה. וקשה לי כיון דכי שקול בעל נדוניא ירושה היא היכי אמרינן קבורתה תחת כתובתה והלא אף נכסי מלוג הוא יורש ועוד למ"ד ירושת הבעל תור' היא היאך תקנו להחזירה במקצת. ואיכא למימר דה"ק כיון דכתובתה לבעל אי מדאורייתא אי מדרבנן במה תקבר והלא קרובים כיון דאיהו קירית לה קריא ולא ענו לה לפיכך תקנו לה קבורה ממנו שלא נשאת ע"מ להשליכה לכלבים ולפי' לא אמרו תחת ירושת נכסי מלוג שתקנו מצוי למצוי אבל נכסי מלוג אינו מצוי כלל כנ"ל. ע"כ: וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו זיל קבור או הב לה כתובה פי' קסברי קבורתה תחת עיקר כתובתה דהיינו מנה מאתים וכתוב' ניתנה לגבות אפילו אחר מיתתה ואע"פ שאין אדם יורש ארוסתו סבורים לומר שכך היתה התקנה מתחילה כשאמרו קבורתה תחת כתובתה שאם מתה קובר ופטור אם ירצה קובר ופטור מכתובתה וסתרינן לה דליתא שלא נתנה כתוב' לגבות אלא במיתת הבעל וכיון שכן ממילא אית לן למימר דקבורתה תחת כתובתה לאו תחת עיקר כתובתה קא אמרינן דהא אמרינן דלית לה אלא ודאי תחת עיקר נדוניא קאמרינן וכי תימא כיון שהבעל יורש בכל מה שיש לה למה אמרו תחת נדונייתה יאמרו תחת ירושתה י"ל תקנו מצוי למצוי. ומיהו קשיא לן ולמה לי למתקן הא פשיטא דהא כולהו יורשין דעלמא הכי הוו שהם חייבים לקבורת המוריש י"ל דהא עדיפא דאפילו כשאין שם ירושה כלל הוא חייב בקבורתה אע"פ שיש שם קרובים אחרים ולהכי אהני לן תקנתא וזה נכון. ע"כ: