שיטה מקובצת על כתובות נא:

חמשה גובין מן המחוררין ואלו הן כו'. פי' חמשה גובין מן המחוררין אף על פי שהן כתובין בשטר והיינו דלא קתני מלוה על פה ומזון האשה והבנות לפי שאינם כתובים. הריטב"א ז"ל: והמקבל עליו לזון את בת אשתו. פי' רש"י ז"ל והא דתנן בפרק הנושא והיא נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב אוקימנא התם כשקנו מידו: וגט חוב שאין בו אחריות פי' והא פליגא אדשמואל דאמר בפ"ק דמציעא אומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות אינו גובה לא מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים והא דלא אותביה התם מינה משום דמצי למדחי דלעולם רבנן היא ומאי גט חוב שאין בו אחריות שמפורש בו שלא יהא בו אחריות דהכי נמי דחי התם חדא מתניתא אי נמי דלא שמיעא להו התם מתניתא דהכא והא אתותב התם ממתניתא אחריתי ודכוותה בתלמודא. הריטב"א ז"ל:

אב"א רבי יהודה התם כתבה ליה וכו'. פי' דודאי מודה ר' יהודה שאין יכול לכונסה על מנת שלא תהא כתובתה כראוי אלא פחות מן הראוי ואם עשה כן תנאו בטל לא אמר רבי יהודה אלא שהיא יכולה למחול לו בין אחר נשואין בין מתחלת נשואין ובהא פליג ר' מאיר עליה למימרא דודאי בתחלת הנשואין אינה יכולה למחול כלל ולפום סברא דרבין לקמן אלא בסוף הנשואין יכולה למחול ומיהו בעילתו בעילת זנות והיינו דאתיא השתא כולה מתני' שפיר אליבא דרבי יהודה דתני לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דהא אפילו אליבא דרבי יהודה נמי לא סגיא דלא הוי אלא כתובה הראויה לה וכיון דכן אי טעין עלה מידי בתר הכי עליו להביא ראיה וסיפא דקתני כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא אותה שדה דין הוא שיהא חייב לה במאתים זוז דהא מודה רבי יהודה בכונסה על מנת כן שתנאי בטל וגובה מן המשועבדים משום דס"ל לר' יהודה אחריות טעות סופר הוא ואי בעית אימא ר"מ מאי חייב דקתני מן המחוררין כלומר ומאי חייב דקתני דמשמע דהכי קאמר חייב וכל נכסיו אחראין וערבאין לה לאו למימרא לטרוף מן המשועבדין אלא לומר שגובה משאר נכסיו לתשלום מאתים ומבני חורין וזה הפירוש נכון. הרא"ה ז"ל:

אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה וכו'. עיקר הפירוש דמדרבנן קאמר וכדקאמר חיישינן שמא וכו' והא דפרכינן אונס דשרי רחמנא כו' ה"פ היכי משכחת לה הלכה למעשה דהא בכל דוכתא אמרינן דאפילו מדרבנן אונס בישראל משרא שרי. הריטב"א ז"ל. והתוספות ז"ל לא פירשו כן:

חיישינן שמא תחלתה וכו'. אין לפרש תחלתה של תפיסתה באונס וסופה של תפיסתה כשנבעלת ומיהו בתחלת הבעילה היא ברצון דא"כ מאי פריך לקמיה אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה דהא שפיר משכחת לה כגון בצווחת בתחלת הבעילה דבקל יש לתרץ כן אלא הנכון כדפרש"י ז"ל דתחלתה של בעילה וסופה של בעילה קאמר הילכך פריך שפיר אונס דשריא רחמנא וכו' דאטו תהא עומדת וצווחת מתחלת הבעילה וסופה של בעילה דזו ודאי כיון דצווחת בתחלת הבעילה סגי למקרייה אונס ורחמנא שרייה ומשני שלא התירה התורה אנוסה אלא בצווחת מתחלה ועד סוף דכיון שהיתה צווחת מוכחא מילתא שלא נתרצתה כלל. והקשו בתוספות דאסתר היכי הוה שריא למרדכי ניחוש שמא תחלתה באונס וסופה ברצון. ותירצו דצדקת גמורה היתה ומסתמא תחלה וסופה באונס היתה אף על גב דלא צווחה מתחלה הויא לה כאילו צווחה מתחלה ועד סוף: ופליגא דרבא דאמר רבא וכו' ויש לדקדק קצת למה ליה למימר ופליגא דרבא פשיטא דפליג להדיא ולא הוה ליה למימר אלא ורבא אמר והכין אורחיה דתלמודא דלא קאמר ופליגא אלא כדלא בריר להדיא ונראה דהכא לא בריר דהא איכא לפרושי דאבוה דשמואל ה"ק שמא תחלתה של תפיסה וסופה של תפיסה אבל כל שהתחילה ליבעל באונס אף על גב דלבסוף אומרת הניחו לו וכו' אבל כיון דפריך תלמודא אונס דשריא רחמנא וכו' ולא משני אלא כגון דקאמרי עדים שצווחה מתחלה וכו' הילכך פליגא דרבא אי נמי כולה שקלא וטריא דלעיל נמי פליגא אדרבא דע"כ לא אותיב ליה רב לאבוה דשמואל אלא משבויה דלא קאמרה הניחו לו אבל היכא דקאמרה הכין לרב נמי אסורה ואילו לרבא שריא כנ"ל: והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת פי' מדהוה מצי למכתב ולא נתפסה בלחוד וכתב והיא לא נתפסה משמע דלמעט בא וקרי ביה הכי והיא לא נתפסה כלל אסורה הא נתפסה מותרת כלומר היא נתפסה אבל לא לגמרי מתחלה ועד סוף מותרת גם כן לבעלה ואיזו זו שתחלתה באונס וסופה ברצון שאף על פי שמתרצת בסוף הבעילה כיון שע"י האונס הראשון תקף לה יצרה אונס קרינן בה שאם לא מפני האונס שאנסה תחלה לא היה יצרה תוקפה ומותרת לבעלה ישראל. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ורש"י ז"ל לא פירש כן דוק ותשכח: תניא אידך והיא לא נתפסה וכו' פירוש להכי אייתי לה הכא הך ברייתא כדי לשנויי יתורא דהיא אליבא דאבוה דשמואל כנ"ל: ואיזו זו שקידושיה קידושי טעות פרש"י ז"ל כגון שקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי שאף על פי שבנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה לומר שאינה צריכה גט דלא אמרינן כשבעל אחולי אחליה תנאיה שלא תהא בעילתו בעילת זנות ולקמן מפרשינן לה בפרק המדיר בס"ד. הריטב"א ז"ל:

הא קא ממטיאן להו נהמא. ואם תאמר ומאן אמר להו לרבנן דר' יהודה קא מיירי אף על גב דממטיאן להו נהמא דקא פרכי ליה להדיא והא קא ממטיאן להו נהמא. ותירץ רש"י ז"ל דכיון דאנו רואים שבעודן אצלו מוליכות להם לחם ומזון מסתמא רבי יהודה בהכי קא מיירי דאי לא הוה ליה לפרושי ואין לפרש דאה"נ דהוה מצי לאהדורי להו לרבנן מי קאמינא היכא דממטיאן להו אלא לפי דעתייהו קא מהדר להו והילכך הא דקא מהדר להו מחמת יראה לא הויא שינוייא אלא דלפום דעתייהו קא מהדר ולאו היינו קושטא דמילתא וליתא דהא משמע דשינויא גמורה הויא ואין לפרש נמי דכי קא מהדר מחמת יראה פי' כי ממטיאן להו נהמא היינו דאינהו קאמרי להו דלאמטינהו להו נהמא ומחמת יראה עבדן מאי דקאמרי להו ומיהו הכא דעבדן מנפשייהו אה"נ דאסירן דאם כן כיון דלאו בכל גוונא קא מיירי ר' יהודה לשני נמי דלאו בהכי מיירי כלל אלא כגון דלא ממטיאן להו כלל אלא ודאי קא בעי לשנויי דאפילו עבדן מנפשייהו מחמת יראה הוא דעבדן ושינויא גמורה הויא ולאו דקא מהדר הכי לפום שיטתיה וזהו שכתב רש"י ז"ל ומשני מחמת יראה הוא דעבדן ודוק כנ"ל: והא קא משלחן להו גירי פירוש משלחן לשון הושטה דאפילו בשעה שנלחמים דלא היה להן לסייעם שמא יפלו ויצאו מתחת ידם הרי אנו רואין דמושיטות להם חיצים לירות אלמא לאו מחמת יראה קא עבדן. ומשני דאפילו הכי מחמת יראה הוא דעבדן דחוששות פן בלאו הכי נמי ישתזבו ויהרגו אותם לכך מסייעות להם: ודאי שבקינהו ואזלן מנפשייהו וכו' ואף על גב דקא פרכי ליה רבנן והא קא ממטיאן להו נהמא משום דאם לא כן היה לו לפרש וכדפרישנא מכל מקום היכא דשבקינהו ואזלן מנפשייהו אסירן אפילו לרב יהודה ולא הוצרך לפרש לרוב פשיטותו ולהכי נקט תלמודא ודאי שבקינהו וכו' כנ"ל: שבויי מלכות הרי הן כשבויין פי' הרי הן כשבויין שמותרות לבעליהן וחייב לפדותן גנובי לסטות אינן כשבויין ואסורות לבעליהן ואינו חייב לפדותן לפי שחזקה היא שנבעלו ברצון ואפילו למ"ד דבמדיר אשת ישראל או שנדרה היא שהוא חייב לפדותה דבתר מעיקרא אזלינן שאני הכא שהיא נתרצית בביאה זו ואסרה נפשה על בעלה בבעילה אשר ראוי לקנסה ואפילו באשת כהן דקרינא בה ואהדריניך למדינתיך דלא אמרינן הכי אלא כשאיסור דבר אחר גורם לה אבל כשגורם לה איסור ביאת זנות ברצון דכ"ע בעינן למקנסה והכין מוכרח בתוספתא דתניא נשבית אינו חייב לפדותה במה ד"א בשבויי מלכות אבל בגונבי לסטות הרי הוא חייב לפדותה והיינו ברייתא דאמרינן הכא דתניא איפכא וכן פי' רבינו בשם רבו הגדול ז"ל. הריטב"א ז"ל: הא במלכות אחשורוש הא במלכות בן נצר פרש"י ז"ל אחשורוש מלך גדול היה וידוע שלא ישא אותן לנשים ואונס הוא קשיא עליה אי הכי אסתר תיתסר שהרי הושם כתר מלכות בראשה ואמרינן באגדה [מגילה יג ב'] דהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי דאנוסה היא ורבי ז"ל אמר אכתי סברה היא דילמא מגרש לה שמא ימצא אחרת נאה הימנה שהרי כתוב ובהקבץ בתולות שנית ואף על גב דכתיב והנערה אשר תיטב וגו' תמלוך תחת ושתי אלמא לשם נישואין הוא מכל מקום כל אחת ואחת היא אומרת בלבה שלא ישאנה שלא תמצא חן בעיניו יותר מכמה וכמה ואם לא תמצא חן תהיה צרורה באלמנות חיות בבית הפילגשים. ועדיין אין דעתי נוחה שאלמלי הגידה אסתר עמה לא היו מקבצין עוד בתולות כדאיתא באגדת מגילה שאין דרכו של מלך בכך מאחר ששם כתר מלכות בראשה שיגרשה ויבקש עוד בתולות. ועוד דכיון שנתפסה בפנינו ואנוסה היא אין לחוש שמא נתרצית מפני כבודה שרוצה להנשא לבן נצר דכל כה"ג לא חיישינן לרצון עד שיהא ענין הרצון מוכיח מתוך מעשיה שאם כן ניתן דברינו לשיעורין באשת עני לעשיר ובאשת עשיר למלך ובאשת מלך להדיוט אלא אין הפירוש נכון בעיני כלל. ור"ח ז"ל כתב שבויות דאחשורוש הרי הן כשבויות ומותרות לישראל גנובי לסטות כגון בן נצר וכיוצא בו אינן כשבויות דאי הוו מצווחן הוו אתו אינשי ומהדרי להו. אלו דברי הרב. ותמיה לי מילתא אם מבן נצר אתו אינשי ומהדרו להו כ"ש [מלסטים דעלמא ונראה דלסטים דעלמא כיון דלא מעלו אנן סהדי דאונס הוא והאי דלא צווחן מחמת יראה עבוד] אי נמי דליסטים בעלמא כל יומא נמי מטמר מאינשי ואי צווחה קטיל לה אבל בן נצר א"נ צווחה לא קטיל לה שמלך היה ואין דרכו להרוג נשי העם בחנם ושמא היו מורידין אותו או עולין עליו למלחמה והורגין (עמו) [אותו]. ובגליוני ראשונים ראיתי פירוש מחוור משניהם לתרווייהו לישני בן נצר אינן שבויות דאשכחן באגדה דאכרוזי אכריז הזהרו בנשואות שאלהיהם שונה זמה הוא וזה אינו פירוש נכון כלומר שאלו היתה אומרת אשת איש אני לא נשבית עמהן משנשבית בידוע שנתרצית בהן ולא אמרה להן כלום והשאר כולן בין של מלכות בין של לסטות אנוסות הן מן הסתם ולזה הפירוש בן נצר היינו נבוכדנצר ואגדה זו מצאתיה (עליו) באיכה רבתי בפסוק נשים בציון ענו ולפי שחיילותיו שוללין לעצמן בליסטות קרי ליה ליסטים לגבי אחשורוש שהוא מקבץ נשים במלכות שלו כדרך המלכים בשלהם וקשה עלי לומר כן לפי שראיתי בבראשית רבה שדורש וארו קרן אחרי זעירא סלקת בינייהו זה בן נצר ותלת מן קרנתא קדמייתא אתעקרא מן קדמה זה מקרוס וקרוס וקדרוס ואילו עיינין כעיני אינשא בקרנא דא ופום ממלל רברבאן זו מלכות הרשעה אלמא בן נצר ממלכות של חיה רביעית היה ושמא קבלו הראשונים שנהג כנבוכדנצר. ופי' עיקר הברייתא כך הוא שבויי מלכות הרי הן כשבויין ומותרות לבעלן ישראל וחייב לפדותן שהרי אני קורא בה ואהדריניך לי לאנתו גנובי ליסטות אינן כשבויין ואסורות ואינו חייב לפדותן וכך כתב הנגיד ז"ל בשם גאון ז"ל ואף על גב דאיסור שביה גרם לה כן כיון דמשום שמא נתרצית הוא אינו פודה והכי תניא בתוספא נשבית אינו חייב לפדותה במה דברים אמורים בשבויות מלכות אבל בשבויות לסטות פודה אם רצה לקיים יקיים ואם לאו יוציא ויתן כתובה והיינו ההיא דאקשינן מינה בגמרא והתניא איפכא מכל מקום למדת ממנו שהפירוש כמו שכתבתי. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו הא במלכות אחשורוש וכו'. פרש"י ז"ל וכו' וקשיא וכו' ור"ח פירש דבמלכות אחשורוש הן כשבויות ומותרות לפי שהן אנוסות מן הסתם ואפילו סבורות לינשא לו שכל אשה מן הסתם אנוסה היא לעבירה ואין לחלק בין עני לעשיר אלא אם כן מחשבתה ניכרת מתוך מעשיה לפיכך במלכות אחשורוש אפילו הן שותקות כשלוקחין אותם אין לחוש אחריהן שהיו יודעות שאפילו צווחות אינו מועיל להם כלום ואפשר שמסכנות בעצמן לפיכך הן בחזקות אנוסות ומותרות אבל במלכות בן נצר דין הוא שאסורות מכיון שהן שותקות שבן נצר לא היה מלך אלא אדם נכבד ונשוא פנים כהמן בחצר אחשורוש והיו עבדיו תוקפין נשים ומביאין אותם אליו בפרהסיא ולא בצנעא שגנאי היה לו ולפיכך חוששין אחריהן שמא מתרצות מתוך שאינן צווחות כי אילו היו צווחות היו מצילות אותן מידו כי לא היה הוא האדון והיינו דלגבי אחשורוש קרי ליה ליסטים ולא משום חשיבותא דאחשורוש אלא לגבי כל מלך נמי ליסטים מקרי כדפרשינן דלאו מלך הוא אלא גבי ליסטים דעלמא מקרי מלך והיינו דקרי ליה התם באידך ברייתא מלך דתני שבויי מלכות אינן כשבויין שהן אסורות שחוששין שמא מתרצות מן הטעם שפירשנו והכא קרי ליה ליסטים דתני גנובי ליסטים אינן כשבויין ואידך מתניתא דתני גנובי ליסטים הרי הן כשבויין לומר שהן מותרות מיירי בליסטים בעלמא משום דליסטים מטמר מאינשי ובצינעא הן לוקחין אותן במקום שידם תקיפה עליהן שאילו היו צווחות מסכנות בעצמן שמא הורגין אותן והוא נכון. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל הסכימו רוב המפרשים ז"ל דבן נצר אינו נבוכדנצר חדא דבשום דוכתא לא קרי ליה בן נצר ותו דאמרינן דבן נצר לגבי אחשורוש לסטים הוא ואין לומר כך במלך נבוכדנצר. ופרש"י ז"ל וכו'. והקשו עליו בתוספות דודאי חזקת בנות ישראל כשרות ומשום הבטחת נשואין שתנשא לו אינן נבעלות ברצון. ועוד אמאי נקט אחשורוש טפי משאר מלכים שהם חשובים והרבה פירושים נאמרו בזה והמחוור שבכלם דמלכות אחשורוש לאו דוקא אלא הוא וכיוצא בו שהיה אוהב נשים וכל שאונס אשה במלכותו לא היה מקפיד אבל בן נצר היה ליסטים שמלך כדפרש"י ז"ל ומכל מקום היה מקפיד מאד על הזמה והיה בזה דומה לנבוכדנצר שהיה מכריז במלחמותיו הזהרו וכו' הילכך שבויי אחשורוש הרי הן כשבויות דחזקתן נבעלו באונס ומה שלא צווחו מפני שלא היה להן מצילין אבל בבן נצר אסורות שאילו צווחו היה להן מצילין וכיון שכן ברצון נבעלו וליסטים בעלמא מותרות דחזקה שאין גונבין נשים אלא במקום שאין מצילין. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל פירשו כפרש"י ז"ל. וכתב עוד וז"ל ויש ששואלין נהי דאסתר בפעם הראשונה היתה אנוסה ולא היה ראוי לאוסרה לבעלה הרי בפעמים האחרות היתה נבעלת ברצון והאיך היתה מותרת לבעלה למרדכי יש לתרץ דכיון שמצינו באסתר שלא היתה שואלת תמרוקין כמו שאר הנשים דכתיב לא בקשה דבר מוכחא מילתא שלעולם לא נבעלה ברצון. עוד נוכל לומר שאני אסתר שהיה בעלה עמה כמו שאמרו במדרש חזית שהיתה הולכת מחיקו של אחשורוש לחיקו של מרדכי וכיון שהיה בעלה עמה ודאי אינה מתרצה. מפי מורי הרב נר"ו. עכ"ל תלמידי הר"י ז"ל: