שיטה מקובצת על כתובות ד.

ובועל בעילת מצוה ופורש. פרש"י ז"ל ואחר כך קוברים את המת משמע דס"ל דאין אבלות דאורייתא כל עיקר ואפילו יום המיתה וקבורה דאי לא תימא הכי אתי אבלות דאורייתא ודחי יום טוב דרבנן כמו שהסכימו הגאונים דמי שמת לו מת בי"ט שני דעצרת או בי"ט האחרון של חג ושל פסח ונקבר בו ביום נוהג אבילות דס"ל דיום מיתה ויום קבורה דאורייתא ואתי אבלות ודחי יום טוב דרבנן וכן דקדק מכאן ר"ש ז"ל דאין אבלות כל עיקר דאורייתא ועוד הביא ראיה מדגרסינן בבכורות בפ' יש בכור [בכורות מט א'] הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כלפני שלשים דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל ש"מ דאבלות דיום ראשון דרבנן דמקילין בו שלא להתאבל בו כל עיקר דאי דאורייתא ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ולדברי הגאונים ז"ל שהסכימו דיום ראשון דאורייתא וגמרי לה מואכלתי חטאת היום כדכתיבנא בהלכות הרי"ף ז"ל דהכא לא קברי ליה למת עד למחר כי היכי דליהוי אבלות דרבנן ולא אתי דרבנן ודחי דרבנן ואף על גב דהמלין את מתו עובר בעשה ולא תעשה לפי כבודו מלינין לו להביא לו ארון ותכריכין כדאיתא התם והכא נמי לפי כבודו הוא כדי שלא יתבזה בנו ביום חתונתו א"נ איכא למימר דקוברין אותו ביומו ואפילו הכי אינו נוהג אבלות דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל ובועל בעילת מצוה ופורש פרש"י ז"ל וקוברין המת לאלתר אחר שבעל וכיון דחלה עליו חתונה הויא ליה כרגל וכו'. ותימא דא"כ ה"ל יום מיתה וקבורה וקיימא לן שהוא מן התורה וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל וכו' ויש שפירשו שמלינו אותו היום וקוברו למחר ותו ליכא מידי דאורייתא וכו' והנכון כדברי רש"י ז"ל ואל תתמה שהרי חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכיון דבעל קודם שנקבר אידך שב ואל תעשה הוא אבל עדיין לפי מה שכתבו הגאונים שהקובר מתו בי"ט שני כיון שהוא מדבריהם וה"ל יום מיתה וקבורה דמדאורייתא חייב לנהוג בו אבילות מ"ש הא מהא דהא נמי מדבריהם הוא ואפשר לומר דשניא הא שהוא מקום שמחה ואין אבל במקום שמחה דהוה ליה כרגל א"נ דאי נהיג השתא אבלות האי יומא דהוי דאורייתא ונהיג בתר הכי ששה לא הוו ליה רצופין. והא דאמרינן נמי נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות תימא לפי מה שכתבו הגאונים דהקובר מתו ברגל בי"ט אחרון אינו נוהג אבילות כל היכא דלא הוי יום מיתה וקבורה ואף על פי כן עולה לו בכלל שבעת ימי אבלות ואם כן הכא נמי אמאי אין עולין לו. ויש לומר דשאני הכא דאלו היו עולין לו נמצא שאינו מקיים אבילות כלל וליכא נמי לפרושי בינייהו א"נ דשניא ההיא דהוי ספק דדבריהם וספק אבלות לקולא וכיון שכן עולה דהא כי אתי יום שביעי מספקא ליה אי הוי יום שביעי או יום שמיני דדילמא לאו י"ט בכלל הוא אבל הכא דהוא ודאי דדבריהם והם ימי שמחה דינן כרגל ומפסיקין ואינם עולין והאי תירוצא נמי סגי לקושיא קמייתא. רבינו נ"ר ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל פרש"י ז"ל שקוברים את המת בו ביום ויש שהקשה עליו דהא ה"ל יום מיתה וקבורה שהוא מן התורה לדעת הגאונים ז"ל והו"ל לנהוג אבילות דאתי עשה דאבלות דאורייתא ודחי רגל דידיה דימי חופה דהוי דרבנן שכן כתבו הגאונים ז"ל בקובר מתו בי"ט שני כשהוא יום המיתה שחייב באבלות דאתי עשה דאבלות דאורייתא ודחי י"ט דרבנן ותרצו דשאני הכא דהוי כרגל ודאי דרבנן והעמידו בו חכמים דבריהם בשב ואל תעשה מה שאין כן התם בי"ט שני משום ספיקא דרבנן איתקין מעיקרא ותו דהתם אין י"ט שני מתחלל כל כך מפני אבלותו אבל הכא אין שמחה במקום אבלות. ותו דהתם ה"ל ימי אבלות רצופין אבל הכא אם נוהג אבלות היום שהוא מן התורה לא ינהוג למחר שהוא מדרבנן ואם ישלים אבלותו לאחר ימי המשתה לא ה"ל ימי אבלות רצופין דאין אבילות באה למקוטעין וזה נכון ועיקר ולא כדברי המפרשים שאין קוברין אותו עד למחר ומלינין אותו לכבודו שלא לעשות אבל במקום חופה. ע"כ: ורמ"ה ז"ל אומר דאבלות יום ראשון מן התורה הוא כמו שכתבו הגאונים והטעם שאינו דוחה שמחת החתן מפני ששמחת החתן יום ראשון נמי מן התורה הוא וסמך אקרא דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו ואף על גב דהאי קרא לאו גבי חתן כתיב אפילו הכי כיון דאפקיה קרא בלשון חתן שמעינן ששמחת החתן ביום ראשון מן התורה ולפיכך אמרו דכיון שהכל מן התורה והשמחה חלה מעיקרא לא אתי אבילות ודחי שמחה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל:

ואין מונעין תכשיטין וכו'. פרש"י ז"ל דה"ק אפילו שלשים יום ראשונים שהם עיקר האבלות אין מונעין ממנה התכשיטין כ"ש אחר כך ומקשים על זה הפי' מדאמרינן במסכת יומא [עח ב'] המלך והכלה ירחצו את פניהם ואמרינן עלה עד אימת קרית לה כלה כל שלשים יום כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום ולפי זה הפי' מאי קא יליף מינה דזמן הכלה כל שלשים יום ושמא יותר הוא משלשים שהרי לא אמרו בכאן שלשים אלא להודיענו שאפילו באלו שהם עיקר האבילות אין מונעין ממנה התכשיטין וכ"ש משלשים ואילך ולפי' נראה דה"ק אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים מפני שבאותם השלשים נקראת כלה וצריך שלא תתגנה על בעלה אבל משלשים ואילך כבר היא שגורה אצלו ואין לחוש שתתגנה בעיניו ומונעים ממנה התכשיטין עד תשלום שנים עשר חדש. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל ואין מונעין וכו'. פרש"י ז"ל בשביל אבל זה וליתא דמאי שנא כלה אפילו שאר נשים נמי קיימא לן דאחר שבעה לאלתר הן מותרות לעולם לספר ולכבס וה"ה לשאר תכשיטין אלא ודאי כלה כל שלשים אין מונעין תכשיטין ממנה משום אבל שאירע לה ואפילו בתוך שבעה חוץ מיום ראשון דוקא כשהוא יום מיתה וקבורה. עד כאן: וכן כתב רבו הרמב"ן ז"ל פרש"י ז"ל משום אבל זה וכ"ש לאחר שלשי' יום דבטיל ליה אבלות דידיה ואיכא למידק עליה שהרי האשה מותרת לספר ולכבס לאחר שבעה מיד והכי איתא באבל רבתי ואפילו על אביה ואמה ושאר תכשיטין לא אסירי ודאי אלא ה"פ אם אירע אבל לכלה בתוך שלשים יום לחופתה אין מונעין ממנה תכשיטין כדי שלא תתגנה על בעלה שכל שלשים יום זמן שמחת חתן בכלה הוא וצריכה שלא תנוול את עצמה דהוו להו כשבעת ימי המשתה ולא חיילא עליה אבילות כלל לגבי הנך מילי. ע"כ: וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ואין מונעין תכשיטין וכו' פי' לאו משום דאבל זה קיל כדאמר לקמן אלא אפילו באבילות דעלמא נמי כדאמרינן בפ' בתרא דיומא גבי המלך והכלה ירחצו פניהם עד אימת הוי כלה שלשים יום כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה שלשים יום דאלמא האי דינא בכל אבל דעלמא הוא נמי:

דליכא איניש דטרח להו. פי' לזבוני ואיכא דאמרי למהדר ולמזבן כשישאנה. שיטה. ורש"י ז"ל פי' כלישנא בתרא. וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דלא דחינן לאבילות אלא בדאיכא תרתי לריעותא הפסד וליכא דטרח להו ומתה אמה של כלה נמי ליכא דטרח לה בתכשיטין אם יפסדו אלו ותכשיטין אלו כעין בשמים ותמרוקי הנשים שנפסדין והכל בכלל תכשיטין הן. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל דליכא איניש דטרח להו פי' לא סוף דבר מפני טורח הגוף אלא מפני דמי ההוצאה דהא אמרינן לקמן דכל היכא דמזדבן בשר לא חיישינן להו. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל ודוקא אביו של חתן וכו'. דליכא איניש דטרח להו ואף ע"ג דאנן לא איכפת לן אלא משום פסידא דידהו וכדאמרינן דבעי נתן מים על גבי בשר אפשר דאמה של כלה נמי איכא פסידא דאיכא תכשיטין ותמרוקי נשים דלא מזדבני ומפסדי היא ותו ליכא נמי דטרח ליה עלייהו. ע"כ:

אבל איפכא לא. פי' איפכא נוהגין שבעה ימי אבלות ואחר כך נוהגין שבעה ימי המשתה דכיון דאי לא עביד (האידנא) הא איכא דטרח להו אסור אבל באביו של חתן דליכא דטרח להו ואיכא נמי פסידא שהרי נתן מים על גבי בשר מותר. ויש לדקדק אמה של כלה מאי פסידא איכא אי משום תכשיטין יעכבם עד שיעברו שלשים יום דהא דבר המתקיים ואפשר שיש לה בשמים ותמרוקי נשים שאינן מתקיימים ואם אתה אומר למכרן נמצא מפסיד וליכא נמי דטרח להו לא למכור אלו ולא ליקח אחרים. ויש לדקדק דאסור לישא אשה בתוך שבעה ימי אבלות ואפילו אין לו בנים דהכא סתמא קאמר ועוד דמשמע דבבחור הוא שצריך לאביו למטרח בדיליה והא דאמרינן התם ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר לאו בתוך שבעה קאמרינן ומיהו לפום סוגיא דמסכת מ"ק משמע דמותר לישא לאחר שבעה מיד ואפי' בתוך שלשים והא דאמרינן התם מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך לאו מנסב נסבה שהרי בתוך ימי אבלות דידיה ודידה הוו ואסור ואפילו אירוסין נמי אסירי לדידה ואפילו אין לה בנים כדתנן ביבמות [מא א'] חוץ מן האלמנה מפני האיבול אלא לפרנס אמר לה והא דאמרינן לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה וכמה זמן מרובה שלשים יום לשם נשואין קאמרינן לא בקידושין ולא ביאה עד ל' יום ותניא במס' שמחות [פ"ז] מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים בד"א וכו' אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אשה אחרת אפילו לאחר שלשים יום מיד אלמא לדידיה נמי אסור עד שיעברו עליו שלשים יום וצריך הדבר עיון. הרמב"ן ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו אבל איפכא לא פי' שמת אביה של כלה או אמה של חתן אינו נושא בתוך שבעה ימי אבלות ואף על פי שאין לו אשה והוא בחור דהכא בבחור איירי מדקא אמרינן שהוא צריך לאביו אבל בתוך שלשים נראה שהוא מותר והכי דייק לישנא דהכא דאמר אבל איפכא לא דלא אסר אלא בתוך שבעה דהא הכא שרו ליה משום פסידא אפילו בתוך שבעה כל שכן דאיכא למשרי ליה לאחר שבעה משום מצוה ומיהו באבלות אשתו לא שרי למנסב אחריתי בתוך שלשים ואף על גב דאמרינן התם במסכת מ"ק אם אין לו בנים מותר לישא לאלתר ולאו לאלתר ממש לאחר שבעה קאמר ואפילו בתוך שלשים אלא לאחר שלשים ומאי לאלתר לאפוקי שאינו צריך לשהות ג' רגלים דהכי תניא התם מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים ר' יהודה אומר ראשון וב' אסור שלישי מותר ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר והאי לאלתר ודאי היינו לאחר שלשים יום וכדאמרינן עלה מעשה ומתה אשתו של יוסף הכהן וכו' ואמרינן עלה וכמה זמן מרובה שלשים יום ואע"ג דמתניתין קתני הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר וליכא למדחייה דמעשה דיוסף הכהן משום אבלות דידה הוה כדאמרינן התם ביבמות חוץ מן האלמנה מפני האבילות ולא שאני לן אבילות דבעל לשאר אבילות ואפילו לארס אסור ולא בא עליה דקאמר אפילו לשם קדושין וטעמא דמילתא משום דלגבי דידה ליכא טעמא דטירחא דבנים קטנים אלא מטעמא דמצוה דאיהי לא מפקדא אפריה ורביה דהא ליתא מהא דתניא במסכת שמחות מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת אפילו אחר שלשים יום מכלל דאפילו לדידיה אסור בתוך שלשים ונראה ודאי דאבילות אשתו החמירו לענין נשואי אחרת כשם שהחמירו עליו כשיש לו בנים גדולים לשהות שלש רגלים לפנים משורת הדין, ע"כ:

ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל מכניסין את המת לחדר וכו'. ואחר הבעילה קוברים אותו ונוהג שבעת ימי המשתה תחלה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות אבל אם היו קוברין אותו תחלה היה האבלות קודם ואין השמחה דוחה את האבלות והיכא שנקבר המת קודם שיתקנו המאכל כתב הרמ"ה ז"ל שאין לו לישא אשה תוך י"ב חדש דהא אמרינן במ"ק על כל המתים כולם הולך לבית המשתה לאחר שלשים ועל אביו ועל אמו עד י"ב חדש וכיון דבשמחה דאחריני אסור כ"ש בשמחה דידיה. ואין זה נראה דלא אסרו אלא בית השמחה דרשות אבל בית השמחה דמצוה שרי אחר שלשים יום ונישואין דידהו מצוה נינהו והכי אמרינן במסחת שמחות על אביו ועל אמו עד י"ב חדש אלא אם כן היתה שמחה של מצוה ובזה הסכימה דעת הגאונים ז"ל והרי"ץ ן' גיאת ז"ל לא מבעיא למי שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים דההיא אפילו תוך שלשים יום שרי כדמשמע מעובדא דיוסף שמתה אשתו וכשהיה בבית הקברות אמר לאחותה וכו' ומשמע שנשאה לאלתר דמדקתני אעפ"כ לא בא עליה עד זמן מרובה ומפרש התם עד לאחר ל' יום משמע ביאה לא אבל נישואין הוו ואין לחלק בין אביו ואמו לשאר מתים דכל היכא דמדחו ל' יום מדחו נמי י"ב חדש דאביו ואמו ול"מ כשאין לו בנים א"נ כשיש לו בנים קטנים כדפרישית אלא אפילו למי שקיים פ"ו נמי שרי לאחר שלשים יום אפילו לאביו ולאמו דלא אסרו אלא בית השמחה דליכא מצוה אבל נשואין דאיכא מצוה אפילו יש לו בנים שרי כדאמרינן לקמן הלכתא כר' יהושע דאמר אף על פי שנשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך ומעשה בא לפני מורי הרב ר' משה בן כוסא נ"ר באחד שנדר לישא את ארוסתו לזמן ידוע והגיע הזמן בתוך שלשים יום של אביו והתיר אותו לישא אותה מיד לאחר שבעה. ע"כ: עוד כתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא איניש דטרח להו שדרך הוא שאבי החתן משתדל בענייני החתן ולתקן לו צרכי הסעודה וכל מה שצריך ואמה של כלה גם כן משתדלת בצרכי בתה ואם תדחה השמחה מעכשיו יפסידו שלא יהא להם אחר כך מי שישתדל בענייניהם ולפיכך דוחה השמחה את המת וה"ה אם מת לו אח או אחות אבל מתה אמו של חתן או אביה של כלה האבלות דוחה השמחה כיון שנשאר מי שטרח בעבורם. ע"כ:

והא דקאמר וה"ה אם מת לו אח או אחות אין פירושו מפני שגם הם משתדלים בעבוריהם האח של חתן במקום אביו ואחות של כלה במקום אמה חדא דמנין לנו להשוות אח לאב ואחות לאם על האב ועל האם מוטל צורכי בניהם ולא על האח והאחות ועוד דהא אם מת לו וכו'. קתני אלמא דתרווייהו אח ואחות לגבי דידיה מיירי הילכך האי פירושא טעותא ושבושא הוא ומטעם קילותא דאבלות אח ואחות נגע בה הרב ז"ל דכי היכי כשמת אביו של חתן דוחה השמחה את המת משום פסידא דחתן אף על גב דחמיר אבלותיה כדאמר על כל המתים הולך לבית המשתה לאחר שלשים ועל אביו ועל אמו עד י"ב חדש הם הכי נמי דוחה השמחה אבלות דאח ואחות משום דקילא אבלות דידהו אף על גב דליכא טעמא דטרח להו. כנ"ל פי' לפי' ה"ר יונה ז"ל:

ובגי' תוספות כתוב ז"ל יש הלכות גדולות כתוב בהן דוקא איפכא אם חתן או אב הכלה אבל שאר קרובים אם טבחו טבוח ויינו מזוג מכניסין את המת לחדר וכו'. דלא חמיר כולי האי ואין נראה לחלק דתוך שלשים כולן שוין ע"כ. וכ"כ בתוס' וז"ל אבל איפכא לא וה"ה אם הם אבלים משאר קרובים. ע"כ: ודע דלשון איפכא לא דייק שפיר דבשלמא אם היינו אומרים אביו של חתן ואמה של כלה אתרווייהו בהדי הדדי שייך שפיר למימר אבל איפכא לא אבל השתא דאמרינן אביו של חתן או אמה של כלה ובעיא למימר דוקא אכל חדא באפי נפשה דדוקא אביו של חתן ולא אמו של חתן ודוקא אמה של כלה ולא אביה מעתה מאי לשון איפכא דקאמר והא אמו של חתן לגבי אביו אין זה איפכא והכי נמי אמה של כלה לגבי אביה וכיון שכן ה"ל לפרושי להדיא אבל אמו של חתן או אביה של כלה לא. ויש לומר דאי הוה מפרש הכי להדיא הוה משמע דדוקא אמו של חתן ואביה של כלה אבל שאר קרובים לא וכדעת תלמידי ר' יונה ז"ל לכך סתים וקאמר אבל איפכא לא לכלולי נמי שאר קרובים בהדייהו וה"ק לא תימא דכי קתני אביה של חתן או אמה של כלה אתי לדיוקי דדוקא אב ואם בעיא מכניסין את המת לחדר כו' כדי שיוכל לכנוס אבל על שאר קרובים אפילו שיקברו המת ישא לאלתר דהא ליתא אלא הא אתא לדיוקי דדוקא אביו של חתן או אמה של כלה נוהג שבעת ימי המשתה כו' אבל איפכא לא וה"ה שאר קרובים וכדכתיבנא והקשו בתוס' דאמרי' בפ"ב דמ"ק [כג א'] מתה אשתו אסור לישא עד שיעבור שלשה רגלים והתירו למי שאין לו בנים לישא לאלתר והכא אמרינן אבל איפכא לא וה"ה שאר קרובים ומשמע דבאין לו בנים איירי דבבחור איירי שאביו טורח בשבילו והוא צריך לאביו וכדכתיבנא לעיל בלשון הרמב"ן והרא"ה (והרשב"א) ז"ל ותירצו בתוס' דלאלתר לאו דוקא אלא דלגבי מאי דקתני רישא ג' רגלים קרי לאחר שבעה לאלתר ולאחר שבעה קתני דמותר והכי דייק לישנא דקתני הכא אבל איפכא לא פי דלא אמרינן נוהג שבעת ימי המשתה וכו' אלא נוהג איפכא שבעת ימי אבלות ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה וכמ"ש הרמב"ן והרא"ה ז"ל כדכתיבנא לעיל אלמא דלאחר שבעה מותר מיד. וא"ת השתא דאמרינן דכי קתני אבל איפכא כו' קאי אמאי דקתני ונוהג ז' ימי אבלות כו' למה לן לדחוקי לישנא דלאלתר דמס' מ"ק נימא דהכא נמי ה"ק ודוקא אביו של חתן כו' הוא דאמרינן דנוהג שבעת ימי המשתה קודם כו' אבל איפכא אף על גב דמצי למנסב בתוך שבעה מיהו נוהג שבעת ימי אבלות קודם דהא ליכא פסידא ולא עבדינן הך תקנתא דמכניסין המת לחדר אלא קוברין את המת וישאנה ונוהג שבעת ימי אבלות ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה ואם תקשי דלמה לי נשואין אלו כיון דלא מצי למבעל דצריך שבעה ימי אבלות קודם וכיון שכן הא ודאי דה"ק אבל איפכא לא אלא נוהג שבעה ימי אבלות ושוב ישא ונוהג שבעה ימי המשתה. תשובתך דע"כ התם נמי במ"ק אף על גב דקתני מותר לישא לאלתר ופרישנא לה לאחר שבעה היינו נשואין בלא בעילה דלבעול אסור עד לאחר שלשים כדמוכח בתר הכי מעשה במתה אשתו של יוסף הכהן כו' ואף על פי כן לא בא עליה כו' וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתיה דדילמא הכא נמי ה"ק אבל איפכא לא דנסיב לאלתר ונוהג שבעה ימי אבלות קודם וכדכתיבנא. ואם תשיב הא ודאי דכי אמרינן רישא לאחר שבעה היינו נמי דמצי בעיל וההיא דיוסף הכהן ודאי פליגא דהא אמר לה בבית הקברות צאי ופרנסי כו' דהיינו נשואין ותוך שבעה ודאי אסור וכדמוכחינן מהכא. יש לומר דשפיר מייתי ראיה מההיא דיוסף הכהן ומה שאמר לה בבית הקברות לא היה זה כניסה אלא שדוכין בעלמא ומעתה הדרא קושיין לדוכתיה דדילמא שפיר מצי למנסב לאלתר וכי קאמר אבל איפכא לא דהיינו שינהוג שבעת ימי אבלות קודם ולא איכפת לן במאי דלא מצי בעיל בשעת נשואין דהכי נמי קאמרת למאי דמשנית ההיא דמ"ק דקתני ישא לאלתר ובעי למימר ישא בלא בעילה. ותירץ הר"י ז"ל דודאי אותו שיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים כדמשמע בעובדא דיוסף הכהן אבל אותו שאין לו בנים כלל אסור לישא עד לאחר שלשים כיון שאין יכול לבעול תוך שלשים והשתא לא מצינן לפרושי דכי קתני אבל איפכא לא דקאי אנוהג שבעה ימי המשתה כלל דהא לא מצינן למימר איפכא דינהוג שבעה ימי אבילות קודם דהא לא מצי למנסב עד לאחר שלשים והילכך ה"ק ודוקא אביו של חתן כו' הוא דמצי נסיב אבל איפכא לא מצי נסיב עד שיעברו שלשים. ולא בעי לפרושי נמי דמכניסין המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל כו' ונוהג שבעת ימי אבלות ואחר כך נוהג שבעה ימי המשתה כמו שפירשו רי"ג והרי"ף והר"י ן' גיאת ז"ל כמו שכתב הרא"ש בפסקיו משום דלמה לן לבזויי המת כיון דליכא פסידא וכמו שהקשה הרא"ש ז"ל עיין בפסקיו הילכך פי' הר"י ז"ל כדכתיבנא: והרמב"ן והרא"ה ז"ל לא פירשו כן וכדכתיבנא. ואם תאמר ולפר"י ז"ל תיקשי דבמועד קטן קתני ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר ופר"י דהיינו לאחר שלשים וקרי לאלתר כל לבתר שלשים ושוב גבי ההיא דיוסף הכהן קרי ליה זמן מרובה דקתני מאי זמן מרובה שלשים יום ויש לומר דאה"נ דהויא ליה זמן מרובה כיון שהמתין לה מבתר דנשאה עד שיעברו עליה שלשים וכבש את יצרו כ"כ ויש לו שכר כאלו המתין לה זמן מרובה ומיהו באידך ההיא דמ"ק קרי ליה לאלתר דלגבי רישא דקתני עד שיעברו עליה שלש רגלים שפיר מיקרי לאלתר שלשים יום. ומייתי הר"י ראיה לשיטתו ז"ל דתניא במס' שמחות בד"א כשיש לו בנים גדולים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר שלשים יום משמע דאסור אפילו לישא תוך שלשים ואף על פי דיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים מ"מ נקט אחר שלשים משום אין לו בנים. וכ"ת רצה לומר דבאין לו בנים אפילו לבעול שרי תוך שלשים לאחר שבעה משום פריה ורביה וכי קתני אבל איפכא לא היינו פירושו דינהוג שבעת ימי אבלות וישא וינהוג שבעה ימי המשתה ולישנא דגמ' הכי דייקא וכמו שכתב הרא"ה וכדכתיבנא לעיל ולא בעי לפרושי אבל איפכא לא לגבי מאי דקתני ונוהג שבעת ימי המשתה וכו' והנשואין יהיו לאלתר אפילו בתוך שבעה וכדכתיבנא דאין סברא שנתיר הנשואין בלא בעילה דלמה לו לישא כיון דלא מצי בעיל ולקיים מצות פרו ורבו אלא ודאי הפי' כדכתיבנא וכן דעת הרמב"ן ז"ל והרא"ה ז"ל ומיהו קשיא ההיא דשמחות דקתני בד"א בשיש לו בנים גדולים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר שלשים דאלמא תוך שלשים אסור ואין לתרץ דנקט לאחר שלשים משום יש לו בנים קטנים כדתריצנא לפר"י ז"ל דבשלמא לפר"י ביש לו בנים קטנים נמי אף על גב דשרי לישא תוך שלשים מכל מקום אסור לבעול עד לאחר שלשים ולגבי הבעילה שייך שפיר למתני לאחר שלשים ונקט תנא לישא אחרת וכו' משום אין לו בנים דאפילו לישא לא שרי אלא לאחר שלשים אבל לשיטת ר"ת ז"ל אינה מתישבת דבאין לו בנים שרי ואפילו תוך שלשים לישא ולבעול וכי יש לו בנים קטנים שרי לישא תוך שלשים ולבעול דוקא הוא דאסור עד לאחר שלשים וכדמשמע מההיא דיוסף הכהן דקתני ואף על פי כן לא בא עליה וכו' דאלמא דוקא הביאה הוא דאסר עליה ולא הנישואין מעתה אינה מתיישבת ההיא דשמחות בפירושו וכמו שכתבו התוספות והרא"ה ז"ל תירוצא לזו דבאשה החמירו וכדכתיבנא לעיל מיהו מלשון רבינו תם ז"ל משמע דלא בעי לחלק בין אשה לשאר קרובים. ואין לתרץ ולומר דכשיש לו בנים קטנים אסור לישא עד לאחר ל' וכי קתני בההיא דשמחות מותר לישא אחרת לאחר שלשים איש לו בנים קטנים דסמיך ליה קאי דקתני או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר שלשים וכי קתני בההיא דיוסף הכהן ואף על פי כן לא בא עליה וכו' היינו נישואין דעד שעברו שלשים יום לא נשאה כלל תדע דבע"כ יש לך לפרש כן דהא היא היתה אבלה שמתה אחותה ומשום אבלותא דידה יש לאסור הנישואין וכן כתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל תלמידו דהא ודאי ליתא דנראה דביש לו בנים קטנים שרי לישא ואפילו אם היא נמי אבלה מפני שמפרנסת בניו וכו' כמו שכתבו התוס' ז"ל ומעתה מנין לך לאסור למי שיש לו בנים קטנים לישא בתוך ל' דהא בההיא דיוסף הכהן ולא בא עליה קתני דהיינו ביאה ולא נשואין ואם כן הדרינן למימר דההיא דשמחות לא מתיישבא שפיר לפירוש רבינו תם ז"ל ודוקא ביש לו בנים קטנים הוא דשרי לישא אם היא אבלה מפני שמפרנסת בניו אבל אין לו בנים והיא אבלה אין לו לישאנה דאיהי לא מפקדה אפריה ורביה ובשביל שיזכה הוא אין אומרים לחבירו שיחטא ומעתה קאמר אבל איפכא לא לגבי אביה של כלה ע"כ יש לפרש ולומר דלא ישא עד לאחר ל' וכדפירש ר"י ואינו רחוק פירושו כלל וקל להבין. ואיברא דכך רצה רבינו תם לומר דבאין לו בנים אפילו לבעול שרי תוך ל' משום דלישנא דגמרא דקאמר אבל איפכא וכו' הכין דייקא וכדכתיבנא לעיל מיהו שוב אמר רבינו תם דבע"כ צריך אתה לומר דכי קאמר אבל איפכא לא דלא קאי אנוהג שבעת ימי המשתה וכו' וכדמשמע הלשון בפשטות אלא אעיקר נשואין קאי דדוקא אביו של חתן וכו' מצי למנסב אבל איפכא לא מצי למנסב עד שיעברו שלשים וכדפי' ר"י ז"ל דהא על אביו ועל אמו צריך להמתין עד אחר שלשים סגי לן למשרי לכנוס בתוך י"ב חדש דהיה נראה לאסור אלא משום מצוה התירו והבו דלא לוסיף עלה להתירו כו' בתוך ל' ומעתה הדרינן לפרושי מאי דקאמר בגמרא אבל איפכא לא לא כפירושו של ר"י ומיהו כתבו בתוספות דה"ר יוסף הביא ראיה לדבריו דתנן במסכת שמחות על כל המתים כו' אא"כ היא של מצוה אלמא שרי בכל משתה של מצוה וצ"ע אי קאי נמי ארישא ושרי אפילו בתוך שלשים יום פירוש ונפרש אבל איפכא לא כפשוטו דקאי אנוהג ז' ימי המשתה וכו' וכמו שפירשו הרמב"ן והרא"ה ז"ל וכדכתיבנא לעיל כנ"ל לפרש לשון התוס' ז"ל ע"פ דרכנו שקבלנו מהראשונים דאין דרך התוס' לפסוק הלכה וללמד דינין כי אם לפרש שקלא וטריא דתלמודא. והביא רבינו תם ז"ל ראיה דעל אביו ועל אמו אינו צריך להמתין עד י"ב חדש מדתניא סתם כל ל' יום לנשואין ולא מפליג בין אביו ואמו לשאר אבלות וכו' וכתוב על זה בגליון תוספות תימא לי דקא מייתי ראיה מדלא מפליג כו' והא ע"כ לא קאי אמתה אשתו ויש לו בנים גדולים דהתם אסור עד ג' רגלים אם כן איכא למימר דלא קאי נמי אמת אביו ואמו והאי כל שלשים יום לנשואין יהא פירושו לכל הפחות שלשים יום ואף על גב דשרי בפחות ליש לו בנים קטנים הא לא קשיא דכל שלשים יום לנשואין של בעלה קאמר. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל אבל איפכא לא פי' לא עבדינן הכי אלא קוברין את המת תחילה. ולענין אימתי יעשה משתה שלו לא מתפרש מהאי לישנא מידי וכל היכא שיש לו בנים גדולים דכ"ע אסור לכנוס עד י"ב חדש אבל היכא שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים בהאי פליגי רבוותא ז"ל איכא דאמרי שנושא לאלתר תוך ז' ימי אבלות. ואיכא מ"ד שאינו נושא אלא לאחר שלשים. ואיכא מ"ד שנושא לאחר ז' ימי אבלות וכולם לא למדוה אלא מהא דתניא במסכת מ"ק מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים בד"א בשיש לו בנים אבל אין לו בנים נושא אשה לאלתר ואם יש לו בנים קטנים נושא אשה לאלתר ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בע"פ ואמר לה לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך ואף על פי כן לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה ומשמע מלישנא דכנסה בו ביום וכן הוא בירושלמי ומר מרבנן סבר דכי היכי דסיפא דיש לו בנים קטנים נשאת לאלתר תוך ז' ה"ה כשאין לו בנים משום ביטול פריה ורביה ומ"ס הא כדאיתא והא כדאיתא ורישא לאחר שלשים יום קרי לאלתר דאילו תוך ל' יום ליכא למשרי וליתנהו להני תרי סברי דהיאך אפשר להתיר להכניס אשה תוך ז' ימי אבלות כלום יש חופה במקום אבלות ואף על גב דבסופה כנסה לאלתר התם בע"פ שהרגל מפסיק עליו אבלות מבעוד יום וכנסה לערב סמוך לבין השמשות דה"ל כלאחר ז' וליכא למימר נמי דלאלתר קרי לאחר ל' יום דההוא זמן מרובה קרי ליה כדאמר התם כמה זמן מרובה ל' יום הילכך לשון אחרון משובח דכל שאין לו בנים כונס ובועל לאלתר לאחר ז' ימי אבלות וכל שיש לו בנים קטנים כונס לאחר שבעה ואינו בועל אלא לאחר שלשים יום ופשטא דמתניתין דהכא בבחור שאין לו בנים שהוא הצריך לאביו מן הסתם הילכך ה"פ אבל איפכא לא אלא עבדינן איפכא שנוהג ז' ימי אבלות ואחר כך כונס ונוהג ז' ימי המשתה. ע"כ. ובגיליון תוספות כתוב וז"ל ועוד היינו יכולים לומר דכשיש לו בנים קטנים שרי לכנוס אפילו תוך ז' מפני פרנסתן ומה שאמר לה בבית הקברות היינו הכניסה ובאין לו בנים אסור כדמוכח הכא. ע"כ:

לא שנו אלא שנתן מים וכו'. כלומר אפילו כשמת אביו של חתן או אמה של כלה לא אמרו שדוחה השמחה את האבלות אלא שנתן מים על גבי בשר דיש לחוש דלא יוכל למכרו במהרה ותפסד אבל לא נתן מים על גבי בשר מזדבן והאבילות דוחה את השמחה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. והקשה הריטב"א ז"ל נהי דבשר מזדבן הא איכא פסידא ביין המזוג וכבר כתיבנא לעיל בברייתא:

כגון מתא מחסיא. הקשו בתוספות מאי דוחקיה דרב חסדא לאוקומי בנתן מים על גבי בשר לוקמה בכפר ואתיא מתניתין כפשטא בין נתן מים בין לא נתן מים ותירצו בתוספות דניחא ליה לאוקמה ברוב עיירות שהן בינוניות וקשה דאם כן מאי קאמר כגון מתא מחסיא דמשמע דלא הויא אלא מיעוטא כגון מתא מחסיא והא רוב עיירות הכין הן ותירצו בתוספות דה"ק כגון מתא מחסיא ורוב עיירות ויש לדייק כן מלישנא דתלמודא דקאמר כגון מתא וכו' דמפקא מכרך ומפקא מכפר דלא היל"ל אלא דמפקא מכרך לבד או מפקא מכפר לבד דכי קאמר מפקא מכרך ממילא שמעינן דלכלל כפר לא באה והרי היא נמי מוצאת מכלל כפר ואם כן למה לי למהדר תו ולמימר ומפקא מכפר אלא ה"ק דיש שני מיני עיירות חדא דמפקא מכרך שהיא קטנה מכרך אבל היא גדולה הרבה מכפר שהוא קטן ביותר ויש מפקא מכפר שהיא גדולה מכפר אבל היא קטנה מכרך ביותר שכרך הוא גדול ביותר וכיון שכן ה"ל רוב עיירות וה"ק כגון מתא מחסיא ולאו דוקא כגון מתא מחסיא ממש אלא הכונה דמפקא מכרך ומפקא מכפר וקשה עוד לשיטת התוספות ז"ל מאי קאמר תניא כותיה דרב חסדא הרי שהיה פתו אפויה וכו' מאי סייעתא היא זאת אטו משום הא מתניתא מיירי בעיירות מ"ה נימא דאידך מתניתא דלא נקט ונתן מים וכו' מיירי בעיירות דילמא כיון דסתים ותני וטבחו טבוח וכו' אלמא בכפר מיירי ומנליה דהך מתניתין מיירי בעיירות ויש לומר דהכי מייתי דכיון דנחית הך תנא דברייתא לפרושי מאי דסתים איהו מעיקרא דמיירי בנתן מים על גבי בשר אלמא דהיינו משום דאיירי ברוב עיירות והילכך אידך מתניתין נמי ברוב עיירות בעינן לפרושה. זו היא שיטת התוספות ז"ל ויש לי לפרש שמעתא בענין אחר דרב חסדא פליג אדרבא ורב פפא אבל אינהו לא פליגי אחילוקא דידיה וה"פ דשמעתא דבין נתן מים ובין לא נתן מים שפיר מזדבן אלא החילוק הוא דכי נתן מים שוב לא מזדבן במקולין וכיון דלא מזדבן במקולין אף על גב דמזדבן בבתים איכא פסידא קצת וס"ל לרב חסדא דכיון דפסידא איכא קצת וליכא מאן דטרח אם יפסידו מה שהכינו לכך מכניסין את המת לחדר וכו' ונוהג ז' ימי המשתה ואחר כך וכו' ואפילו בכרך יש לנו לומר כן דאף על גב דמזדבן מכל מקום לא מזדבן במקולין והרי איכא פסידא קצת ואתא רבא למימר דבכרך אף על גב שנתן מים כו' פירוש דאף על גב דאינו נמכר במקולין מכל מקום בכרך שכיחי אינשי טובא ויש קופצין הרבה לא איכפת לן אי איכא פסידא קצת דמ"מ הא מזדבן ורב פפא נמי הכי ס"ל אלא דבעי למימר דבכפר אף על גב דלא נתן מים על גבי בשר איכא פסידא טובא דלא מזדבן נמצא דלרב חסדא מתניתין מיירי בכ"ע בין בכרך בין בשאר עיירות חוץ מכפר הילכך ליכא לאקשויי מאי דוחקיה דרב חסדא לאוקומי בנתן מים כו' נוקמא בכפר דלא בעינן לאוקומי במקום פרטי אלא בכ"ע בין בכרך בין בשאר עיירות ופריך תלמודא לרבא ורב פפא דקאמרי ובכרך כו' ובכפר כו' דאלמא אית להו שפיר הא דמפליג רב חסדא בין נתן ללא נתן היכי משכחת לה לא בכרך ולא בכפר ומשני רב אשי משכחת לה כגון מתא מחסיא וכו' וקאמר תלמודא תניא כוותיה דרב חסדא וכו' פירוש דלרבא ורב פפא לא מוקמן מתניתא בנתן מים אלא בכפר מיירי דבכרך לא מצי מיירי דשפיר מזדבן הילכך ליכא קמן אלא עיירות וכפרים ואם כן למה לן לדחוקי ולאוקומי בנתן מים כדי לאוקומי בעיירות אבל לרב חסדא שפיר מיירי מתני' בכרכים ובנתן מים הילכך מוקמינן מתני' בהכין דהיינו רובא דעלמא כרכים ועיירות ותניא כוותיה דרב חסדא דמוקי לה בנתן מים על גבי בשר ודלא כרבא ורב פפא דמוקי לה בכפרים דהא קתני ונתן מים על גבי בשר דאלמא ברובא דעלמא בעי לאורויי כלל כנ"ל. והכי דייקי לשונותיו של רש"י דוק ותשכח: ועוד יש לי לפרש דלרב חסדא הכל תלוי במכירתו במקולין דכשמוכר במקולין אף על גב דמפסיד קצת מ"מ הרי מזדבן דהכל הולכין למקולין לקנות ואם יזלזל קצת בשער ימכר ואינו נפסד לגמרי ובשאינו נמכר במקולין יש לחוש דלא יוכל למכרו במהרה שלא ימצא קונים כלל ותפסד ונמצא דחילוקו של רב חסדא קיים בכל העולם ורבא ורב פפא פליגי עליו דאין חלוקו אלא בקצת מקומות ולהכי בעי תלמודא דלדידהו היכי משכחת לה לא בכרך ולא בכפר ואתי שפיר מאי דקאמר תלמודא תניא כוותיה דרב חסדא דהא בברייתא חילק סתם והא דקתני ונתן מים כו' אלמא דלעולם מחלקים בין נתן מים ללא נתן מים כנ"ל:

והריטב"א אזיל כשיטת התוספות ז"ל וז"ל תימה ולמה ליה לרב חסדא לאוקומי מתניתין בהכי לוקמא בכפר ואתיא מתני' כפשטא בין נתן מים כו'. ויש לומר דרוב מקומות דומין למתא מחסיא דשכיחי בהו נישואין וניחא ליה לאוקומי למתניתין ברוב המקומות. עד כאן:

וכן מי שפירסה אשתו נדה וכו'. מדאמרינן כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים וכן מי שפירסה אשתו נדה אמר הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל שהנדה אינה ראויה ליכנס לחופה ואין מברכים ברכת חתנים כלל עד שתטהר שאין חופה אלא יחוד חתן וכלה לשם נישואין ונדה הרי אסורה להתיחד ואחרים הוסיפו ואמרו שאין מכניסין אותה עד שיכתוב כתובה כו' ככתוב בהר"ן ז"ל על ההלכות. עוד יש כעין ראיה לדברי הרב יהוסף הלוי מההיא דתניא במס' סנהדרין [סט א'] בת ג' ויום א' מתקדשת בביאה נשאת לכהן אוכלת בתרומה ופר"י אם נכנסה לחופה אוכלת אבל פחותה מכאן אפילו נכנסה לחופה אינה אוכלת ואף על גב דגדולה כיון שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה אוכלת אלמא לאו בביאה תליא אלא בחופה מיהו ראויה לביאה בעינן וכל שאין לה ביאה אין לה חופה, עד כאן. ויש לומר כן אף בנדה שכיון שאין לה ביאה אין לה חופה ולאו מילתא היא דשאני התם דלא חזיא כלל אלא בלכתחלה ודאי נדה לאו בת חופה היא וכן אמרו הגאונים מיהו בדיעבד כיון דקי"ל בפרק הבע"י [נז ב'] דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכ"ג וחברותיה ואף על גב דלא חזיין לעולם לביאה וליחוד הא נמי לא גרעי מינייהו כנ"ל. הרמב"ן:

וכן כתב הרא"ה תלמידו ויש מביאין ראיה לדברי הרב רבינו יהוסף הלוי מהא דאמרינן לעיל פירסה נדה מהו אלמא דנדה לא חזיא לנישואין ואי מהא לא איריא דאפשר דחזיא לנישואין ולחופה ואיהו מעכב משום דלא חזיא ליה לביאה וקאמרה דכיון דאיהי לא חזיא לביאה אם מעלה לה מזונות אם לאו ולקמן בפרק אעפ"י אמרינן נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה כו'. ע"כ ל"מ לן אלא לענין קנין אבל מפשט פשיטא ליה דחופה מעלייתא היא ואפשר דשאני התם דהא עולה לחופה מיהת מקמי דפירסה נדה ובההיא שעתא קני לה דאף על גב דבעינן חופה ראויה לביאה לא בעינן חופה כדי לביאה דכיון שנכנסה לחופה הרי היא כאשתו לכל דבר תדע מדקאמר נכנסה לחופה ופירסה נדה ולא קאמר נדה נכנסה לחופה ומכל מקום לאו ראיה היא דאיכא למימר דעדיפא מינה נקט ואפילו נכנסה לחופה ופירסה נדה מבעיא ליה אם זוכה בתוספת וה"ה לפירסה נדה מקודם ומיהו במס' סנהדרין אמרינן בת שלש שנים כו' ומ"מ מסתברא מילתיה דרבינו בתחילה אבל בדיעבד כו' ע"כ. וכבר כתבנו בזה לעיל גבי פירסה נדה מהו. ורש"י כתב וכן מי שפירסה אשתו נדה. בכניסתה לחופה. לא בעי לפרושי דאחר שנכנסה לחופה והרי היא אשתו גמורה הוא דפירסה נדה מדקתני אשתו משום דהא אוקימנא לה לקמן בגמ' בשלא בעל ועוד מדקתני וכן משמע דבההוא גוונא דלעיל מיירי. ולא בעי נמי לפרושי דקודם שנכנסה לחופה זה ימים פירסה נדה ושוב כנסה לחופה דהא אשתו קתני דמשמע דלאחר שנעשית אשתו פירסה נדה ועוד דלכתחילה מיהא נדה לאו בת חופה היא וכמו שכתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל וכדכתיבנא לכך פירש רש"י ז"ל דפירסה נדה בכניסתה לחופה. כנ"ל:

הוא ישן בין האנשים וכו'. כתב רש"י ז"ל ואין נאמנין זה עם זה ע"כ. פירוש לפירושו דבשלמא גבי אבלות כשהוא אבל אין היא אבלה וכשהיא אבלה אין הוא אבל הילכך לא מהימנינן להו בהדי הדדי והוא ישן וכו' דכיון דאין כאן אלא חד דאסיר ליה יתפתה ביצרו ואין מי שיעכב על ידו אבל גבי פירסה נדה האיסור רמי אתרווייהו ורחוק הדבר מאד דשניהם יעשו האיסור והיא לא תשמע לו וכיון שכן למה לי שמירה כולי האי לכך כתב רש"י ז"ל ואין נאמנין זה עם זה פירוש דשניהם יחד הרי הוא כאש בנעורת ויחד שניהם ישמעו זה לזה למעבד איסורא. עוד יש לי לפרש בענין אחר ודע שהראב"ד ז"ל כתב דדוקא בעינן תרווייהו שיהו אנשים ישנים עם החתן ונשים עם הכלה והרא"ש ז"ל הקשה על זה וכמו שכתב בעל הטורים ז"ל עיין שם. הילכך לאו דוקא וקשיא ליה לרש"י ז"ל דבשלמא גבי אבלות קתני הכי משום דמיירי שמת אביו של חתן או אמה של הכלה ואותו שהאיסור מוטל עליו הוא דבעינן שישמר ולכך קתני הוא ישן בין האנשים בשמת אביו שהוא אבל והיא ישנה בין הנשים כשהיא אבלה אבל כשפירסה נדה למה לי שמירה כולי האי הוא ישן וכו' והיא ישנה וכו'. ותירץ רש"י ז"ל דטעמא דשמירה זו משום דלא מהימנין להו וכיון שכן אי אמרת והוא ישן וכו' איכא קפידא בדבר דאמר החתן דלאשה מהימנו רבנן טפי מדידיה לדידי רמו שומרין ולא לאשה וכן אם היא ישנה וכו' ולא הוא תאמר הכלה כן ולכך אמרו רבנן מילתא אתרווייהו והוא ישן וכו' והיא ישנה וכו' ולא משום דבעינן שמירה כולי האי כמו שכתב הראב"ד ז"ל אי נמי כיון דמשום דאין נאמנין זה עם זה הוא הילכך בעינן שמירה לכל חד והוא קרוב למה שכתב הראב"ד ז"ל. וקל להבין כן נראה לי:

בין כך ובין כך וכו'. אין לפרש דהכי קאמר בין מת אביו של חתן וכו' בין פירסה נדה דהיינו אמאי דקתני בברייתא והכי קאמר בין אבלות בין פרסה נדה כשיבעול אחר כך לא יבעול וכו' והא ודאי ליתא דאנן אביאה ראשונה קיימינן ובאבלות מיירי דכבר בעל. ואם תפרש דהכי קאמר בין אבלות דהיינו אותה ביאה דקאמרינן ובועל בעילת מצוה הא ודאי ליתא דמדקתני מכניסין את המת וכו' משמע דבחול מיירי בשעה שיכולים לקוברו ועוד דהיכי מצינן לפרושי גבי פירסה נדה דרוצה לומר כשיבעול אחר כך לא יבעול וכו' דהא במוצאי שבת מפרש בגמרא דהיינו שמא ישחוט בן עוף ולאחר החופה אין כאן סעודה אלא הנכון כדפרש"י ז"ל בין כך ובין כך. בין יש אונס בין אין אונס:

מסייע ליה לרבי יוחנן. לכאורה משמע דהכי קאמר הא דקתני הוא ישן בין האנשים וכו' מסייע ליה לרבי יוחנן דאלמא דבעינן נמי ברגל הוא ישן כו' והא ודאי ליתא דאם כן לאו היינו דברים שבצנעה כיון דבעינן הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים לכך פירש רש"י ז"ל מסייע ליה. הא דקתני דאסור בתשמיש המטה כו' ע"כ. ולעולם ברגל לא בעינן הוא ישן כו' וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא. ויש לפרש דסייעתא היינו מדקתני וכל אותן הימים הוא ישן וכו' ומשמע אפילו בשבת ומייתינן משבת לרגל וליתא להא פירושא דלא משוינן רגל לשבת לאחמורי ברגל כי היכי דמחמרינן בשבת דשניא שבת דעולה למנין שבעה ולהכי נוהג בה תורת אבלות לענין דברים שבצנעה אבל רגל דאינו עולה למנין שבעה מנין לנו שיהא נוהג בה דברים שבצינעה לכך פירש רש"י ז"ל הא דקתני אסור בתשמיש המטה בשבעת ימי המשתה שהן לו כרגל. ע"כ:

וכן פירשו בתוס' וז"ל מועד וחתן משוה אותן בכל מקום כההיא דתניא בפ"ק דמועד קטן [ז ב'] חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה וכו'. וכן ברגל וכו'. ומעתה יש לך לפרש דכי קתני דברים של צינעה נוהג פירושו דחובה ולא רשות מדמייתי סייעתא מן הברייתא ואין לך לומר דהכי מייתינן מדאסרינן לענין חתן דברים שבצינעה דהיינו משום דהויא ליה שמחה של יחיד הילכך ברגל דהויא לה שמחה של רבים אסקינן חדא דרגא דאינו אלא דנוהג ביה דברים של צנעה פי' רשות ולא חובה דהא ודאי ליכא למימר הכי דהא אמרינן דמועד וחתן משוה אותן בכל מקום וכן בדין דרגל זה של חתן אינו עולה למנין שבעה דומיא דרגל דעלמא והקשו בתוס' דתיקשי מברייתא דהכא לרב ושמואל דאמרי תרווייהו בפרק בתרא דמ"ק [כד א'] דתשמיש המטה בשבת של שבעה ימי אבילות רשות דהא קמן דאפילו ברגל דחתן דאינו עולה למנין שבעה דומיא דמועד בעלמא אסור בתשמיש המטה כל שכן בשבת ואין סברא לחלק איפכא דמקילינן בשבת טפי מבמועד ואדרבה אם באנו לחלק בין שבת למועד יש להחמיר טפי בשבת מברגל כיון דשבת עולה למנין שבעה והרגל אינו עולה ותירצו בתוספות דס"ל לרב ושמואל שיש לחלק בין חתן לשבת ורגל דחתן כיון דהויא שמחה של יחיד מחמרינן ביה ואסרינן ליה בתשמיש המטה אבל שבת ומועד דהויא ליה שמחה ומנוחה דרבים אינו נוהג תשמיש המטה בהן אלא רשות וקשיא להו לתוספות ז"ל על זה דאכתי תקשי לרב ושמואל מהך ברייתא דקתני וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וכו' דמשמע אפילו בשבת אלא דתשמיש המטה אסור בשבת ולא רשות ובהך דיוקא דדייקינן מצינן לפרושי דמשבת מייתינן סייעתא לרבי יוחנן ומאי נוהג דקאמר רשות והכי קאמר דכיון דבשבת אסור במועד אסקינן דרגא ולא הויא אלא רשות וליתא דהא בה"ג פסקו כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל דאלמא חובה קאמר ופליגא דרב ושמואל דאמרי דאינו אלא רשות. ואין לך לומר דדילמא לעולם דלרבי יוחנן במועד רשות ובשבת אסור ורב ושמואל סברי דבשבת נמי אסור דזו מנין לנו דדילמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומיהו אכתי קשיא דהא מברייתא שמעינן דבשבת אסור דהוא ישן בין האנשים וכו' משמע אפילו בשבת ולמה להו לה"ג למימר אע"ג דקי"ל כדברי המיקל ה"מ בתנאי וכו' בלאו הכי נמי הלכה כרבי יוחנן דברייתא קשיא להו לרב ושמואל ואומר ר"י דודאי נראה דהלכה כרבי יוחנן מדאמר תלמודא הכא מסייע ליה לרבי יוחנן וברייתא גופה אינה כל כך קושיא דאיכא למימר דכי קתני כל אותן הימים הוא ישן כו' ברוב הימים קא מיירי ואין השבת בכלל ומכל מקום כיון דתלמודא בעי לסיועי מברייתא דהכא אלמא דהכין הלכתא. כן נראה לי פירוש לפירוש התוספות ורש"י ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל הכי גרסינן מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר אף על פי שאין אבלות במועד דברים שבצינעה נוהג ולא גרסינן אף על פי שאמרינן אין אבלות בשבת כדגרסי מקצת רבנן ז"ל דאם כן היכי מדמה לה להא דהכא אדרבה שאני שבת שהוא עולה למנין שבעה אבל רגל זה שאינו עולה במנין למועד דמי שאינו עולה ואינו נוהג בדברים שבצינעה אלא ודאי כדאמרן וכן גריס ר"י ז"ל וכן הגירסא בכל הספרים שלנו והא דנקטינן בהך סייעתא סיפא והוא ישן בין האנשים ולא נקטיה דקתני בועל בעילת מצוה ופורש משום דההיא איכא לדחויי דמשום דם הוא פורש שגזרו החכמים האחרונים בבועל הבתולה כדאיתא בפרק בתרא דנדה [סה ב'] והא דאמרינן התם דברים שבצנעה נוהג למאן דאמר התם נוהג חובה הכי נמי חובה דקתני הוא ישן בין האנשים וכו'. ואפילו למאן דאמר התם נוהג רשות כיון דגבי מועד דאורייתא הוי רשות דינא הוא דברגל דיחיד דרבנן ליהוי חובה הילכך שפיר איכא למימר דמסייע ליה לרבי יוחנן וכיון דכן הלכתא כרבי יוחנן דהוא מסיייע וכן פר"ח ובדוכתא מתפרש מאי ניהו דברים שבצינעה. ע"כ: וז"ל שיטה אבל דברים של צינעה נוהג ואם תאמר והא נוהג פירושו רשות דקיימא לן נת"ר רשות בפרק אלו מגלחין יש לפרש כיון דבמועד שהיא שמחת רבים רשות בדיחיד חובה. ע"כ: וכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל ודוקא תשמיש המטה דהוא דבר שבצינעה שאינו ניכר שהוא מחמת אבלות הוא דנוהג שהרי פעמים שיפרוש מאשתו מפני הנדות אבל שאר דברים שיכירו בני אדם שמונע בעבורה מן השמחה אין נוהג בימי חתונתו. ע"כ:

לא שנו אלא שלא בעל וכו'. והא הכא דבבעל וכו' כי קאמר אפירסה וכו'. לכאורה משמע דמעיקרא ס"ד דכי קאמר רבא לא שנו אאבילות קאי וה"ק הא דקתני ומת אביו של חתן וכו' לא שנו אלא שלא בעל וכו' ופריך תלמודא והא הכא דבבעל וכו' ומהדר כי קאמר אפירסה אשתו נדה פי' וה"ק רבא הא דתני וכן מי שפירסה אשתו נדה וכו' לא שנו וכו' וליתא להאי פירושא דאם כן מאי פריך והא הכא דבבעל עסקינן וקתני והוא ישן וכו' דמשמע דמדוכתא אחריתי פריך עליה מדקאמר וקתני הוא וכו' ה"ל לאקשויי בקוצר והא בבעל עסקינן פירוש והיכי קאמר לא שנו אלא שלא בעל כו' אלא הכי פירושא דמעיקרא לא קאמר רבא אלא לא שנו דאין נאמנין להתייחד וכדפירש רש"י ז"ל והאי לישנא מצי למיקם עלה דאבלות אי נמי עלה דפירסה נדה ופריך תלמודא והא הכא דבבעל עסקינן וכו' וכיון דכן לא שאני לן בין בעל בין לא בעל בכולה מתניתא ומשני כי קאמר רבא לא שנו פירוש לא שנו עצמו דקאמר אפירסה נדה קאמר דכיון דנדה חמירא בעל מהימן ואין פירוש כי קאמר דהיינו ההקדמה של לא שנו אמאי דקאי עלה וכדפרישנא לעיל אלא לא שנו עצמו קאמר דלעולם אינו משנה לשונו אלא דקאמר לא שנו דאין נאמנים להתיחד ומצי למיקם אאבילות א"נ אפירסה וכדכתיבנא. וזהו נמי שכתב רש"י ז"ל כי קאמר. רבא לא שנו ודוק וקל להבין. ועוד נפרש בזה הלשון ענין אחר לקמן בשמעתין בסייעתא דשמיא:

דבבעל עסקינן וכו'. [וא"ת] בשלמא לשיטת רש"י ז"ל דכי קתני ובועל בעילת מצוה היינו כי היכי דליחול עליה חתונה קודם וכדכתיבנא לעיל הילכך פריך שפיר דע"כ מיירי בבעל וזהו שכתב רש"י ז"ל נמי הכא דבבעל עסקינן. דקתני בועל בעילת מצוה לפני קבורת המת. אבל לשיטת התוספות ז"ל דמאי דקתני ובועל בעילת מצוה היינו מילתא באפי נפשה ואי בעי בעיל ואי בעי לא בעיל דמצי בעיל קתני וכדכתיבנא אם כן מאי פריך דילמא הכי קאמר ובועל בעילת וכו' פירוש אי בעי ומאי דקתני הוא ישן וכו' היינו בדלא בעל ויש לפרש דלהכי קאמר וקתני הוא ישן וכו' פירוש דמסתמא אמאי דקתני ובועל בעילת מצוה קאי הוא ישן וכו' כנ"ל. והא פרישנא לה שפיר מאי דקאמר וקתני הוא ישן וכו' לשיטת רש"י ז"ל:

אפירסה אשתו נדה. אין לפרש דמשום הכי שניא פירסה אשתו נדה משום דשניהם קיימי באיסורא ולא יסכימו שניהם לאיסור אבל באבלות או היא אבלה או הוא אבל הילכך אין כאן אלא חד באיסור הילכך בקל יבא הדבר לידי איסור. דליתא להאי פירושא דאם כן מאי פריך תלמודא לקמן למימרא דאבלות קילא כו' וכדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא. ועוד מדקאמר אפירסה אשתו נדה אלמא דאהימנותא דידיה סמכינן דאי לא מ"ש הכא אשתו דקאמר ועוד מאי שנא לא בעל מבעל אפילו לא בעל נמי אמאי הוא ישן וכו' והרי לא יסכימו שניהם לאיסור אלא ודאי כי תקיף ליה יצריה בקל היא תשמע לו והכל תלוי בדידיה וזהו שכתב רש"י ז"ל אפירסה אשתו נדה קאמר דכיון דנדה החמורה בעל מהימן עלה דלא אתי לזלזולי באיסור כרת ע"כ כנ"ל. כי קאמר רב יוסף אפירסה וכו'. ואם תאמר היכי הוה סלקא דעתא דבבעל נמי אין אשתו ישנה עמו והא ודאי כל נדה דעלמא מתייחדת עם בעלה. יש לומר כלה שאני איידי דחביבה עליה טפי ואף על פי שבעל תאסר להתייחד עמה. שיטה ישנה:

הא וכן קתני. ואם תאמר אדרבה מדקתני וכן משמע דהמעשה אירע כמו מת אביו של חתן וכו' דהיתה פתו אפויה וכו' ומת כו' הכי נמי פירסה נדה בכניסתה לחופה ואין לפרש דהכי פריך והא וכן קתני פירוש מדקתני וכן משמע דפירסה נדה מחודשת יותר מהראשונה דאבלות ואי מיירי דוקא בלא בעל והראשונה דהיינו אבלות אפילו בבעל מאי חידושיה דהך שניה דקתני וכן ומשני ה"ק וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל כו' פי' הוה ליה כאילו תני בהדיא ולא בעל והיינו חידושיה דהוה אמינא דלא בעל נמי לא בעי שמירה משום דחמירא ליה וליתא להאי פירושא חדא דלא משני שפיר ועוד דלקמן פריך נמי והא וכן קתני ולא מצינן לפרושי בהאי פירושא לכך פירש רש"י ז"ל דקס"ד אכולה מילתא דאבלות מדמינן לה ובאבלות בבעל עסקינן ע"כ. ומאי דאקשינן דדילמא קתני וכן דהמעשה אירע כמו אידך דהיה טבחו טבוח וכו' וכדכתיבנא יש לומר דאי הוה תני וכן פירסה נדה אין הכי נמי דהוה אמינא דלענין המעשה מדמינן לה אבל השתא תני וכן מי שפירסה אשתו נדה משמע דהדמיון לגבי דינא וקס"ד דאכולה מילתא דאבלות מדמינן לה כו' וכמו שכתב רש"י ז"ל כנ"ל: