שיטה מקובצת על כתובות מח.

רבי אליעזר בן יעקב אומר שארה כסותה לפום שארה כן כסותה וכו'. גרש"י ז"ל רבי אליעזר אומר לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה וכו' כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה שלא יתן לה חדשים בימות החמה וכו' כלומר לפי זמנה שעומדת בו תן כסותה ור"ח ז"ל גורס בהפך לפום שארה תן כסותה שלא יתן חדשים בימות החמה וכו' כלומר לפי מה שיוכל לסבול שארה דהיינו גופה כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה כלומר לפי שניה שלא יתן של ילדה לזקנה והכל ענין א'. הריטב"א ז"ל. לכאורה משמע דרבי אליעזר בן יעקב סבר דמזונות דרבנן דהא דריש כוליה קרא לענין כסותה בלחוד וכי קאמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא היינו ת"ק ורבי אליעזר ומיהו בירושלמי פרושו שאף מזונות ועונה לרבי אליעזר בן יעקב מן התורה דמייתי להו מק"ו ומה דברים שאין בהם חיי נפש וכו' דרך ארץ מנין אמרת ק"ו ומה דברים שאינה נשאת עליהן מתחילה אינו רשאי למנוע דברים שנשאת עליהן מתחילה כו' וכן כתבו בתוספות והלכך הא דקאמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא אכולה מתני' קאמר והקשו בתוספות דא"כ הא דקתני לעיל תקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע דמזונות דרבנן כמאן אתיא וכתב הרא"ה ז"ל דאפשר דאית ליה כרבי אליעזר בן יעקב ולית ליה ק"ו א"נ דאפשר דסבר כי הא דתני רב יוסף שארה כמשמע' קרוב בשר שלא ינהוג בה מנהג פרסיים וכו' ומוקים שאר לקרוב בשר ומוקים כסותה לבגדי מטה שלא ישמש מטתו אלא במטה מוצעת ופסקו כל המפרשים האחרונים ז"ל דמזונות דרבנן ורבא האי תנא סבר קאמר וליה לא ס"ל:

האומר אי אפשי אלא אני בבגדי וכו'. יוציא ויתן כתובה פירוש ואף על פי שעושה כן לצניעות וה"ה כשהיא אומרת כן מורדת מתשמי' חשיבא שאין דרך חיבה וכל שכן בשאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה וכדכתיבנא בשילהי נדרים. הריטב"א ז"ל:

מכלל דת"ק סבר הני לא פי' מכלל הקושיא הוא לשון זה אלא הא בעי לאשמועינן דכי קאמר ת"ק וקבורתה דוקא צרכי קבורה קאמר אבל לא לשכור לה מספידין ומקוננות כלל ורבי יהודה סבר שצריך לשכור לה מספידים ומקוננות ואפילו עני שבישראל לא יפחות כו'. והיינו רבי יהודה אומר וכו' דקתני דאין לומר דלת"ק נמי צריך לשכור מספידין ומקוננות אלא דבכל דהו סגי ובכלל קבורתה הויא דהיינו נמי צרכי קבורה אלא דלא בעינן כולי האי שיהא ההספד לפי כבודה וכבודו ואתא רבי יהודה לאוסופי דלא סגי בהספד כל דהו דאפילו עני שבישראל לא יפחות כו' דא"כ היה לו לת"ק לפרש כיון דעיקר פלוגתייהו בהספד היאך יעשה אבל השתא דאמרינן דלת"ק לא בעינן הספד כלל ניחא דקא מפרש להדיא דהא לא קתני אלא קבורתה ואתא רבי יהודה לאפלוגי עליה ומוסיף אף ההספד ומפרש אליבא דידיה כמה יהיה שיעור ההספד וזהו דקאמר תלמודא מכלל דת"ק סבר הני לא פירו' דלא בעינן חלילין ומקוננות כלל ופריך תלמודא היכי דמי אי דאורחה אע"ג דלא אורחיה מ"ט דת"ק דאמר דלא פי' דאמר דלא צריך הספד כלל דאילו הוה מצריך הספד כלל אע"ג דלא הוה עדיף כהספד דרבי יהודה לא הוה מקשינן מ"ט דת"ק אבל השתא דס"ל לת"ק דלא בעינן הספד כלל מאי טעמיה דאע"ג דלאו אורחיה מ"מ דרך בנות משפחת' בכך וכל הנושא אשה מהם אדעתא דהכי נושא להספיד אותה כשתמות. והיינו דהאריך התלמוד וקאמר מ"ט דת"ק דאמר דלא הוה ליה למימר אלא מ"ט דת"ק וזהו דכתב רש"י ז"ל דאורחה. דרך בנות משפחתה בכך. פי' דהנשים מספידות אותן בעליהן ושוכרין מספידין ומקוננות. עוד כתב ז"ל מ"ט דת"ק. דאמר לא צריך. פי' דאמר לא צריך כלל כנ"ל. ואי דלאו אורחה מ"ט דר' יהודה פי' ופשיטא דלת"ק לא צריך כלל ולמה לך למימר מכלל דת"ק סבר הני לא פשיטא דכיון דלאו אורחה דלא בעינן הספד כלל ומשני לא צריכא כגון וכו' פי' לעולם דלאו אורחה ודקשיא לך מ"ט דרבי יהודה ופשיטא דת"ק לית ליה לא צריכא כגון דאורחא דידה וכו' כנ"ל. והיינו דנקט בתירוצין לישנא דלא צריכא דמשמע דאתא לתרוצי קושיית פשיטא וכך קבלנו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל דכל תירוצא דמתאמרה בלשון לא צריכא צריך למצוא בקושיא צד קושיית פשיטא כי היכי דתיתי שפיר האי לישנא דעל קושיית למה לא מיישבת שפיר האי לישנא. ומיהו תלמידי הרב ר' יונה כתבו במשנה וז"ל רבי יהודה אומר אפילו וכו' ובגמרא פריך מכלל דת"ק סבר שלא יביא חלילין ומקוננת אחת היכי דמי וכו' ע"כ. משמע דהתחלת הקושיא הויא מלישנא דמכלל וכו' וכיון שכן לא אתיא שפיר האי דפרישנא ומה שנ"ל כתבתי: דאורחיה דידיה ולא אורחה דידה פרש"י שדרך בנות משפחתו בכך ואין דרך בנות משפחתה דרבי יהודה סבר עולה עמו ואפילו לאחר מיתתה והקשה ר"ת ז"ל אם כן אמאי יהיב רבי יהודה קיצותא שני חלילין ומקוננת הרי הכל לפי דרך בנות משפחתו וי"ל דסבר רבי יהודה דכל כיוצא בזה דיה שתעלה עמו לאחר מיתה שלא לפחות לה משני חלילין ומקוננת כיון דבגנות משפחתה אין עושין כן. הריטב"א ז"ל. ותלמידי ה"ר יונה כתבו וז"ל ותימא הוא מאי דנקט רבי יהודה האי לישנא דכיון דס"ל דאף לאחר מיתה עושה לה כפי כבודו למה היה לו לומר שני חלילין ומקוננת אחת דוקא וי"ל דמיירי כגון שדרך המשפחה שלו לעשות הספד ואין דרך משפחתה והא קמ"ל רבי יהודה דכיון שדרך משפחתו לעשות הספד סתם הספד לא הוי בפחות מזה ואפילו עני שבישראל לא יפחות מזה. ע"כ:

עולה עמו ואינה יורדת עמו ה"מ מחיים וכו'. לא קאי הך חילוקא אלא אעולה עמו דאילו אאינה יורדת אדרבא טפי איכא למימר דאינה יורדת לאחר מיתה מבחיים וכמו שכתבו התוספות ז"ל לקמן ועוד דהא קאמר אי דאורחה מ"ט דת"ק פי' אע"ג דלאו אורחה דידיה דאינה יורדת עמו לכ"ע אלא ודאי לא אמרינן ה"מ מחיים וכו' אלא אעולה עמו והא דנקט עולה עמו ואינה יורדת משום דנפקא לן מבעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו וכו' הילכך בעי למנקט בלישנא דדרשי' ולכך האריך בלישניה ונקט מאי דלא איצטריך כנ"ל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו. מבעולת בעל נפקא לן בעלייתו כו':

מי שנשתטה ב"ד כו'. ומפרנסין לאשתו ולבניו פי' מיירי בקטני' שהיה הוא מפרנסן קודם לכן ואע"פ שלא היה חייב בכך דאילו בקטני קטנים הרי הוא חייב לפרנסן כדאיתא בפ' אע"פ ואילו בגדולים דהיינו שאינן סמוכים על שלחנו הא ודאי אין לנו לפרנסן מנכסיו והא דאוקימנא לההיא דמי שהלך בפרק שני דייני גזרות בדלא מתזני מיניה ואפילו הכי אמרינן דמ"ש מדמר עוקבא י"ל דההיא לאו דלא מתזני מיניה קודם לכן אלא דלא מתזני מיניה כשהלך וכשהשר' לאשתו על ידי שליש ולא השרה אותם והיינו דפרכינן מינה ומשנינן דשאני התם שיצא לדעת ולא הקפיד להניח להם מזונות מה שאין כן במי שנשתט' או שנשבה שיצא שלא לדעת. הריטב"א ז"ל: ודבר אחר כתב רש"י ז"ל ודבר אחר. לקמן מפרש. ואזיל לשיטתו וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ולה"נ הפך לשונו ז"ל דכתב בתר הכי זנין מזונות וכו' וכדבעינן למכתב בס"ד. ויש לפרש דרש"י ז"ל תפס בברייתא דקתני מי שהלך למ"ה ואשתו תובע' מזונות וכו' וזנין ומפרנסין ונותנין לה יותר ממה שתבעה ותירץ דזנין היינו מזונות ומפרנסין היינו לבוש וכסות והיא תובעת כל דבר כשצריכה לו והמזונות צריכין בכל יום לכך קתני ואשתו תובעת מזונות וקתני נמי תנא דכשתבעה כסות ולבוש דיתנו לה דהיינו מפרנסין דקתני וקל להבין ויש ספרים דלא גרסי כשנשתט' מפרנסין לאשתו ובברייתא קתני זנין ומפרנסין ואפשר דזו היתה גרסתו של רש"י ז"ל ולגרס' ספרינו נמי הא תריצנא לה שפיר אמאי לא פרש"י ז"ל כן אלא בברייתא ואת"ל דרש"י ז"ל הפך פירושו לקמן בס"ד נפרש אמאי הפך כנ"ל: ולא שאני לך בין יוצא לדעת וכו' ואיכא למידק אמאי לא שני בהדיא כדרך תירוצו דמחלק ולא הוה ליה למימר אלא שאני התם דיצא לדעת דאטו מי פשוט כולי האי עד דמשני בההיא לישנא ולא שאני לך בין יוצא לדעת וכו' ודע דבפרק בתרא מוקי ההיא דמי שהלך למ"ה בשהשרה אשתו ע"י שליש ולא בניו ובנותיו דלכאורה משמע דהיינו שהיה משרה אשתו על ידי שליש קודם שהלך ועכשו אחר שהלך משך ידו השליש דליכא למיחש לצררי ובניו ובנותיו לא היה משרה על ידי שליש דאילו היה משרה אותם גם אנו היינו זנין אותם כיון דניחא ליה והלכך ההוא דנשתטה זנין בניו ובנותיו אפילו לא היה משרה אותם מתחילה ולא נהירא דא"כ כשנשתטה נמי כיון דלא השרה אותם מתחלה על ידי שליש כי היכי דהשרה אשתו ואמאי מפרנסין אותם אלא ודאי מיירי כשהיה מפרנסם קודם וכן ההיא דמי שהלך למ"ה והא דמוקי לה כשהשרה ע"י שליש לאשתו אבל לא לבניו היינו בשעה שהלך הניח מעות ביד שליש לפרנס אשתו ולא הניח לפרנס בניו אבל קודם שהלך היו כולם נזונין משלו ולהכי משני לו בתמיה ולא שאני לך בין יוצא לדעת וכו' פי' כיון דאוקימנא לה כשהשרה את אשתו על ידי שליש ולא בניו הרי לנו בהדיא דמ"ה אמרינן אבל לא בניו כיון דיצא לדעת והשרה את אשתו ע"י שליש אבל לא בניו אבל כשנשתטה דיצא שלא לדעת ולא השרה שליש כלל וקודם שנשתטה היו כלם נזונין משלו הא ודאי דמפרנסין נמי בניו ובנותיו כנ"ל:

מאי דבר אחר רב חסדא אמר זה תכשיט וכו'. כ"ש צדקה מ"ד צדקה אבל תכשיט לא ניחא ליה דתינוול כך גירסת קצת הספרים והכי גרסינן בפרק בתרא ויש לפרש דאמתניתין קיימי והכי קאמר מ"ד תכשיט לא יהבינן כ"ש שאין עלינו לעשות צדקה מנכסים מ"ד צדקה אבל תכשיט יהבין משום דלא ניחא ליה דתנוול אע"פ שלא צוה בלכתו עבדינן דהיום או מחר יחזור ואומדן דעת הוא שרוצה למצוא אותה מקושטת שתשא חן בעיניו ויש לפרש איפכא דאמילתא דמר עוקבא קאי וה"ק מ"ד תכשיט יהבינן כ"ש צדקה דיהבינן דמצוה היא וניחא ליה דנעביד מצוה בממוני' ומ"ד צדקה דוקא צדקה הוא דיהבינן אבל תכשיט לא כלומר לא יהבינן דניחא ליה דתינוול כלומר אומדן דעתא הוא דניחא ליה דתינוול כדי שלא תבא לידי זימה מתוך שהוא שוטה היא אינה חוששת ממנו ויש לחוש לדבר וכן פירשו תלמידי ה"ר יונה ז"ל ולא נהירא דברוב הספרים גרסינן ומ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא וכו' ועוד דהא ודאי אומדן דעתא דאע"ג דצדקה הויא מצוה לא ניחא ליה דאחריני ליעבדו צדקה מנכסיו אלא איהו בעצמו בעי למעבד ותכשיט כיון דהרי היא אשתו אינו רוצה שתהיה מנוול' וזהו שכתב רש"י ז"ל מ"ד תכשיט. לא יהבינן לאשתו כ"ש שאין לעשות צדקה מנכסיו וכו' ע"כ. ורש"י ז"ל פי' דאדמר עוקבא קיימי וגריס איפכא מ"ד צדקה כ"ש תכשיט ומ"ד תכשיט אבל צדקה לא כו'. פי' ונפקא מינה בין שתי הגרסאות ופירושיהן דאי אמרינן דהכא קיימי אמתניתין הלכך איכא למימר דאדמר עוקבא אין חילוק כלל לכ"ע דבין צדקה ובין תכשיט יהבינן ואי אמרינן דאדמר עוקבא קאי הלכך פליגי בין בדמר עוקבא בין במתניתין דמר אמר תכשיט ומר אמר צדקה וליכא למימר לפום האי פירוש' דדוקא בדמר עוקבא פליגי אבל אמתניתין לכ"ע בין תכשיט בין צדקה לא יהבינן דהא בהדיא פליגי עלה דההיא דמי שהלך בפרק בתרא אלא ודאי הנפקותא היא כדפרישנא ומ"ה לא רצה לפרש רש"י ז"ל דהכא בשמעתין נמי אדמתניתין קיימי משום דאי הכי בדמר עוקבא לכ"ע בין תכשיט בין צדקה יהבינן ואי הכי קשיא כי היכי דחילק המזונות מהפרנסה אע"ג דשייכי בהדי הדדי וקתני וזנין ומפרנסין הכי נמי הוה ליה למפלג בינייהו להדיא ולמתנינהו בתרתי תכשיט וצדקה. ולא לכיילינהו בחד תיבה דקתני דבר אחר למכלל צדקה ותכשיט ומיהו אמרינן דאדמר עוקבא קיימי למ"ד צדקה אע"ג דתרווייהו בעינן למיתב מ"מ מאי דבר אחר צדקה ותכשיט במכ"ש נפקא כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל בתחילת השמועה וד"א. לקמן מפרש. זנין. מזונות. מפרנסין. לבוש וכסות. פי' לפי' וד"א לקמן מפרש דעלה קאי פלוגתא דלקמן. תדע דהא זנין היינו מזונות ומפרנסין היינו לבוש וכסות. ואם תפרש דלא קא מפרש לקמן אלא מתניתין אבל הא דמר עוקבא יהבינן תרווייהו הוה ליה לאפלוגי נמי הא בתרתי כנ"ל. והתוס' גרסי להדיא מאי ולא ד"א וגרסינן נמי ומ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא ליה דתינוול וכו' וכמו שכתוב בתוספות ולא כתבו דגרסינן נמי מ"ד תכשיט כ"ש צדקה דהא איכא לפרש האי לישנא בין אדמר עוקבא בין אמתניתין וכדכתבינן והקשו בתוספות דאמרינן בפרק המדיר פוסקין קשוט לאשה ותירצו היינו כל זמן שהוא עמה וכו'. ורש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל דהקשוט עליו משום דיתאוה לה אבל הלך למ"ה כיון דליתיה בהדה לא בעי למיתב לה קשוט ונשתטה נמי דאין לו דעת להתאוה לה אין אשתו מתקשטת משלו. ע"כ: מי שהלך למ"ה ומתה אשתו ב"ד יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודה לפי כבודה אין לפי כבודו לא אימא אף לפי כבודה ה"ג בקצת ספרים והקשו בתוספות חדא דאמאי נקט מי שהלך למ"ה אדרבא טפי הוי חידוש אם הוא אצלה ואפ"ה קוברין אותה לפי כבודה דאינה יורדת עמו כדמוכח לקמן בשלהי אע"פ גבי הא דתניא אין נותנין לה כר וכסת ומדקתני מי שהלך למ"ה אלמא לפי כבודו בעי לאשמועינן ואף לפי כבודה קאמר ולא רצו התוספות להקשות להאי גירסא דמאי פריך לפי כבודה ולא לפי כבודו דילמא רבנן היא ולא רבי יהודה דאדרבה אלימא להו שנויא דקא משני דאף לפי כבוד' קא' מדקתני מי שהלך למ"ה וכדכתיבנא והיכי בו נקטי דדילמא אה"נ דלפי כבודו ולא לפי כבודה דא"כ למה ליה למתני מי שהלך למ"ה וקל להבין. ויש לתרץ קושיא זו דמ"ה נקט מי שהלך למ"ה לאשמועינן דנחתינן לנכסיה דבכמה דוכתי אמרינן דכייפינן ליה ולא נחתינן לנכסיה כנ"ל. ועוד הקשו בתוספות מאי קאמר הקמ"ל דאינה יורדת עמו אפילו לאחר מיתה מאי רבותא היא זאת דין הוא שלא תרד עמו לאחר מיתה ממחיים כן כתב הרא"ש לשון קושיא זו ובספרים שלנו גרסינן הא קמ"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו ואפילו לאחר מיתה. וכיון שכן איכא למימר דנקט אפילו לאחר מיתה משום עולה עמו תדע דלעיל נמי קאמרינן כי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו הני מילי מחיים וכו' וע"כ לא קשיא אלא אעולה עמו וכדכתיבנא לעיל:

ומיהו אכתי קשיא דבשלמא לעיל לא נקט ואינה יורדת אלא בגררא דעולה עמו אבל הכא כיון דקתני אף לפי כבודה וקאמר עלה הא קמ"ל עולה עמו ואינה יורדת ואפילו לאחר כו'. אלמא דעיקרא חידושי' נמי אינה יורדת וכיון שכן קשיא מאי אפילו לאחר מיתה. עוד הקשו בתוספות דקאמר אימא אף לפי כבודה אדרבה לפי כבודו הוי רבותא טפי דלא הוי אלא לרבי יהודה אבל לפי כבודה דאינה יורדת עמו לא הוי רבותא כולי האי דהא לעיל פריך אי דאורחה מ"ט דת"ק משמע דמילתא דפשיטא הוא. עכ"ל התוספות ז"ל. והאריכו טובא בלשונם ז"ל דבמאי דכתבו ז"ל דלא הוי אלא לרבי יהודה בהכי מקשו שפיר ולמה להו לארוכי ולמימר אף לפי כבודה וכו' ונראה דבעו למימר דאפילו לא תיתני אף לפי כבודה אלא דנתני תרווייהו בלא אף אכתי תיקשי דלמה לי למתניה כלל דמלתא דפשיטא הוא והיינו כדי לדחויי שיטתו של רש"י ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד. ודע רש"י ז"ל כתב וז"ל לפי כבודו ולא לפי כבודה. בתמיה מידי דאורחה ולאו אורחיה מי לא בעי למעבד לה הא ודאי אינה יורדת עמו ואפילו למאן דלית ליה עולה עמו לאחר מיתה אינה יורדת אית ליה. ע"כ. פי' לפי' קא גריס הרב ז"ל לפי כבודו לפי כבודו ולא לפי כבודה אימא אף לפי כבודו וקמ"ל וכו'. וקא פריש הרב ז"ל דמאן דקא מתמה ס"ד דה"ק וקוברין אותה לפי כבודו דאם כבודו גרוע בתר דידיה אזלינן דיורדת עמו ולהכי קא מתמה לפי כבודו ולא לפי כבודה מידי דאורחה ולאו אורחיה מי לא בעי למעבד כו' וכדפרש"י ז"ל ומשני אימא אף לפי כבודו הא קמ"ל וכו' פי' ה"ק קברינן אותה לפי כבודו ואי כבודו דידיה מעליא טפי קברינן לה אף לפי כבודו דעולה עמו ואינה יורדת עמו. ואע"ג דאיהי נמי חשיבא וכבודה עמה והוה לן למימר כיון דסוף סוף הרי יש לה כבוד תסגי לה בהכי ולמה לן לעלוייה כולי האי מ"מ נעלה אותה נמי במעלתו וכבודו כיון דמעלי טפי ואין צריך לומר אי איהי גריעא טובא ואיהו חשוב טובא דבתר דידיה אזלינן. ועוד יש לפרש דה"ק אימא אף לפי כבודו ופירוש דלא עסקינן דאיהי גריעא טפי מיניה ולא דעדיפא מיניה אלא דיש בקצת דבר מענייני הקבורה דאיהי עדיפא טפי ויש בקצת דברים דאיהו עדיף טפי וקמ"ל רב הונא דקברינן לה לפי כבודה ואף לפי כבודו דתרתי עדיפא דידיה ודידה יהבינן לה (דידיה ודידה) וקמ"ל דעולה עמו ואינה יורדת וכו' פי' דתרתי איתנהו כחדא וכדפרישנא נמצא דקא אתא לאשמועינן תרתי דבתר דידה אזלינן ובתר דידיה נמי אזלינן והוה ליה כאילו תני נמי דאינה יורדת עמו וקל להבין: וכיון שכן אכתי קשיא מאי אפילו לאחר מיתה דקאמר ועוד למה לי לאשמועינן כלל דאינה יורדת עמו וצריך לעשות לה הך עדיפותא דאיתנהו בדידיה אע"ג דליתנהו בדידה פשיטא ודאי דאינה יורדת עמו אפילו לאחר מיתה לכך גרס ר"ת ז"ל קוברין אותה לפי כבודו לפי כבודו אין לפי כבודה לא אימא אף לפי כבודו. פי' כי קתני לפי כבודו פי' דעולה עמו כגון דאיהי לאו אורחה ואיהו אורחיה וכי קתני לפי כבודה פירושו דאינה יורדת עמו כגון דאיהו לאו אורחיה ואיהי אורחה והוה קס"ד דכי קאמר לפי כבודו פי' דדוקא עולה אבל (לא) יורדת עמו ולא אמרינן לפי כבודה להכי פריך לפי כבודו אין לפי כבודה לא פי' מי מצינן למימר דעולה עמו אית לן ואינה יורדת עמו לית ליה ומשני אימא אף לפי כבודו פי' ולא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דאיהי אורחה ואיהו לאו אורחיה דאינה יורדת אלא אפילו היכא דאיהו אורחיה ואיהי לאו אורחה אינה יורדת נמצא לפי שיטה זו דלא אשמועינן רב הונא אלא דינא לעולה עמו ולא תקשי ולא מידי. ומיהו לרשב"א דאמאי קא מתמה לפי כבודו ולא לפי כבודה פשיטא ודאי דלא מיבעיא קאמר ולשיטת רש"י ז"ל ניחא כנ"ל. כל זה הארכתי לחלק בין שיטתו של רש"י ז"ל לשיטתו של ר"ת ז"ל ליישב כל מה שכתבו התוספות ז"ל ונראה לר"ת דגרסי כו' ולא כתבוהו בשם רש"י דהכי נמי גריס איהו ז"ל והיינו רבם הזקן ז"ל ועל דבריו ופירושו ז"ל באו המה להוסיף:

גם הרא"ש ז"ל דחה הגירסא האחרת וז"ל יש ספרים שכתוב בהן וקוברין אותה כפי כבודה לפי כבודה ולא וכו'. וקשה עלה טובא אמאי נקט מי שהלך למ"ה וכו' ועוד מדפריך לפי כבודה ולא לפי כבודו ומשני אף לפי כבודה א"כ סבר דלפי כבודו נמי יהבינן לה כרבי יהודה והלכתא כותיה וא"כ הוה ליה למימר קוברין אותה אף לפי כבודו וכ"ש לפי כבודה דאינה יורדת עמו דלפי כבודו הוי רבותא טפי מדפריך לעיל אי דאורחה מ"ט דת"ק משמע דמילתא דפשיטא הוא דהיכא דאורחה יהבינן לה ועוד מאי קאמר דקמ"ל דאינה יורדת עמו אפילו לאחר מיתה וכו' ונראה לר"ת דגרסינן וקוברין אותה לפי כבודו לפי כבודו ולא לפי כבודה אימא אף לפי כבודו ע"כ. וזה הלשון אינו עולה יפה עם מאי דכתיבנא ובתוספות אין הלשון כן אלא גירסת ר"ת היינו לפי כבודו אין לפי כבודה לא אימא וכו' וגרסת רש"י ז"ל לפי כבודו ולא לפי כבודה אימא וכו' זה הפרש כדכתיבנא והנלפע"ד כתבתי:

אלא האומר אם מת הוא אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו. כלום דהא דקאמר האומר אם מתה אשתו אל תקברוה מנכסיו שומעין לו לאו משום גופא אמרה אלא משום אידך דוקי' א"נ משום אידך דאיתמר בהדה שהאומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו והא דמספקא לן במסכת סנהדרין [מו ב'] דמ"ד לא תקברוני' לההוא גברא אם שומעין לו אם לאו מסתב' לי דלא דמו כלל דהתם הוא דאמר דלא לקברוהו כלל ואי קבורה משום כפרה הוא לא קברי' ליה דהא לא ניחא ליה בכפרה וכי קברינן ליה לא הוה ליה כפרה אבל הכא רוצה הוא בקבורה וכפרה אלא שאומר שלא יקברוהו מנכסיו ולפי' אין שומעין לו (אלא) שלא כל הימנו שיפיל עצמו על הצבור כדי שיעשיר את בניו. הריטב"א ז"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל בקיצור לשונו ורוב חכמתו לא תקברוהו מנכסיו. אלא מן הצדקה. ע"כ: מתניתין לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ל"ג לרשות הבעל לחופה או לרשות הבעל לנשואין דלשון זה משמע עד שימסור האב לשלוחי הבעל כדמוכח בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא הבא על אשת איש כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין קתני מיהא נכנסה לרשות הבעל בעלמא אף על גב דלא נכנסה לחופה ומתניתין דהכא מוקמינן בגמרא לענין תרומה לאפוקי ממשנה ראשונה מדקתני לעולם א"כ מאי פריך בגמרא ממתניתין לרב אסי דאמר דמסירתה מועלת לתרומה אדרבה מתני' דייקא כוותיה דעל ידי מסירה אוכלת בתרומה והוי תיובתא דרב. ומיהו נראה דאפילו גרסינן לרשות הבעל לחופה לא משמע מסירת האב לשלוחי הבעל מדקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לחופה דמשמע עד גמר הכניסה דהיינו חופה ובגמרא דייק רב נחמן מדקתני כיון משמע תחלת כניסה לרשות הבעל דהיינו מסירה. הרא"ש ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל ה"ג לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ואיכא דגריס עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין. וקשה להאי גירסא כי אותבינן לרב אסי דאמר מסירתה אף לתרומה מהא מתני' מאי קושיא נימא כניסתה לרשות הבעל זו היא מסירתה. ויש לומר דמדקתני לישנא יתירה שתכנס לרשות הבעל לנשואין הוה משמע דלנשואין גמורין דהיינו כניסתה לחופה ע"כ. וקשה דהא בההיא דר"נ בר יצחק דלקמן בגמרא קתני נמי לרשות הבעל לנשואין ואפילו הכי דייק רב נחמן בר יצחק נכנסה לרשות הבעל בעלמא אף ע"ג דלא נכנסה לחופה וכמו שכתבנו. ומכל מקום כתב הריטב"א ז"ל דהגירסא הראשונה היא המצויה ברוב הספרים והיא המחוורת: