שיטה מקובצת על כתובות מד.

הכא נמי הא אוסיף לה פי' שכתב בכתובה שניה יותר מן הראשונה ואדעתא דכן כתב לה דאם באת לגבות ראשונה גובה מזמן ראשון באת לגבות שניה גובה הכל מזמן שני אבל אין לפרש אוסיף לה שכתב צביתי ואוסיפית לך דאם כן היתה גובה שתי כתובות כדאמרינן לעיל. הרא"ש ז"ל. הקשה הריטב"א ז"ל דהא מדקאמר ולאו מי איתמר עלה מכלל דמאן דקרי לא ידע לה להא וא"כ מאי קארי לה. ותירץ דאיהו סבר דוקא דאוסיף דקלא בפירוש שאמר בשטר השני מכרתי לך שדה פלוני עם הדקל שבתוכו דלהכי אדכריה בהדיא לגלויי דמשום ההוא תוספת הדר וכתביה אבל אם לא הזכירו בפירוש אף על פי שהוא בכלל השדה אמרי' בטל שני את הראשון ודכותא בהא שכתב שלש מאות סתם. והשתא משנינן דכל שהוסיפו במכר אף על פי שלא הזכירו בפירוש לתוספת כתביה ולא אמרינן בטל שני את הראשון. עד כאן:

גופא אמר רב נחמן שני שטרות וכו'. פרש"י ז"ל שטרות של מכר או של מתנה כלו' דבשטרי של הלואה שניהם קיימים לעולם ואפילו הם ביום אחד וכ"כ רבינו אלפסי ז"ל והביא ראיה מהא דאמרי' בפרק גט פשוט דמאן דנקיט תרי שטרי חמשין חמשין ואמר שויוה ניהלי חד בר מאה וכו' וטעמא דמילתא לפי שאין דרך לכתוב שני שטרי מכר או של מתנה על שדה אחת אלא כשיש שום יפוי כח בשטר האחרון אבל אדם עשוי ללוות ולחזור וללוות ושטרי כתובה כשטרי מכר הם דאשה כשדה דמיא ואחר שכנסה בכתובה אחת אין דרך לחזור ולכתוב כתובה אחרת ובירושלמי אמרו לית הדא אמרה מאן דאוזיף והדר יזיף צריך למכתב ליה בר מקמסיא קמא דאית לי עלך אורחא דאיתתא מימר אבד פורנא דידי עביד לי אוחרי אורחא דבר נש מימר אבד קרטיסא דידי עבד לי אוחרא בכל זה אפשר יודי ליה וה"פ דמעיקרא אמרינן דמהכא שמעינן דשני שטרי מלוה צריך לכתוב באחרון שזה תוספת על ההלואה הראשונה וקס"ד דמשורת הדין קאמרינן ופרכינן דלא דמי לפי שבשתי כתובות אדם כותב כתובה שנית כשאבד הראשון מה שאין כן בהלואה ומהדרינן דלא בשורת הדין אמרינן אלא דלשופרא דשטרא ומשום ב"ד טועין טוב וכשר הדבר שיזכיר החוב הראשון בשטר השני וזה הפירוש מסכים לדעתו של רבינו אלפסי ז"ל. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל כתב הרי"ף ז"ל. דהא דאמרי' שני שטרות היוצאין כו' דוקא בשטרי מכר כו' אבל בשטרי הלואה לא דעביד איניש דיזיף והדר יזיף וכי היכי דבדלא שוו אהדדי הא ודאי ליכא למימר אי בעיא בהאי גביא וכו' בדשוו אהדדי נמי ליכא למימר בטל שני את הראשון דאיכא למימר שתי הלואות הן והביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' התם בבבא בתרא האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין וכו' והא התם דשוו הדדי ואמרינן דגבי ליה תרווייהו דאיכא דדחי לה דילמא ההיא כגון שיוצאין ביום אחד בעדי שטר ראשון וליתא דנהי דליכא למימר אחליה לשעבודא דמאי מחיל אבל ודאי איכא למימר טעמא דאודויי אודי ליה דסהדי ההיא שעתא הוו פסולין או גזלנין ובההוא יומא הדרו להו בתשובה א"נ שטרא זייפא הוא ואיהו גופיה זייפיה מיהו איברא דאי משום ההיא לא איריא דהתם במאי עסקינן כגון שכתוב בכל אחד מהן שהעדים עצמן ראו המלוה כשמנה לו המעות ושהיו הלואות חלוקות כגון שכתוב בזו בא' בניסן ובזו בשני בניסן וכתיב ביה בזמניה כתבנוהו א"נ כגון שכתוב בשטר שני חוץ מן השטר הראשון דלא איכפת לן אי כתבי הכי דלא פסיד מידי דהא אפילו פרעי' לשטר ראשון והדר מפיק ליה להאיך וכתיב ביה חוץ מהשטר הראשון אינו גובה אלא חמשים אלו אא"כ מוציא שטר ראשון ואין כאן בית מיחוש. ובירושלמי אמרו לית הדא אמרה האי מאי דיזיף מן חבריה צריך למכתב ליה בר מן קרטיסא קמא דאית לך עלי אורחא דאיתתא למימר אבד פורנא עבד לי אוחרי אורחא דב"נ למימר אבד קרטיסא עבד ליה אוחרי דכי לא פשר יודי ליה ואינו מוסכם עם הגמרא שלנו בטעם שהרי לפי אותו ירושלמי הטעם בין שני שטרות או שתי כתובות הוא בשביל שאבד הראשון ולא משום דאחליה לשעבודא ולא דאודי ליה אבל עולה כדברי רבינו ז"ל וכן הדין נותן כ"ש שאין דבריו צריכין חזוק. ע"כ: ומודה רב נחמן דאי אוסיף לה דקלא לתוספת כתביה פרש"י ז"ל לתוספת כתביה ולאו לבטוליה לשטרא קמא אלא דאי מזמן שני אתי למגבי לקני עיקר ותוספת ואי מזמן ראשון ניחא ליה משום דקדים לא לגבי תוספת ע"כ. והצריכו לפרש כן דהא לעיל מדמינן לה לההיא דרב הונא דהוציאה שתי כתובות ואמרינן לאו מי איתמר עלה ומודה רב נחמן דאי אוסיף לה דקלא לתוספת כתביה הכא נמי הא אוסיף לה וכן פירש רבינו מאיר הלוי ז"ל שאינו גובה שדה בשטר ראשון ודקל בשטר שני אלא או שדה לבדו בשטר ראשון או שדה ודקל בשטר שני אבל הרב בעל הערוך ז"ל פירש דלא אתינן לדמינהו לעיל אלא לענין דלא נימא בטל שני את הראשון דכיון דאוסיף ביה דקלא לתוספת כתביה לא לבטל אבל לא דמיא לשטרי כתובה לומר אי בעיא בהאי גביא ולעולם גובה עיקר קרקע מזמן ראשון ודקל מזמן שני. הריטב"א ז"ל: פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא פי' דהוה סבר דכביש ליה לשטר מכר ומפיק ליה לשטר מתנה וקי"ל מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא אבל כל היכא דמפיק ליה לשטר מכר אית בה משום דינא דבר מצרא דאפילו במתנה גרידא אי אית בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא דאמרינן איערומי קא מערים. ואם תאמר כי כביש לה לשטר מכר נמי טעין ליה דמכר הוה ואיערומי מערים ומבעי ליה אשתבועי על טענת ברי או לאחרומי באנפיה על טענת שמא וי"א דכיון דמצרנות אינו אלא משום הישר והטוב אין לנו עליו כלום אלא בדבר מבורר בעדים או בשטר וכל שאין שם ראיה אין להשביעו ולא להחרים בפניו שאין זה הישר והטוב וכן היה אומר מורי רבינו בשם רבינו הרמב"ן ז"ל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שמשביעין אותו ולדבריו ז"ל י"ל דהכא לפי דעתו של לוקח אנו מדברין כי הוא סבור כי כשיוציא שטר מתנה לחוד לא יערערו עליו או יתפשר עם בן המצר בכדי וכל דאיכא למתלי תלינן ולא אמרינן בטל שני את הראשון. הריטב"א ז"ל:

וכ"ש אם השטר הראשון במתנה וכו'. דלא אמרינן בטל שני את הראשון אלא אמרינן דלתועלת הלוקח נתכוון וכו' ויש לשאול ואפילו אם היינו אומרים בטל שני את הראשון מה היה מפסיד הלוקח בזה דכיון שאין במתנה אחריות לא יוכל לטרוף אלא מזמן שטר המכר ואילך ויש אומרים דנפקא מינה לענין פירא שאם אירע הדבר שהמוכר לקח הפירות מזמן שטר המתנה עד שעת המכירה ואכלם לא היינו מחייבין אותו להחזירם דאמרינן בטל שטר המכר לשטר המתנה והואיל וכבר אכלם לא נחייב אותו להחזירם אבל השתא דאמרינן דליפות כחו נתכוון יחזיר הפירות שאכלם ואף ע"פ שאינם בעין ואף על פי שדבר זה אינו ברור כל כך אומרם מודה הרב נר"ו שיש לו מעט סיוע מלישנא דאמרינן בסמוך ומכנס פירי דמשמע שהפירות שעומדים בעין בלבד יש לו להחזיר. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: טעמא מאי רפרם אמר אודויי אודי ליה פרש"י ז"ל אודויי אודי ליה שהשטר הראשון מזויף היה ונתרצה על האמת לקנות מזמן שני רב אחא אמר אחולי אחיל לשעבודיה יש שפירשו אחולי אחליה לאחריות דהוה ליה עליה דאילו לגופא דארעא לא מהניא מחילה אלא כשקנו מידו דמגופה דקרקע קנו מידו וכדאיתא לקמן בריש הכותב והכא מסתמא אמרינן דאחליה. ואין פירושו נכון חדא דא"כ הא דרב אחא לא אתיא אלא במכר דאית ביה אחריות. ועוד מאי מרווח בשטר שני זה דאחליה לשעבודא קמא דהא לא כתב שום תוספת בבתרא ולאו אודויי מודי דשטרא קמא פסיל לכך י"ל דה"ק אקנויי אקנייה ניהליה מעיקרא ולהקנאה קרינן אחולי כההיא דאמרי' בפרק חזקת [בבא בתרא מא א'] אחולי אחיל לי דאתא וסייע בגודא בהדאי דבעי לומר אקנויי אקנייה ליה והכא חיישינן דמשום דבתר דזבנה מיניה הדר אקנייה ניהליה בקנין או בשטר הדר השתא וקבליה במתנה או זבניה מיניה. הריטב"א ז"ל: וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל רב אויא אמר אימר אחולי אחליה לשעבודא פירוש נ"ל דרב אויא אוסופי מוסיף לפרושי ביה טעמא אחרינא ולא פליג אאודויי אודי דהא שניהם במתנה בטל שני את הראשון וליכא למימר ביה אחוליה אחליה לשעבודא דאילו לענין קרקע עצמו כיון דברשותו הוא לא מהניא מחילה ובטול השטר ואפי' החזירו נמי לא חזרה מתנתו כדאיתא בגט פשוט [קסט ב'] אלא לענין שעבוד שבו בדין האחריות קאמרינן ומתנות דלית בהו אחריות ליכא למימר בהו הכי אלא ע"כ אודויי אודי קאמרינן ורב אויא ה"ק כל היכא דאיכא למימר אחולי אחיל לא אמרינן דאודי ולא מורעינן סהדי ולא משלם פירי ופרע טסקא וטעמא דאחולי אחיל עדיף לענין הלכתא דלא מורעי סהדי ומבטלין שטריה בלא ראיה ומה דאמרינן איכא בינייהו אורועי סהדי פירושא דמילתא דאי אית ליה להאי גברא שטרי אחריני מחתימות ידייהו דהני סהדי לא מגבינן ליה בהו דהא אודי דשקרי נינהו וכגון דקאמרי סהדי חתימות ידינו היא זו דאי לא אמרינן איהו צייריה הילכך האי גברא דפסיל לשטרא סהדי נמי פסיל ומהימן לגבי נפשיה ולא כדברי הראב"ד. ומיהו דוקא ללוקח אבל למוכר לא מורעינן סהדי דאיכא למימר מוכר לאו מידי אודי אלא משום דליהדר ליה לוקח פירי ולמחול שעבוד ראשון הוא דמשמע ליה ומשמע לי דאיכא בינייהו טובא דהיכא דנמצאו עידי שטר שני קרובין או פסול ומוכר אינו מכיר בהן ובא לידון בו בב"ד דודאי אודויי אודי בפסול ראשון ומוכר אינו מודה בשני דפסול הוא הילכך תחזור שדה לבעלים ולמ"ד אחולי אחיל שעבודא אחיל וקרקע ברשותו הוא. ותו נמי איכא בינייהו כגון דכתב ליה בשני חצי שדה שבראשון דלמ"ד אודויי אודי ליה לא קני מיניה אלא חצי שדהו ולמאן דאמר אחולי קני כוליה אלא הא דלא אמרינן איכא בינייהו הוי משום דשני שטרות כשהם שוין היוצאין זה אחר זה קאמר רב נחמן. ובתוספות מפרשין אחולי נמי לענין גופה של קרקע ואינו מתחוור בדינם לפי שאי אפשר במחילה להוציא קרקע מידו כדפרישית. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל: וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל. ותו איכא בינייהו היכא דאשתכחו סהדי דשטרא אידך קרובין או פסולין למ"ד אודויי אודי ליה אם כן הדרא לה ארעא למוכר דהא ליכא שטרא למ"ד אחולי אחליה לשעבודא שעבודא הוא דאחיל מזמן ראשון עד השתא אבל ארעא דידיה הוא ובדידיה קיימא בשטרא קמא אי נמי כגון דבשטר ראשון איכא כוליה שדה וכו' אבל בגמרא לא אמרינן אלא מאי דאיכא בינייהו בעדים כשרים ושני שטרות שוין והיכא דעידי שטר שני היינו עדי שטר ראשון היינו נמי בפלוגתא דלמ"ד אודויי אודי ליה הכא נמי איכא למימר הכי דאף על גב דהא הדר זבנא וכו'. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל:

וכתב עוד הריטב"א כו'. נראין דברי האומרים דאף על גב דסהדי קמאי גופייהו חתימי בשטרא בתרא אמרינן נמי אודויי אודי ליה כי בתחלה שלא כדין חתמו או שום פסול היה בהם אלא שחזרו בתשובה וחזר והחתימם בשטר שני בהכשר וריעי עליה לכל שטרא דנפיק מידיה דחתימי ביה קודם שטר זה השני דאי לא הוה לן לומר דאיכא בינייהו דסהדי דשטרא קמא חתימי בשטרא בתרא דאמרינן אחולי אחיל ולא אמרינן אודויי אודי ליה אלא ודאי כדאמרי'. עד כאן: לשלומי פירי ולטסקא פרש"י ז"ל דלמאן דסבר אודויי אודי ליה הילכך שטרא קמא לאו שטרא הוא ולוקח שלא כדין אכלה עד השתא וחייב לשלומי פירי למוכר וכיון דמוכר נקיט פירי משלם נמי טסקא דאף על גב דלוקח לא מהימן אלא אנפשיה ולא לחוב על האחרים וכיון שכן לאו דינא דמהימן גבי טסקא לחיובי מוכר לשלומי ליה שאני טסקא דהכי דינא דמלכותא דמאן דאכיל פירי משלם לה ומיהו דוקא בשוו פירי טפי מטסקא אבל אי טסקא טפי לא מהימן. הרא"ה ז"ל. והרי"ף ז"ל גריס למכנס פירי ולטסקא:

וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל איכא בינייהו למכנס פירי ולטסקא דלמ"ד אודויי אודי ליה שהשטר מזוייף אם כן כל הפירות שבין השטר הראשון והשטר השני יהיו של מוכר ואפי' אותם שהם בעין והוא גם כן יפרע הטסקא של אותו הקרקע ולרב אחא דאמר דטעמא משום דאחוליה וכו'. זוכה הלוקח בפירות מזמן השטר הראשון והוא יפרע הטסקא כיון שזוכה בפירות נמי שאוכל הפירות חייב לשלם הטסקא ופירוש טסקא מס ידוע שפורעים בעבור הקרקעות ומדקאמרי לישנא דמכנס פירי ולא אמר ולפירי משמע דדוקא הפירות שהן בעין יחזיר המוכר ללוקח אבל הפירות שאכל כבר אפשר דאפילו לטעמיה דרב אחא ישארו אצלו ולא נחייב אותו לשלם אותם ללוקח. עד כאן: וז"ל הריטב"א ז"ל א"נ לשלומי פירי ולטסקא פי' דלמ"ד אודויי אודי ליה שטרא קמא כמאן דליתיה דמי וקרקע בחזקת מוכר קיימא והדר ליה פירי דקודם שטר שני ואיהו נמי משלם טסקא למלכא דמאן דאכיל פירי יהיב טסקא ולמ"ד אחולי אחיל ארעא ופירי בחזקת לוקח ואיהו יהיב טסקא ולא מבעיא למאן דמפרש דלא אוחיל אלא לאחריות בלחוד אלא אפילו למאי דפרישנא דאקנויי אקניה ניהליה כיון דלא ידעין אימת אני אומר היום מכרה וחזר ולקחה דכיון שהשטר הראשון שריר וקיים על זה להביא ראיה אימת קנייא דאקנייה ניהליה והלכתא כרב אחא. ע"כ: שניהם במכר כתוב בהשלמה שניהם במכר פי' אם מכר המוכר קרקעות בין ניסן לתשרי ונמצאת שדה שאינה שלו לא טריף מיניה לוקח זה ואי שניהם במתנה איכא לעיוני למאי הלכתא בטל שני את הראשון שאם נמצאת שדה שאינה שלו או שבא ב"ח של מוכר וטרפה כיון דמתנה היא לא טריף לוקח מן קרקעות של מוכר לא מניסן ולא מתשרי ואי אמרת דאהני כשביטל שני את הראשון שאם לוה המקבל בין ניסן לתשרי ולא כתב ליה דאקני דאי אמרת לא ביטל שני את הראשון טורף אותו המלוה משדה זו ואי אמרת ביטל לא טורף משדה זו אם מכרה המקבל דהא לא כתב לוה דאקני הא לא מצית אמרת דהא טעמא דבטל משום אודויי אודי ליה וכיון שחב לאחרים אין הודאתו הודאה. ואי אמרת דאי זבין ליה מוכר לאיניש אחרינא בין ניסן לתשרי שהמכר קיים התינח למ"ד אודויי אודי ליה אלא למ"ד אחולי אחיל השתא הוא דאחיל גביה ולמ"ד נמי אודויי אודי ליה אימור קאמר וספק הוא ואמאי מפקינן ליה מיניה ואי אמרת דאי יזיף נותן בין ניסן לתשרי וכתיב ליה דאקנה אם לא בטיל לא טריף אותו המלוה משדה זו הא לא מצית אמרת דהא אימר קא אמרינן וספיקא היא ואוקי ממונא בחזקת מריה ואמאי מפקינן ליה מיניה ומסתברא דהאי אימור בודאי הוא דאשכחינן אימור שהוא בודאי כההיא דאלו טרפות ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא וכההיא דמסכת חגיגה בתולה שעיברה כשרה לכהונה אימור באמבטי עיברה הכא נמי כגון שכתב לו שני שטרות על שדה אחת למאי הלכתא כתב ניהליה שני שטרות בודאי אודויי אודי ליה או אחולי אחליה דאי אמרת שטרא קמא אירכס ופייס מיניה דלכתוב שטרא אחרינא לא הוה עביד להו (לוקח) [מוכר] הכי דילמא טריף והדר טריף. והראב"ד ז"ל דחיק אנפשיה לאוקמי בשבח כמו שכתוב בפירושיו הא דאמרינן אימור אודויי אודי ליה ונפקא מינה לאורועי סהדי כגון דאיכא אחרינא בהדיה אי נמי כגון דמפיק האי מקבל או האי לוקח שטרא דחתימי ביה שטרא קמא וכיון דאודי איהו גופיה דחתימי בהאי שטרא ריעא הודאת בעל דין כמאה עדים. ע"כ השלמה. ואפשר לומר דטעמא דאחולי אחליה לשעבודא גבי שניהם במתנה נפקא מינה למתנה באחריות. אי נמי משום שניהם במכר נקט ליה. עד כאן לשון הרמב"ש המעילי ז"ל:

מאי הוי עלה דכתובה ת"ש וכו'. ולעיל לא ידעינן לה להאי ברייתא ולהכי לא אמרינן דתנאי היא. הריטב"א ז"ל:

והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין. תימה לר"י דהשתא מסקינן דאחד זה וכו' ככתוב בתוספות. ועי"ל דמיירי כולה שמעתין בדכתב לה והא דאמר רב אסי אחד זה ואחד זה מן הנשואין היינו כשהיא באה לגבות התוספת דס"ל לרב אסי אף על גב דכתב לה צביתי ואוסיפית לך בטל שני את הראשון כשהיא באה לגבות התוספת ומיהו מודה רב אשי כשהיא רוצה לגבות רק מנה או מאתים מן האירוסין ולא בטל שני את הראשון וכן מילתא דרב נחמן דקאמר אי אוסיף לה דקלא מיירי שכתב צביתי ואוסיפית דקל זה על השדה הראשון ואמרינן דלתוספת כתביה ואי בעי גבי השדה מזמן ראשון או הדקל עם השדה מזמן שני והא דפסיק הכא הלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין היינו כשבאה לגבות התוספת. כן נראה לי ומצאתי קצת סעד בשם הר"מ מאיברא. הרא"ש ז"ל. וכבר האריכו המפרשים בכל זה לעיל וכדכתיבנא:

מתניתין הגיורת שנתגיירה בתה עמה כו'. פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וז"ל וזנתה ר"ל שזנתה והיא נערה המאורסה ולא נמצאו לה בתולים מיתתה בחנק כמו כל אשת איש שזנתה לפי שאינה בחזקת בתולה מפני שהיא גיורת ובעלה אינו חייב מאה סלע אם הוציא עליה שם רע ואפילו נתפרסם שקרו דמאמר הכתוב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וזו אינה בתולת ישראל. ע"כ: וכן פירש ה"ר יהונתן הכהן ז"ל בפי' על ההלכות דבנתגיירה הבת יתירה מבת שלש שנים ויום אחד מיירי וסוגיא דשמעתא דלקמן לא משתמע הכי וכדבעינן למכתב בס"ד והנכון כמו שפירשו רש"י ז"ל ותוספות ז"ל דבפחותה מבת שלש שנים ויום אחד מיירי דבחזקת בתולה היא .וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל הא דתנן הגיורת שנתגיירה בתה עמה ה"ה דהוה מצי למתני הגיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אלא דאיידי דאיירי סיפא באמה כדקתני הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה דהיינו קדושת האם איירי רישא נמי באמה שנתגיירה לאחר שילדה. ע"כ: אין לה פתח בית אב פירוש שאינה צריכה פתח בית אב ואפילו למצוה כבת ישראל וכן פרש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל והתוספות. (וא"ל) [וז"ל] אין לה פתח בית אב כלומר דכי כתב רחמנא על פתח בית אביה לא נאמר אלא בסקילה וזו כיון שאין מיתתה בסקילה אין לה פתח בית אב. ועוד דאין לה אב דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ע"כ. ובלקוטי הגאונים ז"ל כתוב היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה אין לה פתח בית אב דהא אין לה אב שאינה מיוחסת אחר אביה כיון שהוא ע"ג והיא יהודית ולאו משום שלא יהא לע"ג יחס דכתיב מרודך בן בלאדן. עד כאן:

ולא מאה סלע. פי' שהמוציא שם רע עליה אינו משלם מאה סלע וה"ה נמי שאינו לוקה ונקט חדא והוא הדין לאידך דהא כי הדדי כתיבי ויסרו וענשו. והיינו דפרכינן עלה בגמרא מלקה נמי לילקי ומאה סלע נמי לשלם. הריטב"א ז"ל. וה"ה נמי כשאין לה אב ולא פתח בית אב וכדמסיים ואזיל לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה כן נראה לי: