שיטה מקובצת על כתובות מב.

מאי קמ"ל וכו'. פשיטא מדקא יהיב מפתה פירוש דאע"ג דבמפתה לא כתיב בהדיא לאביה ובג"ש הוא דיליף מאונס מכל מקום עיקר דינא פשיטא לן ממתניתין דקתני שהמפתה נותן דאי לעצמה אמאי נותן לה הא אחילתיה דבשת ופגם מיהת דממון הוא ניתן למחילה ולפי פי' דידן אפילו מקנס נמי גופה מחלה וכאומר קרע שיראין שלי והפטר. תנן התם אנסת ופתית את בתי וכולה מתניתין כשלא עמד בדין דאלו בשעמד בדין אפי' קנס משלם ע"פ עצמו לרבנן מיהת וקרבן שבועה נמי מחייב וכדאיתא לקמן ולקמן מפרש תלמודא במאי פליגי. הריטב"א ז"ל. לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. ואע"ג דאיכא למימר דכי מחייבינן לעיל במפותה בקטנה דלא שייך בה מחילה וכרבנן דאמרי שיש קנס במקום מכר ומיהו פשטיה דמתניתין דלעיל משמע דקאי אאלו נערות דרישא. הרא"ש ז"ל:

בעא מיניה אביי (מרבא) [מרבה] האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון. והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון ונשבע והודה לר"ש מהו. כיון דעמד בדין ממונא הוי ומחייב עליה קרבן שבועה. או דילמא אף ע"ג דעמד בדין קנסא הוי ומודה בקנס פטור אמר ליה ממונא הוי וכן הוא בספרים ישנים. ורש"י ז"ל לא גריס ומודה בקנס פטור ופירש ז"ל דאביי ודאי מפשט פשיטא ליה דקנס אחר העמדה בדין ממונא הוי לכל מילי להורישו לבניו ולענין נמי דאי מודה בו חייב. ולא קא מבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה. אי קא מיפטר משום דהוה ליה עיקרו קנס תדע דנקט קרבן שבועה וליתיה כדבעינן למימר קמן ובכולהו נוסחי דספרי דוקאני נמי לאו הכי איתנהו. אבל הנכון דאביי אכל מילי קא מבעיא ליה. קנס אחר העמדה בדין אי הוי קנס גמור לכל מילי לענין קרבן שבועה ולהורישו לבניו ולענין מודה בו פטור או ממונא הוי. וכי תימא אם כן מאי שנא קרבן שבועה דנקט ולא אבעיא ליה היא גופה אי הוי ממונא לענין דאי מודה בו פטור. י"ל תרוייהו קא מיבעיא ליה אי הוי קנס אפילו לענין מודה בו דנימא ליפטר או ממון אפילו לענין קרבן שבועה. ומשום דמספקא לן אי איכא לאפרושי בינייהו ומשום דבעי לאותובי ליה נמי מקרבן שבועה נקט קרבן שבועה. והא דבעא מיניה לרבי שמעון משום דאליבא דרבנן ליכא למיבעי דהא רבנן אפילו בלא עמד בדין מחייבי קרבן שבועה בקנס הבת כדקתני מתניתין דהתם בהדי אנסת ופתית את בתי וכו' ואמר אמן חייב. ואלו העמדתיך בדין לא קתני וטעמא כדאיתא לקמן. ומשום הכי קא מבעיא ליה לענין קרבן שבועה אליבא דרבי שמעון דפליג קודם העמדה בדין אי קא מודה אחר העמדה דחשבינן ליה ממון לחייב עליה קרבן שבועה. הוא הדין אליבא דרבנן להורישו לבניו ולענין מודה בו אם פטור או חייב ואמר ליה ממון הוי סתמא סבר אביי למימר דלכל מילי קאמר ליה ואותביה מהא דתניא רבי שמעון אומר יכול האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי כו' יצאו אלו שהן קנס מאי לאו כשעמד בדין פי' ואפי' הכי ממעט להו וחשיב להו קנסא וקסבר אביי דכי היכי דתני לענין קרבן שבועה דהוא הדין לשאר מילי דלא שני לן בינייהו ואע"ג דאמרינן דקא סלקא דעתין דמודה בו פטור אפי' אחר העמדה בדין איצטריך קרא למעוטיה אע"ג דהשתא כיון דאמרת דמודה בה פטור לעולם אם כן אשתכח דלאו כפירת ממונא הוא אלא כפירת דברים בעלמא דהיא גופה קמ"ל קרא דבקנס לעולם אין מחייבין עליו קרבן שבועה דלעולם איכא תורת קנס עליה ולעולם אי מודה בו פטור. וכיון דכן פטור מקרבן שבועה ודחינן לה בשלא עמד בדין. ק"ל ואי דלא עמד בדין מאי למימרא דהא פשיטא דכל היכא דלא עמד בדין מודה בו פטור דנפקא לן מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו. וכיון דכן פשיטא נמי דליכא ביה קרבן דכיון דאי קא מודה בו פטור השתא דקא כפר ביה לאו כפירת ממון הוא אלא כפירת דברים בעלמא. ויש לומר דודאי לשאר קנסות לא אצטריך דהא פשיטא דליכא בהו קרבן שבועה ולא בעי קרא משום טעמא דפרישנא. אלא כי איצטריך קרא לקנס הבת דאם אינו ענין לשאר קנסות תנהו ענין קנסא לקנס הבת. ושמעינן מיניה דבקנס הבת אע"ג דאיכא בשת ופגם דממונא הרי הוא פטור דכי קא תבע קנסא קא תבע דהא אמרן דלשאר קנסו' לא איצטריך וכיון דכן ודאי להכי הוא דאתא והיינו דמקשינן ברישא דמרבי להו לחיוב דאי לא עמד בדין כפילא מי איכא. כלומר והיכי אפשר לרבויינהו לחיוב דהא אלו קא מודה בהו מיפטר. וכיון דכן לא הוי אלא כפירת דברים בעלמא. אבל הכא דמרבינן להו לפטור איכא למימר נהי דלשאר קנסות לא איצטריך דהא פשיטא אבל לקנס הבת איצטריך ואפשר לומר דבדין הוא דהוה מצי לאקשויי ליה אי דלא עמד בדין מאי למימרא אלא דעדיפא ליה פריך. וברישא דמתמהינן אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא לאו הכי הוא דקא מתמה דהא לא ניחא למימר דהסיפא אישתמיטיה דלא מקשה לה וארישא מקשינן לה. אלא ארישא היינו דמתמהא משום דקתני תשלומי כפל סתמא וכל תשלומי כפל במשמע. וכיון דכן לא סגיא דבלא עמד בדין. דהא איכא תשלומי כפל דשומרין דטוען טענת גנב דלא מיחייב כפילא אלא בשבועה ואחר העמדה בדין. ואף ע"ג דאמרינן יכילנא לשנויי לך רישא בשעמד וסיפא בשלא עמד כיון דלא קיימא לא איכפת לן וקמא עיקר.הרא"ה ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל בעא מניה אביי מרבא האומר אנסת ופתית את בתי וכו'. ג"ה והיא גרסת ר"ח כיון דעמד בדין ממונא הוי או דילמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוי ומודה בקנס פטור ולפי גרסא זו אביי תרתי מבעיא ליה מרבה בהעמדה בדין לענין קנס אי משוי ליה ממונא לרבי שמעון לחייב קרבן על כפירתו ולהיות משלם על פי עצמו או לא הוי ממונא לחד מהני ובתרווייהו מספקא ליה לאביי ומיהו להורישו לבניו לא משמע מבעיא דבהא בעי מרבי' חדא דהא מתני' היא בהדיא ר"ש אומר לא הספיק לגבות עד שמת האב קנסא לעצמה ועוד מדלא אדכר ליה בבעיא כדאדכר אידך תרתי וא"ל ממונא הוי ולא גרסינן ממונא הוי ומחייב עליה קרבן דהא כי אותביה אביי ממתניתין דשבועות א"ל מודינא לך לענין קרבן שבועה דרחמנא פטרי' מוכחש וכי קאמרי ממונא הוי להורישו לבניו ואם איתא דבהדיא אמר ליה הכא ממונא הוי ומחייב עליה קרבן היכי הדר א"ל כי קאמינא והיה לו לומר דמהדר הדר ביה וה"ק ליה מודינא לך השתא לענין קרבן וכי קאמינא השתא ממונא הוי להורישו לבניו. אבל אין משמעות הלשון הזה כן בשום מקום בתלמוד לכך הנכון דלא גרס ליה אלא ה"ג א"ל ממונא. ואם תאמר מכל מקום כיון דאביי לא בעא מניה מידי לענין להורישו לבניו היכי מצי רבה לומר דכי אמר ליה ממונא הוי להורישו לבניו קאמר אם כן מה שטענו לא השיב לו ומה שהשיב לא טענו. וי"ל דהא נמי בכלל בעיא אע"ג דלא פריש לה כיון דעמד בדין ממונא הוי הא ודאי ה"ק ממונא לכל מילי ולא לענין להורישו האב לבניו אלא לענין להורישו הבת לאביה או ליורשיה דה"ל כשאר קנסות ואף על גב (דשאר קנסות) דלקמן כי א"ל רבה ומנא תיתי בא לאיפלוגי דין קנס הבת לשאר קנסות וכדבעינן לפרש לקמן הלכך הכא סתמא אהדר ליה רבא ממונא הוי וקס"ד אביי דלכל מילי א"ל וכ"ש לעיקר קרבן דהיינו עיקר בעיא ומשום הכי אותביה ממתניתין דשבועות ואהדר ליה רבא דלא לכל מילי קאמר ליה דהוי ממונא אלא להורישו לבניו וכ"ש לענין דאי מודה בה לא מפטר ולרבותא נקט להורישו לבניו. כך יש לפרש גרסא זו אבל רש"י ז"ל לא גריס הכי ומודה בקנס פטור אלא ה"ג כיון דעמד בדין ממונא הוא או דילמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוי א"ל ממונא הוי ופי' ז"ל דלאביי פשיטא ליה דאי מודה ביה מחייב דפשיטא ליה דממונא הוי ומשלם על פי עצמו ולענין חיוב קרבן מבעיא ליה מי אמרינן כיון דאי מודה מחייב ממונא הוי לענין קרבן נמי ומחייב על כפירתו קרבן או דילמא אע"ג דכי מודה משלם עפ"ע לא מחייב קרבן על כפירתו דלגבי חיוב קנסא הוי וא"ל ממונא הוי וקשה על פי' זה דכיון דלענין קרבן בלחוד מבעיא ליה מסתמא כי א"ל רבא ממונא הוי לענין קרבן קאמר דסתמו כפירושו ואלו לקמן א"ל מודינא לך לענין קרבן וכו' ודוחק הוא לומר דלקמן מהדר הדר ביה רבא וכדפרישנא. ועוד דלקמן פריך אביי לרבא על מתניתין דשבועות אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא ומאי קושיא הוא דלדידיה נמי תיקשי דהא ס"ל דלענין לשלם ע"פ עצמו ממון ומיהו לקמן יש לנו תירוץ על זה ואף על פי כן הגרסא הראשונה היא הנכונה והיא גרסת התוספות:

איתיביה אביי ר"ש אומר וכו'. איכא למידק כיון דהא ידע ליה אביי לההיא מתניתין מאי קא בעי מיניה דרבא וי"א דאורחיה דתלמודא שהתלמיד שואל מרבו שאלה א' לדעת קבלתו ובתר הכי מותיב ליה ממתניתין כי היכי לברורינהו וזה אמת הוא אבל הנראה לי משמועתינו דאביי מתני' הוה קשה ליה דאלו ממתני' דמותיב השתא הוה משמע ליה דר"ש סבר אע"ג דעמד בדין פטור מקרבן וקנסא הוי וכדקתני יצאו אלו שהן קנס ואלו ממתניתין דלעיל משמע דדייק אביי בסוף שמעתא דכל היכא דעמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מחייב ומשום הכי בעא מיניה סתמא ואלו הוה אמינא ליה דלא הוה ממונא הוה מותיב ליה מיד ממתני' דלעיל וכי אהדר ליה דממונא הוה אותיב ליה מהא מתני' מאי לאו כשעמד כדפרישית משום דרישא כשעמד בדין וכדפי' בסמוך ופרקינן כשלא עמד בדין וא"ת א"כ פשיטא דפטור מקרבן ואפילו רבנן מודו בהא דהא כפירת דברים בעלמא הוא. ויש לומר דמשום דתביעת קנס ופתוי אית ביה בשת ופגם דהוי ממונא אצטריך לומר דאפ"ה פטור דקנסא קא תבע ואע"ג דהא שמעינן ליה לר"ש הא סברא ממתני' דלעיל וכדאמרינן לקמן ר"ש מהאי קרא שמעינן ליה מדכתב רחמנא וכחש דבעינן דומיא דפקדון שאין בו אלא תביעת ממון וכן תירץ הראב"ד. ועוד י"ל דמשום סימא את עינו כו' איצטריך דאע"ג דקנסא הוא מ"מ הא פתיך ביה ממונא שבזה הוא פטור מדמי עינו ושינו וכן המית שורך את עבדי באותן שלשים הוא פטור מדמי העבד (ואף ע"ג) דאשמועינן קרא דאף על גב דפתיך ביה ממונא לא מחייב עליה קרבן כיון שעיקרו קנס הוא ואי מודה ביה מפטר. ע"כ הריטב"א ז"ל: וז"ל הרא"ש ז"ל אנסת ופתית את בתי. ואם תאמר והא אפי' בעושק ובהלואה דכתיב בקרא בהדיא לא מחייבינן קרבן שבועה אלא בייחד לו כלי להלואתו וייחד לו כלי לעושקיו כדאמרינן בהדיא בבבא מציעא בפרק הזהב [בבא מציעא מח א'] בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש גבי מעות קונות והשתא מאי יחוד כלי שייך הכא בשלמא בשת ופגם לרבנן אפשר שייחד לו כלי עליהן דממונא נינהו וחייב לשלומי. אלא קנס לר' שמעון היכי דמי דהיאך ייחד לו עליהן כלי אכתי לא מחייב עד שעת העמדה בדין. ואי מודה מיפטר. והכא בשלא עמד בדין מיירי דבעמד מיבעיא ליה לאביי בסמוך. ויש לומר דמיירי שייחד לו כלי לכשיעמוד בדין ויתחייב יהיה כלי זה מיוחד לו לגבות ממנו דמי קנסו. ואם תאמר אם כן נימא דקסבר רבי שמעון אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. [כיון דמהני ייחוד זה להתחייב לו ממון שאינו חייב לו עדיין וחיוב זה לא בא לעולם וכ"ת אה"נ א"כ ליחשביה בהדי הנך תנאי דחשיב אביי בקידושין פ' האומר ראב"י ור"מ כולהו ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם] ופריך וניחשוב נמי רבי יהודה הנשיא ומשני וניחשוב נמי ר"ע ומשני ויש לומר דבלאו הכי קשה דניחשוב נמי ר' אלעזר בר' שמעון דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בפרק המוכר את הספינה וצריך לתרץ אמאי לא קא חשיב תרווייהו. ועי"ל דלעולם קסבר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וה"ק רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו וכיון דכן הוא פטור הוא מתרי טעמי חדא דאין הייחוד מועיל דלא בא לעולם הוא דאין מתחייב קנס עד שעת העמדה בדין ואי מודה ביה מיפטר. ועוד אפילו אם היה קונה ביחודו אין כאן כפירת ממון שיתחייב עליה קרבן שבועה כיון דאי מודה מפטר דבעינן דומיא דפקדון. או דילמא אע"ג דעמד בדין פרש"י ואי מודה הוה מחייב אפילו הכי לא מחייב בכפירתו קרבן שבועה הואיל ועיקרו קנס. מתוך פירושו משמע דפשיטא ליה לאביי דאי עמד בדין מחייב בהודאתו ואפילו הכי מיבעיא ליה לענין קרבן שבועה. וע"י פירושו מוחקין מן הספרים מודה בקנס פטור דהוה משמע דהא נמי מיבעיא ליה וקשה דבשלהי מסקנא דפריך אביי מר"ש פוטר שאין משלם קנס עפ"ע טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם קנס עפ"ע קרבן שבועה נמי מחייב אם כן לימא נמי אביי לנפשיה מאי קא מיבעיא ליה הואיל ופשיטא ליה דבכולהו ממונא הוי להתחייב בהודאתו יתחייב נמי קרבן שבועה לכך נראה כגרסת הספרים דתרווייהו מיבעיא ליה דהא בהא תליא. דאי מחייב בהודאתו אם כן ממונא הוא דכפר ליה ומחייב קרבן שבועה. ואי מפטר בהודאתו לאו מידי כפר ליה ולא מחייב קרבן שבועה. ומשום הכי קאמר או דילמא דעמד בדין קנסא הוי לענין קרבן ומודה בקנס פטור אע"ג דעמד בדין ורבה נמי מהדר ליה ממונא לכל מילי ולפי שמצינו מתניתין דא"ר שמעון לא הספיק לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה דמשמע דפשיטא ליה דלא הוי ממון להורישו לבניו ומיבעיא ליה אי לא חשיב ר' שמעון ממונא לענין קרבן שבועה ולענין הודאה. אבל רבנן דסברי דהיכא דעמד בדין פשיטא דהוי ממון להורישו לבניו פשיטא נמי דהוי ממון לענין קרבן ולענין הודאה. אמר ליה ממונא הוי ומחייב קרבן שבועה. יש שמוחקין ומחייב עליה משום דלקמן קאמר ליה כי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו. והלא בהדיא אמר לענין קרבן שבועה. ואם חזר בו הוה ליה למימר אלא אמר רבה. ולשון מודינא לך דקאמר לא משמע שחזר בו אלא שעשה פי' לדבריו. ומיהו נראה דאין צריך למוחקו בשביל כך. דהא במסקנא נמי אמרינן כי קאמר רבה ממון הוי להוריש לבניו בשאר קנסות וע"כ כשהשיב רבה לאביי ממונא הוי אקנס דאונס ומפתה השיב לו דאבעיא דאביי קאי ועוד לקמן דקאמר הא מילתא קשו בה רבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין למה הקשו בה כשראה רבה שלא היו דבריו יכולין להתקיים למה לא חזר בו. הילכך נראה דרבה קבל מרבותיו דממונא הוי בסתם והשיב תחלה דממונא הוי לענין קרבן ולענין הודאה ולכל קנסות. וכשהקשה לו אביי תירץ לו מה שקבלתי ממונא הוי לא לענין קרבן והודאה אלא להורישו לבניו קבלתי ושוב הקשה לו אביי ולא רצה לחזור ממה שקבל מרבותיו עד שתירץ רב יוסף דבשאר קנסות קבל:

הפלת את שני וסמית את עיני. אע"ג דכולהו מיירי בשייחד לו כלי הכא לא בעי יחוד כלי שהרי הוא מוחזק בגופו ואין לך ייחוד גדול מזה והוא תובע את רבו שישחררנו דרבי שמעון סבר בפרק השולח היוצא בשן ועין צריך גט שחרור ועל תביעה זו הוא מוחזק בגופו. וא"ת היאך מחייב על גופו קרבן שבועה והא א"ר יוחנן בפרק שבועת הפקדון [שבועות לז ב'] דאפילו רבי אלעזר דמרבה קרקעות לענין שבועה לענין קרבן שבועה פוטר וה"ה בעבדים. וי"ל דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד אפשר דמחייב קרבן דהא רבי מאיר אע"ג דסבירא ליה דאין נשבעין על הקרקעות על העבדים פשיטא ליה דנשבעין כדאיתא בפר' השואל להכי איצטריך קרא.ע"כ הרא"ש ז"ל: