שיטה מקובצת על כתובות לז.

וסבר ר' יהודה בקדושתה קיימא כתב הרשב"א מסתברא דרב פפא בר שמואל דמותיב הכין הוה ס"ד דכיון דאית ליה לר' יהודה דבקדושתה קיימא אלמא ס"ל אעפ"י שהע"ג פרוצים בעריות לא מאנסי אלא אם כן נבעלת להם ברצון דלא פריצי כולי האי ואיתתא כיון דאין יצרה גדול כל כך כאיש כל שכן דלא פריצא לזנות מדעת והלכך גיורת נמי כיון דלא אנסי לה איהי נמי לא מזנה מדעת וא"ל דשבויה שאני דישראל קדושים הם ומנטרא נפשה אבל גיורת בגיותה פריצא היתה ולא מנטרא נפשה א"נ איכא למימר דכיון דדעתה לאיגיורי הרי היא כשבויה וכיון דלא אנסי לה איהי מנטרא נפשה כישראלית ואמר ליה דלא. ואני תמה כיון דס"ל לרב פפא בר שמואל דגיורת כשבויה אמאי לא אקשינן מדרבי לרבי יהודה דמתניתין דמפליג רבי יהודה במתניתין בשבויה ש"מ דמודה הוא בגיורת ומאי שנא ונ"ל דמשום דמתניתין לא מפרשא דמודה רבי יהודה בגיורת ואפשר דפליג בשבויה וה"ה והוא הטעם בגיורת מ"ה פריך מבריי' דקתני בה בהדיא צריכה להמתין שלשה חדשים. כן כתב הרשב"א ז"ל: אבל הרא"ש ז"ל כתב וז"ל ואם תאמר לפי מאי דפריך מגיורת אשבויה אם כן מתני' גופה תקשי ליה דתנן רבי יהודה אומר שבויה שנשבית הרי היא בקדושתה משמע דוקא שבויה אבל גיורת לא וי"ל דמתני' לא קשה מידי דלענין קנס ליכא לדמויי גיורת לשבויה דשבויה מנטרא נפשה אפילו בת שלש שנים ויום אחד אם יש לה דעת כדי שלא תפסל לכהונה ובבת דעת אמר ר' יהודה בקדושתה היא אבל גויה קטנה שדעתה להתגייר כיון דלא מעברא לא מנטרא נפשה. ול"נ לתרץ דבמתני' ניחא ליה דיש לחלק בין גיורת לשבויה דשבויה מנטרא נפשה אבל גיורת שמא נבעלה קודם שהיה דעתה להתגייר וכיון דנבעלה פעם אחת שוב אין לה קנס אבל לענין הבחנה ה"ל למימר מסתמא כיון דנתגיירה כבר היה בדעתה לפני ג' חדשים להתגייר ומנטרא נפשה הלכך מדמי לה לשבויה ואפ"ה מתרץ ומחלק דאינה חוששת לשמור נפשה כי לאחר שתתגייר תשהה ג' חדשים קודם שתבעל לישראל להבחין בין זרע קדש לזרע פסול. ע"כ: וכן תירצו בתוספות לענין קנס ודאי יש לחלק בין גיורת לשבויה משום דגבי קנס כיון שנבעלה פעם אחת שוב אין לה קנס והלכך הגיורת היא בחזקת בעולה שנבעלה קודם שהיה בדעתה להתגייר ואפילו היה בדעתה להתגייר משהיתה בת ג' שנים ויום אחד מ"מ לא מנטרא נפשה כיון דאינה ראויה להתעבר אבל לגבי הבחנה דצריכה להמתין ג' חדשים ואע"ג דהיה בדעתה לאיגיורי ומנטרא נפשה וכיון שגלתה לנו דדעתה לאיגיורי זה כמה קודם שנתגיירה ומנטרא נפשה ואפ"ה קתני דצריכה להמתין ג' חדשים דסתמא קתני אלמא דהיינו טעמא משום דאי אפשר לשמור עצמה מן הגוים כל שכן שבויה שהיא אסורה בידם ומשני אע"ג דגלתה דעתה שרצונה להתגייר שלש' חדשים קודם שנתגיירה מ"מ כל עוד שלא נתגיירה היא בחזקת דלא מנטרא נפשה אבל שבויה דישראלית קדושה היא הרי היא בקדושתה ולשיטה זו ניחא דנקט הברייתא כולה כדי לאשמועינן דמיירי בגדולה דהא בראתה דם מיירי דגדולה היא דאלמא מנטרא נפשה ג' חדשים קודם שנתגיירה וכדכתיבנא ואפ"ה קתני רבי יהודה דצריכה להמתין שלשה חדשים אבל אי מיירי בקטנה לא קשיא כולי האי דדילמא מיירי כגון שנתגיירה בשעה דידעה לאנטורי נפשה ומקודם לכן לא הוה ידעה לאנטורי עצמה ומ"ה צריכה להמתין ג' חדשים ואע"ג דקטנה היא ולא מעברא גזר קטנה אטו גדולה וכדבעינן למכתב קמן לשיטת רש"י ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל איכא למידק למאי דס"ל השתא לדמויי גיורת לשבויה תקשי ליה מתניתין דאיירי בתרוייהו ופליג רבי יהודה בשבויה בלחוד ותירצו בתוספות דדילמא לאו דוקא נקט שבויה דה"ה לגיורת ולרבותא נקט שבויה דאע"פ שרשות אחרים עליה בקדושתה קיימא וכל שכן גיורת ולפי שיטה זו יש לומר דרבותא דשבויה דאע"ג דחביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן אפ"ה בקדושתה קיימא ומיהו מסתברא דהקושיא ליתא דאנן גיורת דהכא קשיא לן שצריכה להמתין ג' חדשים בלבד וקס"ד דאם איתא דשבויה מנטרא נפשה לעולם בין הע"ג הא נמי דהיה דעתה לאיגיורי לא סגיא דלא תנטר נפשה שלשה חדשים קודם גיירותה אבל לענין קנס פשיטא דגיורת בחזקת בעולה קיימא שהרי לא שמרה נפשה משהיתה בת שלש שנים ועד שנתגיירה ואפילו שנתגיירה תוך שלשה חדשים אחר שהיתה בת שלש שנים מ"מ לא ידעה לנטורי נפשה דקטנה היא. זה נראה ברור. ע"כ: הגיורת שנתגיירה וראתה דם ואם תאמר כיון דנתגיירה אתמול ומשנתגיירה הרי דמה כדם בת ישראל שראתה תחלה למחר אמאי לא מטמאה מעל"ע יש לומר טומאת מעת לעת חששא דרבנן היא ולא גזרו אותה גזרה על הגיורת אלא משעה שהתחילה לראות דם ואילך. שיטה ישנה: ורש"י ז"ל לא פי' כן אלא בראתה דם באותו היום מיירי וסבירא ליה לרבי יהודה כיון דליכא מעת לעת מפקידה לפקידה נמי לא גזרו רבנן והא דקאמר רבי יוסי מטמאה מעת לעת לאו דוקא מעת לעת אלא כלומר בתורת מעת לעת מטמאה משנתגיירה וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל ומטמאה מעת לעת לאו דוקא מעת לעת אלא בתורת מעת לעת מטמאה משעה שנתגיירה. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל דיה שעתה פירוש ואם נתגיירה שחרית ומצאה דם ערבית אין אומרים בה שתטמא למפרע משעת שחרית דכיון דליכא למימר בה מעת לעת דהא ע"ג היתה אתמול לא אמרינן בה מפקידה לפקידה רבי יוסי אומר הרי היא ככל הנשים ומטמאה מפקידה לפקידה כשאין לה מעת לעת כשם שמטמאה מעת לעת כשיש לה זמן זה לאחר שנתגיירה. ע"כ: שבויה מנטרא נפשה ואם תאמר הא בקטנה נמי אמר רבי יהודה דבקדושתה קיימא דקתני יתרות מבת שלש שנים ויום אחד וקטנה אינה יודעת לשמור גטה ויש לומר כשהיא קטנה יותר מדאי אינה מוסרת עצמה לביאה וכשהיא גדולה קצת אז יודעת לשמור עצמה. לשון הרא"ש ז"ל: ורמי שבויה אשבויה ואיכא למידק כיון דהוה ליה למרמא דשבויה אשבויה למה ליה למירמי שבויה אגיורת ולפי מאי שכתבו התוספות ז"ל לעיל דמכ"ש הוה פריך דכ"ש שבויה שהיא מסורה בידם ניחא כנ"ל:

יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד צריכות להמתין ג' חדשים ק"ל דהכא משמע דאית ליה לרבי יהודה דקטנה צריכה להמתין דגזרינן אטו גדולה ובפ' החולץ תנן וכן שאר כל הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן ג' חדשים ר' יהודה אומר ארוסות ינשאו ונשואות יתארסו דלא גזרינן אירוסין אטו נשואין ואמרינן עלה בגמרא הלכה כרבי יהודה ואקשינן מכלל דיחידאה פליג עליה ומהדרינן אין והתניא הרי שהיתה רדופה ללכת לבית אביה או שהיתה זקנה ועקרה או שהיתה קטנה ושאינה ראויה לילד כולן צריכות להמתין שלש חדשים דברי רבי מאיר רבי יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד וזו היא גרסת רוב הספרים וגרסת רבינו הגדול ז"ל ומקצת נסחי התם רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד אמר רבי ישמעאל ב"ר יוחנן בן ברוקה אני שמעתי בכרם ביבנה שכל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן ג' חדשי' הגיורת והשבויה והמשוחררת צריכות להמתין שלש' חדשים דברי רבי יהודה וכו'. וכן מצאתי שמקצת נסחאות בשמועה זו לא כתיב בהו יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד ואוקימנא הכא במאי עסקי' כשראוה שנבעלה ואקשינן אי הכי מ"ט דרבי יוסי אי קשיא לך דילמא טעמא דרבי יוסי משום דלא גזר קטנה אטו גדולה בשלמא אי מוקמת לה בגדולה כדכתיבנא שפיר אלא אי בקטנה מאי קא מבעי' ליה אדרבה טעמיה דרבי יוסי מסתבר טפי ולא קשיא דיתרות על בנות שלש שנים אפילו גדולה יש במשמע ורבי יוסי אכולהו פליג ולהכי בעי' מאי טעמיה ואוקימנא במסקנא קסבר רבי יוסי אשה מזנה מתהפכת וכו'. הרמב"ן ז"ל:

אלא יוצאת בשן ועין וכו'. וכ"ת כל ממילא וכו' והרי אנוסה וכו' ותמיה לי כיון דעיקר קושייתו לא מתוקם אלא מאנוסה ומפותה למה הוקשה מיוצא בשן ועין ולא אמר אנוסה ומפותה מאי איכא למימר ויש לומר דכיון דאקשי ליה מברייתא דהגיורת והשבויה והשפחה ובה שקיל וטרי לתרוצי ניחא ליה לאקשויי נמי הכא שפחה ועוד דמדקתני בברייתא שנשתחררה משמע כל שנשתחררה ואפי' יוצאה לחירות בשן ועין לפי' אקשינן ליה מגופא דברייתא דליכא למימר דשמשה במוך ואגב פירוקא דכל ממילא לא אמר רבי יוסי אקשי ליה מאנוסה כנ"ל. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הריטב"א אלא יוצאה בשן ועין וכו'. דלא ידעה דמטי לה פי' ומשמע לן נשתחררה בכל דרכיה קתני ואפי' כשיוצאה בראשי אברים והיינו דאמרינן וכ"ת כל ממילא לא א"ר יוסי וכי קתני נשתחררה היינו ששחררה רבה דשמעה מפי מרה והרי אנוסה ומפותה וכו' ונראה דמהא דאנוסה ומפותה סגי לן למפרך מאי טעמא דר' יוסי אלא דניחא לן למפרך מעיקרא ממתניתא גופא דקתני שנשתחררה כיון דמייתי לה הכא. ע"כ:

הרי אנוסה ומפותה דממילא היא ופליג רבי יוסי. הקשה רבינו מאיר מאי פריך לימא דהכא מיירי בבתולה שנאנסה ונתפתתה וטעמא דרבי יוסי לפי שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ולא גזר אטו ביאה שנייה ורבי יהודה אמר צריכה להמתין ג' חדשים דגזר ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה כי היכי דגזר לעיל קטנה אטו גדולה ועוד הקשה אמאי אמר חיישינן שמא לא נתהפכה יפה יפה אמאי איצטריך למימר הכי אפילו אם מתהפכת צריכה להמתין דגזר מתהפכת אטו אינה מתהפכת כי היכי דגזר קטנה אטו גדולה ותירץ דלפר"י ניחא דלא גריס לעיל בפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי יתרות על בנות שלש שנים ופלוגתייהו בגדולה ולא גזר רבי יהודה קטנה אטו גדולה וכן מוכח ביבמות פרק החולץ א"כ ע"כ הכא מיירי באשה בעולה שנאנסה ונתפתתה בבתולה לא הוה גזר רבי יהודה. הרא"ש ז"ל:

מתהפכת פרש"י ז"ל וכולן עושות כן משמע מכללא דידיה דאפילו יוצאה בשן ועין נמי וכן פי' בשלהי פ' ד' אחין דאפילו יוצאה בשן ועין נמי ואינו נכון דכיון דלאו דעתה לאיגיורא לא מנטרא נפשה כלל דהא שפחה ידעה מקמי הכי זנות דידה דלאו אנוסה היא ואפי' הכי כיון דלא ידעה אי מגיירא אי לא אמרינן דלא משמשא במוך אלא שהרב ז"ל מפרש במוך טריחא לה ואי לא מגיירא לא עבדא הכי ולא נהירא אלא ה"פ דלמאי דקס"ד מעיקרא משום דמשמשת במוך יוצאה בשן ועין ואנוסה כי הדדי נינהו דממילא הוא ומעיקרא לא ידעה ולהכי אקשינן יוצאה בשן ועין מאי איכא למימר וכ"ת וכו'. והרי אנוסה דממילא ומפרקינן אלא טעמא דרבי יוסי מפני שמתהפכת וגיורת נמי הואיל ודעתה לאיגיורי מפני שישראל שונאי זמה הם מה שאין כן בע"ג הלכך אנוסה נמי מתהפכת ויוצאה בשן ועין צריכה להמתין דלהאי טעמא לא דמיא לאנוסה ומפותה. הרמב"ן ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל אשה מזנה מתהפכת פר"י ז"ל כולן עושין כך כלו' ואפי' יוצאה בשן ועין דהפוך דבר קל הוא לה מה שאין כן במוך שצריך הזמנה מעיקרא וכן עיקר דודאי כל היכא דאפשר לפרושי מתניתין בכל שחרור ואפילו יוצאה בשן ועין מפרשינן לה וכדדייקא סוגיין אבל יש שפירש דהשתא אנוסה ומפותה בלחוד פרכינן דקפדת על קלונה אבל יוצאה בשן ועין לא הוה קפדא כלל וצריכה להמתין שלשה חדשים דלא דמיא לאנוסה ומפותה ע"כ: וז"ל הרא"ש ז"ל אשה מזנה מתהפכת והשתא לא תקשי מאנוסה ומיהו יוצאה בשן ועין בהא לא קאמר ר' יוסי דההיא למה תתהפך דהא מיוחדת לעבד ולולדות. ע"כ. וכן כתבו התוספות ז"ל:

וכתוב בשיטה ישנה וז"ל אסיקנא דרבי יוסי אפילו ראוה שנבעלה מתיר ליארס ולינשא מיד ואשה מזנה מתהפכת ורבי יהודה אפילו בלא ראוה שנבעלה דאיכא תרי ספיקי למה צריך להמתין שלשה חדשים דלא מוקמינן בראוה שנבעלה אלא שבויה משום קושיא דמתניתין אבל לא גיורת ושפחה ופסקו הגאונים ז"ל כרבי יהודה ותמה עליו הרי"ף ז"ל דהא קי"ל ר' יוסי נמוקו עמו ופסק כר' יוסי ודבריו כתובין בפ' ד' אחין והר"א ז"ל פסק כרבי יוסי בלא ראוה שנבעלה דאית בה תרי ספיקי ובראוה שנבעלה כר"י והביא ראיה מהא דאמר שמואל בפ' ד' אחין אבל קטנה בת ישראל אינה צריכה להמתין ג' חדשים הא גדולה צריכה ודבריו תמוהים דהתם משמע דשמואל אפילו כשזנתה אמרה דאמרינן עלה התם אלא בזנות וזנות בקטנה לא שכיח גיורת ומשוחררת דשכיח בהו זנות לגזור הוא דאמר כרבי יוסי דתניא הגיורת והשבויה וכו'. רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד אמר רבא מאי טעמא דרבי יוסי אשה מזנה וכו' ע"כ ואם תאמר אם כן בת ישראל גדולה בזנות אמאי צריכה להמתין י"ל בבת ישראל החמירו שלא יתערב זרען אבל בגיורת ושפחה לא החמירו כל כך הלכך הלכה כרבי יוסי כיון דלא שכיחא וטעמא בבת ישראל גדולה משום דשכיחא אע"ג דזנות לא שכיח גזרו על זנותה היכא דזנתה ברצון וכן בשבויה הלכה כרבי יוסי כיון דשבויה לא שכיחא ואפילו בראוה שנבעלה הלכה כמותו דלא גזרו על זנות באונס אלא ברצון. עד כאן:

ולא יהיה אסון וכו'. והא מהכא נפקא וכו' ואם תאמר ואי מכדי רשעתו לא הוה ידעינן הי מינייהו מחייב קא משמע לן ולא יהיה אסון שנדון במיתה ויש לומר דמכל מקום לכתוב רחמנא ולא יהיה אסון כדי רשעתו למה לי ותו דודאי סברא הוא דבאיסור חמור כזה שיש בו מיתה במיתה החמורה הוא נדון ולא בממון הקל. הריטב"א: חדא במלקות וממון משמע דקרא דכדי רשעתו לא מיירי אלא במלקות וממון ואפילו לבתר דכתיב נמי ולא יהיה אסון וכבר הקשו בתוספות לעיל דלמה לי קרא דכדי רשעתו נילף מלקות וממון ממיתה וממון בג"ש דרשע רשע ותירצו דשמעתין אתיא כרבא דלא יליף בג"ש דרשע רשע אלא בדבר שהוא בגוף המלקות וכדכתבינן לעיל. עוד הקשו בתוספות דבריש החובל פריך הא מבעי ליה קרא דלא תקחו כופר דלא תשקול מיניה ממונא ותקטליה ומשני ההוא מכדי רשעתו נפקא.וקשה דהל"ל ההוא מלא יהיה אסון נפקא דכדי רשעתו אתא למלקות וממון ותירצו בתוספות דהתם טעי כי היכי דטעי הכא מעיקרא לומר דמכדי רשעתו נפקא מיתה וממון והא דלא פריך ליה ההוא במלקות וממון כתיב לא חש להקשות משום דהוה מצי לשנויי מלא יהיה אסון נפקא. עוד הקשה הרא"ש ז"ל עלה הא דרבי מרינן אבל מיתה וממון דחמיר איסוריה אימא לך חייבי סקילה ושרפה מנא לן דהאי קרא בסייף כתיב אבל שאר חייבי מיתות דחמירי לא וכה"ג אשכחן בפ' היו בודקין גבי חקירה דלא גמרי מהדדי אי לאו דמיותר קרא ותירץ דה"מ בדבר השייך בגוף המיתה דבפירכא כל דהו לא גמרי מהדדי אבל ממון שעם המיתה נהי דעביד הכא צריכותא בכל דהו מכל מקום לא חשיב פירכא וכיון דגלי לן במלקות וממון ובמיתה וממון ה"ה בכל חייבי מיתות. ע"כ: ובזה נ"ל לתרץ כולה שמעתין דאיברא ודאי דאי לא הוה כתיב קרא דלא יהיה אסון לא הוה מפקינן מקרא דכדי רשעתו אלא מלקות וממון דוקא משום דלא חמיר איסוריה דתפסת מועט תפסת מיהו לבתר דכתיב ולא יהיה אסון גלי לן דכדי רשעתו בכל מידי מיירי וכדאמרינן משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. וה"פ דשמעתא והא מהכא נפקא מהתם נפקא פירוש דע"כ לא שמעינן סקילה ושרפה מלא יהיה אסון דהא איכא למימר דשניא סייף משום דלא חמיר איסוריה אבל סקילה ושרפה דחמיר איסוריה אימא לא אלא מאי אית לך למימר דמכדי רשעתו נפקא דכייל וקאמר משום רשעה א' אתה מחייבו וכו' מעתה תפוק ליה כוליה מהתם ולמה לי לא יהיה אסון כלל ומשני חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון פירוש חדא במלקות אי לא הוה כתיב אידך קרא וה"ק מבינייהו דהני תרי קראי שמעינן דאין לחלק כלל אלא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה פירוש דאין לך לחייבו בשני עונשים אלא סגי ליה בדרבה מיניה בכל דהו דאי לא הוה כתיב אלא קרא דלא יהיה אסון לא הוה אמרינן דטעמא היינו משום דקלב"מ פירוש דרבה מיניה בכל דהו אלא משום דיש כאן עונש חמור דאיבוד נשמה ודיו בכך שענשתו לאבד נשמה ליהרג וה"ה נמי דלא הוה שמעינן סקילה שרפה דכיון דלאו היינו טעמא משום דקלב"מ הוא איכא לחלק נמי דשניא סייף משום דלא חמיר איסורא פירוש דלא עבר עבירה חמורה כל כך ודיו שתענשו עונש אחד אבל סקילה שרפה אף על גב דיש כאן איבוד נשמה מכל מקום משום חומר העבירה אימא דנעביד ביה תרתי אלא משום דאי לא הוה כתיב לא יהיה אסון לא הוה שמעינן אלא מלקות וממון דוקא להכי נקט מיתה וממון וכלפי מלקות וממון נקט הכי. ואי לא הוה כתיב נמי אלא קרא דכדי רשעתו לא הוה אמרינן דטעמא משום דקלב"מ אלא הוה אמרינן דטעמא היינו משום דלא חמיר איסוריה לא עבר עבירה חמורה ודין שתענישנו עונש אחד והלכך נוקי קרא באיסור הקל יותר דהיינו מלקות וממון ולא במיתה כלל והשתא דכתיב ולא יהיה אסון אלמא דאין לחלק בהכי כלל והיינו טעמא דאמרינן כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות משום דקלב"מ לא תחלק כלל ולא תחייב משום שתי רשעיות בכל מידי בין במיתה בין במלקות דלא היינו מחלקים אלא אם היינו אומרים דטעמא דפטור ממון הויא משום חומר העונש או משום חומר העבירה וכדכתיבנא והשתא מבינייהו דהני תרי קראי שמעינן דלאו היינו טעמא אלא משום דקלב"מ והלכך קרא דכדי רשעתו בכל מידי מיירי כנ"ל. וניחא לשיטה זו הא דקאמר והא מהכא נפקא מהתם נפקא דהוה ליה למימר בקוצר והא מכדי רשעתו נפקא וניחא נמי דהאריך וקאמר משום רשעה אחת וכו' דהא פשיט הוא וכדאמרינן לעיל בפירקין בכמה דוכתי וניחא נמי דקאמר חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון דהא מפורשים קראי בהדיא דקרא דלא יהיה אסון מיירי להדיא במיתה וקרא דכדי רשעתו גבי מלקות כתיב דסמיך ליה ארבעים יכנו והלכך לא הוה ליה למימר חדא וחדא דמשמע כל חד מנייהו ועוד דהוה ליה למימר בקוצר ההוא במלקות וממון אלא משום דלקושטא דמילתא לבתר דכתיבי תרי קראי הא דכתיב כדי רשעתו מיירי בכל מידי לכך נקט הכין ומשום דבעי למנקט חדא במלקות וממון נקט נמי חדא במיתה וממון א"נ ה"ק חדא איצטריך לגלויי עלה דמיתה וממון דהא אי לאו קרא דלא יהיה אסון לא הוה שמעינן מכדי רשעתו אלא מלקות וממון דוקא אע"ג דקרא דלא יהיה אסון לא מיירי אלא בסייף מכל מקום הא גלי לן עלה דכדי רשעתו דמיירי אפילו במיתה וממון וכדכתבינן חדא במלקות וממון פי' המגלה לנו מלקות וממון דאע"ג דכדי רשעתו לפי האמת מיירי בכל מידי מכל מקום עיקר מאי דאתא לאשמועינן היינו מלקות וממון ואף על גב דמיניה נמי שמעינן סקילה שרפה דאי לא הוה כתיב אלא לא יהיה אסון לא הוה שמעינן אלא סייף וכדכתיבנא מכל מקום הצריכות היינו משום אבוד נשמה ולא שייך אלא במלקות וממון ובדרך הצריכות נקט. קצרו של דבר תלמודא אתא למימר דמבינייהו דהני תרי קראי שמעינן טעמא דקלב"מ ואין העונש גורם ולא האיסור גורם אלא דאין לחייב משום שתי רשעיות כלל וקלב"מ וכדכתיב כדי רשעתו והשתא ניחא דלא מצינן למילף רשע רשע דהא אי לא הוה כתיב כדי רשעתו לא הוה שמעינן כל חייבי מיתות דהוה אמרינן דסייף דוקא וכדכתיבנא וניחא נמי דבריש החובל משני ההוא מכדי רשעתו נפקא דהא לבתר דכתיב לא יהיה אסון קרא דכדי רשעתו מיירי בכל מידי וכדכתיבנא כנ"ל: משום דאיכא אבוד נשמה ואם תשאל תינח בדאתרו ביה אבל לא אתרו ביה הרי אין כאן אבוד נשמה והרי לא חלקנו בין שוגג למזיד תשובתך מכל מקום הרי בעבירה זו יש עונש חמור וזהו שכתב רש"י ז"ל יש כאן עונש חמור וכו' ועוד נשמר רש"י שלא תפרש כדמשמע לכאורה דה"ק דאי אשמועינן דאמרינן קלב"מ במיתה וממון משום דאיכא איבוד נשמה וכו' אבל מלקות וממון דליכא איבוד נשמה אימא לא אמרינן קלב"מ דהא ודאי ליתא דאי אמרינן קלב"מ בכל מידי אית לך למימר דלא נעביד ביה תרתי וכדכתיבנא לעיל כנ"ל: ולרבי מאיר דאמר לוקה ומשלם ואם תאמר ולדעת המקשן דפריך לעיל גבי אוקמתיה דר"ל אי רבי מאיר אפילו בתו נמי דהוה אסיק אדעתיה דרבי מאיר מת ומשלם נמי אית ליה מאי הוה עביד בהני קראי. ויש לומר דלא הוה דריש ליה בענין קלב"מ כלל אלא לדרשה אחריתי ומיהו השתא דפריך והא מהכא נפקא וכו' ולא מהדר ליה דכדי רשעתו דריש ליה לדרשא אחרינא אלמא דמאן דאית ליה קלב"מ בעי למדרש הני קראי בהכי הלכך פריך שפיר למאי דאסיקנא לעיל דרבי מאיר לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה דכיון דאית ליה קים ליה בדרבה מיניה בעי למדרש להני תרי קראי בהכין ותרתי למה לי כנ"ל: חדא במיתה ומלקות וא"ת לרבנן מלקות ומיתה מנא להו וי"ל דמכדי רשעתו נפקא להו תרווייהו מיתה ומלקות מלקות וממון וקשיא להו לתוספות דבשלמא לר"מ כיון דלא אתא קרא אלא למיתה ומלקות אע"ג דסמיך ליה ארבעים יכנו איכא למימר דה"ק בשאין כאן אלא מלקות דהיינו רשעה אחת הוא דארבעים יכנו אבל אי איכא נמי בהדיה מיתה לא יכנו ארבעים אלא ימות דקים ליה בדרבה מיניה אבל לרבנן דנפקא להו תרווייהו מכדי רשעתו אית לן למימר דילקה ולא ימות כי היכי שלוקה ואינו משלם משום דסמיך ליה מ' יכנו וכדאמרינן לעיל כיון דדרשינן סמיכותיה דקרא הכי אית לן למימר הכי בתרווייהו ותירצו בתוספות דלא דרשינן סמיכות דארבעים יכנו אלא לגבי מלקות וממון ולא גבי מלקות ומיתה דאטו איתגורי איתגור ואף על גב דלא איכפת לן בהני טעמא דלגבי ממון ומלקות אמרינן דנדון בממון אפילו ממונא קולא התם משום דחס רחמנא אנחבל. והרשב"א ז"ל תירץ דלרבנן מיתה ומלקות לא צריך קרא דהשתא מלקות וממון לא מחייב מלקות ומיתה לא כ"ש ואי משום דחמיר איסוריה הא אשמועינן מיתה וממון דאע"ג דחמיר איסוריה לא מחייב תרתי ע"כ. ולשיטתנו דפירשנו לעיל בסמוך ניחא דוק ותשכח:

וז"ל שיטה ישנה חדא במיתה וממון וכו'. וא"ת לרבנן מיתה ומלקות מנא לן ותו קשיא לן על הא דאמרינן הכא ולרבנן חדא במיתה ומלקות וחדא במיתה וממון מהא דאמרינן במסכת מכות ולר"מ לוקה ומשלם מנא ליה נפקא ליה ממוציא ש"ר מה למוציא שם רע שכן קנס קסבר עדים זוממים נמי קנסא וכיון דתרי קראי צריכי למיתה ומלקות ומיתה וממון אמאי איצטריך לן קרא ללמד דלוקה ומשלם ומהיכא תיתי דאינו לוקה ומשלם וי"ל מדרשא דרשעה אחת אתה מחייבו ולא שתי רשעיות נפקא לן דאינו לוקה ומשלם ולא לוקה ומת דתרווייהו ממעטי ממילא דהי מינייהו מפקת ולהכי איצטריך ר"מ למגמר ממוציא ש"ר דלוקה ומשלם. מ"מ יצ"ו. וא"ת כיון דמוציא ש"ר קנסא ועדים זוממים קסבר ר"מ דקנסא הוא מנא ליה בממונא דלוקה ומשלם י"ל כיון דאנן בכל מקום לא גמרי' דרשעה אחת אתה מחייבו ולא שתי רשעיות מכדי רשעתו ומכדי רשעתו אי אתה יכול למעט ממון ומלקות דהא גמרת עדים זוממים דבדידהו הוא דכתיב כדי רשעתו ממוציא ש"ר מהיכא תיפוק לן בממונא דאינו לוקה ומשלם. כן תירץ הריב"א הצרפתי ז"ל. עכ"ל שיטה ישנה. ובגליון השיטה מצאתי כתוב דהקושיא השניה של השיטה אינה קושיא דדילמא ראיה ברורה קא בעי לאוכוחי מקרא למר דלוקה ומשלם ולמר דאינו לוקה ומשלם דאי שתיק קרא מיניה לא חזינן בה ראיה ברורה לר"מ דלוקה ומשלם ולא לרבנן דאינו לוקה ומשלם הילכך איצטריך קרא לתרווייהו מיהו לרבנן ודאי קשיא מהיכא תיתי דאינו מת ולוקה דדילמא כיון דתרווייהו בגופה כמיתה אריכתא היא ולא שתי רשעיות מקרי וצ"ע: