שיטה מקובצת על כתובות לב.

דאיכא לאוקמה באחותו בוגרת ולא קשיין מתניתא אהדדי וקשיא ליה לרש"י ז"ל לפי שיטה זו דאם כן מנא שמעינן לה דעולא סבר כל היכא דאיכא ממון ממונא משלם וכו'. דילמא עולא לא אתא אלא לתרוצי מתנייתא וחדא מתרי תירוצי נקט וה"ק מההיא דמכות לא תידוק מידי דאיכא לאוקמה באחותו בוגרת וה"ה נמי דמתני' דהכא לא מצינן למידק מידי דאיכא לאוקמה בדלא אתרו ביה אלא דלעולא לא אתא אלא לתרוצי דומיא דמתני' ובהכי סגי ליה וזיל הכא קא מדחא לה א"נ ה"ק עולא אפי' תימא דממתני' בדאתרו ביה אכתי לא תיקשי ולא מידי מתני' דמכות איכא לאוקמה באחותו בוגרת ומיהו איהו לא ס"ל הכין אלא אפילו תימא הוא דקאמר וליה לא ס"ל. ותירץ רש"י ז"ל דה"ק דע"כ ס"ל לעולא דאפי' בדאתרו ביה נמי ממונא משלם וכו' דאי הוה סבירא ליה דדוקא בדלא אתרו ביה לא הוה שביק מלמעבד אוקמתא אמתניתין דמכות שהיא חצוניות ד' דמייתי לה להכא כדי לאקשויי וזהו שכתב רש"י ז"ל קסבר עולא. דאוקי מתני' דמכות בבוגרת ולא אוקמתא למתניתין דהכא בשלא התרו בו שמעת מינה אפי' אתרו ביה ממונא משלם ולא לקי. ע"כ. ולשיטת התוס' ז"ל ניחא דכיון דמעיקרא לא הוה קשיא ליה אלא אמתני' אמאי משלם קנס כיון דאיכא מלקות ואפילו בדלא אתרו ביה כדכתיבנא לעיל ומשני עולא דמתניתין אפילו בדאתרו ביה וממונא משלם ולא לקי אלמא דהכי ס"ל לעולא דאין לומר כלל דבא לתרוצי למתני' קאמר לה וליה לא ס"ל אטו עולא פליג עלה דמתני'. ומיהו אכתי קשיא להו לתוספות ז"ל תינח הכא באונס ומפתה הוא דאמרינן הכי דממונא משלם וכו' ואפילו בדאתרו ביה משום דגלי קרא כדאמרינן לעיל נער נערה הנערה אבל בעלמא מנא ליה ותלמודא דסבר עולא ממונא משלם וכו' דילמא בעלמא סבר דמלקא לקי וממונא לא . ויש לומר דאה"נ דעולא לא קאמר אלא דוקא הכא ואפילו הכי בעי תלמודא מנא ליה דאפילו בדאתרו ביה דילמא לא גלי קרא אלא בדלא אתרו ביה והא דקאמר תלמודא אלמא קבר עולא כל היכא דאיכא ממון ומלקות וכו' לאו בכל דוכתא קאמר אלא בכל גוונא קאמר ואפילו אתרו ביה. ולכאורה יש לדייק מלשונו של רש"י ז"ל כן ולא נהירא חדא דאם כן קשיא תלמודא מדידיה אדידיה דהכא בעי מנליה לעולא אלמא דהסברא מבחוץ היינו דהיכא דאתרו ביה מלקא לקי ממונא לא משלם ולקמן בעי עלה דרבי יוחנן מנליה אלמא דהסברא מבחוץ היינו דהיכא דאתרו ביה ממונא משלם מלקא לא לקי ועוד דלשון כל הכא לא דייק שפיר אלא ודאי סבירא ליה לתלמודא דעולא סבירא ליה דבכל דוכתא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי והשתא ניחא דלא קשיא תלמודא מדידיה דסברת התלמוד היינו דנימא דהכא דוקא דגלי קרא הוא דאמרינן דממונא משלם וכו' אבל בעלמא לא ועולא סבירא ליה אפילו בעלמא אמרינן נמי ממונא משלם וכו' ולהכי בעי עלה מנליה דבעלמא אמרינן הכי ורבי יוחנן סבירא ליה דאפי' הכא נמי מלקא לקי וכו' היכא דאתרו ביה ולהכי בעי עלה מנליה דאפילו הכא אמרינן מלקא לקי ולקמן נאריך עוד לפרש שיטה זו בס"ד ומכל מקום הדרא קושיין לדוכתין מנליה לתלמודא דעולא סבירא ליה דאפילו בעלמא ממונא משלם וכו' כמו שהקשו התוספות ז"ל ואין לתרץ מדרמי תלמודא ממתניתין דאלו הן הלוקין ופירשו התוספות לעיל דאמתניתין קשיא ליה אמאי משלם קנס וכדכתבינן לעיל והוצרך עולא לתרץ כאן באחותו נערה וכו' ולא תירץ בקוצר משום דגלי קרא אלמא דעולא אפילו בעלמא נמי ס"ל הכין. דהא פרישנא לעיל דמאן דרמי לא אסיק אדעתיה דנימא ממונא משלם מילקא לא לקי דאטו אתגורי אתגור וכמו שהקשו התוס' ז"ל לקמן אלא ס"ד דמתניתין אית ליה דמשלם קנס אף על גב דלקי ולהכי קשיא ליה דאף על גב דגלי קרא נער נערה מכל מקום הא כתיב להדיא כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו וכו' ומעתה לית לן למידרש הרבויין הכין כיון דקי"ל דאינו לוקה ומשלם מדכתיב כדי רשעתו אלא אית לן למדרש הרבויין כשמעון התימני וכר"ש בן מנסיא וכדכתבינן לעיל ואפילו בלא אתרו ביה ס"ד דמקשן דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין ומשני עולא דשפיר מצינן לקיומי מאי דכתיב כדי רשעתו והרבויין ומתניתין אפי' בדאתרו ביה דממונא משלם ולא לקי וכדפרי' לעיל וכיון שכן הקושיא במקומה עומדת דדילמא לא אמרינן ממונא משלם מלקא לא לקי אלא הכא דאית לן הרבויים ובעינן לקיומי הרבויים וקרא דכתב כדי רשעתו אבל בעלמא אה"נ דמלקא לקי ממונא לא משלם ואומר ר"ת אי לאו דבעלמא ס"ל הכין מייתורא דקראי ליכא למשמע הכא הכי דאיכא לאוקמה לקרא בשלא התרו בו ואפילו אי ס"ל כר"ל דאמר לקמן חייבי מלקיות שוגגין פטורין הני מילי בעלמא דלא מייתרי קראי אבל הכא דאיכא קרא איכא לאוקמי בפחות שנוכל והיינו כשלא התרו בו. ואל תטעה לומר דמה שכתב רש"י ז"ל וז"ל קסבר עולא. דאוקי מתני' דמכות וכו' שמעת מינה אפילו אתרו ביה וכו'. היינו כתירוצו של ר"ת ז"ל דעיקר מאי דהוקשה לרש"י ז"ל היינו דאפילו הכא מנא לן דאפילו אתרו ביה קאמר עולא וכדפרי' לעיל ועל תירוצו ז"ל קשיא להו לתוס' ז"ל ומתרץ לה ר"ת ז"ל וכדכתיבנא ואפשר לי לומר דס"ל לרש"י ז"ל דאי ס"ל לעולא הכא אפילו אתרו ביה ממונא משלם מלקא לא לקי מהכא ילפינן לבעלמא דאמרינן הכי ואין לך לומר דמקנסא לא ילפינן דאדרבה הסברא נותנת דבקנסא לוקה ומשלם וכדכתיבנא לעיל וכיון דאמרינן דאפילו בקנסא משלם ואינו לוקה כ"ש בעלמא. ועוד דהכא נמי הא איכא בושת ופגם דהיינו ממונא הילכך ודאי אי הוה אמרינן נמי דנילף מהכא לבעלמא אלא דבעי תלמודא מנליה לעולא דהכא אפילו בדאתרו ביה ממונא משלם מלקא לא לקי והשתא לפי מאי דאסיקנא דעולא תחת תחת גמרינן ומ"ה יליף מהכא לבעלמא. וכן כתב רש"י ז"ל להדיא לקמן וז"ל מ"ט לא אמר כעולא. דגמר ג"ש וכו' לכל חייבי ממון ומלקות. ע"כ. ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד:

והתוספות לא פירשו כן אלא הא דבעי מנליה לעולא קאי אבעלמא וה"ק דבשלמא הכא גלי קרא אבל בעלמא מנא ליה לעולא דממונא משלם וכו'. וקשיא להו לתוספות ז"ל מנליה לתלמודא הא דילמא בעלמא סבר דמלקא לקי וכו' ותירץ ר"ת ז"ל אי לאו דבעלמא ס"ל הכין וכו' וכדכתיבנא ומיהו לעולם הא דבעי תלמודא מנא ליה לעולא קאי אבעלמא וכו' אסיקנא דעולא תחת תחת גמר מצינו למימר דלא קאמר עולא דממונא משלם ולא לקי אלא בהנהו תלת דגלי בהו קרא וכמו שכתבו התוספות ז"ל לקמן דהא לשיטת ר"ת ז"ל לא הכריח דבעלמא ס"ל הכין אלא מדאוקי אפילו בדהתרו בו והשתא דאית לן ג"ש למילף הכא אפילו באתרו ביה מעתה שפיר מצינן למימר דבעלמא ס"ל מלקא לקי. אבל לשיטת רש"י ז"ל ילפינן מהכא לבעלמא וכדכתיבנא ועוד נאריך בזה בס"ד: והתוספות ז"ל דחו שיטת ר"ת ז"ל דאין זה דיוק דאיכא למימר דעולא ס"ל כר"ל דאין לחלק כלל בין התרו בו ללא התרו בו ואי מרבינן לקנס מקרא בלא התרו בו הוא הדין התרו ואין לך לומר דנוקי קרא בפחות שנוכל דהיינו בלא התרו בו דאין חילוק לדידיה בין התרו בו ללא התרו בו כלל ופי' ר"י דע"כ ס"ל בעלמא ממונא משלם וכו' מדרבינן לעיל מחד חייבי לאוין ומחד חייבי כריתות דאי בעלמא מלקא לקי דילמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אבל חייבי כריתות מנ"ל דכיון דבעלמא מלקא לקי ולא משלם אצטריך קרא לחייבי לאוין:

וז"ל הריטב"א ז"ל אלמא קסבר עולא וכו'. ואם תאמר ודילמא בעלמא לוקה ואינו משלם ושאני הכא שבפי' רבתה תורה תשלומין מדכתיב נערה הנערה וכ"ת דאי משום הא דלוקמיה לקרא בדלא אתרו ביה וכדפירש רש"י ז"ל הא ליכא למימר דדילמא עולא ס"ל הכין דכל היכא דאתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור וכסברא דר"ל דלקמן והיינו דלא שני כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו כדשני רבי יוחנן בסמוך ותירצו בתוס' ז"ל דאם איתא דס"ל לעולא דהכא חידוש הוא שחדשה תורה בקנס דאף על גב דלקי ממונא משלם ולא לקי אם כן נוקים יתורא דקראי בחייבי עשה וחייבי לאוין דכי אמרינן לעיל דתרווייהו בחד קרא סגי להו היינו היכא דלא הוו משונים מעלמא אבל השתא דסבירא לן דאית בהו שנוי בעלמא לעולם אימא לך דלא שני קרא אלא בחייבי לאוין אבל לא בחייבי כריתות והתם לוקה ואינו משלם ועוד דהא בתו נמי ישלם קנס ולא יהרג דהא גלי קרא גבי קנס הבת שיהא חייב בו ולא נימא קלב"מ לפוטרו מקנס ומה לי חייבי כריתות ומלקיות או חייבי מיתות ב"ד. ע"כ: מה שכתב הרב ז"ל בשם רש"י ז"ל, אפילו לר"ע דס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומיהו התוס' ז"ל לא כתבו כן שכך סיימו בדבריהם ז"ל אבל חייבי כריתות לא משום דבעינן אשה דיש בה הויה וכדרבנן דאמרי קדושין תופסין בחייבי לאוין. וכתבו הקונטריסין על זה ז"ל וקשה למה צריכין התוספות לומר דדוקא אליבא דרבנן אפילו אליבא דר"ע תמצא שיהיו חייבי כריתות מבחוץ דנימא חד לעשה וחד לנדה ונשארו חייבי לאוין וכריתות אליבא דר"ע מבחוץ וכ"ת דעשה ונדה שקולים א"ה אפילו אליבא דרבנן אין ראיית התו' ראיה דנילף חייבי לאוין מבינייהו מעשה ונדה דכי פרכת מה ללאוין שאין ראויה לקיימה חייבי עשה יוכיחו מה לחייבי עשה שאין בהם לאו נדה תוכיח שיש בה לאו מה לנדה דתפסי קדושין לאוין נמי תפסי קדושין ואם כן יהיה חד לנדה ועשה וחייבי לאוין מבינייהו וחד לכריתות ונראה דלפי' אחרון שאמרנו לעיל דנדה בכלל ולו תהיה לאשה ואינה צריכה ריבוי שהרי היא כמו כשרה דעלמא אתי שפיר דלא תוכל ללמוד לאוין מבינייהו דנדה אינה צריכה ריבוי א"כ אצטריך חד לעשה וחד ללאוין אליבא דרבנן ונשארו חייבי כריתות מבחוץ וראיית התוס' ראיה טובה. ע"כ: ועוד הקשו בקונטריסין על פי' ר"י ז"ל דנימא דעולא סבר כשמעון התימני דולו תהיה לאשה שיש בה הויה משמע ועשה ונדה הם בכלל ואצטריך חד ללאוין אליבא דר"ע וכדכתבינא לעיל ומשמע ליה לתנא דמתני' תהיה לשון קיום כר"ש בן מנסיא וכדכתבינן לעיל מדאצטריך למתני הכא על הממזרת וכו' דאי משמע ליה תהיה לשון הויה כשמעון התימני לא הוה צריך למיתני ממזרת כי היכי דלא תני שאר כשרות ואין לך לומר להכי תני ממזרת משום דאית בה מלקות והוה אמינא דמלקות פטר ליה מממונא קמ"ל דלא דהא ודאי ליתא דאם כן כי היכי דתני בסיפא אף על פי שהן בהכרת כו' הוה ליה למיתני ברישא נמי אף על פי שלוקין עליהם כו' אלא ודאי משמע דחידושיה דרישא היינו דאף על גב דכתיב ולו תהיה לאשה דמשמע דבעינן אשה הראויה לקיימה וממזרת אינה ראויה לקיימה קמ"ל דאפילו הכי יש להם קנס מריבויא דקרא וכדכתיבנא לעיל והיינו דלא כשמעון התימני ועולא עלה דמתני' קאי הילכך ע"כ לית ליה כשמעון התימני אפילו כפשטיה דקרא דולו תהיה לאשה כנ"ל ודע אף על גב דמסקנות התוס' כפי' ר"י לא תיקשי דלמה להו לתוס' לדחוקי בשינויא דחיקא אהא דלא פריך תלמודא ארישא דמתני' בריש שמעתין ע"כ לא מצי לאקשויי אלא אכריתות לפי' ר"י ז"ל דבמאי דכתיבנא ניחא דהמקשן לא הוה אסיק אדעתיה דהיכא דאיכא מלקות וממון דממונא משלם ולא לקי אלא הוה משמע ליה דלקי ומשלם ולהכי הוה קשיא ליה אפילו אריבויי דנערה הנערה דהא כתיב כדי רשעתו וכדכתיבנא עד הבא על אחותו וכבר כתבתי זה פעם אחרת:

כתוב בקונטריסין וז"ל בתוס' שאנץ הקשו על עיקר קושית התוס' דמאי קשיא לן דשפיר יש להוכיח דאית ליה לעולא בעלמא ממונא משלם כו'. מדתירץ על קושית הספר דקאמר אחותו בוגרת נמי האיכא בושת ופגם דמיירי בשוטה ואי הוה ס"ל בעלמא לוקה ואינו משלם הוה ליה למימר אה"נ אף על גב דאיכא בושת ופגם אנא סבירא לי לוקה ואינו משלם. ותירץ שם דהספר מתרץ הכי ולא עולא וראיה מדקאמר השתא דאתית להכי. ע"כ: וז"ל גליון התוס' ועוד לקמן אמר עולא תחת תחת גמר משמע דצריך למילף בקנס דמשלם ואינו לוקה ואמאי צריך והא שמעינן מהנך רבויי. ועוד דבעי מנליה לעולא הא אמאי לא נגמר מהכא דרבי קרא וכ"ת מקנסא לא ילפינן מכל מקום אמאי אצטריך למילף תחת תחת משמע דאי אפשר ללמוד בענין אחר אמאי לא יליף מקנס וחובל בחברו ועדים זוממין וכן קשה אפר"ת דפי' דדייק דבעלמא ממונא משלם כו' מדמשני בשוטה כי פריך והא איכא בושת ופגם ולא משני דלא משלם בושת ופגם כיון דלקי כו'. ועוד קשה לפי' זה דנראה דאין זה מדברי עולא אלא תלמודא הוא דמסיק הכי. ועוד כיון דאבושת ופגם קאי מאי קאמר בסמוך מה לחובל בחברו שכן חייב בחמשה דברים אטו בושת ופגם לאו חובל הוא וכמה עניני חבלות שאין חייב בהן כל חמשה דברים כדאמר בהחובל ומיהו ריב"ם כתב דהכי פריך מה ללאו דחובל שכן לפעמים יש בו כל חמשה דברים תאמר בלאו ערות אחותך לא תגלה דלעולם אין בה כל ה' דברים ופ"ה. ע"כ: עוד כתוב בגליון תוס' השתא אתי שפיר דקאמר מנלן דהא ע"כ מדמוקי חד לחייבי כריתות נפקא ליה מעלמא דממונא משלם ולא לקי ולפי המסקנא דגמר תחת תחת אצטריך חד קרא לחייבי עשה דאי לאו ההוא קרא הוה דרשינן תחת לדרשא אחרינא ואידך לחייבי כריתות. ע"כ: עוד כתוב בגליון תוספות וריש לקיש נמי לא אוקמה כרבנן משום דחייבי כריתות דאי בעלמא מלקא לקי דילמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אף על גב דבעלמא לוקה ואינו משלם אבל בחייבי כריתות ע"כ. ודע שהגליונות של תוס' הם מלשון ה"ר אליעזר מטוך מחבר התוס' ולכן אתה המעיין הפוך בהם והפוך בהם ותמצאם בטוב טעם ודעת. וכבר כתבתי שיטת רש"י שהוא הפך משיטת התוס'. ועוד אכתוב בזה בס"ד:

מה לחובל בחברו שכן חייב בחמשה דברים הא כתיבנא בסמוך בגליון תוספות דריב"ם ז"ל דה"ק מה לחובל בחברו פי' מה ללאו דחובל שכן לפעמים יש בו כל חמשה דברים כו'. ובגליון מפרש"י ישן מצאתי וז"ל כל חובלין חייבין רפואה משא"כ בבועל בתולה שהרי אינה צריכה רפואה והיינו דקא פריך מה לחובל כו' אבל ממה שיש בחובל כגון שבת שאינו בבועל בתולה לא הוה מצי למפרך שיש גם בהרבה חובלים שאינן חייבין שבת ואפילו הכי ממונא משלמי ולא לקי. ע"כ: וכתוב בקונטריסין וז"ל מה לחובל בחברו שכן חייב בחמשה דברים פי' תאמר בעלמא דאינו חייב בחמשה דברים לכך ילקה ולא ישלם. הקשה מהר"ז לפי מאי דקס"ד השתא דממונא לחומרא א"כ ע"כ בעלמא נמי משלם דאם לא כן איתגורי איתגור ומאי קאמר שכן חייב בחמשה דברים אבל בעלמא לא. ותירץ דה"פ מה לחובל דין הוא שישלם כי גבי חובל הוי ממון חומרא מחמת שמשלם חמשה דברים אבל בעלמא דלא משלם חמשה דברים הוי ממון קולא ע"כ. ורש"י ז"ל לא פירש כן והדין עמו דלפי' מהר"ז מאי קאמר תו ואי ממונא קולא הוא כו' ואין להקשות דנאמר כן ולא יאמר תו ואי ממונא לקולא הוא כו' דיש לומר דעדיפא טובא קנסא דהויא דבר קצוב מכל חמשה דברים דאפשר דכל החמשה דברים לא ישוו אפילו חמשה כסף לכך אין לומר מה לחובל בחברו דין הוא שישלם משום דחמירא ממלקות דמשלם טובא דהיינו חמשה דברים. ומיהו על צד חומרא שפיר מצינן למימר מה לחובל בחברו דין הוא לידון בממון שהוא חמור ממלקות שכן יש בו חומר אחר שחייב בחמשה דברים וכמו שפרש"י ז"ל. ומעתה הדרא קושית מהר"ז לדוכתיה. וראיתי בשיטה ישנה וז"ל מה לחובל בחברו שכן חייב בחמשה דברים קס"ד דממונא חומרא. ואם תאמר אם כן היכי הוה ס"ד דלקי ועבדינן ביה דבר הקל והא במסכת סנהדרין פרק אלו נשרפין אמרינן בחמותו הנעשית אשת איש דנדון בחמורה יש לומר הכא תרווייהו ראוין לעשות בו כאחד ממון ומלקות ותורה פטרתו מחדא מינייהו דכתיב כדי רשעתו רשעה אחת אתה מחייבו כו' ולא ידעינן הי מינייהו אפיק ואית לן לאפוקי חמורתו כיון דלהקל עליו באתה תורה והתם אי אפשר למעבד ביה תרי קטלי הילכך נדון בחמורה דלאו אתגורי אתגור ע"כ. וכן תירץ תלמיד הרשב"א דשאני הכא דשני ענינים ראוין לעשות בו כאחד ממון ומלקות והתורה פטרתו מאחד מהן דכתיב כדי רשעתו וכיון שכן אפשר לומר דלהקל עליו באתה תורה ונדון בקלה אבל התם שתי רשעיות הוא חייב מדין תורה אלא דלא אפשר והילכך נדון בחמורה דלא אתגורי אתגור ע"כ. והתוס' לא חלקו כן שהקשו לקמן גבי הא דאמרינן ואי ממונא לקולא. ואם תאמר אתגורי אתגור שנדון בקלה דהכי פריך בפרק הנשרפין גבי מי שנתחייב שתי מיתות. ותירצו דשאני הכא דחס רחמנא אממונא של נחבל. ומעתה לשיטת התוס' ז"ל איכא לאקשויי דכי אמרינן ממונא לחומרא הכי מצינן למימר שנדון בקלה דהיינו מלקות וכמו שהקשו המפרשים ז"ל וכדכתבינן. ודע שהריטב"א פי'יפה קושית התוס' וז"ל ואי ממונא לקולא הוא שכן הותר כו' איכא למידק האיך דממונא לקולא אם כן אתגורי איתגור דהא אילו הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה היה לוקה ועכשיו שהוסיף על חטאתו פשע להכותו הכאה גדולה משלם ואינו לוקה דהכין אמרינן גבי מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד נדון בחמורה דאי לא אתגורי אתגור דהתם הוא באיסור [חמור שיש בו מיתה אבל באיסור] שאין בו אלא מלקות וממון לעולם אימא לך דהכי עדיף שישלם ולא ילקה כדי שלא יפסיד הניזק והיינו דאמרינן דאי ממונא לקולא הוא היינו לפי שהוא איסור קל שהותר מכללו בב"ד מה שאין כן בממזרת שלא הותר מכללו בב"ד ע"כ. הא קמן דדוקא אי אמרי' ממונא לקולא הוא דקשיא לן אתגורי אתגור משום דמתחלה מתחייב בחמורה דהיינו כשהכהו הכאה שאין בה שוה פטורה וכיון שכן היכי נימא בו שכשהוסיף על חטאתו פשע יקלו עליו אבל אי ממונא לחומרא הרי המלקות קדים ויש לנו לומר דכיון דכבר חל עליו המלקות אף על פי שהוא קל לא יחול עליו עוד חיוב הממון אף על פי שהוא חמור ואפילו שיחולו שניהם כאחד יבא למימר דעונשא דמלקות עדיף ליה אף על פי שהוא קל לא קשיא לן אמאי נדון בקלה אלא הכי קשיא לן אתגורי אתגור והא דאקשינן התם בפרק הנשרפין אתגורי אתגור היינו משום דעבר שתי עבירות וכמו שפרש"י ז"ל התם אבל הכא אין כאן אלא עבירה אחת שבא על הממזרת וק"ל כנ"ל. וראיתי מי שהקשה דתפשוט ע"כ דממונא לקולא מדאצטריך קרא לרבות חובל ועדים זוממין לתשלומין דאי ממונא חומרא הוא מה אצטריך לרבות תיפוק ליה בלא זה דאל"כ אתגורי אתגור והניח הדבר בצ"ע ובמאי דכתיבנא ניחא:

ואי ממונא לקולא הוא שכן הותר מכללו. לכאורה משמע דה"פ ואי ממונא לקולא הוא ומעתה שפיר ילפינן מחובל בחברו ופירכת ה' דברים אינה פירכא דאינה גורמת קולא אלא חומרא אכתי יש צד קל למפרך דמה לחובל בחברו פי' הלאו שבו דהיינו לא יוסיף הותר מכללו בב"ד וכן דין הוא שידחה מפני הממון תאמר בממזרת ועריות דלא הותר מכללן הילכך לא ידחה מפני הממון. וקשיא טובא דבעריות נמי מצינו דהותר מכללן כגון אשת אחיו במקום מצוה. ולזה תירץ הרשב"א דה"ק ואי ממונא לקולא הוא שכן הותר מכללו בב"ד כלומר ותינח אשת אחיו דילפת מינה דאף היא הותרה מכללא במקום מצוה אבל אינך כלהו לא אתו מיניה. ע"כ: וכן כתוב בשיטה ישנה וז"ל שכן הותר מכללו בב"ד ונהי דאשת אחיו מצית למילף מינה דהותר נמי מכללה ליבום אבל אינך לא מצית למילף מינה ע"כ. ומיהו ממזרת נמי הותר מכללה לגבי גרים ולגבי ממזר ולגבי עבד ואחות אשתו נמי כשמתה אשתו אלא דיש לתרץ דלא קשיא ליה להרב ז"ל אלא מאשת אחיו משום דאנן הכי פרכינן שכן הותר מכללו דמצוה נמי איכא שילקו אותו ב"ד לכך קשיא ליה לרב ז"ל דבאשת אחיו נמי איכא מצוה ומיהו עיקר הפירכא היינו מהותר מכללו כדאמרינן בעלמא גבי חלב דצד מצוה לא מעלה ולא מוריד. ועוד דאי ילפינן אשת אחיו מהא מעתה שפיר איכא למילף לכולהו שאר כריתות דכיון דילפינן בחדא מינייהו דאין חילוק בין אתרו ביה בין לא אתרו ביה הילכך כל מאי דאיתרבו מנערה נערה הכי נמי הוא דלא משוינן חילוקא בינייהו כלל והיינו לשיטת רש"י דכתיבנא לעיל ואפילו לשיטת ר"י ז"ל דנשארו חייבי כריתות מבחוץ וכדכתיבנא אי עיילינן חד מחייבי כריתות ברבויין מהנהו דלא תפסי בהו קדושין תו לא מפקינן חד מינייהו לברא תדע דכתבו התוס' ז"ל בריש פרקין בדבור המתחיל חד לאתויי חייבי לאוין דמחד רבויא מרבינן כל שאינה ראויה לקיימה בין חייבי עשה בין חייבי לאוין וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתין ונ"ל דה"פ ואי ממונא לקולא הוא ואדרבא בהך פירכא דחמשה דברים יש לדון ק"ו ונילף מחובל בחברו ומה חובל בחברו שחמור להתחייב בחמשה דברים נדון בקלה שבשני חיובים שבו ק"ו לשאר חייבי ממון הקלים שידונו בחיוב הקל איכא למפרך מה לחובל בחברו שכן הותר מכללו בב"ד דניתן רשות בב"ד להלקותו ואינן פורעין חמשה דברים ומ"ה דין הוא שנדון בקלה שבשני חיובים תאמר בשאר חייבי ממון כגון קנס דאונס ומפתה שלא הותרו לב"ד דאפילו ב"ד שיאנסו או יפתו חייבין בקנס הילכך אף אנו נאמר שנדון בחמורה שבשני חיובין כנ"ל. והשתא הק"ו והפירכא הוא מממון לממון ונדחה שפיר וכן פרש"י ז"ל דוק ותשכח והוא ברור ונכון: שכן הותר מכללו בב"ד איכא למידק וכי משום דהותר מכללו בב"ד ליסר הרשעים הוי איסור קל החובל בחברו שלא כדין מה ענין זה אצל זה. ויש לומר דהיינו קולא דידיה שלא חשו שמא יוסיף על ההכאות שיש בו משום לא יוסיף פן יוסיף כדאיתא במסכת מכות והנכון דאורחא דתלמודא הוא בהכי למפרך כי הא והא איסור חלב שהותר מכללו אצל חיה היינו לפי שאינו חלב ואפילו הכי פרכינן מיניה בעלמא ולא עוד אלא דכל כה"ג פרכינן כל דהו וכדאמרינן פרק ד' מיתות [סנהדרין נ א'] סקילה חמורה שכן ניתנה למגדף ועובד ע"ג ומאי חומרא שכן פשט ידו בעיקר ופרכינן אדרבא שרפה חמורה מסקילה שכן ניתנה לבת כהן ומאי חומרא שכן מחללת את אביה וכדפרישנא התם בס"ד. עכ"ל הריטב"א ז"ל: אלא גמר מעדים זוממין נ"ל דלעולם לא גמרינן מעדים זוממין אלא במה מצינו ולא מק"ו ואפילו בחמשה דברים אמרינן ואי ממונא לקולא הוא לא עבדינן ק"ו כדאמרינן לעיל גבי חובל דאי דיינת ליה בקל וחומר תו ליכא למפרך שכן לא עשו מעשה דהיינו פירכא מסברא ואינה כתובה בתורה וכל פירכא שאינה כתובה בתורה מכניסין אותו בתוך הק"ו וכמו שכתבו התוס' בפרק קמא דקדושין ובפרק כיצד הרגל ובפרק כיסוי הדם. ואם תאמר ונעביד ק"ו ולא יהיה פירכא דנשים הפירכא בתוך הקל וחומר שתי תשובות בדבר חדא דבשלמא חמשה דברים חשיבא חומרא לבנות ממנה קל וחומר אבל הא דאין צריכין התראה לא חשיבא חומרא כולי האי לבנות ממנה ק"ו ולהשים בתוכו צד קל דלא עשו מעשה דאדרבה איכא למימר היא הנותנת דכיון דאין צריכין התראה ובלא התראה לוקין אלמא דלעולם מהדרינן אמלקות ואפ"ה אמרינן דמשלמין ממון ואינן לוקין אם כן כל שכן היכא דאין לוקין בלא התראה דאיכא למימר ממונא משלם ומלקא לא לקי ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד ועוד שהרי הקשו בשיטה ישנה וז"ל אלא מעדים זוממים. ואם תאמר והא לא ילפינן מקנסא מידי. ויש לומר הא גלויי מילתא בעלמא הוא הי משתי רשעיות מיחייב כיון דתרווייהו שייכי ביה אלא דתורה פטרתו מחדא ולא ידעינן מאי היא וכיון דגלי לך בעדים זוממים דממונא משלם ולא לקי איגלי לן דממלקות פטרתו ע"כ: ומעתה ע"כ לא ילפינן מעדים זוממין מק"ו אלא במה מצינו בדרך גלויי מילתא בעלמא ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל אלא מגמר מעדים זוממין. במה מצינו. וכתב ז"ל נמי ואי ממונא קולא הוא. אשכחן בהן צד הקל ודין הוא שידונו בקלה. ולא האריך הרב ז"ל לעשות ק"ו כדלעיל גבי חובל מטעמא דכתיבנא. עוד כתב הרב ז"ל שכן לא עשו מעשה. אלא אדיבורא בעלמא מיענשי. ע"כ. והיינו פירכא מסברא ומכניסין אותה בתוך הק"ו וכדכתיבנא. ומיהו הר"ש בן אדרת ז"ל פי' שכן לא עשו מעשה במה שהן מתחייבין עליו כדאמרינן הרגו אין נהרגין תאמר באלו שכן עשו מעשה במה שהן מתחייבין עליו. והא ודאי חשיבא פירכא הכתובה בתורה ואין מכניסין אותה בתוך הק"ו אבל פרש"י ז"ל הוא הנכון וכן פירשו בתוס' ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד כנ"ל. ומכל מקום ההיא דאין צריכין התראה לרבא דלקמן גבי הא דר' אלעזר הויא ליה פירכא מסברא ואינה כתובה בתורה דמסברא הוא דאמרינן דלא בעיא התראה כדלקמן. וכתב הרא"ה ז"ל הא דקא חשבינן כי לא צריכי התראה חומרא וכי לא עשו מעשה קולא משום דהתראה דאנן הוא דלא מצרכינן להו היינו חומרא דמחמירין גבייהו בהא אבל לא עשו מעשה דהכי הוא דאין עושין מעשה היינו קולא כלומר ראוי להקל עליהם שהרי לא עשו מעשה. ע"כ: מה עדים זוממים דאיכא מלקות וממון. כתב רש"י ז"ל דאיכא ממון דמאשר זמם ולא רצה לפרש דהיינו מדכתיב יד ביד כדאמרינן לקמן דאי מהתם לא ילפינן מיניה וכדאמרינן לקמן בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין פי' ולא ילפינן מינייהו וכדבעינן לפרושי קמן בס"ד לדעת רש"י ז"ל הילכך הכא דאמרינן דבעינן לאגמורי מינייהו לא אסיק אדעתין ילפותא אחריתי דאית בה ממון אלא מכאשר זמם ולקמן נפרש עוד בס"ד: וכתב עוד רש"י ז"ל מלקות דלא תענה וכתוב בקונטריסין ותימא דלא תענה הוי לאו שאין בו מעשה ועוד שהספר לקמן לא נקט לא תענה דקאמר בטלת והיה אם בין הכות הרשע ושמא כר' מאיר ס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ע"כ. ואיברא דבריש פרק קמא דמכות פריך תלמודא ותיפוק ליה מלא תענה ומשני משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכו'. ומיהו התוס' ז"ל התם עלה דמתני' דתנן מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז בדיבור המתחיל ורבנן האי לא תענה מאי עביד ליה כתבו וז"ל הא דקאמר לעיל גבי לא תענה משום דהוי לאו שאין בו מעשה היינו אי לאו קרא דוהצדיקו אבל בתר דגלי לן קרא דוהצדיקו דשייך בו מלקות יש לו לומר דלקי מלא תענה וכו' ע"כ. והא דלא נקט רש"י ז"ל והיה אם בין הכות וגו' ואפשר משום דאיכא למימר דלא מיירי האי קרא אלא בבן גרושה וחלוצה דלא אפשר למענשינהו מכאשר זמם וכדאמרינן לקמן גבי הא דרבי אלעזר להכי נקט לא תענה דלבתר דכתיב והצדיקו וגו' והיה אם בין הכות וגו' לקי משום לא תענה אף ע"ג דאפשר למענשינהו מכאשר זמם. ובשיטה ישנה כתבו לקמן דלא תענה הויא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו והתוס' ז"ל שם בפ"ק דמכות כתבו דכיון דגלי בדקאמר רחמנא והיה אם בין הכות הרשע מכלל דלקי משום לא תענה דלא ענש אלא אם כן הזהיר ע"ש: שכן אין צריכין התראה מצינו למימר דהא דאין צריכין התראה לא תליא בקולא וחומרא אלא ה"ק דכיון דלקי בלא התראה א"כ בקל הוא נדחה מפני הממון אבל מלקות שבא על ידי התראה אינו נדחה כלל. ומעתה קשיא מאי קאמר תלמודא ואי ממונא לקולא וכו' הא לעולם מצינן למיפרך הך פירכא וקרוב לזה קאמר ר' אלעזר לקמן עדים זוממין ממונא משלמים וכו' משום דלאו בני התראה וכו'. ונראה דלכך כתב רש"י ז"ל שכן אין צריכין התראה. ונענשין במיתה או במלקות או בממון ודין שידונו בחמורה כי איכא תרתי. ע"כ. פי' דאי הוה המלקות לבד בלא התראה אה"נ דאי הוה מצינן למימר הכי מיהו אמיתה ואממון נמי אין צריכין התראה הילכך משום חומרא הוא והויא לה פירכא דחומרא ודוק כנ"ל:

לא עשו מעשה. פרש"י ז"ל אלא אדיבורא בעלמא מענשי וכן פירשו התוס' ז"ל לקמן גבי צד חמור. והקשו ז"ל דהא איכא מ"ד עקימת שפתים הוה מעשה. ותירצו דהא אמרינן בפרק ד' מיתות בסנהדרין שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה פירוש דעיקר חיובא בא על ידי הראיה שמעידין שראו וראיה לית בה מעשה. ובשיטה ישנה תירצו דאף על גב דעקימת שפתים הוה מעשה מעשה זוטא הוא ולא חשיב לגביה הנך. וז"ל הרשב"א ז"ל ואע"ג דעקימת שפתיו הוי מעשה מכל מקום מעשה זוטא הוא ולא עשו מעשה רבה אי נמי יש לו לפרש שכן לא עשו מעשה במה שהן מתחייבים עליו כדאמרינן הרגו אינן נהרגין תאמר באלו שכן עשו מעשה במה שהן מתחייבין עליו. ופרש"י עיקר דלפירוש הרשב"א ז"ל קשיא מאי דקשיא ליה להרא"ה ז"ל לעיל דמאי שנא משבת שכן לא עשו מעשה קולא טפי מאין צריכין התראה עיין בלשון הרא"ה ז"ל דכתיבנא לעיל. ועוד דלא חשיבא הך פירכא דהכי נמי אמרינן הרגו אין נהרגין כן נראה לי: שכן יש בהן צד חמור לא אתברר גבן פי' צד חמור דאי פרכינן צד חמור אפריכו להו כל מה הצד דבכל התורה וראיתי מי שרוצה לפרש שכן יש בהן צד חמור מה שאין כן בכל התורה כלומר חומרא יתירה יש בהן שלא מצינו חייב בחמשה דברים אלא חובל בחברו ולא מצינו מלקות בלא התראה וכן הוה מפרש בכל מקום בענין הזה וזו השמועה תשובתו דבר קל דפרכינן איתיה בכמה איסורין שהותר מכללן ויש שאין עושין מעשה ומשלמין ממון ויש נמי שלוקין כגון נשבע וממר ומקלל את חברו בשם ובצד חמור גופיה קשיא ההיא דאמרינן בפסחים בפרק כיצד צולין [פסחים עז א'] בענין תמיד ופסח שכן יש בהם צד חמור תמיד שכן כליל ותדיר ופסח שכן ענוש כרת והכי מצינו בתורה כמה עבירות שחייב אדם עלייהו כרת ואי משום דעשה הוא הרי מילה אלא דיש לומר דמקרבנות קא פריך בלחוד והכי קאמר אין בכל הקרבנות תדיר וכליל כתמיד ולא שחייב כרת בבטולו כפסח ויש מפרשים שמצינו בחובל בחברו ובעדים זוממין חומר שלא מצינו בשאר מחוייבי ממון ומלקות ואין למדין מהם שאר מחוייבי ממון ומלקות שאין בהם שום חומר שאינו בשני אלו אבל בעלמא דלא פרכינן צד חמור מפני שמצינו אף בבא מן הדין חומרא שאין כן בדנין וכיון דלא דמו חומרייהו דנדונין להדדי אתי במה הצד. ובפ' ד' מיתות בגמרא דמייתי מקלל אביו מדין חדש במה הצד ופרכינן מה להצד השוה שבהן שכן משונין. וכתב רש"י ז"ל שאינו צד חמור דאי צד חמור פריך לאו פירכא היא דאביו נמי אית ליה צד חמור שהוקש כבודו לכבוד המקום נראה שהוא מפרש בלשון זה האחרון שכתבנו ועדיין הדבר קשה בפרק כיצד צולין דפריך צד חמור בפסח ותמיד לשאר קרבנות צבור דהתם והרי עומר ושתי הלחם הבאים מן הדין יש בהן צד חמור שכן מתירין חדש מה שאין כן בתמיד ופסח ושאר קרבנות צבור נמי מכפרין מה שאין כן בפסח ואיכא למימר כי פריך צד חמור לשאר קרבנות צבור אבל עומר ושתי הלחם לא אתו משום פירכא דפריך עלה בסמוך ופסח כיון דאיכא הרצאת דמים מכפר הוא וצ"ע ובדיקה. הרמב"ן ז"ל: וז"ל הרא"ה תלמידו ומדברי רבינו שלמה ז"ל במסכת סנהדרין נראה שהוא סובר דכי פרכינן צד חמור הני מילי בשאין חומרא בלמד שאינה במלמדין ויש חומרא במלמדין שאינה בלמד אבל כל מקום שיש חומרא בנדון שאינה במלמדין לא פרכינן צד חמור והכא ליכא חומרא בלמד שאינה בשני המלמדין אף על פי שיש בו חומרא שאינה באחד מהם שהרי עשו מעשה ולא הותרו מכללן מה שאין כן במלמדין שהרי חובל הותר מכללו ועדים זוממין לא עשו מעשה מכל מקום אין בו חומרא שאין בין שנים שהרי חובל עשה מעשה ועדים זוממין לא הותרו מכללן ויש חומרא באלו שאינה בלמד אף על גב דאיכא הכא בהאי למד כרת כרת מעלמא אתי ליה ואינו חומר שבעצמן מה שאין כן בחומרין אלו שבחובל ועדים זוממין וכן לענין צד הקל אין קולא בלמד שאינה במלמדין בשניהם אף על פי שיש באחד מהם דהא בלמד איכא קולא שהן צריכין התראה ושאין חייבין אלא בד' דברים מה שאין כן במלמדין אלו שחובל חייב בד' דברים ועדים זוממין שאינם צריכים התראה אלא שאין בין שניהם שכן חובל צריך התראה ועדים זוממין בחמשה דברים כגון שהיו מעידים פלוני חבל בחברו ונמצאו זוממין ויש קולא באלו שאינה בלמד שכן הותר מכללו ועדים זוממין שכן לא עשו מעשה. מיהו קשיא עליה ההוא דאמרינן בפסחים דפרכינן צד חמור בפסח ותמיד פסח שכן כרת תמיד שכן תדיר וכליל והא ודאי איכא חומרא בשאר קרבנות שאינם באלו שהרי שאר קרבנות מכפרין מה שאין כן בפסח שאינו מכפר ואיכא עומר ושתי הלחם שכן מתירין בחדש מה שאין כן באלו ואפשר לומר פסח דאיכא הרצאת דמים ודאי מכפר הוא אי נמי האי לא איכפת לן דאיתא באידך דודאי תמיד מכפר הוא עומר ושתי הלחם נמי הא אמרינן עלה התם פירכא אחריתי דבלאו הכי נמי לא אתו מינייהו ולשון דחוק הוא ותו קשיא לן עליה דודאי הכא נמי איכא בלמד קולא שאינה במלמדין דהא אי בעי מודה ומפטר כדקי"ל דמודה בקנס פטור ולי בזה פי' נכון כתבתיו במסכת מכות בס"ד. ע"כ: וז"ל שיטה ישנה שכן יש בהן צד חמור ואם תאמר אם כן בטלת כל מה הצד דלעולם איכא למיפרך צד חמור וי"ל הכא כיון דהני תרי רשעיות חזו ליה יש לומר בהו משום צד חמור דאית בהו בררה תורה רשעיה חמורה אבל בעלמא בררה הקלה אבל דין אחר מעיקרו או איסור אחר מעיקרו לא תלינן בצד חמור אלא דרשינן צד שוה ובפ"ק דמכות דרשינן ליה ומצד חמור דבעינן למגמר מלקות בלאו שאין בו מעשה מעדים זוממין ומוציא שם רע ופרכינן מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור וצ"ע. ואיכא דאמרי צד חמור (לא) שאינו נמצא ברוב המצות חובל שחייב בד' דברים ועדים זוממין שאין צריכין התראה ואם כן בשאר עבירות וצד הקל דעדים זוממין שחייבים בלא מעשה וחובל הותר מכללו מה שאין כן ברוב מצות שבתורה וכן בההיא דמכות עדים זוממין אין צריכים התראה ומוציא שם רע לוקה ומשלם משא"כ בכל עבירות שבתורה וצד חמור כה"ג דרשינן. ע"כ: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מה להצד השוה שבהם שכן יש בהם צד חמור פי' רש"י ז"ל דחובל חייב בה' דברים ועדים זוממין אין צריכים התראה ואי ממונא לקולא הוא שכן יש בהן צד קל דחובל הותר מכללו ועדים זוממין לא עשו מעשה והקשו בתוספות דליכא למפרך להצד השוה אלא מחומרא או קולא שהיא שוה בשניהם דאי פרכינן צד חמור בכי הא דפרש"י ז"ל בטלת כל הצד השוה שבעולם שאין לך הצד השוה שאין בכל אחד מהם חומרא או קולא ולפי שלא הושוו באותה קולא או באותה חומרא ולא ראי זה כראי זה לפיכך נדון בהצד השוה והרבה תירוצים נאמרו בזה שאינם נכונים ויש מרבותינו בעלי התוס' שתירצו דהכא צד חמור שוה בשניהם אמרינן דהא מימרא דד' דברים שייכא בעדים זוממין כגון שהעיד על אחד שחבל בחבירו והוזמו וצד הקל נמי איכא בתרווייהו שאף בעדים הותר עדות שקר מעיקרו מכללו לענין עדות החדש דקי"ל שמאיימין את העדים לומר שראו את החדש אף על פי שלא ראוהו כדאיתא במסכת ראש השנה [כ א'] ואין לשון הגמרא הולם פי' זה גם במסכת מכות ופסח שני דפרכינן צד חמור אין לפרש כן גם לשון צד חמור לא משמע הכין. ורבינו ז"ל תירץ דכי פרכינן צד חמור היינו כשהן חמורים באותו ענין שאנו באים לדון ממנו וכשהם קלים בו פרכינן צד הקל כי הכא שעדים זוממין חמורים בענשם שאינם צריכים התראה וחובל בחבירו חמור בענשו שהוא חייב בה' דברים וכן לענין הקולא חובל קל שהותר עיקר איסורו מכללו ועדים זוממין קלים שכן לא עשו מעשה וזה בצד השוה חשיב דמכל מקום שוין הם בזה שהן חמורים בעיקר ענשם או קלים בעיקר איסורם אבל כשהחמורות והקלות שיש במלמדין אינם בעיקר דינם שאנו באים ללמוד בהם לא פרכינן בהם צד חמור. ור"ת מפרש דגבי עדים זוממים שייך צד חמור דאותו צד חמור של חובל יכול להיות בעדים זוממים וכו' וצד הקל יש לפרש שכן לאו דבחובל ועדים זוממין אין בהם כרת אלא לאו גרידא ולא נגמור מינייהו חייבי כריתות: וכתוב בקונטריסין משמע שתחת תחת אליבא דעולא איצטריך לחייבי כריתות דחייב קנס דכיון דהוו לאו שיש בהם כרת לא גמרינן מחובל ומעדים זוממין אלא ילפינן להו מג"ש דתחת וקשה מה צריך ג"ש דתחת נילף חייבי כריתות מריבויי דנערה נערה ויש לומר דאצטריך ריבוי חד דעשה ולגלויי דדרשינן ג"ש דתחת להך דרשא ולא לדרשא אחריתי כדפי' הנ"י לעיל וחד ליבמה לשוק דמחובל ועדים זוממין לא ילפינן יבמה לשוק משום דהכא כתיב ולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה הילכך לא ילפינן מחובל ועדים זוממים אלא לאו גרידא דאית בהו הויה אליבא דרבנן הילכך דרשינן חד ריבוי ליבמה לשוק דמסתבר טפי מעתה אתיא ג"ש דתחת תחת לחייבי כריתות שהם חמורים אבל קשה דמתחת ילפינן יבמה לשוק וחייבי כריתות וא"כ אכתי נתייתר עדיין רבוי אחד ויש לומר דדרשינן ג"ש דתחת לנדה דאע"ג דיש בה קיום מכל מקום יש בה כרת ואיצטריך לרבוייה מג"ש דתחת וריבוי אחר שנשאר דרשינן ליה לשאר חייבי כריתות אליבא דעולא. ע"כ: ורוב פילפול זה הוא בטל ומיהו צריך לדקדק בעיקר קושייתם ז"ל דהא פרישנא לעיל דלר"ת ז"ל אי לאו דבעלמא אית לן ממונא משלם מילקא לא לקי לא הוה מוקמינן הריבויין אלא בפחות שנוכל דהיינו בדלא אתרו ביה אבל אתרו ביה מלקא לקי וכו' לכך בעי תלמוד' מנלן דבעלמא ממונא משלם וכו' עד דנוקי הריבויין אפי' בדהתרו ביה ובעינן למילף מחובל ומעדים זוממים בבנין אב לכלהו דבעלמא ובזה נרבי אפילו בדהתרו ביה והשתא קשה ומאי פריך שכן צד קל שאין בהם כרת דהא אנן בעינן לאגמורי אבעלמא דלא מיירי בחייבי כריתות וכיון דידעינן דבעלמא ממונא משלם וכו' מעתה נוקי הריבויים אפילו בדאתרו בה וחייבי כריתות בכלל דהא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות ויש לומר דנחלק הריבוים דריבויא דלאוין מיירי אפי' בדהתרו ביה אבל ריבויא דכרת דלא שמעינן בשום דוכתא דממונא משלם הוה מוקמינן ליה דוקא בדלא אתרו ביה דלגבי כרת נוקי הריבוי בפחות שנוכל ומיהו אכתי קשיא דא"כ מאי משני דעולא תחת תחת גמר דהיינו תחת אשר עינה דכתיב הכא גבי אונס ומשמע דבעינן למילף הכא ובעלמא דאין לך לומר דיליף לבעלמא ולא להכא דהא תחת אשר עינה הכא גבי אונס כתיב אלמא דבעינן לאגמורי נמי להכא ותימא דהכא למה לי קרא כיון דידעינן דבעלמא ממונא משלם וכו' פשיטא דהכא נמי ממונא משלם וכו' מריבויא דקרא ואפילו בדהתרו ביה ואין לומר דלא אתא גזרה שוה אלא לבעלמא ואף על גב דכתיב הכא תחת אשר עינה אם אינו ענין להכא תנהו ענין לבעלמא דזהו דוחק ועוד דלא מצינו אם אינו ענין בכיוצא בזה דהא ודאי ענין להכא הויא לגלויי אריבויא דהכא וענין לבעלמא הוי ענין להכא דאי לאו דבעלמא ממונא משלם וכו' לא הוה מוקמינן קרא אלא בדלא אתרו ביה וכל כה"ג לא אמרי' אם אינו ענין וכו' וכדי לגלויי על הריבויין הוה ליה לגלויי בעלמא לברורי דהדין כן בעלמא וממילא איתברר ג"כ פירושא דריבויי דהכא ולא בדוכתא דריבויי עצמן דהא כבר רבינהו ונראה קראי כמאן דמייתרי ובמה שכתבו התוס' ז"ל בסמוך דלפי מסקנא זו דגמ' תחת תחת לא קאמר עולא דממונא משלם אלא בהנהו תלת דגלי בהו קרא אתי שפיר דמעיקרא בא מנלן דעולא סבר דבעלמא דממונא משלם וכו' דע"כ סבירא ליה הכין בעלמא מדלא אוקי קרא בדלא אתרו ביה וכדכתי' ומעיקרא הוה קא מהדר למילף אבעלמא משום דיליף בבנין אב ולהכי הוה ילפינן בכל דוכתא ואסיק דאין ללמוד מדאוקי קרא בלא אתרו ביה דסבירא ליה הכין בעלמא דמ"ה אוקי אפי' בדאתרו ביה משום דקא יליף ג"ש אבל בעלמא מילקא לקי ממונא לא משלם וכיון שכן איצטריך הג"ש ועוד נבאר זה בסמוך בס"ד כנ"ל: