שיטה מקובצת על כתובות קי.

מתני' והלה הוציא שטר מכירה שמכר לו מלוה שדה לאחר שעבר זמן הפרעון בהלואה הכתוב בשטר החוב. מכרת לי את השדה בתמיה אלא ודאי שטר חוב שלך פרוע הוא אלא שנפל ממני ומצאתו. רש"י במהדורא קמא. וכתב רבינו יונה דוקא כשבא הלוה בטענת פרעון ס"ל לאדמון הכי אבל אם בא בטענת מזויף לאו כל כמיניה דבטענת דאלו הייתי חייב לך לא מחזקינן סהדי בשקרי כיון שנתקיים השטר בחותמיו ומשום מגו דמצי לטעון פרוע הוא אינו נאמן לומר מזוייף דכיון שנתקיים השטר הוה ליה מגו במקום עדים ע"כ. וכן כתב הרא"ש בפסקיו. ורש"י במהדורא קמא לא פירש כן אלא דאפילו בטענת מזויף אמרה אדמון. והקשה הרא"ה מאי טעמא דאדמון ודילמא מאתים דינרין היה צריך כנגד חובו וכנגד דמי השדה ותירץ דמ"מ תחלה היה לו ליפרע את שלו: מפני שיכול למשכנו עליו ולגבות אותו קרקע שמכר לו בחובו ואפילו יש לו ללוה שדות הרבה מפני שיכול לומר מתיירא הייתי שלא יהיו קרקעותי משועבדין לבעלי חובות אחרים ושטרי מאוחר משטרותיו לפיכך מכרתי לו שדה זו לאחר זמן הפרעון. רש"י במ"ק ועיין בפסקי הרא"ש. והרמב"ן כתב וז"ל הא דתנן וחכמים אומרים זה היה פקח כו' לאו דוקא שאפילו היה לו כמה שדות לא אבד המלוה זכותו דהא מפרש טעמייהו דרבנן בגמרא משום דלא מצי למימסר מודעא ולא ליפרע את שלו אלא אלומי טעמא בעלמא כלומר לא הפסיד המלוה את זכותו ופעמים שהוא זריז ונשכר. ובירושלמי ר' יונה אמר ביפה בכך פי' ששוה כנגד חובו ר' יוסי אמר כשאינו יפה בכך הגע עצמך דהוה ליה קרקע יכול הוה למימר קרקע טב אנא בעי הגע עצמך דהוה ליה קרקע טב יכול הוא מימר הא דידי בעי ולא עוד אלא דהוה יכיל מימר לית לי בחילי טעין טרחותיהון דתרי ולפום גמרין אפילו להני טעמי לא צריכינן אלא משום דלא הוה ליה למשקל מיניה כדפרישנא ע"כ. וכ"כ הרא"ה וז"ל זה היה פקח כו' ואפילו היה לו קרקע אחר יכול לומר שאינו רוצה שתי שדות שאינו מספיק לעובדם או שהם טורח עליו וכן הוא בירושלמי כ"ש לפי גמרא שלנו דאפילו להא לא צריכינן דהא מוקמינן לה באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי הלכך תו ליכא למימר הוה לך ליפרע את שלך אלא מתניתין טעמא בעלמא קאמר ולאו דבעי ליה ע"כ: והריטב"א כתב וז"ל מפני שיוכל למשכנו עליו פי' לפי שמטלטלין עשויין להבריח או שמא ימות ולא יוכל לגבות מן המטלטלין. ומקשינן בירושלמי הגע עצמך שהיה לו שדה אחרת ופריש דיכול למימר ליה לא הוה בחילאי טרחיהון דתרין ופי' ברור. ואת אטו משום טירחא דתרין ימכר שלו לאחרים י"ל דניחא ליה לזבוני ללוה דלוה דילמא הדר וגבי ליה מיניה דניחא ליה בנחלת אבותיו ובודאי דטעמא דירושלמי ודמתניתין טעמא דעיקר הוא לדרבנן והא דאוקי פלוגתייהו דאדמון ורבנן בטעמא דאי מבעי ליה לממסר מודעה דעביד הכי כדי למשכנו עליו והלכתא כרבנן. יש מן התלמידים מקשים על טעמא דירושלמי ומתניתין דהא בגמרא אמרינן דפלוגתא דרבנן ואדמון הוא בטעמא דמימסר מודעא ולא קשיא דבגמרא אמרינן דאדמון סבר דמשום שיהא ממשכנו עליו לא היה לו למכור סתם עד שימסור מודעה על זה כי מאותו הטעם הוא מוכר ורבנן סברי דלא איבעי לממסר מודעה מטעם זה משום דחברך חברא אית ליה וכשישמע הלוה לא ירצה לקנות ממנו ולא יהא לו במה למשכנו וזה ברור ע"כ. ומשמע מלשונו דלא נזדמנה לו הנוסחא ירושלמי שהיה לו להרמב"ן וכנוסחאות הרמב"ן איתא בירושלמי שלנו: וכתב הר"י מטראני וז"ל וחכמים אומרים זה היה פקח כו' ואע"פ שהיה לו שדה אחרת היה ירא שמא היא משועבדת לאחרים אבל אם המלוה קנה לאחר מכאן שדה מן הלוה מודו רבנן שיכול הוא לומר לו אלו חייב הייתי לך למה נתת לי מעות ולא גבית אותם בחובך ולית ליה למלוה שום טענה למימר ליה ע"כ:

גמרא שפיר קאמר אדמון אף על גב דרבנן נמי קאמרי טעמא למלתייהו מ"מ טעמא דאדמון עדי' טפי דלטעמא דרבנן אכתי תקשי דהיה לו ליטול המעות מיד ולהכי קאמר שפיר קאמר כו'. וז"ל רש"י במהדורא קמא שפיר קאמר אדמון כיון דתפיס מלוה בהנך זוזי דיהיב ליה לוה בדמי שדה מאי טעמא כתיב ליה שטרא דזביני ליתפסינהו בגיבוי חובו ומשני באתרא דיהבי זוזי כו' ע"כ: איבעי ליה לממסר מודעא שלא בפני לוקח הוו יודעין שאיני מוכר שדה זו אלא כדי שאוכל למשכנו חברך חברא אית ליה אי הוה מסרנא מודעא לחד וההוא חד לא רחים ליה כולי האי דלודעו ללוה אבל אי אית ליה חברא אחרינא דמודע ליה וההוא חברא תליתאה מודע ליה וממנע ולא זבין. רש"י במהדורא קמא. והקשו בתו' דהא מסקינן לעיל לכ"ע דלא ליבעי לממסר מודעא גבי אבל לעצמו לא עשאה המחזיק סימן למערע' ניחא דלא איבעי ליה למערע' לממסר מודעא דילמא ישמע המוכר את הדבר וימנע מלמוכרו ויהא לו הפסד שלא ימצא לקנות אבל הכא שהמוכר איבעי ליה לממסר מודעא אין לו הפסד כל כך אם זה לא יקנהו שימצא קונין הרבה דאמרי אינשי זבין קנה כו'. עוד יש לחלק דלעיל דמוסר מודעא אין לומר בה שדה זו גזולה היא הא ודאי עבידי אוהביו ורעיו לגלות לו שאומרים עליו שהוא גזל את השדה אבל הכא דמסירת המודעא אינו אלא לומר שימשכנו בחובו לא עבידי לגלותו דבלאו הכי הרי שטר בידו לטרוף את אשר ימצא ומאי איכפת ליה אי יטרפנו בחובו ואפשר דלכך כתב רש"י לממסר מודעא איני מוכר לו אלא שאוכל למשכנו ע"כ ודוק. והרשב"א כתב וז"ל אדמון סבר איבעי לך לממסר מודעא כלומר אם אמת שמכרת לי כדי למשכנו היה לך להודיע לעדים ולהוציא עצמך תור' עני מוכר קרקעותיו ורבנן סברי חברך כו' וי"ל דהתם שאני דחשיבא ליה לאדמון טענת ראשון קשה ממני ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו והלכך אלו היה המערער מוסר מודעא זה לא היה מוכר אותה ונמצא זה מפסיד לגמרי אבל הכא הרי אינו יכול זה לאבד זכותו דכיון ששטרו בידו ועדיין לא ידע אם יטמין מעותיו אם לאו היה לו לימנע מלמסור מודעא משום חשש רחוק כזה ורבנן סברי להו להפך דהתם כיון שיש לו עדים שהשדה שלו היא אינו יכול להפסידו לגמרי אבל אם היה מוסר מודעא יודע הדבר ויטמין זה מעותיו ויאבד את חובו לגמרי הלכך מקח היה שלא הודיע לשום אדם ע"כ: מתניתין שנים שהוציאו ש"ח זה על זה וכגון שהיה זמן שטרו של לוה ראשון קודם ותבע ליה ראשון ותבע לאחר זמן הכתוב בשטרו של לוה שני. אדמון אומר כו' לוה ראשון אומר לשני אלו לא פרעתי לך בזמנך ובשעה שלוית עדיין הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני היה לך כו' אלא ודאי שטר זה פרוע אלא שנפל ממני ומצאתו ושטר מזוייף ליכא למימר דהא אין גובין אלא בשטר מקויים כל זמן שאין חייב מודה וכיון דמקויים הוא בב"ד לאו כל כמיניה לזיופי שטרא רש"י במהדורא קמא. והרא"ה כתב וז"ל אלו הייתי חייב כו' ופי' וכיון שכן הרי האחרון מוכיח על הראשון שהוא בטל ואם שניהם שוין כל א' יכול לומר לחברו כך ושטרות שניהם בטלין ע"כ: גמרא שנים שהוציאו ש"ח זה על זה וכגון שלוה ראובן משמעון מנה בניסן וחזר שמעון באייר ולוה מראובן מנה ואחר זמן פרעון של שניהם באו לדין. רש"י במהדורא קמא. וכתבו תלמידי רבינו יונה דהכא מיירי כגון שכל אחד מודה שחייב לחברו או שהוא בענין שאין הראשון יכול לומר פרעתי והרא"ה כתב וז"ל וכ"ע לית לה לאדמון א"כ הב"ע כגון דקים לן דהלואה דכל חד וחד קושטא ע"כ. ולשון אחרון עיקר דדוחק לאוקמי לרב נחמן דלא כאדמון ועוד דרב נחמן שינה לשונו מלישנא דחכמים דמתני' דנקט זה גובה וזה גובה בלחוד ואילו חכמים נקטי זה גובה שטר חובו כו' והיינו משום דבמתני' מיירי דהלה טוען פרוע או מזויף הוא וס"ל לחכמים דלאו כל כמיניה אלא כל אחד גובה שטר חובו והכא בגמרין קא טעני איברא דקושטא הוא אלא הפוכי מטרתא למה לי וקאמר רב נחמן דלא חיישינן להך טענתא אלא זה גובה וזה גובה פי' דלא יעמיד כל אחד בשלו אלא זה גובה כו' וזהו שכתב רש"י אלא זה גובה וזה גובה אפי' החוב שוה אין אומרים יעכב זה מלוה של חברו בשביל מלוה שהלוהו אלא ב"ד יורדין לנכסי כל אחד ומגבין לשכנגדו את חובו ע"כ. ונפל טעות בקצת פירושים שתופסים זה הלשון במשנה ואינה אלא בלשון הגמ' כדרב נחמן וכדכתיבנא והכין איתא בפירושי עתיקי ודוקני ע"כ:

אפוכי מטרתא למה לי אדם הנושא שני מרצופין כו'. מה מועיל של כתף זה בשל זה א"נ ליתן זה של זה בזה. רש"י במהדורא קמא. ותלמידי רבינו יונה כתבו כלשון ראשון וז"ל אפוכי מטרתא למה לי כלומר מי שמוליך מרצופין על כתפיו אחד מצד זה ואחד מצד זה ומשקלו שוה מה תועלת כשמחליפם הא נמי מה תועלת לגבות לזה ולזה אלא כיון שהחובות שוים זה עומד בתוך שלו כו' ואם היה של זה מנה ושל זה מאתים יוציא מנה כנגד מנה ויגבה את המנה הנשאר ע"כ:

דכ"ע עדית ועדית כו'. וליכא למיחש דילמא לית ליה זוזי לחד ויהיב ליה ארעא ולחד אית ליה זוזי ויהיב ליה בחובו דהא כי אתו זוזי לידיה מהדר ופריק ארעא דיליה דשומא הדרא לעולם כנ"ל. הרא"ש ז"ל בתוספותיו:

כי פליגי דאית ליה לחד בינונית כו'. ודאי דלפום האי טעמא הוה לן למקשי דא"כ מ"ט דרב ששת אלא ניחא לן למפרך בדרב נחמן גופיה וממילא איתרצא אתרוייהו דלאו דאית ליה לחד בינונית אלא דאית ליה עדית ובינונית ופליגי בטעמא דבשלו הן שמין וכדמפרש ואזיל. הריטב"א ז"ל. פי' דלרב ששת אכתי קשיא דאם יטול בעל הבינונית מבעל הזבורית זבורית ברישא הרי נהנה בעל הזבורי' דחוזר ונוטל בעל הזבורית מבעל הבינונית בינוני' דידיה דהא ס"ל בשל עולם הן שמין אית לן להדורי לקיים גבייה כדינה והלכך אנו מגבין תחלה לבעל הזבורית הבינונית דהיינו הגביה כדינא של כל ב"ח ומעתה הויא ליה אפוכי מטרתא אבל לרב נחמן דס"ל בשלו הן שמין כל הגביות שוות והלכך קשיא ליה לתלמודא מאי חזית דאתי בעל זבורית כו' ודוק לשון מאי חזית דנקיט תלמודא. ואפשר דלכך כתב רש"י ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין וסוף סוף כי הדר אתי האי למגביה בינונית שהיתה שלו שקיל ע"כ:

וז"ל רש"י במהדורא קמא בשל כל אדם בינונית דשוה לכל אדם שבינונית הוא לגבי עדית ולגבי זיבורית של כל העולם ואם כן אפילו אתי בעל זבורית ושקיל בינונית ברישא ולא מתהני מידי דכי אתי בעל בינונית וגבי מבעל זיבורית בינונית דנפשיה שקיל ה"ג ולרב נחמן מאי חזית כו'. ולגבייה לבעל זיבורית דנפשיה הואיל ובשלו הן שמין ומשני דקדים ותבעיה דבעל זיבורית תבעיה לבעל בינונית תחלה ואהכי גובה ברישא בינונית. בהדי הדדי קא אתו קמיה ב"ד וכיון דבהדי הדדי קא אתו קמי ב"ד לא מצי חד מינייהו למכפיי' לחבריה דלשקול איהו ברישא באתרא דאית ליה פסידא ע"כ: דקדים תבעיה פירוש וקי"ל דנזקקין לתובע תחלה ופרכינן סוף סוף בהדי הדדי קא אתו פי' וכיון דאיכא פסידא לאידך אין נזקקין כדאמר התם פעמים שנזקקין לנתבע וכגון דזילי נכסיה. הריטב"א. והא כתיבנא בסמוך לשון רש"י ז"ל במהדורא קמא: לא צריכא דאית ליה לחד עדית ובינונית אין דרך התלמוד לשנויי בלשון לא צריכא אלא כי פריך פשיטא אבל על קושיא למה לא שייך האי לישנא וכבר קבלנו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל לדיוקי בכל כי האי גונא ומשמע לי דהכא הכי קאמר לא צריכא כו' דעד השתא היה משמע לן דאית לן לאהדורי שתהא הגבייה באופן שיהנה אחד מהם ופריך עלה מאי חזית כו' והשתא מהדרינן דאדרב' אית לן למהדר שיעמוד כל א' בשלו ולכך קשיא לרב ששת כלל ולא צריכא שירדו ב"ד לנכסי כל א' ויגבו לכל אחד אלא בכה"ג דממה נפשך יש כאן הנאה לבעל הזבורית אבל בעלמא כל כמה דיעמוד כל אחד בשלו עדיף טפי כנ"ל: ואיכא למידק לרב נחמן אמאי לא אמרי' דכיון דתפיס עכשיו בעל בינוני' בבינונית דלא מפקינן מיניה כי היכי דאמרי לגיבוי יתמי לקמן דהיכא דתפס תפס תירץ הראב"ד דשאני הכא דאגביה ליה בעל זיבורית לבינונית דידיה שוב אינו ראוי' לן לפי שהיא חוזרת לזה לעדית לרב נחמן דסבר בשלו הן שמין הלכך אף על גב דתפס מפקי' מיניה דהא לאו בדינא מתפיס לה אבל התם שאני דתפיס לוה מחיי אביהן ואביהן כבר היה חייב לי מן הבינונית ומן הדין היה לו לעמוד זה בשלו וזה בשלו הלכך אף השתא דנפלו קמי יתמי בדין תפיס ואמרי' קם דינא. הרשב"א ז"ל:

מ"ס בשלו הן שמין כו'. פי' דרב נחמן סבר בשלו הן שמין כו' הלכך בין דגבי בעל זבורית ברישא ובין דגבי בסיפא איהו גבי בינונית ומגבי' לאידך זיבורית דידיה דאפילו גבי איהו ברישא בינונית דגבי הוי לדידיה עדית וזבורית דידיה הוי בינונית ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין הלכך אי גבי ב"ח זבורית ברישא הדר מגבי ליה לאידך ההוא בינונית דגבה מיניה דהויא בינוני' של עולם ואע"ג דאילו גבי בעל עדית ובינונית ברישא הוה גבי מאידך זבורית והדר בעל זבורית גבי מיניה בינונית פרש"י דכיון דהשתא בהדי הדדי אתו אית להו לב"ד למעבד בגונא דלא ליפסד חד מינייהו ומגבו לבעל הזבורית ברישא פי' לפי' שביד בעל עדית וזבורית הוא לשתוק ושלא לתבוע חובו עד זמן שירצה וכיון דאית ליה פסידא שתיק ולא תבע עד דליגבי מיניה בעל זבורית ואי שתיק נמי בעל זבורית ולא תבע לשתוק דהא בעל עדית ובינוני' ניחא ליה דליקו כל חד מינייהו בדיליה. הריטב"א ז"ל. ולמאי דכתב' לעיל אין אנו צריכין פי' לפירושו דהשתא מהדרינן למימר דטפי עדיף שיעמוד כל אחד בשלו ועליהו דבי דינא רמיא שיחזרו לעשות כן כל האפשר וכ"ש דאית לן למיחש שלא יפסיד שום אחד: וז"ל רש"י במהדורא קמא בשל כל אדם הן שמין וכי אתו למגבי על כרחין מגבינן לבעל זבורית ברישא בינונית דהאי והדר האי ושקיל ליה מיניה הלכך אפוכי מטרתא היא דאי מגבינן לבעל עדית ובינונית ברישא זבורית דהאיך הוה מפסידנא ליה דאידך שקיל מיניה בינונית הלכך ע"כ בעל זבורי' גבי ברישא והוה ליה אפוכי מטרתא ודרך זה בנימוקי רבי וניחא. ע"כ:

תנן וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו כו'. אלמא בשלו הן שמין דאי אמרת בשל כל אדם הן שמין למה לי למתני' זה גובה וזה גובה דאי חוב שלו יותר על חברו תפיס מאי דתפיס והשאר גבי מחבריה ואי משום רווחא לחד מינייהו כיון דאמרת בשל כל אדם הן שמין לא משכחת לה דאית ליה לחד רווחא טפי מחבריה דאי אית ליה עדית וזבורית ולהאי בינונית וזבורית מגבינן ליה לבעל עדית וזבורית בינונית ברישא והדר גבי לה מיניה האי ולא מצי למכפייה בעל עדית וזבורית לבעל בינונית דלשקול איהו בריש' זבורית דידיה כי היכי דלהדר איהו ולשקול אי פסיד האיך הלכך לא משכחת לה לטעמייהו דרבנן דאמרי זה גובה וזה גובה אלא משום דקסברי בשלו הן שמין וכגון דאית ליה להאי עדית ובנונית ואית ליה לחד זבורית ותיובת' דרב ששת דקאמר בשל כל אדם הן שמין. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתב הריטב"א ולא מצי למימר תנאי היא דע"כ לא פליג אדמון אלא היכא דאיכא למימר שהשטר הראשון פרוע אבל היכא דליכא למימר הכי ששניהם מודים זה לזה אפילו אדמון מודה שזה גובה וזה גובה ומיהו אפילו הוי תנאה תקשי לרב ששת מדרבנן דהא לית הלכתא כאדמון לפום כללא דלעיל ע"כ: תרגמה רב נחמן כו' הוצרך רב נחמן לתרוצה לדרב ששת בר פלוגתיה משום דלדידיה נמי קשיא מאי אתא לאשמועי' והא מתני' היא כנ"ל וכיוצא בזה כתב הרא"ה לקמן גבי אוקימתא דרמי עיין שם:

שלוה זה לעשר וזה לחמש וטעמייהו לאו משום בינונית וזבורית היא אלא מ"ה זה גובה וזה גובה דקא משתרש האי לוה שלוה ע"מ שלא לפרוע עד עשר שנים שהול' ונוטל חובו מזה לסוף חמש שנים והוא אינו פורע עד עשר שנים וכגון שלוה זה בניסן וזה באייר סמוך לו ומ"ה כשבא זה לגבות חובו לסוף חמש זה גובה לסוף חמש וזה גובה לסוף עשר א"נ ראובן שלוה תחלה בניסן לוה לעשר ולסוף חדש או שני חדשים חזר זה שמעון ולוה הימנו מראובן ע"מ לפרוע לסוף חמש שני' אתי ראובן וקא תבע משמעון חובו ואתא שמעון ומפיק עליה שטר חובו שהוא חייב לעשר שנים ופייסי' לראובן דליזיל האי לקבל האי ואמר ליה ראובן אלו הייתי כו'. רש"י במהדורא קמא. וכתב הריטב"א וז"ל שלוה זה לעשר כו' פי' לאו דוקא עשר וחמש אלא לומר שאין זמן פרעון שניהם ביום אחד דליכא למימר שיעמוד כל אחד בשלו ודרך התלמוד הוא לכפול מניינו ע"כ: הא לא מטא זימניה בההיא שעתא דלוה שמעון מראובן אכתי לא מטא זמניה למכפייה ולמפרע הימנו שאפי' בחצי זמן לסוף ה' שני אינו רוצה להתקבל חובו בחובו שחייב לו שמעון. רש"י במהדורא קמא:

אלא ראשון לחמש כו'. ראשון דהיינו ראובן לוה לחמש ושמעון שהוא שני לוה לעשר הכי גרסינן היכי דמי אי דמטא זימניה מאי טעמא דרבנן אי כשחזר שמעון ולוה מראובן לעשר שנים כבר עברו חמש שנים שהוא זמנו של שמעון לפרוע חובו מראובן מ"ט דרבנן לימא ליה ראובן שלוה ראשון אלו לא היה שטרך פרוע כיצד אתה לוה ממנו היה לך לפרוע את שלך וכבר הגיע זמנך. רש"י במהדורא קמא: וכתב הריטב"א וז"ל ואי דמטא זימניה פי' והוי אתרא דיהבי זוזי והדר כתבין שטרא מאי טעמא דרבנן פי' דבשלמא לרב נחמן כיון דס"ל בשלו הן שמין היינו טעמא דרבנן דיכול לומר כי בשביל כך לוה ממנו ולא נפרע מחובו כדי שיגבה ממנו בינונית ולא יתן לו אלא זבורית שלו וכגון שהלוה הא' אית ליה בינונית ולוה אחרון לית ליה אלא זבורית והלה לא נזהר ממנו כי הוה סבור כי אולי היה רוצה להמתין לו זמן מרובה או למחול לו ע"כ : הא לא מטא זמניה כגון שלוה ראובן משמעון בניסן לחמש שנים וחזר שמעון ולוה מראובן באייר לי' שנים מ"ט דאדמון הא בההוא שעתא דלוה הימנו אכתי לא מטא זימניה ולא היה יכול לכופו ולפרוע את שלו ושני לעשר דקאמר לאו דוקא דה"ה נמי אם לוה שני לשנ' או לחצי שנה אחר זמנו של ראשון אלא איידי דתרגמ' לעיל לעשר שנים וזה לחמש קאמר נמי באידך תירוצא לחמש ושני לעשר. רש"י במהדורא קמא:

וקשיא לן ולוקמא באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי ורבנן סברי זה פקח היה שיכול למשכנו על הלואתו ולא יכול למימסר מודעא דמסתפי דילמא שמע האיך דחברך חברא אית ליה כו'. וי"ל דא"כ תרתי למה לי דהא תנא ליה רישא ולפום האי תירוצא בכה"ג כלומר באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי ודאי אמרי רבנן זה גובה וזה גובה ואע"ג דמטא זימניה ואיכא לפרוקי נמי דלאו מהאי טעמא הוא אלא דאמרי לי אי לא יזפת מיניה אלא למשכנה למה לך למקבע זימניה בהדיה והא לא הוה יכול למתבע לך ואע"ג דמוקמי' לה ביומא דמשלם החמש שנים ואמרינן דרבנן סברי דעביד איניש דיזיף ליומי' שאני התם כיון דאיכא חד יומא מרתת דילמא תבע ליה ביומיה דאע"ג דקי"ל סתם הלואה שלשים יום כולהו אינשי לאו דינא גמירי וכיון דיצטריך ליה למקבעה זימנא נקיט ליה זימנא רויחא אבל הא למה ליה למינקט זימנא כלל. וצ"ל הא דמוקמינן לה ביומא דמשלם זימנא אפי' דרב נחמן היא דאי לא א"כ במאי פליגי אבל הא כל דאמרינן דא' לחמש ושני לעשר הא הוא דאצטריך לן למימר אליבא דרב ששת דאליבא דרב נחמן בלאו הכי אית ליה זה גובה וזה גובה. הרא"ה ז"ל. והרמב"ן פי' כלישנא קמא וז"ל הא לא מטא זימנא פרש"י ז"ל אי דמטא זימנא אם שלמו חמש שנים כשבא המלוה ללות מן הלו' מ"ט דרבנן דמכשרי שטרו של מלוה ראשון הרי הגיע זמנו והיה לו לתבוע ולא ללות דעב' לוה לאיש מלוה וקשיא ליה ולוקמ' כגון באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ואם היה פקח שהיה יכול למשכנו על אותה הלואה איכא למימר א"כ תרתי למה לי בשלמא לרב נחמן קמ"ל בשלו הן שמין אלא לרב ששת מאי קמ"ל הא תנא לי רישא ע"כ. וגם הריטב"א הקשה על לשון אחרון שכתב הרא"ה דהא יכול למימר דעביד הכי כדי שלא ירגיש חברו בדבר וכיון דסוף סוף דעתו למשכנו מה לי אם קבע זמן ארוך או לוה סתם דהא אין לו לפרוע כלום ולכך כתב דתירוץ ראשון עיקר:

. בע לא צריכא דאתא בההוא יומא דמשלם חמש שנים פי' כגון שראובן שהוא הראשון הלוה מעותיו לשמעון לזמן חמש שנים שלימות וביום ששלמו אותם החמש שנים נצטרך למנה לקנות בו סחורה ולוה מנה משמעון לזמן מועט וכתב לו שטר והחתים בו עדים אדמון סבר כל דבריו של ראובן שקר ושטר שהוא מביא בידו שטר פרוע הוא אלא שנפל ממנו ומצא אותו ראובן שאם היה כדבריו דלסו' אותו זמן היה יכול לתבוע חובו ממנו ולמ' הטריח סופר ולמה נעשה לו עבד דכתיב עבד לוה לאיש מלוה היה לו לתת דינר לסוחר שיאריך לו עד למחר ובין כך היה יכול לנגש שמעון בשביל אותו מנה שחייב היה לו אלא ודאי אין ממש בדבריו ושטר פרוע הוא ורבנן סברי אפשר שהיו הסוחרים מארץ רחוקה ונזדמן להן הליכתן ולא היו רוצים להמתין עד למחר מדמי סחורתן ומשום הכי נצטרך ראובן ללות משמעון אע"פ שהיה חייב לו שמעון מנה והגיע זמנו במחרתו הלכך גובה ראובן חובו משמעון מיד ושמעון גובה חובו מראובן כשיגיע זמן ככתוב בשטר אבל אם לא יגיע זמן שיוכל לנגשו שנים או שלשה ימים כ"ע מודו דטענתו של ראובן טענה מעלייתא היא שנצטרך ללות ממנו כיון שלא הגיע זמנו יכול לתובעו בדין אבל אם לא היה זמן קצו' בש"ח שמוציא ראובן על שמעון לא יכול לנגש אותו בכל עת כ"ע מודו שניכרין דברי ראובן שהם שקר שאם היה תיכף שלוה ראובן משמעון מנה היה לו להודיע ולומר לו שכוונתו היה לגלות זוזי שהיה בידו כדי שלא יאמר לו אין לי מעות ואין לי קרקעות שאוכל לפרוע לך וכיון דלא עשה כן מיד ש"מ שאין ממש בדבריו וגבי שמעון מראובן ואין ראובן גובה משמעון כלום וקורעין לו ב"ד שטר חובו. עכ"ל הר' יהונתן בפי' המשנה: וז"ל רש"י במהדורא קמא בההוא יומא דמשלים חמש דלא מצי למכפייה עד למחר רבנן סברי עביד איניש דיזיף ליומים לצורך יום אחד. שאינו יכול להמתין עד הערב שיש לקנות פרקמטיא ומשום הכי איכא למימר שניהם כשרין ושמעון גובה מחובו למחר ולבתר ה' שנים וראובן ממתין את שמעון בחוב השני עד עשר שנים אדמון סבר לא עביד איניש כו' ואם איתא דמחייבו לך מידי הוה נטר עד אורתא ושקיל מחובו אלא ודאי ראובן פרע חוב קודם זמנו ונפל השטר מידו ומצאו שמעון ולעולם בשל כל אדם הן שמין ע"כ:

וכתב הרמ"ה לא תימא דההיא שנויא דההוא יומא דמשלם כו'. היינו לטעמיה דרב ששת דוקא אלא אפי' רב נחמן על כרחך הכי צריך לאוקומ' למתני' דע"כ לא פליגי רב נחמן ורב ששת אלא היכא דאית להו לתרוייהו למיגבא דרב נחמן סבר זה גובה וזה גובה ורב ששת סבר זה עומד בשלו וזה עומד בשלו כדברי פלוגתייהו לעיל אבל לגבי טענה דאילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני לא אפליגו רב נחמן ורב ששת כל עיקר ולא שייכא בפלוגתייהו כלל כי אוקימנא למתני' כגון דאתי ביומא דמשלים זימניה לדברי הכל הוא דאוקימנא וההיא דאמרינן לעיל תרגמה רב נחמן אליבא דרב ששת לאו אכולה מלתא קאי אלא כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש בלחוד קאי דלטעמיה דרב ששת דאמר בשל עולם הן שמין לא מתוקמא לה מתניתין דאמר זה גובה וזה גובה אלא כגון דכי אתי השתא לבי דינא אכתי לא מטא אלא זימניה דחד מניהו למגבא דההוא דמטא זימניה למגבא גבי ואידך נמי לכי מטי זימניה גבי אבל היכא דלא אתו לבי דינא אלא לבתר דמטא זמנא תרוייהו לא משכחת לה אנפא לרב ששת דליגבי תרווייהו דאפוכי מטרתא הוא וזה עומד בשלו וזה עומד בשלו ואילו לרב נחמן מתוקמא ליה מתני' אע"ג דמטא זימנא דתרווייהו למגבא מקמי דאתו לבי דינא ואפ"ה זה גובה וזה גובה דכיון דבשלו הן שמין זימנין אית ליה רווחא לבעל זיבורית כדאמרן ולא אפוכי מטרתא הוא אבל לענין זימנא חשיב בה המלוה מן הלוה כי שקלינן בה וטרינן אליבא דכולהו הוא דשקלינן בה וטרינן וכדאוקמיה בדיזיף מניה ביומא דמשלם זמניה לדברי הכל הוא דאוקימנא ע"כ. והביאו לשון זה תלמידי רבינו יונה וכיוצא בזה כתב הרא"ה וכדכתיב' לעיל. והרא"ש כתב בתוספותיו וז"ל וא"ת רב נחמן גופיה תקשי מ"ט דאדמון ורבנן נהי דלדידיה אתי שפיר זה גובה וזה גובה מ"מ תקשי במאי פליגי וי"ל דלרב נחמן לא קשה דהואיל וס"ל בשלו הן שמין איכא למימר כגון שלוה הראשון אית ליה עדית ובינונית ולוה השני לית ליה אלא זבורית לכך לוה המנו ולא לקחן בחובו היה רוצה לגבות הבינונית בחובו ולהגבות לו הזבורית שלו וכ"ת הואיל וכן הוא היאך הלוה לו זה וכי לא ידע שלבסוף יגבה ממנו בינונית בחובו וי"ל שהוא סבור אולי יאריך לו הזמן ויזדמנו לו מעות לפרוע לו ואדמון לית ליה הך סברא ומפרש ר"ת דרב נחמן הוא דמוקי לה למתניתין בשטרות שאין כתוב בהם זמן ובהא פליגי אדמון ורבנן אדמון סבר אלו הייתי חייב לך כו' אע"ג דכתיבי סתמא מכל מקום היה לך לדחוק אותי בב"ד לפרוע לך קודם שהיית לוה ממני ורבנן סברי הואיל ואין כתוב בהן זמן שמא היה דוחה אותו וזה צריך למעות ולכך לוה אבל לרב ששת פריך דמוקי כגון דכתיב בהן זמן אי דמטא זימניה מאי טעמא דרבנן דכיון דכתוב בו זמן לא היה יכול לדחותו הלכך היה לו לדוחקו לפורעו קודם שלוה ממנו. עביד איניש דיזיף ליומיה ולפי' זה לא בעי לאוקומי שני לעשר אלא אפי' בסתם נמי דסתם הלואה שלשים יום וליכא אפוכי מטרתא דזה יפרע למחר וזה לאחר שלשים יום. עכ"ל הרא"ש: רמי בר חמא אמר לעולם לא הוה מתניתין תיובתא לרב ששת והא דקתני במתניתין זה גובה וזה גובה כגון דהוי חד מהנך שטרי מיתומים דיזיף אבוהון ומית ולא שבק מקרקעי ומ"ה קתני זה גובה וזה גובה דלאו אפוכי מטרתא הוא דהנהו גבו מבע"ח דאבוהון מטלטלי ואף על גב דלית ליה מקרקעי דמבע"ח מגבינן אפי' מגלימא דעל כתפיה ואינהו לא מגבו ליה לב"ח מטלטלי דידהו בחובו משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וכגון שזמנו של שטר דיתמי אחר זמן פרעון של ב"ח וה"ק אדמון אילו הייתי חייב לאבוכון היה לו לפרוע את שלו. וזה ראוי לגבות דב"ח שהוא קיים ראוי הוא לגבות אילו היה אבי היתומים קיים. רש"י במהדורא קמא.וכתב הריטב"א ז"ל הכא ביתומים עסקינן פי' ביתומים גדולים שלא ירשו אלא מטלטלים דמגבו גבו ואגבויי לא מגבו ומאי זה גובה וזה גובה ראוי להגבותו ואין לו ק"ל אם כן מ"ט דאדמון. וי"ל דהשתא נמי ס"ל כדלעיל דפליגי בשלוה ביומא דמשלם זימניה כאוקמתא קמייתא אלא דאתינא לומר דאין צריך ע"כ. ומלשון רש"י דכתיבנא לא משמע כן. והקשה הריטב"א ולוקמה ביתומים קטנים שאין נזקקין להם עד שיגדלו כדקי"ל בערכין ותירץ דא"כ היינו שלוה זה לעשר וזה לחמש וכ"ש למאי דאסיק דכיון דתפיס תפיס דה"נ כיון דאידך תפוס כשם שאין נזקקין ליפרע מהם אין נזקקין ליפרע להם והרא"ה תירץ דלא יכיל לתרוצא ביתומים קטנים דהא רב נחמן הוא דאית ליה התם במסכת ערכין דנזקקין ליתומים קטנים והשתא מהדרינן לאוקמא אפי' אליבא דרב נחמן כי היכי דלא תהוי סייעתא אפי' אליביה ולא תיובתא דרב ששת ע"כ: שתי תשובות בדבר כו' אע"ג דחדא תשובה כבר הרגישה רמי ותירצה מ"מ השתא דקא חשיב תרתי חדא מחזקת חברתה א"נ דהכי פריך רבא דעדיפא טפי לומר בתרווייהו זה ראוי לגבות וזה ראוי לגבות ולכך זה עומד בשלו וזה עומד בשלו מלומר בחדא זה גובה זה גובה ממש ובאידך זה ראוי לגבות דהא חדא לישנא נקטינהו תנא דמתני' זה גובה וזה גובה כנ"ל: ועוד לגבינהו ארעא כו' פרש"י ניגבינהו ב"ח ארעא ליתמי ואם אין לו קרקע לזבון מטלטלי דידיה ולזבן ארעא וליתבא ניהלייהו בחוב שהוא חייב להם ולהדר ולטרפא מנייהו בחובו והרמב"ן כתב וז"ל איכא למידק הכא ולימא ליה הב"ע דאית ליה להאי זוזי ולא מצי למימר ליה הכי דנקטי' מדאמרה בפ' הכותב [כתובות פו א'] תולה מעותיו בעכו"ם הוה הוא עושה שלא כהוגן כו' דכל היכא דאית ליה ללוה ארעא וזוזי לא מצי לסלוקי בארעא וה"ה למטלטלי אלא אמרינן הב ליה זוזי וכן כתב רבינו הגדול בפרק המוכר פירות והגאונים בחבוריהם ואפשר דה"ק לצנעינהו לזוזי ולימא דלית ליה זוזי ולא מחוור דהאי מאי קשיא מתני' דינא קתני ולא איירי במצניע ואפשר דהכא דהנהו מחייבי ליה מצי למימר להו אתון שעבודייכו אארעא היא ומינהו תפיסנא לה וכיון דתפס תפס א"נ משום דאמר להו כי היכי דמשעבדנא לכון מחמת אבוכון משתעבדנא לב"ח דאבוכון וכדר' נתן וכדאיתא בפ' כל שעה [פסחים לא א'] ואנא ארעא בעינא ותפישנא: וז"ל הריטב"א ולגבינהו ארעא פי' לאו דוקא דלגבינהו אלא דנימא דכיון דאפשר למעבד הכי דאפוכי מטרתא הוא ע"כ. וז"ל הרא"ה ז"ל קשיא לן ולוקמא דלית ליה ארעא כדמוקים לה נמי דלית להו ארעא ליתמי וי"ל דהא ליתא דהא איתיה בידיה דאי בעי זבין ארעא ומגבי לה ניהלייהו וכל כה"ג כיון דהוה בידיה ודאי עביד כי היכי דלא ליפסוד וכיון דכל לא הוה פסיק ותני סתמא זה גובה וזה גובה. וגדולה מזה אמרו בב"ח כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן אלא אי קשיא הא קשיא לוקמ' דאית ליה זוזי דכל היכי דא"ל זוזי לא מצי לסלוקינהו בארעא כדמוכח לעיל בפרק הכותב ההוא תולה מעותיו בעכו"ם הוה ותו לוקמה ביתומים קטנים ולא קשיא מידי ולפיכך אלו גובין עכשיו לאלתר ואלו גובין לכשיגדילו קטנים ועדיפא מלוקח דאלו לוקח לא גבו מיתומים קטנים ובהא גבו דבדידיה ממש משתעבד ומאי דאמרינן לעיל ואי פקח הוה שמעון מגבי' להו ארעא היינו למימרא דאי לית ליה ארעא זבין לה א"נ אפשר דכיון דהם באים להוציא מידו והם חייבין לו וסופו לגבות מהם כשיגדילו (והוא) אין מוציאין מידו להפסיד ממנו פירות עד אותו זמן וזה עיקר וקמ"ל ממאי דאמרינן דכיון דתפיש לא שקלינן מניה עידית למגביי' זבורית דיתמי דכיון דתפיס לא תיקון רבנן בהא ליתמי לאפוקי מהאי לאפסודיה ע"כ:

ולוקמה כו'. כלומר אמאי אתותב רמי בר חמא ולוקמא ביתמי כדאוקמה ברישא וכגון דאית להו ליתמי זבורית ואית לב"ח בינונית. רש"י במהדורא קמא. והריטב"א כתב וז"ל גרס' ונוקמ' דאית להו ליתמי כלומר אמאי לא פרישנא דרמי בר חמא הכי הוה מוקים ליה ולא תקשי ליה דרבא ולפי זה מה שאמרו לעיל בדרמי בר חמא והא זה גובה וזה גובה קתני לא לרמי בר חמא הקשו כן אלא שהקשו כן בבית המדרש לפי דבריו ותירצו דראוי לגבותו ואין לו קאמר ובספרים ישנים גורסים ולוקמא כו' ולרמי בר חמא פרכי' כיון דמוקמינן לה ביתמי אמאי לא אוקמא בהאי צורתא דאתי שפיר לישנא דמתניתין ודכוותה בתלמודא ע"כ:

ה"ג אי נמי בשל כל אדם הן שמין כו'. כלומר דאפי' אמרינן בשל כל אדם הן שמין אפ"ה איכא רווחא ליתמי דהא קי"ל אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ואפי' מגבה להו ברישא בינונית דהשתא אית להו בינונית וזבורית כי אתי ב"ח למגבי מנייהו לא גבי מנייהו אלא זבורית הלכך אמרי רבנן זה גובה וזה גובה דלא הוי אפוכי מטרתא ומהכא ליכא למשמע אי בשלו הן שמין או בשל כל אדם הן שמין. ה"מ דאין נפרעין מהם אלא זבורית היכי דלא תפיס אידך בינונית אבל היכא דתפיס אידך בינונית לא מגבי להו כי היכי דלהדר איהו ולישקול זבורית מנייהו הואיל ולא מצי עביד לגבייהו כי היכי דהוא עביד לאבוהון אלו היה איהו קיים ודיינינן ליה לב"ח כאלו היה קיים אבוהון הואיל ותפוס בדיניה לא מפקינן מניה לגבות מדיני' אבל בעלמא ששניהם קיימים ואית ליה לחד זבורית מגבינן לבעל זבורית בינונית ברישא כי היכי דלשקול כל חד וחד כדיניה. רש"י במהדורא קמא: אבל היכא דתפס תפס פי' הראב"ד משום דא"ל כי היכי דאבוכון לא מצי לאפוקי הך ארעא מידי אתון נמי לא מפקיתו ליה דתפיסה מחיים היא ותמיה לי אי הכי היכי אמרינן דיתמי אגבויי לא מגבו לימא להו אבוכון הא לא מצי לאפוקי מידי מינאי אתון נמי לא מפיקתו דמחיים דאבוכון תפיסנא ליה ואיכא לפרושי דהכי קאמרינן אבל היכא דתפס תפס דאע"ג דגבי יתומים אוקמה רבנן אדאורייתא אי אמרת דתיפוק מידי' ארעא אין לך נעילת דלת גדול מזה דיתמי ליכלו דלאו דידהו ואיהו דתפיס ליפסיד הלכך בהא נמי אדינא דרבנן מוקמינן לה א"ל דקסבר דמדאורייתא בעל חוב בבינונית והכי מפרשינן בפ"ק דב"ק הלכך היכא דתפיס אוקמיה אדאורייתא. הרמב"ן ז"ל: וז"ל הרא"ש דתפס תפס וא"ת הא אמרינן לעיל דפלוגתת דרב נחמן ורב ששת כגון דאית ליה להאי עדית ובינונית ואית ליה להאי זבורית דאזיל בעל זבורית וגבי בינונית והדר מגבי ליה זבורית ולא אמרינן כיון דתפיס תפיס ותירץ הראב"ד דשאני הכא דתפיס ליה מחיי אבוהון ואבוהון כבר היה חייב לו מן הבינונית והיה דינא לעמוד זה בשלו וזה בשלו הלכך אף השתא דנפיל קמי יתמי תפיס ליה כדיניה ואמרי' קם דינא אבל התם דלאו דינא למתפס ההוא בינונית אע"ג דתפס מפקינן ליה. והקשה הרמב"ן האיך אמרינן דיתמי אגבויי לא מגבו לימא להו אבוכון הא לא מצי לאפוקי מינאי בחייו אתון נמי לא מפקיתו דמחיים דאבוכון תפיסנא ועוד קשה לי לעיל בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת אמאי מגבינן ליה לבעל הזבורית קרקע של בעל הבינונית לימא בעל הבינוני' הגבו לו שטר חוב שיש לו עליו בחובו לכנ"ל דמצי לאגבויי ש"ח בחובו אלא שאינו שוה כל כך כשטר חוב שיש לו לבעל הזבורית של בעל הבינונית כי יוכל למוכרו ביוקר לפי שסופו לגבות מן הבינונית אבל שטר של בעל הבינונית אין סופו ליפרע אלא מן הזבורית והיינו דקאמר זה גובה וזה גובה דכל אחד גובה שטרו כפי שוויו ע"כ. והרא"ה כתב וז"ל ונראה משמועתינו שאין אדם יכול להגבות לבעל חובו שטרי חוב כל היכא דאית ליה שאר נכסים ואין הלה ג"כ יכול לתובעו להגבותו שטר חוב דאם איתא אם כן הכא אמאי אמרי' לעולם זה גובה וזה גובה לגבייה חד מנייהו שטרי' אין צריך ליתבע מניה לאגבויי שטריה ואף על גב דאיכא לדחויי דהכא הא אוקימנא בכה"ג דרווח חד מנייהו וכגון דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זבורית ולית להו זוזי וכיון דכן היינו טעמא דלא מגבי חד מנייהו לחבריה שטר חוביה דא"ל שטרא דאית לי עלך עדית ושטרא דידך זבורית ומיהו ליתא להאי דחיה דאילו איתא דמגבינן שטרי טעמא מאי ודאי משום דחשבינן להו כזוזי או כמטלטלי וכל היכא דאית להו זוזי או מטלטלי מי לא מכפינא לו למפרעינהו ניהליה השתא נמי שטרך זוזי נינהו ודעתאי לסלוקן בזוזי הב נהלי וטעמא דמלתא משום דשטרי לאו גופן ממון וכל דכן בעלמא דיכיל למימר ליה דלא בעי למגבי מניה מידי דלמחר ליזיל למחול גבי אידך דקי"ל דאיתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ע"כ. וכן כתב הריטב"א ז"ל דשטרות לאו בני פרעון נינהו ונהי דלגבי דינא דיתמי חשיב כמטלטלי דלא משתעבדי ליתמי לגבי גוביינא דבי דינא לא חשיבו כיון דאין גופן ממון ומיהו היכא דלית ליה מידי אחרינא גבי מנייהו דלא ליכול הלה וחדי. ע"כ. ועיין הר"ן בפירושיו על ההלכות:

כללא דשמעתתא דשנים שהוציאו ש"ח זה על זה באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא אי דמטא זימניה דכ"ע האחרון קיים והראשון בטל דאמרינן ליה היה לך ליפרע את שלך אי מטא זימניה נמי בהא ודאי זה גובה וזה גובה ואפילו ביומא דמשלים זימניה דעביד איניש דיזיף ביומא דמשלים זימניה ובאתרא דכתבינן שטרא והד' יהבי זוזי היכא דכתיבי סתמא ולית בהו זמן ודאי אמרינן זה גובה וזה גובה ואע"ג דמטא זימניה אבל היכא דכתיב בהו זמן בתרוויהו ומטא זימניה איכא מאן דאמר בהני נמי זה גובה וזה גובה דליכא למימר השתא היה לך ליפרע את שלך ולא לממסר מודעא משום דחברך חברא כו'. ואיכא מ"ד בהא ודאי אמרינן היה לך ליפרע את שלך דאי לא יזפת מניה אלא למשכוניה מקבע זימנא בהדי' למה לך כדפריש לעיל והיכא דאמרינן נמי זה גובה וזה גובה דוקא דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זבורית הא לאו הכי הפוכי מטרתא הוא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו ואם מת אחד מהם ויש לו יתומים קטנים לפום חד לישנא כדפרשי' לעיל כיון דתפוס לא מפסיד כלל כיון דקי"ל כר"ג ואלו ליתיה בההוא לישנא גובין עכשיו ומגבין לאחר זמן לכשיגדילו וביתומים גדולים כל היכא דאית להו ארעא לחד מנייהו בין לדידהו בין לדידיה לא מפסיד לפום מאי דפרישנא לעיל ואי קאים חד מנייהו וזבין שטרא לחבריה בעלמא בהא ודאי זה גובה וזה גובה ואע"פ ששטר מוכר מהן מאוחר לוקח גובה והדר אזיל האיך וגבי לחוביה מלוה דידיה דהיינו מוכר מבני חרי ואי לית ליה למוכר נכסי אגבי ליה ארעא להאי לוקח ומלוה דידיה מלוה בשטר והיא מוקדמת הדר גבי לה מניה אי אגביה ליה מטלטלי לב"ח לא משתעבדי. הרא"ה ז"ל. ועיין הר"ן בפירושיו על ההלכות:

מתני' שלש ארצות לנשואין כו'. פרש"י שאם כו' וכן פירשו הגאונים וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל ובתוס' הוקשה להם מה שאמרו בתוספ' על רישא דמתני' בד"א שהיה מיהודה ואירס ביהודה אבל היה מיהודה ואירסה בגליל כופין אותו לצאת שע"מ כן נשאה ואף בירושלמי גורס מתני' כשהיה גר ביהודה ונשא אשה מגליל בגליל ונשא אשה מיהודה אבל ביהודה ונשא אשה מיהודה בגליל ונשא אשה מגליל כופין אותו לצאת אני פלוני שמיהודה ונשאתי אשה ביהודה כופין אותו לצאת מיהודה ואין כופין אותו לצאת מגליל עד כאן. משמע דבכפיית האיש ולא בכפיית האשה לכך פי' דכבודה בת מלך פנימה ופשיטא שאין האשה יוצאת חוץ ממקומה שאינה יכולה ללכת ולראות קרובותיה כמו שהאיש יכול לילך ועוד כתיב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו שיש לו לילך אחר אשתו ומוציא דקתני היינו שהאשה מוציאה את האיש ומתני' ה"פ שאם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאה ביהודה אין האשה כופה ללכת למקומה כיון שנשאה ביהודה ולא היה יכול לחזור ולראות קרוביו כשירצה דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי שאין השיירות מצויות אבל נשאה בגליל אע"פ שהאיש מיהודה כופין אותו לצאת אם היה ביהודה ללכת לגליל בין קרוביה שע"מ כן נשאה כדקתני בתוספתא ובירושלמי אבל שניהם מיהודה אפי' נשאה בגליל כופין אותם לחזור לארצם ונראה דלכולהו פירושי כל שתי מלכיות שאין שיירות מצויות ביניהם דינם כארץ יהודה והגליל בענין הזה וכל שיצאת מדעתה ממדינה למדינה ורוצה להחזירם למקום מולדתה כבתחלה דכ"ע כופין אותה לחזור כדברי הירושלמי ולא אמר אלא שאין מוציאין ממקום נשואיהן. הריטב"א ז"ל והרא"ש האריך בזה בפסקיו ושאל רב צמח זה לקמן: