שיטה מקובצת על כתובות ק:

ועד כמה פחתו או הותירו דאמר רשב"ג מכרן קיים עד חצי הדמים כגון שוה מאתים במנה שמכרו נכסי יתומים דתנן בערכין שום היתומים ששמו ב"ד נכסי היתומים שלשים יום כלומר עד ל' מכריזין בכל שני וחמישי. שום הקדש כגון ערכין ופדיון שדה מקנה של הקדש דבשדה האחוזה לא שייכא הכרזה אלא לפי מה שהיא כדכתיב זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ובערכין נמי מפרש מאי בבקר ובערב אלמא שום היתומים בעי הכרזה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש שום ההקדש גזבר המוכר קרקע של הקדש. ששים יום מושכין יומי ההכרזה. ע"כ. וכן פירש בערכין והכין הוא פירוש לפירושו דלגבי היתומים קאי שלשים יום אשום היתומים דקתני דב"ד שמין מעיקרא ושוב מכריזין על השומא ששמו כבר והלכך שפיר קתני שום היתומים שלשים יום אבל גבי שום ההקדש דהיינו גזבר המוכר קרקע של הקדש הרי אין כאן שומר אלא הכרזה ודוק שלא פירש רש"י במהדורא בתרא גבי שלשים יום מידי אלא גבי ששים יום של הקדש פי' ששים יום מושכין ימי ההכררזה כנ"ל. ורבינו אליקים ז"ל בערכין פירש וז"ל שום היתומים שלשים יום כשנצרכין ב"ד למכור מנכסי יתומים או לפרנסה או לכסות או לשום דבר שצריך לשומו ולהכריז כל שלשים יום וכו' כדי שישמעו בני אדם ויבאו ליקח ויוסיף כל אחד על חבירו ליתן. ושם הקדש ששים יום כשרוצים לפדות שדה הקדש ע"כ: ה"מ דמכריזין שליח היתומים כגון אפוטרופין דסתם קתני שום היתומים אבל מכח מכרו ב"ד אימא לא בעו הכרזה קמ"ל דבעי הכרזה וכמי שטעו בדבר משנה נינהו. הא שוה בשוה מכרן קיים ואע"ג דלא אכרוז. בדאכרוז. ואהכי מכרן קיים כי מכרו שוה בשוה. ה"ג אלא לעולם רישא בדלא אכרוז ולא קשיא דאמימר בדברים שמכריזים כגון קרקעות ודמתני' בדברים שאין מכריזין עליהם כגון עבדים ושטרות ומטלטלין שמא ישמעו העבדים שרוצים למכרן ויברחו. מטלטלין ושטרות שמא ישמעו גנבים היכן הם ויגנבו משם. מתני' בשעה שאין מכריזין כגון למזוני דאמימר בשעה שמכריזין כגון לכתובת אשה ובעל חוב משום דבקיאי ולא בעו הכרזה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

לא רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזים עליהם כאן בדברים שאין מכריזין עליהם פי' רבינו האיי גאון דרישא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו וזהו שאין שומן בטל אלא בשתות וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם כו'. והם דקדקו כל כך והכריזו אין שומתן בטל אלא ביתר ממחצה ואם לא הכריזו כיון שאין צריכים הכרזה הרי דינם כדברים שצריך הכרזה והכריזו ואין שומתן בטלה אא"כ טעו יותר משתות ולא נהירא דא"כ לוקמה כולה בדברים שאין מכריזין עליהם ורישא בדלא אכרוז והיינו דשומתן בטלה בטעות יתר משתות ולא בפחות וסיפא בדאכרוז כפשטה דמתני' היינו דאמרינן דלא מבטיל עד פלגא. אבל הנכון דרישא בדברים שאין מכריזין עליהם שאין צריכים הכרזה ואם הכריזו ג"כ באלו לא מהני להו ולא מידי כיון שמן הדין אינם צריכים הכרזה ולעולם שומתן עד שתות וביותר משתות שומתן בטלה וסיפא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו וכיון שכן אין שומתן בטלה עד מחצה וכן שעה שאין מכריזין ומקום שאין מכריזין. הרא"ה ז"ל. וכן פירשה רשב"א ז"ל דאיפכא מפי' הגאון ז"ל מסתברא דרישא בדברים שאין מכריזין הלכך אע"ג דאכריזו לא מהניא להו הכרזה וסיפא בדברים שמכריזין עליהם ומהניא להו הכרזה וכן לאידך אוקמתי כולה מתני' בדאכרוז ורישא בשעה שאין מכריזין או במקום שאין מכריזין וכי אכרוז לא מהני וסיפא בשעה ובמקום שמכריזין ולפיכך מהניא הכרזה משום כח ב"ד עד פלגא ע"כ: וז"ל הרמב"ן ז"ל כתב רבינו האיי גאון ז"ל בספר המקח שדברים שאינם טעונין הכרזה ובשעה שאין מכריזין ובמקום שאין מכריזין אם מכרו שלא בהכרזה רואים אם יש שם פחיתות או תוספת שתות אבל אם מכרו בהכרזה הרי המכר קיים ואפי' יש בטול מקח ודברים שמכריזין עליהן אם הכריזו ופחתו שתות או הותירו מכרן בטל לפי שהוא ז"ל מפרש רישא דמתני' בדאכרוז ובדברים שמכריזין עליהן וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם דהואיל והחמירו על עצמן לדקדק ולהכריז בדבר שאין מכריזין לעולם ממכרן קיים ואם לא הכריזו עליהם דינם כמו שהכריזו בדברים שאין מכריזים ואם פחתו או הותירו שתות מכרם בטל. ורבינו הגדול ז"ל פירש בענין אחר והוא הנכון ואע"ג דמצו בגמרא לפרוקי רישא בדלא אכרוז וסיפא בדאכרוז כפשטה ורישא בדברים שאין מכריזין וה"ק לא הכריזו המכר קיים עד שתות ואם עשו אגרת בקורת בדברים שדינן לעשות אותה המכר קיים לעולם אימר לא ניחא להו למימר הכי משום דדמי להו טפי לתרי טעמי וכל היכא דאפשר לא מוקמינן מתני' בתרי ותלת טעמי ואיכא נוסחי דגרסי הכי רישא בדלא אכרוז וסיפא בדאכרוז ולא קשיא וכו' ע"כ: העבדים והשטרות והמטלטלין פי' כגון ששעבד הלוה כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי ושטרות אי נמי בשתפס מחיים דאי לא אין ב"ח וכתובת אשה גובין מן היתומים לא מן המטלטלים ולא מן השטרות ומה שב"ד מגבין מן השטרות אע"ג שאין גופן ממון מיירי שאין למלוה או ליורשין נכסים אחרים הא לאו הכי אין שטרות בני גוביינא כדמוכח בפרק בתרא משמעתא דשנים שהוציאו ש"ח זה על זה וכדבעינן למכתב התם בס"ד. הריטב"א ז"ל:

לכרגא וכו'. פרש"י לכרגא לפרוע למלך כרגא דיתמי. למזוני מזון האשה והבנות והיתומים ולקבורה קבורת המת והיתומים והקשו עליו וכי לשאר צורכי היתומים ללבוש למכור ברחוק ולגאול בקרוב וליקח להם ס"ת או שורים מי בעינן הכרזה והרי בגמרא במסכת ערכין לא משכח שום היתומים אלא לכתובת אשה משום חינא אלא במזונות האשה והבנות ולכרגא דאבוהון ולקבורה שלו אי נמי כגון שלוו להם מאחרים לצורך שלשה דברים הללו כמו שכתבתי אבל צרכי היתומים אין צריכים הכרזה ומסתברא דאם לוו ב"ד או אפוטרופוס לצרכי היתומים נזקקים לנכסיהם כשהן קטנים דאי למ"ד משום צררי ליכא ואי למ"ד משום שובר ליכא ואפילו למ"ד פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מצוה נינהו כיון דאפוטרופוס לוה עליה דידיה רמיא הך מצוה למהוי הן שלו צדק ולא מצרכי רבנן דלהוי מי שמפקח על עסקי יתומים משוי נפשיה לוה רשע ולא ישלם וכ"ש ב"ד עצמן שלוו לצרכן ועוד שזהו תקנתם כי היכי דלעבדו בהו מילי ולא בעי נמי הכרזה אלא אם לוו לצרכן מוכרין ופורעין כדרך שאדם פורע בשלו שאלו מתחלה הוצרכו למכור נמי לא היו צריכים הכרזה ומ"ה לא מתוקמא להו בגמ' מתני' דשום היתומים שלשים יום במילי דידהו אלא במילי דאבוהון וכן בי דינא דזבין ואחריות איתמי טרפו ממנו גובה הלוקח שלא בהכרזה כשהם קטנים מדלא מתוקמא מתניתין בהכי וכן נראה שנפרעים מהם במילי דידהו בבינונית והיינו פרכין התם דפרכינן זבורית ומ"מ כשנזקקין אין מוכרין להם קרקעות אלא א"כ לוו להאכיל או למכור ברחוק ולגאול בקרוב וכיוצא בהן שאלו רצו מתחלה היו מוכרין לכך סוף דינא כתחלת דינא הלכך לא מתפרשא לי דנהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה אלא בשלוה אביהן לכך וכדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסדים המלוים לדברים הצריכים א"נ כגון שהיה על אביהם כרגא ואתי זהרורי דמלכא לפרוע מנכסי דיתמי ומזוני מזון האשה והבנות שהוא חוב של אביהם או שעמד אחד ופרנס את אביהם זמן או שעמד וקברו על מנת ליפרע מנכסיו ומיהו למ"ד אין נזקקין להני נמי אין נזקקין אלא נהרדעי לטעמייהו דאמרי בכלהו נזקקין ולדידן כשחייב מודה (ולהכי) שמתוהו ומית בשמתיה ותוך זמן מזבנינן בלא אכרזתא ולהכי קי"ל כנהרדעי בהא ולא ניחא לי למימר דלהכי נזקקין ונהרדעי מאי דאצטריך לדעתייהו אמרי משום דא"ר יוחנן לשטר רבית וכתובת אשה ולא מדכרי הנך ועוד שלא הזכירו הגאונים בחבורם דבר זה שיהו נזקקין לכרגא ולמזוני ולקבורה בקטנים ואין להם נזקקים אלא בשלשה דברים הללו חייב מודה ושמתוהו ומית בשמתיה ותוך זמן ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק שור שנגח גבי שור של חש"ו מעליותא דמאן ר' יוחנן אמר מעליותא דיתומים ר' יוסי בר חנינא אמר מעליותא דאפוטרופין והוינן בה ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר רב יהודה אמר רב אשי אין נזקקין לנכסי יתומים כו' אלמא אפי' במילי דיתומים גופייהו אין נזקקין לנכסיהם לאו קושיא היא דהתם כיון דחיובי ממילא אתיא עלייהו דיתמי אין נזקקין דכי היכי דבעלמא חיישינן לצררי ולשובר ולא דיינין במילי דקטנים משום דכי גדלי אינהו מפקחי וידעי במילי דאבוהון טפי מינן ה"נ ודאי חיישינן בנזקקין דלמא לכי גדלי מייתי סהדי לפטורא שעשו שמירה מעולה לשור שלהם או שלא נתיעד בדין וכ"ש שלא היה לנו להעמיד אפוטרופוס מתחלה כדי שיתחייבו קטנים בנזיקין כיון דאתינא עלייהו באין נזקקין ולרב פפא ודאי יתמי לאו בני מיעבד מצוה דתשלום נזקין ננהו הא במה שלוו לצרכם נזקקין וכן נ"ל שאין במעשה יתומים בשלהם משום אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין תדע מדאמרינן מעמידין להם אפוטרופוס לגבות מגופו ולמאן דאמר אין מעמידין אם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופין ומשוו להו מועד דכי הדרי נגחי ישלם מעליית יתומים או מעליית אפוטרופין וחוזרין ונפרעין מהם לכי גדלי ולא מצרכי' להו עדים אחרים אלמא בכל מלתא דמעמידין עליהם אפוטרופין מקבלים עדים שלא בפני היתומים דאפוטרופוס בעל דין הוא וכן עדי צואה מילי דיתומים הם ובמלתא דנזקקין כגון אמר תנו בין בשדה זו ומנה זו בין בשדה סתם ומנה סתם מקבלים עדים הללו בפני אפוטרו' דהא הלכתא אי מזדקקין מוקמינן אפוטרופא. וראיתי לראב"ד שהעמידן במוסר דבריו לב"ד או שכתבו עדותן בשטר ואינו במשמע ועוד האיך כתבו עדות צואה בשטר מחיים ואם כתבו לאחר מיתה אף בשטר אין מקבלין עדות דעדות משעת חתימה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אמרינן וזו בב"ד נמי אין מקבלין אותם וכן מה שאמרו בחייב מודה פירש הרב ז"ל כשהודה בב"ד ומודה אני בזה משום דמלתא דאבוהון היא וכן לכתובת אשה משום חינא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. הרמב"ן ז"ל. ורוב דבריו מייתי להו הר"ן בפי' על ההלכות: סבור מניה משום דבקיאי בשומא כלומר מתוך כך לא היו עושים הכרזה מפני שהיו בקיאין בשומא והיו עושים השומא כל כך בכיון שלא היו צריכין הכרזה אמר להו רב יוסף לדידי מפרשא לי מניה משום דקארו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא ששמאום לכם ב"ד בזול מחמת דוחק שהנושה לוחץ את (נכסי) היתומים ונכסי יתמי קא אכליתו. תלמידי ר' יונה ז"ל: וז"ל רש"י במ"ק דקארו להו לבעלי חובין שלוקחים בחובם נכסי יתומים בהכרזה א"נ לקוחות שלוקחים בהכרזה בני אכלי נכסי דאכרזתא ששמאום לכם ב"ד בזול מחמת דוחק שהנושה דוחק את היתומים ונכסי דיתמי קא אכליתו. ל"א למכריזין שנוטלין שכר על שהיו מכריזין היו קורין אותן בני אכלי נכסי דאכרזתא ע"כ: מטלטלין של יתומים כגון חטים או שאר פירות ומוכרים אותן לאלתר שמא יגנבו או יפחתו דמיהם. רש"י במ"ק:

שמין אותם כו'. כתב ר"מ הלוי ז"ל שמין אותם כדי שלא ימכרו בפחות משוויין לפיכך שמין אותם תחלה אם נמצא להם קונה בשומתם או ביתר מכאן מוכרים לאלתר ואם לאו משהין אותם ומסתברא דאי לא משתכח מאן דזבין להו אלא בפחות משומתם אי הוי ההוא פחת משתות ולמעלה לא מזבנינן להו כלל דקי"ל שום הדיינים שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל ואי הוי ההוא פחת בציר משתות אי חזו בי דינא דאית להו ליתמי רווחא בהכין מאנפא אחרינא כגון דשכיח להו קרקע למזבן להו בגווייהו או עסקא דהוי בה רווחא ומאי דדמי להני מילי מזבנינן לפיכך צריכין השמאין ליזהר ולדקדק בשומת נכסי היתומים שלא יעלו בשומתן יותר ממה שהם שוין בשעתן שאם העלו בשומתן יותר מדאי נמצאו גורמין להשהותן ולעכב מכירתן וסופן להגנב או להרקב ורב חסדא אמר אבימי מוליכין אותם לשווקים ומכריזין עליהם בשוק ומוכרים אותם לאלתר דכה"ג ודאי לא חיישינן שמא יגנבו ולא פליגי הא דמקרב שוקא הא דמרחק שוקא אי מקרב שוקא מוליכין אותם לשווקים ואי מרחק שוקא שמין אותם לאלתר. ומסתברא דהאי קורבא ורחוקא דקאמ' לאו לענין קורבא דשוקא ורחוקא דשוקא קאמרי' דהא רב כהנא הוה בידיה שכרא דיתמי ושהי עד ריגלא אלא לקורבא דדוכתא ורחוקא דדוכתא קאמרינן דאי מקרב דוכתא דשוקא דאזלי ואתו ביומיה ולא צריך למשהי באורחא ממטינן להו התם ואי מרחקי דוכתא לא ממטי' להו התם דחיישינן שמא יגנבו אלא שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר דייקא נמי מדאמרינן דמקרב שוקא ודמרחק שוקא ולא קאמרינן דמקרב יומא דשוקא ודמרחק יומא דשוקא וה"מ היכא דלא מתפקדי גבי אינש דרמיא עליה לעיוני בהו אלא בי דינא הוא דצריכי לעיוני בהו ובי דינא לא מצו לאמטויינהו לשוקא א"נ הוה מתרמי להו לגבי דינא למיזל לשוקא אפשר דלית ליה לדידיה מטלטלי אחריני לאמטויי אבל היכא דמתפקדי גבי אינש דרמיא עליה לעיוני בהו ואית ליה לדידיה מטלטלי אחריני לאמטויי לשוקא וקא בעי לאמטויינהו למטלטלי דיתמי בהדייהו אע"ג דמרחקא שוקא הדין עמו כי מעשה דחמרא דרבינא זוטי דיתמי כדבעינן למימר קמן בס"ד ע"כ. ורש"י ז"ל כתב דאי מקרב יומא דשוקא אין מוכרין אותן עד יומא דשוקא ואי מרחק יומא דשוקא מוכרין אותו לאלתר שאם נמתין עד יומא דשוקא שמא יפסדו ויפחתו מדמיהם. והריטב"א כתב וז"ל הא דמקרב שוקא פרש"י הא דמקרב יומא דשוקא ולפי זה לעולם בעינן שיהא השוק בעיר מיהו זמנין דאפי' מחוץ לעיר נמי ומשהינן ליה טובא נמי כי היכי דמזדבני טפי ומייתי זוזא חריפא וכדאמרינן בעובדא דבסמוך ע"כ: וז"ל רש"י במ"ק לשווקים כדי שימכרו לשם בשוויהן הא דמקרב שוקא אין מוכרין אותו עד יומא דשוקא הא דמרחק יומא דשוקא מוכרין אותו לאלתר דחיישינן שמא בין כך ובין כך ירקבו או יפחתו דמיהם: יתמי בזמן שהיה יתום עד ריגלא כגון בפסח או בחג דאתו כ"ע לשמוע הדרשה א"נ ריגלא קרי נמי כי הוה מיית להו צורבא מרבנן הוו מכנשי כ"ע יומא חד בשתא וספדי עליה וכיומא דשוקא הוה. איצצא שנופל בשכר טעם מרירות. מייתי לי זוזי חריפי זוזים טובים כלומר אע"פ שהוא מקולקל אשקול מיניה זוזי טבא וחריפא כאלו הוא מובחר וטוב לפי שכל העולם באים וקונים ולא משכחי כולי האי למזבן וזבני מאי דמשתכחי. איצצא קיוהא ומרירות. רש"י במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל מייתי זוזי חריפי כלומר אע"פ שעל ידי השהייה יתחמץ מעט טוב הוא להשהותו עד הרגל לפי שכל העולם קונים ומתוך כך קונים היין במהרה ואפי' לא יהיה טוב כל כך יבוא זוזים טובים וחריפים לישא וליתן בהם ומ"מ נראין הדברים שאם הוא מקום שימכר מיד כמו ברגל מוכרין אותם לאלתר ע"כ. וכן משמע ממה שפירש רש"י ז"ל במהדורא בתרא: הוה קא מסיק ליה לחמרא דידיה בספינתא לסכרא נמל פורטו בלעז אתא רבינא קמיה דרב אשי לממלך ביה מהו לאסוקי האי חמרא דיתמי לסיכרא מאי אית ליה למיחש משום אונסא דאורחא או לא. לא עדיף מדידך כלומר בההוא סכנתא דמסקת ליה לדידך מצית לאסוקי נמי לההוא דיתמא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל לסיכרא י"א שם מקום וי"א נמל פורט"ו בלע"ז והיה מוליכו לשם מפני שיהיה נמכר לשם ביוקר ע"כ: סליק פרק אחד עשר.