שיטה מקובצת על ברכות מט

[גמרא] אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל - פירוש דלא לימא ברכו. והקשו בירושלמי בברכת התורה הרי אדם מוציא עצמו מן הכלל. ומשני כיון דאמר המבורך הדר לכללא. ובהא נמי ניחא לן קושיא אחריתי דהא כתיב הבו גודל אלא דאיכא למימר דהא קאמר לאלהינו. וכן בגדלו לה' דהא הדר ואמר אתי וכל כי האי גונא בכללא הוא. וא"ת כיון שאומר ברוך שאכלנו כמו האחרים [אמאי נברך עדיף]. וכתב הראב"ד ז"ל מפני קושיא זו היה אומר שאין המזמן חוזר ואומר ברוך אלא חוזר ומתחיל למקום שפסקו לברכת הזן ומפרש שזהו למקום שפסק שאמרו למעלה בריש פרקין. ואין בזה ראיה דאם כן לטעמיך למה להו בירושלמי למימר טעמא משום המבורך דהא התם נמי חוזר ואומר ברוך אשר בחר בנו וכו' שהרי הוא מברך על קריאת התורה אלא שאנו רוצים שבברכה עצמה שהוא מתחיל בה יכלול בה עצמו כך כתב הרב ר' אברהם ז"ל. ואם תאמר למאי דתירצו בירושלמי תינח לר' ישמעאל דאמר במתניתין דצריך לומר המבורך. אלא לר' עקיבא דאמר ברכו את ה' ותו לא מאי איכא למימר. הא לא תיקשי לך דאיהו ממאי דנהיגי קא מקשה ליה דנהגינן למימר ברכו ולא נברך ואיהו נמי אהדר ליה כפום מנהגא דנהוג עלמא כר' ישמעאל. דשמואל ודאי גופיה לא אמרה אלא למצוה מן המובחר אבל לעיקר דינא ברכו ונברך שוין: