שיטה מקובצת על ברכות כב.

שהיה מגמגם - כלומר שלא היה קורא התיבות בצחות אלא בגמגום:

אמר לו פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה - משמע מהכא דר' יהודה בן בתירא אפילו נתינת תשעה קבין לא מצריך והא דאמר רב נחמן לקמן נהוג עלמא כתלת סבי כר' יהודה בן בתירא בטבילה לאו דוקא בטבילה דהוא הדין לנתינת תשעה קבין אלא איידי דאיירינן לעיל בצרכי טבילה ואכתי לא מדכרינן תשעה קבין קאמר בטבילה אבל הוא הדין דנהגו כותיה להקל אף בתשעה קבין וכן נהגו במקומות הללו. וסמכו על הירושלמי דגרסינן התם בפרק יום הכפורים אסור בתשמיש המטה איתא חמי ברחיצה אסור לא כל שכן בתשמיש. פירוש דאסור להתפלל עד שירחץ וכיון שאסור ברחיצה כל שכן שאסור בתשמיש כי איך יתפלל והוא בעל קרי. ומשני במקום שאין טובלין. משמע דאפילו בתשעה קבין נהגו להקל דאי לא תימא הכי אכתי הדרא קושיא לדוכתא ברחיצה אסור לא כל שכן בתשמיש אלא ודאי כדאמרן. ועוד אמרו הנוטל ידיו ומתפלל כאלו טבל כדכתיב ארחץ בנקיון כפי ולא כתיב ארחיץ: