שיטה מקובצת על ביצה לה:

מקח כדתנן הלוקח פירות מעם הארץ כו'. הקשה מורי נר"ו ולמה ליה לאורוכי בדין מקח להביא כדתנן ואחר כך אמר לאפוקי מהא דתנן המחליף כו'. לימא מקח לאפוקי מהא דתנן המחליף כו' ולא לימא מקח כדתנן שהרי בתרומה ושבת וחצר לא אמר אלא לאפוקי ולא אמר בהו כדתנן. ותירץ נר"ו דאי לא אמר כדתנן הלוקח פירות להביא ראיה לדבריו הוה קשיא לן היכי פסק ר' יוחנן דמקח לא קבעה והא סתם מתניתין היא דקבעה וכדתנן המחליף פירות זה לאכול וזה לקצות חייב ור' יוחנן הוא דאמר הלכה כסתם משנה. ויש בכלל זה אף על פי שיש מחלוקת בצדה וכדחזינן בריש מכלתין גבי שבת סתם לן תנא כר' שמעון כו' אף על פי שיש מחלוקת בצדה וכמו שפירשו המפרשים ז"ל. ולהך הוצרך להביא סתם אחרינא דמקח לא קבעה וכדתנן הלוקח פירות וכו' דהוי סתמא דעדיפא מינה דאין בה מחלוקת. אבל הריטב"א ז"ל תירץ דמשום (שבת) שבא לפסוק הלכה כר' יהודה ורבנן פליגי עליה איצטריך לאקדומי סתמא דהלוקח דאתיא כר' יהודה ולימא שזה הוא שהכריחו לפסוק כר' יהודה. ונראה שדעתו נוטה לדעת מורי נר"ו.

ומעשרן דמאי. פירוש ולא ודאי ודי שיפריש מעשר שני ויאכלנו בירושלים וגם תרומת מעשר ולא שאר מעשרות שהמוציא מחברו עליו הראיה כדאיתא בפרק קמא דיומא דף ט'. ושמע מינה מעשרין הן אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כלומר רגילין בני אדם וחברים לעשר קודם גמר מלאכה דאי לא הוה ליה לעשורי ודאי. ופירש רש"י ז"ל דסבר האי תנא הכין כלומר אף על גב דבמתניתין משמע שאין רגילות כן כמו שפירש ז"ל במתניתין האי תנא פליג אמתניתין כך היא כונת הרב ז"ל. ולא נהיר כמו שפירשנו במשנתינו.

ר' יהודה אומר לאכול חייב לקצות פטור. פירוש פטור מלעשר לאכילת עראי והלכתא כותיה. וכולהו הני דרבנן נינהו דאילו מדאורייתא לא הוקבעו אלא במירוח וכיוצא בו וראית פני הבית. סליק פרק המביא פרק חמישי

משילין פירות דרך ארובה ביום טוב וכו'. פירש רש"י ז"ל מי שיש לו חטים ושעורים שטוחים על גגו כו'. והקשה מורי נר"ו דאם כן הוה ליה למיתני משילין תבואה. ותירץ נר"ו דהזקיקו לפרש כן שאם היה שאר מיני פירות כגון פירות האילן הוה במשמע שהעלן לגג לייבשן כגון תאנים וענבים לעשות מהן גרוגרות וצמוקים. וזה אי איפשר דמשום פסידא לא שרינן מוקצה לטלטל. לכך פירש חטין ושעורין שאין בהם מוקצה אבל הנך אסירי וכדאמרינן בגמרא איידי דתנא רישא פירות כו'.

וכן כדי יין וכדי שמן. פירוש מותר לכסותן ביום טוב אבל לא בשבת משום דליכא פסידא כולי האי ובשבת להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חשו.

גמרא חד תני משילין וחד תני משחילין כו'. והאי דלא מקשה למאן דתני משילין מאי טעמא לא תני משחילין כדאקשינן גבי לפני אידיהן של נכרים בפרקא קמא דמסכת ע"ז משום דהכא חדא מלתא היא ומשמעות אחד יש להן. אי נמי דהכא ליכא קפידא בהאי טפי מהאי. אבל התם איכא קפידא בין אידיהן שהוא גנאי לעידיהן שהוא לשון עדות.

שחול כל שנשמטה ירכו אחת. פירוש בוקא דאטמא דשף מדוכתיה וכגון דלא איעכול ניביה כדמוכח התם.

התם הוא דליכא הפסד ממון. פירוש ולכך לא התירו יותר. מהכא משמע דטעמא דהפסד ממון חמיר מביטול בית המדרש והכנסת אורחין. וזה קשה דהא אסרינן במתניתין להשיל פירות בשבת ולא חיישי להפסד ממון והתם בשבת התירו מפני ביטול המדרש. והגרסא הנכונה אי נמי התם הוא משום דשבת חמירי אבל יום טוב דקיל אפילו טובא נמי. כלומר שבת דחמירא דלא שרו כלל משום פסידא דין הוא דאפילו לדבר מצוה לא שרי אלא ארבע וחמש קופות. אבל יום טוב דקיל דשרי משום פסידא שרי נמי אפילו טובא.