שיטה מקובצת על ביצה כח:

מהו להראות סכין לחכם. פירש הרב זרחיה הלוי ז"ל דרבנן דאסרי משום דמחזי כדן את הדין וכעין ראית מומין. והקשה עליו הרשב"א ז"ל דאם כן אף לעצמו אינו רואה כמו שאינו רואה הבכור לעצמו. ותירץ הריטב"א ז"ל דלגבי אחרים שאינן יכולין לשחוט זולתי הוראתו הוי כמתקן ודן את הדין אבל לראות לעצמו אינו אלא כראית טרפה. ומורי נר"ו תירץ יותר נכון דשאני בכור שאפילו בחול אינו רואה לעצמו ואפילו הוא מומחה וכדתניא בבכורות פרק עד כמה כל הבכורות ארם רואה חוץ משל עצמו ואוקמה ר' יוחנן ביחיד מומחה. וכיון שכן כשהוא רואהו ביום טוב לאו משום דמחזי כדינא הוא שהרי אפילו בחול אינו רואה. אבל רואה הוא הסכין לעצמו ביום טוב שכן בחול רואהו לעצמו וכיון דבחול רואהו לעצמו לא מחזי כדינא שהרי אין אדם דן את עצמו. אבל כשאחרים מראין לו ודאי מחזי כדינא דדמי לבכור שצריך להראות לו ונראה כמתקן ודן את הדין. והוא נכון ומתישב. ואפילו תאמר שדעת הרשב"א ז"ל שחכם לא יראה סכין לעצמו בחול כמו שאינו רואה את הבכור הא ליתא דהא דאין חכם רואה את הבכור משום חשדא הוא שלא יאמרו שהתיר לעצמו מום עובר ולא משום דהוי כדן את הדין. וכדמוכח סוגיא דהתם דפריך אי לימא בחד ומי מהימן אלא בתלת ומי חשידי. ואי טעמא משום דינא מאי קושיא וכי בעל דין יכול להצטרף עם שני הדיוטות על דינו משום דלא חשידי. אלא ודאי משום חשדא הוא הלכך בסכין דליכא משום חשדא שאם נמצא פגום אפשר לתקנו וליכא דחשדי ליה רואה לעצמו. אבל בבכור אין בידו לעשותו מום קבוע. והלכך כשרואה הסכין לאחרים אסור כדאמרן. ואף על פי שמראין לו את הטרפה ביום טוב התם שאני לפי שאפשר לו לשחוט ולהראות לחכם מה שאין כן בסכין שאף על פי שיודע הטבח שהוא יפה אסור לו לשחוט עד שיראנו לחכם. ונראה דמכח קושיות אלו חזר בו הרשב"א בספר עבודת הקדש שכתב ואינו מחוור פירוש בעל המאור ז"ל משום דקשיא הא דאמר חכם רואה לעצמו ומאי קא משמע לן פשיטא עד כאן לשונו. הרי שהקשה בהפך דפשיטא דשרי. והרי"ף ז"ל פירש שמא ילך חוץ לתחום להראות לו. וקשה לאומרו דהא משמע לקמן דלמאן דאמר תחומין דרבנן לא גזרינן. דאמרינן פרק אין משילין אין רוכבין על גבי בהמה שמא יצא חוץ לתחום. ואמרינן עלה שמע מינה תחומין דאורייתא דמשמע דאנן דקיימא לן שהן דרבנן לא גזרינן. וי"ל דהכא גזרינן שמא ילך חוץ לתחום דאורייתא שהם שלש פרסאות דמודו בהו רבנן לר' עקיבא. אבל לרכוב על גבי בהמה אין לחוש שיצא שלש פרסאות שלא מדעת ומשום הכי מקשה שמע מינה תחומין דאלפים אמה דאורייתא כר' עקיבא דלאלפים אמה יש לחוש שיצא שלא מדעת.

ואחת גריפת תנור ביום טוב. פירש רש"י שופל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום עד כאן. פירוש לפירושו שנפל הטיח ביום טוב והיה בענין שלא היה יודע מבעוד יום שראוי ליפול שאילו כן היה לו לתקן מערב יום טוב ואפילו לר' יהודה אסור. ומה שלא פירש ז"ל לגרוף הגחלים מפני שלא התיר כבוי גחלים אלא גריפת אבנים שאינן בתורת כבוי. וכן פירש ז"ל פרק המביא גריפת תנור וכירים שנפל לתוכן מן הטיח ומן הטפלה. וכן פירש הא דרבא דאמר ליה לשמעיה טוי לי בר אווזא ואזדהר מחרוכא גרוף התנור שלא יהא בו בשוליו דבר הנכוה כגון אריח או אבן שהוסק בתנור שנוגע בצלי ושורפו. וכן הא דאמר ר' חייא לדביתהו ריפתא מעלייתא בעינא פירש ז"ל גרפי התנור והוציאי האריח שלא יגע בפת הנדבק בדפני התנור. ואף על גב דמשמע דלאו גריפת אבנים הוא מדלא קאמר להוציא האריח מכל מקום מדקאמר והוציאי האריח משמע דגריפת טיח וטפלה הוא שתגרפם עד שתוציאם עם האריח. והא דקאמר והוציאי האריח מפני שעיקר צוויו על הגריפה לא היה אלא מחמת אותו אריח שנפל. וכבר גלה דעתו פרק יום טוב שחל וכתב המסתפק ממנו חייב משום מכבה וכבוי ביום טוב לא אשתרי ולא אמר ז"ל לא אשתרי אלא לצורך אוכל נפש אלמא סבירא ליה דלא אשתרי כלל. ואי משום ר' יהודה דאמר דבשביל שלא תתעשן הקדרה מותר הא פריק בגמרא דאיהו סבירא ליה כרבנן בהא. כל זה כתב מורי נר"ו. אבל בתוס' התירו לגרוף הגחלים ואף על פי שיכבה מכל הני מימרות כיון שהן לצורך אוכל נפש. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם מצילין גחלים מן התנור לכירה ומכירה לתנור אבל לא מערבית לשחרית. כלומר מן התנור לכירה לצורך אוכל נפש ולשעתו מותר דלא שכיחא בכי הא כבוי כל כך. אבל להצניעם מערב כדי שימצא מהם שחרית וישתמש בהן אסור שהרי יכבו רובם על כל פנים ואין לו לגרום להם כבוי בידים שלא לצורך שעתו.

לכם ולא לנכרים. פירוש ור' יהודה תרתי שמעת מיניה דלכם רבויא לגבי דידן ומעוטא לגבי נכרים. ויש מפרשים דלר' יהודה פשיטא דאפילו מכשירין בשאפשר אסר לנו הכתוב כל שכן לנכרים.

ואף על גב דמפשיט ליה בידיה. פירוש שהרי יכול להשתמש בו כמות שהוא עקום וטרחא דלא צריך טרחינן. ומהאי טעמא אסרו בירושלמי להפשיט הבהמה מרגל אחת כדי שיצא כל העור שלם משום דהוי טרחא דלא צריכא ליום טוב.

אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב. יש מפרשים בשנרצף מערב יום טוב דאז אסור לתקנו לכולי עלמא. והיינו דאיכא ספרי דגרסי פשיטא דהא אפשר לתקנו מערב יום טוב ובהא אפילו ר' יהודה מודה. ופרקינן לא צריכא אף על גב דפשיט ליה בידיה מהו דתימא לא חשיב תיקון קא משמע לן. ולא נהיר דהא סתמא קאמר אפילו נרצף ביום טוב. והנכון פירוש רש"י.

מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים. וא"ת והא כלי הוא ובלאו (מ)הך טעמא לישרי. ויש מפרשים דבשפוד של עץ מיירי דאינו מקבל טומאה ואין תורת כלי עליו. ולא נהיר דאי בשייחדו מבעוד יום הא איכא תורת כלי עליו לגמרי. ואי לא ייחדו מבעוד יום אלא שנטלו היום לצלות הא לקמן מספקא לן טובא גבי חזרא אי שרי או לא והיכי נקט לה הכא להדיא. והנכון משום דהוי מוקצה מחמת מיאוס הוא.